משנה שבת ט ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ט · משנה ה | >>

[עריכה]

המוציא עצים, כדי לבשל ביצה קלה^ה.

תבלין^ו, כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה.

קליפי אגוזים, קליפי רימונים, איסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה.

מי רגלים, נתר ובורית, קמוניא ואשלג, כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה.

רבי יהודה אומר, כדי להעביר על הכתם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַמּוֹצִיא עֵצִים, כְּדֵי לְבַשֵּׁל בֵּיצָה קַלָּה.

תְּבָלִין, כְּדֵי לְתַבֵּל בֵּיצָה קַלָּה,

וּמִצְטָרְפִין זֶה עִם זֶה.

קְלִפֵּי אֱגוֹזִים,

קְלִפֵּי רִמּוֹנִים,

אִיסָטִיס וּפוּאָה,

כְּדֵי לִצְבֹּעַ בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה.

מֵי רַגְלַיִם, נֶתֶר וּבוֹרִית, קְמוֹנְיָא וְאַשְׁלָג,

כְּדֵי לְכַבֵּס בָּהֶן בֶּגֶד קָטָן בִּסְבָכָה.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:

כְּדֵי לְהַעֲבִיר עַל הַכֶּתֶם:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

המוציא עצים - כדי לבשל ביצה קלה.

תבלין - כדי לתבל ביצה קלה.

ומצטרפין - זה עם זה.

קליפי אגוזים,

וקליפי רימונים,

אסטיס,

ופואה -

כדי לצבוע בהן בגד קטן - כסבכה.

מי רגלים,

נתר,

ובורית,

קימוניא,

ואשלג -

כדי לכבס בהן בגד קטן - כסבכה.

רבי יהודה אומר:

כדי להעביר על הכתם.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

כבר בארנו כי ביצה קלה - היא ביצת תרנגולת.

ותבלין - בשמים, כמו הפלפלין והזנגביל ובלנגאן וקידה ודומיהן, וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת.

איסטיס - "נילג" בלשון ערבי, והוא דבר שצובעין בו כעין הרקיע.

ופואה - בערבי "אלפוה", והם שורשי עשב אדומים, צובעין בהם אדום.

סבכה - כובע הראש, שעושין כמין ציץ על המצח או על הראש.

נתר, ובורית, וקימוניא, ואשלג - כולם דברים הרוחצים בחוזק ומלבנים, ושמותם בערב ידוע.

כתם - הוא כתם הדם הנמצא בבגד, והוא בספק אם הוא דם נדה או לא, ורוחצים אותה בשבעה דברים ממרקין ומלבנים, ומכללם אלו הארבעה כאשר נבאר בנדה.

ואין הלכה כרבי יהודה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

ביצה קלה - ביצת תרנגולת שהיא קלה לבשל יותר מכל שאר ביצים, ולא כדי לבשל כולה אלא כגרוגרת ממנה, טרופה ונתונה באלפס:

ומצטרפין - כל מיני תבלין זה עם זה:

אסטים - ני"ל בלשון ערבי, וצבעו דומה לתכלת:

ופואה - שרשי עשב שצובעין בהם אדום, ובערבי אלפו"ה:

בסבכה - בראש הסבכה שעשויה כקליעה נותנים מעט בגד:

נתר - מין אדמה הוא, ומזהיר, וקוראים לו אלו"ם בלע"ז:

בורית - מין צמח שמנקה ומטהר:

קמוניא - עשב שמנקים בעפרו את הידים להעביר את הזוהמא ^ז, ובלשון תלמוד קרוי שלוף דוץ' ובערבי קורין לו אלקל"י:

ואשלג - לא אתפרש לי מה הוא:

על הכתם - הנמצא בבגד ואין ידוע אם דם נדה הוא אם לאו, מעבירין עליו שבעה דברים לבדוק אותו בהם. ומכללם ארבעה סמנין הללו. ואין הלכה כר"י:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

המוציא עצים כדי לבשל וכו'. אע"ג דתנן במשנה ה' פ"ח קנה שהוא עב וכו' כדי לבשל וכו'. איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכ"ש לחייב קמ"ל. גמ':

תבלין. כתב הרמב"ם כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן. וכולן מצטרפין זה עם זה לפי שפעולתן אחת ע"כ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ועי' במשנה ו' ומ"ש שם בס"ד. ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ"ב דערלה משנה ט"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום וכו' וכי תימא דהתם לנתינת טעם לאסור התבשיל והכא להוצאת שבת שאני. לא מסתברא כלל לחלק. דהא כל שיעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. וכיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ"ט ה"נ שיהא בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. ועוד דבגמ' הכא אדתנן ומצטרפין זה עם זה פריך לה מההיא מתני' דערלה דתנן ומצטרפין ואתמר עלה במיני מתיקה שנו טעמא דחזו למתק את הקדירה הא לאו הכי לא ומשני ה"נ דחזו למתק. הא קמן דבחדא מחתא מחתינהו. ולא עוד אלא שלפי דעת המקשן ס"ד דבהני דהכא כליל טפי מההוא דערלה. ועיין רפ"ט דחולין. וראיתי בפי"ח מה"ש שהרמב"ם שם העתיק המשנה שבכאן כלשונה וכתב עליו המגיד וז"ל ומ"מ נראה לפי הגמ' שאין מצטרפין אלא בשכולן מיני מתיקה וכן פרש"י ז"ל ויש לרבינו שם פי' אחר עכ"ל. ובפי"ב מהמ"א כתב הרמב"ם ההיא דערלה תבלין שהם ב' או ג' שמות וכו' ואסברה לה בכרפס וברפ"ט דשביעית תנן לה בהדי מיני ירקות וכן רגילין ליקח בלילי פסחים לטיבול הראשון מה שקורין בל"א פיטרזי"ל ואומרים שהוא מה שנקרא בל' חכמים כרפס ובירושלמי דשביעית מאי כרפס שבנהרות ריב"ח אמר פיטרוסלינין. וצ"ע. [* ואי אין מתבלין לביצה אלא באלו שזכר הרמב"ם ודומיהן ניחא דלא מצי מיירי הכא אלא באלו בלבד וראיתי בתוס' דפ' תולין דף קמ"א בסד"ה הני פלפלי כו' שכתבו דאין נראה שיהא בכלל תבלין אלא ירקות כעין כמון אבל שומין ובצלים אינם בכלל תבלין ע"כ]:

אסטיס. עיין מ"ש בס"ד במ"ה פ"ב דכלאים:

[* בסבכה. ס"א פי סבכה וכן העתיק רש"י]:

קמוניא: פירש הר"ב עשב שמנקין בעפרו. כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר וכיוצא בזה תמצא בפי' משנה ג' פי"ד:

כדי להעביר על הכתם. כדתנן במ"ו פ"ט דנדה:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ה) (על המשנה) כדי לבשל. אע"ג דתנן במ"ה פ"א קנה שהוא עב כו' כדי לבשל כו' איצטריך לאשמעינן בעצים דלא תימא דחזו לעשות בהן שן של מפתח ובכל שהוא לחייב קמ"ל. גמרא:

(ו) (על המשנה) תבלין. כמו הפלפל והזנגביל וגלנגאן וקדה ודומיהן וכולן מצטרפין זע"ז לפי שפעולתן א' הר"מ. וכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחן טוב ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל כמו השום והבצל. ותמיהני דבפ"ב דערלה מט"ו מפרש תבלין כל דבר שמתבלין בו ואפילו שום כו' וכל שעורי שבת הולכין אחר דרכן של בני אדם לעשות בדברים ההם. ה"נ כיון שהשום ודומיו בכלל תבלין לענין נ"ט ה"נ שיהיו בכלל תבלין לענין הוצאת שבת. תוי"ט. וע"ע:

(ז) (על הברטנורא) כלומר שמייבשין אותו וכותשין הדק הדק עד שנעשה כעפר:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

המוציא עצים כדי לבשל ביצה קלה: והשתא הדר תנא לדיני שיעור הוצאה דאיירי בה ואזיל מריש משנת ועוד כלל אחר אמרו וכו' עד סוף פ' הזורק דזריקה תולדה דהוצאה היא:

תבלין כו': עי' במ"ש בפרק שני דערלה סי' ו' סוף סי' י':

קליפי אנוזים וקליפי רמונים וכו': כצ"ל ומייתי לה במכלתין פ"ח דף ע"ט. ופי' שם רש"י ז"ל פי שבכה קופיא נותנין בגד באמצעיתה ע"כ. ובגמ' פריך עלה ורמינהי המוציא סמנין שרויין כדי לצבוע בהן לאירא ומשני מתני' בשאינם שרוין והבא לשרות אינו שורה פחות מכדי בגד קטן. ובירושלמי פריך תמן לקמן פי"ג תנינן שיעור המלבן והמנפץ והצובע והטווה שיעורו וכו' והכא את אמר הכין ומשני תמן בצובע ברם הכא במוציא לצבוע:

בגד קטן פי שבכה: ס"א בגד קטן בשבכה וכן בערוך ובהרי"ף ז"ל בסבכה. ובקצת נוסחאות כסבכה וכן הוא בירוש':

מי רגלים: תנא מי רגלים עד בן מ' יום ותוס' ז"ל גרסי עד מ' יום פי' דמשלשה ימים עד מ' יום מעבירין אותה על הכתם אבל תוך שלשה ולאחר מ' יום אין מעבירין:

נתר: תנא נתר אלכסנדרית ולא נתר אנפנטרין:

קמוליא: ס"א קמוניא בנו"ן. וכתב הר"מ לונזאנו ז"ל אבן סינא קמוליא בלע"ז טירא די אשפנייא הוא רקועי לבנים מזהירים טובים בטבעם כאפוריים וממנו יש הרבה מה שאין לו וכולו מתפרך מהרה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל צריך להגיה שלוף דוץ בצדי [ברע"ב ד"ר "שלוף דון".]:

ואשלג כדי לכבס בהן בגד קטן בשבכה: אשלג בלשון תלמוד שונאגא שמיה ומשתכח בנוקבא דמרגניתא ומפקי ליה ברמצא דפרזלא:

כדי להעביר על הכתם: כך צ"ל: