משנה שבת יז ו

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק יז · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

האבן שבקרויה, אם ממלאין בה ואינה נופלת, ממלאין בה, ואם לאו, אין ממלאין בה.

זמורה שהיא קשורה ה בטפיח, ממלאין בה בשבת.

משנה מנוקדת

הָאֶבֶן שֶׁבַּקֵּרוּיָה,

אִם מְמַלְּאִין בָּהּ וְאֵינָהּ נוֹפֶלֶת, מְמַלְּאִין בָּהּ;
וְאִם לָאו, אֵין מְמַלְּאִין בָּהּ.
זְמוֹרָה שֶׁהִיא קְשׁוּרָה בַּטָּפִיחַ,
מְמַלְּאִין בָּהּ בְּשַׁבָּת:

נוסח הרמב"ם

האבן שבקירויה -

אם ממלאין בה ואינה נופלת - ממלאין בה; ואם לאו - אין ממלאין בה.
זמורה שהיא קשורה בטפיח - ממלאין בה בשבת.

פירוש הרמב"ם

קירויה - הוא כלי חרס ששואבין בו מים, ותולים ממנו אבן כדי שיכבד וירד לתחתית המעין.

טפיח - קומקום קטן. והטעם שבעבורו לא התירו לשאוב בשבת כשאינו מתוקן, גזירה שמא יחתוך ממנו בידו בשבת ויתקנהו לשאוב:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

האבן שבקרויה - דלעת יבשה וממלאים בה מים, ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה:

אם ממלאין - בקרויה:

ואין האבן נופלת - שהדקוה יפה בפי הקרויה הוה כלי:

ואם לאו - הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטלים את הקרויה, שנעשית בסיס לאבן שנושאתה:

זמורה שהיא קשורה לטפיח - לפך קטן ששואבין בו מים מן הבור או מן המעין ממלאים בו דשויא להך זמורה כלי:

פירוש תוספות יום טוב

[* אם ממלאים בה. פירוש בקרויה ואינה נופלת פי' האבן וכן הוא אומר בפרשת ויצא והאבן הזאת]:

זמורה שהיא קשורה. דשוב לא יבא לתקנה אבל אינה קשורה אף על פי שתקנה מבעו"י ויש עליה תורת כלי לא כדמפרש בגמרא שמא יקטום דשמא למחר תהא לו ארוכה יותר מדאי ויקטמנה ונמצא מתקן כלי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ה) (על המשנה) קשורה. דשוב לא יבא לתקנה. אבל אינה קשורה, אע"פ שתקנה מבע"י ויש עליה תורת כלי, לא, דשמא למחר תהא לו ארוכה יותר מדאי ויקטמנה ונמצא מתקן כלי:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

האבן שבקרויה וכו':    ה"ר יהוסף ז"ל מחק היו"ד שאחרי הקוף וגם נקד פתח בקו"ף:

זמורה שהיא קשורה בטפיח וכו':    ובגמ' דייקי' קשורה אין שאינה קשורה לא לימא מתני' דלא כרשב"ג דתניא חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה צריך לקשר רשב"ג אומר אין צריך לקשר ומשני רב ששת אפי' תימא רשב"ג הב"ע במחוברת באביה בגפן ולאו משתמש במחובר הוא דמיירי בפחות מג' סמוך לקרקע וכגון לשאוב ממעין שאינו עמוק ומותר להשתמש באילן למטה משלשה כדתנן בפ' בתרא דעירובין היו שרשיו גבוהין מן הארץ שלשה טפחים לא ישב עליהם הא פחות מותר דכקרקע דמי רב אשי אמר אפי' תימא בתלושה גזרה שמא יקטום פי' רש"י ז"ל שמא למחר תהיה לו ארוכה ויקטמנה מתוך שהיא רכה ונוחה לקטום ונמצא עושה כלי וחייב משום מכה בפטיש אבל בחריות בישיבה ליכא למיגזר הכי הלכך במחשבה לישב עליהם סגי ומ"מ כבר נפסקה הלכתא כרב אסי (ס"א רב אשי עיין בתוס') דאמר בפ' במה טומנין ישב מבעוד יום מע"פ שלא קשר ולא חשב ואית ליה תנא אחרינא דס"ל כוותיה:

תפארת ישראל

יכין

האבן שבקרויה:    דלעת יבישה. דמדהיא קלה. כששואבין בה מים צפה. ונותנין בה אבן להכבידה:

אם ממלאין בה ואינה נופלת:    שמהודק בה האבן יפה:

ממלאין בה:    דבטל אבן אגב כלי:

ואם לאו אין ממלאין בה:    אפי' נפל האבן כבר מתוכה. עכ"פ הרי הקרויה בסיס לאבן המוקצה (ש"ט):

זמורה:    (רוטהע):

שהיא קשורה בטפיח:    (טעפפכען). שקשרה בו לשאוב בו מים מבאר:

ממלאין בה בשבת:    נ"ל דקמ"ל אבן אף שא"צ להאבן רק לתשמיש להכביד הקרויה. וקמ"ל טפיח אף שאין עשוי להיות קשור שם לעולם כהאבן בקרויה. דהרי מסתמא צריך להטפיח גם לתשמיש אחר. אפ"ה שרי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים