ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק יז


דף מז עמוד אעריכה

 כל הכלים ניטלין בשבת. כתבו בתוספות דלא גרסינן כל הכלים ניטלין דאי הכי משמע שאין שום כלי אסור בטלטול וליתא דהא איכא מסר גדול ויתד של מחרישה דלכ"ע אסירי בטלטול כדאיתא לקמן [דף קנז א] אלא הכי גרסינן כל הכלים הניטלין בשבת והכי פירושו כל הכלים שהן ניטלין בשבת אף דלתותיהם של אותם שיש להם דלתות ניטלין עמהן ולפי זה הן צריכין ג"כ לומר דלא גרסינן ודלתותיהן בוא"ו דלא שייכא בהך גירסא וא"ו כלל. ואין צריך לכך דשפיר גרסינן כל הכלים ניטלין בשבת דכיון דקתני ודלתותיהן עמהן שפיר משמע דלא מיירי אלא בכלים העשוים להצניע בהן שמלאכתן להיתר ועיקר חדושיה דתנא משום שריותא דדלתות הוא וכך מטין דברי רש"י ז"ל שכתב בלשון זה כל הכלים שיש להם דלתות כגון שידה תיבה ומגדל ניטלין בשבת ואינן דומין לדלתות הבית לפי שדלתות הבית אינן מן המוכן לטלטל שאינן כלי אבל אלו הוו כלי על גבי אביהם:    גמ' ואע"פ שנתפרקו בשבת ולא מיבעיא בחול כתב רש"י דקס"ד דאע"פ שנתפרקו אשבת דתנן ברישא קאי ומשמע אע"פ שנתפרקו היום מותרין ולא מיבעיא שנתפרקו מאמש ומש"ה אקשי' אדרבה מאי אע"פ שייך למיתני הכא הא ודאי נתפרקו בשבת איכא למימר משום דכי קדיש יומא היו מוכנין לטלטל אגב אביהן ולפי זה נראה דלא גריס רש"י ז"ל ואע"פ שנתפרקו בשבת אלא [אע"פ שנתפרקו] :

 הכי קאמר וכו'. ואע"פ לאו ארבותא דנתפרקו בשבת קאי אלא ארבותא דנתפרקו או בחול או בשבת ולא מבעיא כשלא נתפרקו:    ומקשו הכא דמהא משמע דטפי איכא למישרי בשברי כלים שנשברו בשבת משנשברו מערב שבת ואילו לקמן בפרקין [דף קכד ב] מסקינן דשברי כלים שנשברו מערב שבת שרו טפי משנשברו בשבת דאילו נשברו מע"ש לכ"ע סגי להו במעין מלאכה ואילו נשברו בשבת פלוגתא דרבי יהודה ורבנן לאו קושיא היא דהתם כיון שאינן ראוין למלאכתן הראשונה דין הוא שכשנשברו בשבת יהו אסורין מדין נולד אבל דלתות הכלים שראויות להחזירן במקומן ולשמש מלאכתן הראשונה טפי חזי כי נתפרקו בשבת שהן מוכנין אגב אביהן מכשנתפרקו מערב שבת דהתם איכא למימר דכיון שלא החזירום מבעוד יום בטלי מתורת כלי:    ת"ר דלת של שידה תיבה ומגדל ניטלין. ומסלקין אותן בשבת מציר שלהן דאין סתירה בכלים:

 ולא מחזירין. לאו משום דיש בנין בכלים אלא משום גזירה שמא יתקע וכדמפרש ואזיל כלומר שמא יתקע מסמר או יתד בחזקה וחייב משום מכה בפטיש א"נ משום בונה דכי אמרינן [ביצה דף כב א] אין בנין בכלים ה"מ בכלי שנתפרק ואין צריך אומן בחזרתו אבל עושה כלי מתחלתו א"נ כלי שנתפרק וצריך אומן בחזרתו כל שהחזירו לא מיקרי בנין בכלים אלא עושה כלי מיקרי ומחייב משום בונה ומש"ה חיישינן לשמא יתקע דכל כה"ג מלאכת אומן הוא וכבר כתבתי זה למעלה בפ' הבונה בס"ד:    של לול של תרנגולים לא ניטלין ולא מחזירין. דכיון דמחובר בארעא דיש בנין בקרקע ויש סתירה בקרקע וחזרתו בנין ממש הוא וסלוקו סתירה גמורה היא:

 גזירה שמא יתקע. קא יהיב טעמא אמאי דאמרינן דדלת של שידה תיבה ומגדל לא מחזירין וכדפרישית:    מתני' נוטל אדם קורנס. מרטל:

 דבילה. מאחר שעשאה עגול היא עבה מאד וקשה כגבינה וצריך קרדום לחתכה:

 מגירה. כעין סכין ויש בו פגימות:

 לגרוף בה. מן החביות:

 רחת. פאל"א בלע"ז:

 מזלג.

דף מז עמוד בעריכה


כמין עתר שקורין פורקא ויש לו שלש שינים ומהפכין בה קש בגורן:

 לתת עליו לקטן. מזונות:

 כוש. פלך:

 לתחוב בו. ולאכול תותים וכל פרי רך:

 מחט של יד. מחט קטנה שתופר בה בגדים:

 ושל סקאין. מחט גדולה שתופרין בה שקין:

 לפתוח בה את הדלת. מי שנאבדה לו מפתחו:    גמ' בין קורנס של אגוזים. שמיוחד לפציעת אגוזים והוי מלאכתו להיתר:

 בין של נפחים בין של זהבים. דמלאכתו לאיסור ואפ"ה לצורך גופן שרי כדאמרינן לקמן:

 זיירי. דעצר בהו הם כלי עץ כגון קרשים שכובשין בהן הבגדים כדתנן [דף קמא א] מכבש של בעלי בתים:

 מזורי. דחביט בהו כלי עץ שהכובס מכה בו הבגדים על האבן בעת שמלבנן:

 סיכי. הן יתידות שהן מוכנין לנער בהן משי וכיוצא בו ואלו כולן קפיד עלייהו שלא יפגמו כדי [שלא]  יקרעו הבגדים והמשי וכן פירש הר' בעל הערוך ז"ל וכן מפרשי' בירושלמי:    ת"ר פגה. תאנה שלא בשלה כל צרכה כדכתיב [שיר ב] התאנה חנטה פגיה וטומנה בתבן להתבשל ותבן הוי מוקצה לטיט:

 וחררה שטמנה בגחלים. מבעוד יום לאפות בהן ובא בשבת ליטלה:

 אם מגולה מקצתה. שיכול לאחזה במקום המגולה [דאפילו טלטול מן הצד ליכא שאין צריך להגביה את התבן אלא אוחז במקום המגולה] והתבן נשמט ונופל: ורבי  אלעזר בן תדאי סבר שאע"פ שאין בהן מקום המגולה תוחב בהן כוש או כרכר ומגביהן ונופלים התבן או הגחלים מאליהן ואח"כ נוטלן בידו כיון שאין טלטול הגחלים והתבן כדרכן אלא מן הצד:

 אמר רב נחמן הלכה כר' אלעזר בן תדאי. דטלטול מן הצד לא שמיה טלטול ואע"ג דבפרק כירה [דף מג ב] מסקינן דכ"ע טלטול מן הצד שמיה טלטול כבר כתבתי שם דתרי גווני טלטול מן הצד נינהו וביארתי שם עיקרי הדברים בס"ד:    אבל מחט שניטל חורה. חור שלה:

 עוקצה. פונטה:

 אסור כרבא. דאמרי' בגמרא דמדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא וכי אמרינן דשבת וטומאה כי הדדי נינהו ה"מ בדבר שהוא כלי מעיקרו ונשבר כגון מחט שניטל חורה או עוקצה אבל בכלי מעיקרא שבת וטומאה לאו כי הדדי נינהו כדאמרינן בפרק במה אשה [דף סג א] בירית טהורה ויוצאין בה בשבת ותנן נמי בסמוך גבי קנה של זיתים בין כך ובין כך ניטל בשבת:    אסוכי ינוקא רב נחמן אסר ורב ששת שרי. פרש"י ז"ל לתקן איבריו ביד ומאן דאסר משום דדמי למתקן ולא דמי ללפופי ינוקא דשרי' לקמן בפרק חבית [דף קמז ב] לכ"ע דהתם הוא שמלפפים אותו בבגדים והאיברים מתיישבין מאליהן אבל הכא שמחזירן ומתקנן ביד אסר רב נחמן [ול"נ]  דא"ה ה"ל לרב נחמן למיפשט איסורא ממעצבין את הקטן דאמרינן לקמן [שם] דאסור לכך פר"ח ז"ל דאסוכי ינוקא היינו אסוקי גרמא דפומא דנפלה לינוק' ומגביהין אותו ביד ור"נ דאסר ס"ל דכיון דלרפואה קא עביד איכא למגזר משום שחיקת סמנין ורב ששת דשרי סבר כיון דביד קא עביד ולא בסם ליכא למגזר משום שחיקת סמנין וקי"ל כרב ששת:    מתני' קנה של זיתים. לאחר מסיקתן צוברן במעטן ושמנן מתאסף לתוכן ונוח לצאת ויש לו קנה להפכן בו ולבדוק אם נגמרו כל צרכן והגיעו לבית הבד:

 אם יש קשר בראשו. היינו אותו פקק של קנים:

 מקבל טומאה. דכלי הוא:

 ואם לאו אינו מקבל טומאה. דלא הוי מנא ובגמ' פריך נהי נמי דקשר משוי ליה מנא אמאי מקבל טומאה דהא פשוטי כלי עץ הוא שאפי' הוא חלול אין חללו עשוי לקבל ומשנינן בשעה שמהפך בו זיתים הופכו ורואה בשמן המשתייר שם ע"י הפקק אם הגיעו לעצור וזו היא קבלת החלל שבו:

 בין כך ובין כך. ניטל בשבת דהא כלי הוא להפך בו זיתים:

 מסר הגדול. מגירה גדולה העשויה לקצוץ בה קורות:

 ויתד של מחרישה. הוא כלי העשוי כסכין שבו עושה חריץ של תלם המענה דהנך קפיד עלייהו ומיחד להן מקום דלא חזו למלאכה אחריתי:    גמ' האי אוכלא דקצרי. פירש הרב אלפסי ז"ל:

 חרבא דאושכפי. סכין של רצענין:

 סכינא דאשכבתא. סכין המיוחדת לשחיטה בלבד:

 חצינא דנגרי. דולדורה בלע"ז כל הני קפדי עלייהו משום דפגמי


דף מח עמוד אעריכה

ומקצי להו בידים וכל הני הוו מוקצה מחמת חסרון כיס דכ"ע מודו ביה:    מתני' כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. מפרש בגמרא:

 ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. לצורך דרבי נחמיה לא דמי לצורך דת"ק דלרבי נחמיה אפילו בדבר שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו כדתניא לקמן בפרק חבית [דף קמו א] רבי נחמיה אומר אפילו טלית ואפי' תרווד אין ניטלים אלא לצורך תשמישן:    גמ' דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא. ומתני' הכי פירושה כל הכלים הניטלים דהיינו דבר שמלאכתו להיתר ניטלין בין לצורך דהיינו צורך גופו וצורך מקומו בין שלא לצורך דהיינו מחמה לצל אבל דבר שמלאכתו לאיסור לא שרינן ביה כולי האי אלא לצורך אין שלא לצורך לא:

 מרא שלא יגנב. היינו דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור:

 בי סדייתא. לבדים שקורים פילטרי"ש:

 בשמשא. בחמה:

 אמר ליה שרי. רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל מותר:

 אית לי אחריני. איני צריך לגופן דס"ל כאביי דאמר מחמה לצל אסור וקי"ל כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור:    ואיכא מ"ד דנהי שמלאכתו להיתר מחמה לצל שרי אפ"ה שלא לצורך כלל אסור וראיה לדבר מדתניא בגמ' [דף קכג ב] בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסתרין של קדרה וסכין קטנה שע"ג שולחן כלומר דבימי נחמיה בן חכליה מתוך שהיו פרוצין בהלכות שבת לא התירו להם לטלטל אלא ג' כלים הללו שהן צריכין ביותר וקתני בתר הכי כשנמנעו מלהקל בהלכות שבת התירו וחזרו והתירו ומפרשינן בגמ' התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ולא מחמה לצל וחזרו והתירו מחמה לצל ומדלא קאמר וחזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור שכיון שמתחלה נאסרו כולן בכל ענין חוץ מג' כלים הללו אין לנו אלא מה שהתירו חכמים בהם וכל המתיר יותר מכן עליו להביא הראיה ועוד יש בזה הוכחה אחרת בגמ' וכתבתיה בחדושי:    ומיהו אפילו אם נאמר כן דכלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל אסור לטלטלו ה"מ בכלים אבל בספרי הקדש ואוכלין אין לנו לפי שכלים שנאסרו מתחלה אין לנו להתירן אלא מה שפירשו חכמים אבל כתבי הקדש ואוכלין שלא נאסרו [מעולם]  כל המחמיר עליו להביא ראיה:    מכבדות של מילת. כגון זנב שועל וכיוצא בו שמכבדין בו כלי מילת ועשוי גם כן לכבד את השולחן ומלאכתו להיתר:

 מותר לטלטלן בשבת. אפילו מחמה לצל:

 אבל של תמרה לא וכן אמר רבי אלעזר. בזה יש גרסאות חלוקות בגמרא והרב אלפסי ז"ל סובר דכבוד הבית שרי לדידן דקי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דלאו פסיק רישיה הוא דנימא דודאי משוי גומות וכבר הארכתי בזה בפרק המצניע בס"ד:    מתני' כל הכלים הניטלין בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. שום מלאכה ואפילו אינה מעין מלאכה ראשונה ורבי יהודה בעי מלאכתן ראשונה:

 מקפה. עבה דומיא דעיסה מעורבת במים:    גמ' מר סבר מוכן הוא. כיון דראוי לשום מלאכה:

 ומר סבר נולד הוא. דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך מעין מלאכתו בעינן


דף מח עמוד בעריכה

והלכה כרבנן דאפילו נשברו בשבת במעין מלאכה סגי:    הני לבני דאייתור מבנינא. שהשלים בנינו ונותרו:

 שרי לטלטלינהו. דמהשתא לא קיימא לבנין אלא לישב עליהן ותורת כלי עליהן:

 שרגינהו. סדרן זו על גב זו:

 ודאי אקצינהו. לצורך בנין אחר:    חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים. דכיון דבחצר כלי הוא משום דבחצר שכיחי כלים והחרס ראוי להם לכסוי הלכך תורת כסוי כלי עליהן וברה"ר נמי לא פקע שם כלי מיניה:

 ברסתקא. רשות הרבים:

 איתווס מסאניה טינא. נתלכלכו מנעליו בטיט:

 כפר ליה. מקנחו:

 אמר רבא לא מיסתייה דלא גמירי. מה אסור ומה מותר:

 אלא מגמר נמי. מלמדים שבוש שבידם לאחרים:

 השתא נמי חזיא לדידי. לקנוח ואע"ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר:    ומקשו הכא וכי עדיפא חרס קטנה מכסוי כלים שיש להם בית אחיזה דלא שרי לטלטולינהו אלא אם כן יש תורת כלי עליהן כדאיתא בסוף פרקין [דף קכו ב] יש לומר אין הכי נמי והיינו טעמא משום דהך חרס קטנה כיון דמעיקרא הוה כלי גמור אע"ג דהשתא שבר כלי כל שהיא ראויה למלאכה עדיין הכנתה ותורת כלי שהיתה בה עליה מה שאין כן בכסוי כלים שמעולם לא היו כלים גמורים ומש"ה בעינן שיהא תורת כלי עליהן:    מגופת חבית. כסוי שסותם בו חבית מלשון [נחמיה ז] יגיפו הדלתות:

 שנתכתתה. החבית:

 היא. המגופה:

 ושבריה של חבית. ניטלין בשבת דחזו לכסויי מנא:

 ולא יספות. לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי:

 ואם זרקה לאשפה. למגופה זו:

 אסורה. דבטלה מתורת כלי:

 קרומיות של מחצלת. שנפרדו מן מחצלת ישנה:

 בר המדורי אסברה לי. פירש לי טעמו של דבר:

 לכסויי ביה עפרא. העומד לכסות צואה אי נמי שלא יעלה האבק:

 שיורי פרוזמאות. טליתות. וכתב הראב"ד ז"ל יפה פי' הגאון בבלאות של טליתות והריני מוסיף על דבריו דוקא בטליתות של מצוה מפני שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהן ולא ליחד אותם לתשמיש המגונה אלא שהוא זורקן והן כלין אבל שיורי בגדים אחרים מותר לטלטלן דלא גריעי מחרס קטנה דחזיא לקנוחי ביה טינוף והאי נמי חזי להכי:    תנו רבנן שברי תנור ישן. שכבר הוסק וחרסיו קשין:

 הרי הן ככל הכלים ומותר לטלטלן בחצר דברי רבי מאיר. ר"מ לטעמיה דסגי ליה בעושין מעין מלאכה:

 ור' יהודה אומר אסור לטלטלן. ר' יהודה לטעמיה דבעי מעין מלאכתן ומפרש בגמרא דהאי דנקט פלוגתייהו בשברי תנור להודיעך כחו דר' יהודה דמיירי אפי' בעושים מעשה טפקא לינ"א בלע"ז דזה לאפות [וזה לאפות]  אפ"ה לא סגי ליה לר' יהודה ולא קרי מעין מלאכתן משום דזה הסיקו מבפנים וזה [הסיקו מבחוץ וזה תשמישו מעומד וזה אין]  תשמישו מעומד:    כמאן מטלטלינן האידנא כיסויי דתנורי דמתא מחסיא. כסויי תנור של אותו מקום לא היה להם בית אחיזה:

 כמאן כר"א בן יעקב. דס"ל דבלאו ה"נ תורת כלי עליהן ושרי לטלטולינהו:    והקשה הרז"ה ז"ל על הרב אלפסי ז"ל שהרי הוא עצמו פסק בסוף פרקין כת"ק דמתניתין דאסר אפילו כסויי כלים דחברינהו בארעא כל שאין להם בית אחיזה ואמאי [יהא]  שריא בכסויי דתנורי ואפשר שהרב אלפסי ז"ל היה מפרש חברינהו בארעא דאמרינן לקמן [דף קכו ב] כגון חביות הקבורות בקרקע לגמרי דרבנן אסרי מפני שאינם נראין והרי הן ככסויי הקרקעות אבל בכסויי הכלים המגולין אע"פ שמחוברין לקרקע לא פליגי רבנן דמתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהלכות שבת:    מתני' האבן שבקרויה. דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה:

 אם ממלאין בה. בקרויה:

 ואינה נופלת האבן. שמהודקת יפה הרי היא ככלי עצמו ואם לאו הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטלים את


דף מט עמוד אעריכה

הקירויה דשויא בסיס לדבר האסור דהיינו האבן:

 זמורה. של גפן:

 שהיא קשורה בטפיח. כד ששואבין בו מן הבור:

 ממלאין בה. דשויא כלי להך זמורה ושוב לא יבא לתקנה אבל אינה קשורה אע"פ שתקנה מבעוד יום ויש עליה תורת כלי לא כדמפרש בגמרא שמא יקטום דשמא למחר תהא לו ארוכה יותר מדאי ויקטמנה ונמצא מתקן כלי:

 פקק החלון. סתימת החלון:

 בזמן שהוא קשור. בחלון:

 ותלוי. שאינו נגרר בארץ:

 פוקקין בו. דליכא אפילו תוספת:

 ואם לאו אין פוקקין בו. דמחזי כמוסיף אבנין:

 בין כך ובין כך פוקקין בו. מפרש בגמרא:    גמ' הכל מודים שאין עושין אהל עראי. לפרוס מחצלת על ארבע מחיצות או על ארבע קונדסין להיות צל לאהל מן החמה:

 להוסיף. כגון שהיתה מחצלת פרוסה עליהן ונשאר בה אויר ולמחר פושטה דומיא דפקק דמוסיף בעלמא הוא:    וכתב רש"י ז"ל דלא מיקרי אהל אלא גג אבל מחיצה צניעות בעלמא היא וכל שאינה מחיצה קבועה אפילו לעשותה לכתחלה שרי והא דמייתי הדא פלוגתא דמוסיפין על אהל עראי אע"ג דמחיצה היא היינו טעמא לפי שהיא מחיצה קבוע [ולומר] דר' אליעזר אוסר להוסיף בכל מה שאסור לעשותו לכתחלה בין מלמעלה בין מלמטה ואפי' באהל עראי בין מן הצד במחיצה קבועה וחכמים מתירין תוספת עראי בין מן הצד במחיצה קבועה כגון פקק החלון בין בתוספת אהל אפילו למעלה כי ההוא עובדא דעירובין [דף קב א] דהנהו דכרי דהוו ליה לרב הונא וכדמייתי ליה הרב אלפסי ז"ל בסמוך אבל במחיצת עראי ליכא איסור [אהל]  כלל ולכאורה הכי משמע בפ' כל גגות (דף צד א) גבי פלוגתייהו דרב ושמואל בכותל שבין שתי חצרות שנפל בשבת דרב אסר לטלטל אלא בארבע אמות ושמואל שרי לטלטל לכל אחד מהם עד מקום עיקרו של כותל דסבירא ליה דשבת הואיל והותרה מקצתה הותרה כולה ואמרינן התם דרב ושמואל הוו יתבי באותו חצר נפל גודא דביני ביני אמר להו שמואל נגידו לי גלימא אהדרינהו רב לאפיה ואמרינן עלה היכי עביד שמואל הכי כלומר למה הוצרך לכך והא הוא דאמר זה מטלטל עד עיקר מחיצה [וזה מטלטל עד עיקר מחיצה]  ופרקינן שמואל דעבד לצניעותא בעלמא הוא דעבד ואם איתא שאסור לעשות מחיצה בשבת תיקשי לן היכי שרי למעבד הכי דהא אין עושין אהל בתחלה בשבת ורב דאהדרינהו לאפיה כבר פירש"י ז"ל דלאו משום איסור עשיית המחיצה אלא משום טלטול דגלימא וכטעמיה דאסר לטלטלה אלא ד' אמות ומתוך כך מחק פירש"י ז"ל בפ"ק דסוכה (דף טז א) ובעירובין פרק כיצד משתתפין (דף פו ב) מ"ש [ברוב]  הנוסחאות גבי ההיא דאמרינן פעם אחת שכחו ולא הביאו ספר תורה מערב שבת למחר פרשו סדינין על גבי העמודים והביאו ס"ת וקראו בו והנוסחאות גורסות פרשו לו סדינין והא אמר מר אין עושין אהל עראי וכו' וכתב רש"י ז"ל דלא גרסינן לה דבמחיצה ליכא משום אהל אלא הכי גרסינן פרשו סדינין מהיכן הביאום כלומר היאך הביאו סדין עצמו דרך רשות הרבים ומכלל דברים הללו אתה למד שרש"י ז"ל סובר שאפילו מחיצה המתרת מותר לעשותה בשבת כי ההיא מחיצה דסדינין וכי ההיא גלימא דכותל שבין שתי חצרות שהיא מתרת אליבא דרב זו היא שיטת רש"י ז"ל:    וקשיא עלה מדגרסינן בפרק מי שהוציאוהו (דף מד א) דמקשינן הא דתניא נפל דופנה של סוכה לא יעמיד בה אדם ובהמה וכלים ולא יזקוף את המטה לפרוס עליה סדין אהא דתניא עושה אדם חבירו דופן כדי שיאכל וישתה ויישן ויזקוף את המטה ויפרוס עליה סדין כדי שלא תפול החמה על המת ועל האוכלין ופרקינן לא קשיא הא רבי אליעזר הא רבנן דתנן פקק החלון רבי אליעזר אומר בזמן שקשור ותלוי וכו' ואקשינן עלה והא [איתמר עלה]  אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן הכל מודים שאין עושין אהל עראי בתחלה בשבת לא נחלקו אלא להוסיף ומסקינן כלים אכלים לא קשיא הא בדופן ג' הא בדופן ד' אלמא אפילו בדופן שייך אהל עראי:    ולפיכך פי' רבינו תם ז"ל דתוספת אהל עראי שייך בין מלמעלה בין מן הצד דכל תוספת מחיצה שאינו מתיר כפקק החלון ודופן רביעית אסור לר"א ושרי לרבנן


דף מט עמוד בעריכה

וכל מחיצה שהיא מתרת כעושה אהל לכתחלה דמי והיינו טעמא בדופן שלישית דמיתסר אפי' לרבנן ובהכי אתי שפיר מאי דתלינן פלוגתא דר"א ורבנן בפקק החלון במוסיף על אהל עראי והיינו ההיא נמי דפ' כל גגות דאהדרינהו רב לאפיה משום דכיון דסבירא ליה לרב דשבת אף על פי שהותרה מקצתה לא הותרה כולה נמצא שפריסת גלימא זו היא מחיצה מתרת ועשיית אהל לכתחלה מיקרי ומיתסר ואפילו לרבנן ובהכי נמי אתי שפיר מה שכתוב [ברוב הנוסחאות]  פרק קמא דסוכה ובפ' כיצד משתתפין לכתחלה היכי פרסי מפני שהיא מחיצה מתרת ואסור לעשותה בשבת ומה שכתב רש"י ז"ל דמאי דפרכינן התם היינו משום דמתמהי' היאך הביאום דרך רה"ר אינו מחוור דמאי פירכא דלמא דרך מלבוש הביאום הילכך נקטינן דמחיצת עראי שאינה מתרת מותרת לעשותה בשבת אבל מחיצה מתרת אפילו עראי אין עושין:    בין קשור בין שאינו קשור. דאפילו קשירה לא צריך:

 והוא שמתוקן. שיהא עליו תורת כלי או שכבר נשתמש בו מבעוד יום כמו שאפרש בסמוך בס"ד:

 ואע"ג דסתם לן תנא כר' אליעזר בנגר הנגרר. בגמרא מפרש לה:

 דתנן מדבריהם למדנו. בפרק בתרא היא:

 שפוקקין את המאור. בדבר שאינו קשור ותלוי:

 וקושרין. קשר שאינו קשר של קיימא לכתחלה:

 ומודדין. מקוה ומטלניות:    הני כיפי דארבא. נועצין בספינה כעין שני מעגלים ראשו אחד בדופן זה ושני בדופן שני ומרחיק חצי אמה ונועץ כמו כן על פני כל הספינה ופורסין עליהם בגדים ומחצלאות להגן מפני הצנה או מפני הגשמים:

 בזמן שיש בהם טפח. אם יש בכל אחד ואחד טפח אותו עגול הוי אהל חשוב בפני עצמו מבעוד יום ולמחר בשבת כשפורס בגדים על אותן המעגלים אוסופי על אהל עראי הוא ומותר:

 אי נמי אין ברחב עגול טפח ויש בין זה לזה פחות מג'. אמרי' לבוד בנתים:    הנהו דכרי. אילים:

 ביממא בעו טולא. מפני החום:

 ובליליא בעו אוירא. מפני הנאות הקור והיו פורסין עליהן מחצלאות ביום ובלילה נוטלין אותן:

 אתא לקמיה דרב א"ל. בשבת מאי איעביד:

 כרוך בודיא. כרוך את המחצלאות מע"ש ואל תסלקם משם לגמרי והעמידם על טפח כי היכי דליהוי שם אהל למחר כשתפרוס אותם אוסופי על אהל עראי הוא ומותר:    הלכה כרבן שמעון בן גמליאל. דקאי כרבנן דמתניתין ולא בעו קשירה:

 ודוקא כשיש תורת כלי עליו. רש"י ז"ל מפרש שיהא ראוי לתשמיש אחר אבל ר"ת ז"ל הקשה דאי הכי פשיטא ומאי טעמיה דתנא קמא לפיכך פי' ז"ל דתורת כלי היינו שיתקנו בענין שיהא נראה עומד לכך:

 שריתא. קורה [בראשית יט] בצל קורתי מתרגמינן בטלל שירותי:    מתני' כל כסויי כלים שיש להם בית אחיזה. בית יד:

 בכסויי קרקעות. כגון כסוי בור ודות דהוי כבונה אי לאו דמוכחא בית אחיזה דיליה דלמשקל ואהדורי עביד:    גמ' והוא שיש תורת כלי עליהן. על [נסרים]  הללו שמכסין בה את הכלי הא לאו הכי לא שרו לטלטלינהו:

 ותורת כלי. כדמפרשינן לעיל:

 ודכולי עלמא וכו'. משום דאוקמא רבי יוחנן בשיש תורת כלי אצטריך ליה למימר דכי פליגי רבנן בכלים דחברינהו בארעא פליגי דאילו כלים בעלמא אע"ג דלית להו לכסויין בית אחיזה מטלטלי דכיון דבאיכא תורת כלי עליהן קיימא מה לי איכא בית אחיזה מה לי ליכא בית אחיזה אלא בכסויי [כלים]  המחוברין לקרקע כגון תנור וכירים הוא דפליגי משום דדמו במקצת לכסוי בור ודות וגזרה הני אטו הני:    ומסתברא לי דכי בעינן בכסוי כלים אע"ג דלא חברינהו בארעא שיהא תורת כלי עליהן ה"מ היכא שלא נשתמש בהם מבעוד יום אבל כל שכבר נשתמש בהם היינו תורת כלי [עליהן]  דאי לא תימא הכי קשיא הלכתא אהלכתא דהכא מסקינן דבעינן תורת כלי ולעיל בפרק במה טומנין [דף נ א] גבי חריות של דקל שגדרן לעצים ונמלך עליהם לישיבה נקטינן כדרב אסי דאמר ישב אע"פ שלא קשר ולא חשב אלא ודאי כדאמרן דכי בעינן תורת כלי ה"מ בשלא נשתמש בו מבעוד יום אבל בשכבר נשתמש בו זהו תורת כלי שלו ולפיכך לא הזכיר הרב אלפסי ז"ל בפקק החלון תורת כלי דמסתמא נשתמש מבעוד יום שהרי צריך הוא להיות מכוון למדתו של חלון ולכוונו בשבת [א"א]  אבל בקנה שהתקינו בעל הבית להיות פותח ונועל בו הוא שהזכיר תורת כלי משום דלא משמע שנשתמש בו וכן בכסויי הכלים לפי שכסויי הכלים אינן צריכין להיות מכוונין למדתן של כלים שיהא צריך להשתמש ולראות בהם מבעוד יום ומש"ה אם לא נשתמש בהם בעינן שיהא תורת כלי עליהן:

 סליקו להו כל הכלים