משנה שבת ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת שבת · פרק ו · משנה א | >>
במה אשה יוצאהא ובמה אינה יוצאה?
לא תצא אשה לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות, שבראשה.
ולא תטבול בהן עד שתרפם.
ולא בטוטפת ולא בסנבוטין בזמן שאינן תפורין.
ולא בכבול לרשות הרבים.
ולא בעירד של זהב, ולא בקטלא, ולא בנזמים, ולא בטבעת שאין עליה חותם, ולא במחט שאינה נקובה.
ואם יצאת, אינה חייבת חטאת.
בַּמָּה אִשָּׁה יוֹצְאָה וּבַמָּה אֵינָהּ יוֹצְאָה?
- לֹא תֵּצֵא אִשָּׁה,
- לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת,
- שֶׁבְּרֹאשָׁהּ.
- וְלֹא תִּטְבֹּל בָּהֶן,
- עַד שֶׁתְּרַפֵּם.
- לֹא בְּחוּטֵי צֶמֶר וְלֹא בְּחוּטֵי פִּשְׁתָּן וְלֹא בִּרְצוּעוֹת,
- וְלֹא בְּטוֹטֶפֶת וְלֹא בְּסַנְבּוּטִין,
- בִּזְמַן שֶׁאֵינָן תְּפוּרִין.
- וְלֹא בְּכָבוּל לִרְשׁוּת הָרַבִּים.
- וְלֹא בְּעִיר שֶׁל זָהָב,
- וְלֹא בְּקַטְלָא,
- וְלֹא בִּנְזָמִים,
- וְלֹא בְּטַבַּעַת שֶׁאֵין עָלֶיהָ חוֹתָם,
- וְלֹא בְּמַחַט שֶׁאֵינָהּ נְקוּבָה.
- וְאִם יָצָאת, אֵינָהּ חַיֶּבֶת חַטָּאת:
במה אישה יוצאה,
- ובמה אינה יוצאה?
- לא תצא אישה -
- לא בחוטי צמר,
- ולא בחוטי פשתן,
- ולא ברצועות שבראשה,
- ולא תטבול בהם - עד שתרפם,
- ולא בטוטפת,
- ולא בסנבוטין,
- בזמן - שאינן תפורין,
- ולא בכבול - ברשות הרבים,
- ולא בעיר של זהב,
- ולא בקטלה,
- ולא בנזמים,
- ולא בטבעת - שאין עליה חותם,
- ולא במחט - שאינה נקובה.
- ואם יצאת -
- אינה חייבת - חטאת.
מה שאמר לא תטבול בהם עד שתרפם - הוא טעם איסור יציאתם באלו החוטין בשבת, לפי שנחוש שתצטרך לטבילה בשבת, ותסיר אותם מעל ראשה ומצחה כדי שלא יהיו חוצצין ותעבירם ארבע אמות ברשות הרבים, כי אלו החוטין הם על הראש. אבל חוטי הצואר מותר לטבול בהם, ולפיכך תצא בהם בשבת.
וטוטפת - הוא ציץ, יקשרו אותו על המצח מאוזן לאוזן.
וסנביטין - נקראים בלשון חכמים "לחיים", והם ממיני התכשיט, ונתלין מן הציץ על הצדעים ועל הלחיים ולפיכך נקרא לחיים.
ואמרו בזמן שהן תפורין - רוצה לומר תפורין בטוטפת.
וכבול - חתיכה של בגד כמו מצנפת, שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, והוא בפני עצמו זולת הציץ תכשיט.
ואמרו ברשות הרבים - הוא משמש לכל מה שזכר, כי טעם אסורם גזירה שמא יפלו ברשות הרבים ותטלם ותביאם בידה.
ועיר של זהב - כליל של זהב על צורת ירושלים, והיתה אצלם תכשיט.
וקטלא - חונקת, והיא חוטין שעורכין בה גרגרי זהב, וקושרין אותה על הצואר בדוחק כאדם החונק את עצמו, ולפיכך נקראת חונקת, ובלשון ערבי "מכנקה".
ואמרו אינה חייבת חטאת - לפי שטבעת שאין עליה חותם יש בה קצת תכשיט, אף על פי שאינה מתכשיטי הנשים לגמרי.
ומחט שאינה נקובה - אפשר שתחלק בה האשה שער ראשה, ולפיכך היא ממיני תכשיטיה, ולפיכך אינה חייבת חטאת:
במה אשה - שבראשה. אכולהו קאי אחוטי צמר ופשתן ורצועה שמקלעת בהן שער שבראשה ב, ומה טעם לא תצא בהם בשבת מפני שאמרו חכמים בחול לא תטבול בהם עד שתרפם, לפיכך בשבת לא תצא בהם דלמא מתרמיא לה טבילה של מצוה ושריא להו ואתיא לאתויינהו ארבע אמות ברשות הרבים:
עד - שתרפם. שתתירם קצת שיהיו רפויין ויכנסו המים ביניהם שלא יהיו חוצצים בטבילה:
בטוטפת - ציץ שקושרין על המצח מאזן לאזן:
בסנבוטין - תלויין בטוטפת ובאין על הצדעים עד הלחיים. עניות עושות אותן של מיני צבעונין, עשירות עושות אותן של כסף ושל זהב. ומתוך שחשובין הן חיישינן דלמא שלפא ומחוייא לחברתה:
בזמן - מאינן תפורין. בשבכה שבראשה, אבל תפורים ליכא למיחש לאחויי, שאינה נוטלת השבכה מראשה ברשות הרבים שהרי היא מגלה שערה:
בכבול - חתיכה של בגד כמו מצנפת קטנה שקושרין אותה על המצח ונותנין הציץ עליה כדי שלא יזיק הציץ במצח, ופעמים שהאשה מתקשטת בו בלא ציץ:
לרשות הרבים - אבל לחצר שרי. וכל הנזכר למעלה אסורים אף בחצר ג, דגזור בהו שלא תחקשט בשבת כלל לא בחצר ולא ברשות הרבים, ובכבול התירו, שלא לאסור את כל תכשיטיה ותתגנה על בעלה. ורמב"ם פירש דלרשות הרבים קאי אכולהו תכשיטין האמורין במתניתין דכולהו לא אסירי אלא גזירה שמא תעבירם האשה ד' אמות ברשות הרבים:
עיר של זהב - עטרת זהב עשויה כמין עיר צורת ירושלים:
ולא בקטלא - תכשיט שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת עצמה בו ה כדי שתראה בעלת בשר, ובערבי מכנק"א:
ולא בנזמים - נזמי האף, אבל נזמי האזן יוצאין בהם ו:
חותם - צורה לחתום בה אגרות או כל דבר סתר, ואע"ג דתכשיט הוא לה אסור, דלמא שלפא ומחויא, אבל יש עליה חותם דלאו תכשיט הוא לה אמרינן לקמן דחייבת חטאת, ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש ז, לפי שפעמים שהבעל מסיר אותו מאצבעו ונותן אותו לאשתו להצניעו והיא נותנתו באצבעה והולכת בו, ונמצא שדרך הוצאתו בכך. וכן טבעת שאין עליה חותם דלא הוי תכשיט לאיש, חייב חטאת אע"פ שמוציאו באצבעו דרך מלבוש, שפעמים שהאשה נותנתו לו שיוליכנו לאומן והוא מוציאו באצבעו:
ואם יצאת - האשה בכל הנך דאסרינן עד הכא במתניתין אינה חייבת חטאת, דכולהו תכשיטין נינהו ורבנן הוא דגזור בהו דלמא שלפא ומחויא:
במה אשה יוצאה וכו'. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור ביה רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותו ודלמא אתי לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:
לא תצא וכו'. פתח במאי דסליק וליכא קפידא כמ"ש ברפ"ק:
שבראשה. פירש הר"ב שמקלעת בהן שער ראשה וכן ל' רש"י והיינו בע"ש דאילו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והתוס' דחו זה הפירוש משום דכמו שיש איסור בקליעה ה"נ איכא איסור בסתירה והלכך לא חיישינן בהו שתתירם אלא הכא מיירי שאינן קלועים:
לרה"ר. כתב הר"ב וכל הנזכרים למעלה אסורים אף בחצר דגזור בהו וכו'. ומסיים הר"ן וחדא גזירה הוא שגזור בהן. וכתב הב"י בסימן ש"ג שכתב הרמב"ם בפ' י"ט מה"ש דהא דאסרי בחצר דוקא כשאינה מעורבת וכתבו המגיד והר"ן שהרמב"ן והרשב"א חולקים בדבר דבחצר שאמרו לאו דוקא דה"ה בבית ע"כ. ומ"ש הר"ב בשם הרמב"ם מלשונו זה שהבאתי מחבורו עיניך רואות שחזר בו. ועוד עיין בזה מ"ש במשנה ה' בס"ד:
ולא בעיר של זהב. הקשו בתוס' דהא תנן בפרק בתרא דסוטה (משנה י"ד) דבפולמוס של טיטוס גזרו עליו שלא יתקשטו בו והכא לא אסרו אלא בשבת ואור"ת דהתם דוקא לכלות גזרו כדתנן התם ולא לשאר בני אדם:
ולא בקטלא. פי' הר"ב שנתון בצואר בדוחק והאשה חונקת וכו'. גמ'. ופי' התו' דהכא ברפוי דליכא חציצה דאל"כ ברישא הו"ל למיתני בהדי חוטי צמר וכו' וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שליף ומחוי. ע"כ. וקשיא לי דאכתי ליתני ברישא קטלא ודחונקת בה וי"ל דכיון דמ"מ איצטריך למיתני קטלא דאינה חונקת לא בעי למיתני ליה ברישא נמי. וסמיך ליה דממילא שמעינן דכל דבר שחוצץ אינה יוצאה בו. וא"ת אמאי תני ברישא דוקא שבראשה. הא משכחת דבצוארה נמי קושרת דבר החוצץ הא מילתא מיפרשא בגמ' דבחוטין ורצועה דרישא אין אשה חונקת את עצמה בצוארה והילכך לא משכחת להו אלא שבראשה וקטלא דהכא שאני דמתוך שהרצועה חלקה ורחבה אינה מזיקתה. ועיין ריש פ"ט דמקואות:
ולא בנזמים. פירש הר"ב נזמי האף אבל נזמי האזן יוצאין בהן ומסיים רש"י דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין:
ולא בטבעת שאין עליה חותם. פי' הר"ב אבל יש עליה חותם וכו' ואע"פ שמוציאתו באצבעה דרך מלבוש. והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין (ותנן בפ"י מ"ג דפטור) שכל המוציא דבר שאינו תכשיכו לו מוציאין אותם בידים ולא דרך מלבוש. רש"י ד' ס"ב:
ולא במחט שאינה נקובה. בגמ' למאי חזיא ומסקי' אמר רבא טס של זהב יש לה על ראשה בחול חולקת בה שערה בשבת מניחתה כנגד פדחתה. ולא ידעתי למה השמיט הרמב"ם בפירושו טעמא דמניחתה וכו'. דאע"ג דס"ל דבשבת רשאית לחלק שערה שאין זה פסיק רישיה שתשיר שערה וכמו שכתבו התו' והר"ן אפ"ה מטעם חולקת לא שרי דאכתי לאו תכשיכו הוא אלא כלי שעל ידי מלאכתו מתקשטת אבל אינו תכשיט בעצמו וכמו שכתבו ז"ל:
(א) (על המשנה) במה אשה יוצאה. דהוי תכשיט ולא משאוי ואיכא דהוי תכשיט וגזור בהו רבנן דלמא שלפא ומחויא לחברתה חשיבותיה ודלמא אתיא. לאתויי ד"א ברה"ר. רש"י:
(ב) (על הברטנורא) רש"י. והיינו בע"ש, דאלו בשבת אסור כדתנן בס"פ המצניע. והקשו התוספ' דא"כ הא הסתירה ג"כ אסור, אלא הכא מיירי שאינן קלועים:
(ג) (על הברטנורא) וחדא גזירה היא שגזור בהן. הר"נ. ולדעת הר"מ דוקא בחצר שאינה מעורבת. והגאונים חלקו דה"ה בבית:
(ד) (על המשנה) ולא בעיר. הקשו בתוספ' דהתנן בפ"ט דסוטה דבפולמוס של טיטום גזרו עליו שלא יתקשטו בו ואף בחול, ואור"ת דדוקא לכלות גזרו:
(ה) (על הברטנורא) ופירשו דתוספ' דהכא ברפוי דליכא הציצה, דאל"כ ברישא ה"ל למיתני בהדי חוטי צמר כו'. וטעמא דאסור דדבר של נוי הוא ויש לחוש דלמא שלפיה ומחוי:
(ו) (על הברטנורא) דטריחא לה מלתא למשלף ואחויי מפני שאזניה מכוסות בקישורין. רש"י:
(ז) (על הברטנורא) והרי לא הוציאה כדרך כל המוציאין ותנן בפ"י מ"ג דפטור שכל המוציא דבר שאינו תכשיט לו מוציאין אותו בידים ולא דרך מלבוש. רש"י:
במה אשה יוצאה: דהוי תכשיט ולא שייך בה למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות ברה"ר ובמה אינה יוצאה במידי דהוי משאוי א"נ דהותכשיט אלא דשייך למיגזר דילמא אתי לאתויי ד' אמות. גם הכא נמי הגיה ה"ר יהוסף ז"ל בקמץ יוצא. ומחק הה"א וכן בכולהו. ונלע"ד דהא דלא תני במה אדם יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני לא תצא אשה וכו' לא יצא האיש וכו' דהרי מלת אדם היא כוללת איש ואישה והוי נמי דומיא דקתני בריש פירקין דלעיל במה בהמה דמלת בהמה כוללת כל מין בהמות והדר מפרש גמל וחמור וכו' נראה לע"ד שהטעם הוא משום דנשים שחצניות הן לצאת ולהראות יותר מן האנשים לכן תלה תחלה הכל בה ובזה מתורץ ג"כ אמאי לא תני במה האיש יוצא ובמה אינו יוצא והדר ליתני דיני אשה ולזה ג"כ תמצא שדבר שאינו מצוי אלא מעט מזער שונה אותו באחרונה דהיינו הקיטע וביצת החרגול ודו"ק:
לא תצא אשה לא בחוטי צמר: וכתבו תוס' ז"ל דכי אסרינן חוטי צמר וחוטי פשתן ורצועה שבראשה משום לתא דטבילה היינו דוקא שלא לקלעה בהן שערה אלא שקשרה אותו בהן אבל בשקלעה ליכא למיחש להכי דהא אמרינן לקמן בס"פ המצניע דגודלת חייבת חטאת משום בונה וכיון שכן סותרת קליעתה חייבת נמי משום סותר הלכך כי מתרמיא לה טבילה של מצוה ליכא למיחש דעבדי הכי. וכתבו עוד דמאי דאסרינן בכל הני דמתני' דילמא מתיא להו ד' אמות ברה"ר דוקא בתכשיטין קטנים שאין אדם מרגיש בהן דאלת"ה א"כ לא תצא אשה בסרבל ולא בחגורה שבמתניה שמא תשכח ותעבירם אלא ודאי דוקא בתכשיטין קטנים הוא שחששו אבל לא בתכשיטין גדולים ולפיכך מתרת אשה חגורתה ברה"ר וחוגרת כדאמרינן לקמן גבי קמיע מומחה דקושר ומתיר אפי' ברה"ר. עוד כתבו בשם ר"ת ז"ל דהנך תכשיטין דאסירי משום דילמא שלפא ומחויא דוקא בנשים הוא דחיישי' להכי לפי שדעתן קלה עליהן להתפאר בתכשיטיהן אבל באנשים דלא עביד הכי שרי ויש ראיה לדבריו בירושלמי בפירקין דאמרי' התם תכשיטין למה הן אסורין א"ר אבא על ידי שהנשים שחצניות הן היא מתירתן ומראתן לחברתה והיא שכיחה ומהלכת בהן ד' אמות הרי זה מפורש כדברי ר"ת ז"ל ואע"פ שאמרו שם במקום אחר וכו' עד אבל לעולם תכשיטין מותרין לאיש. לשון הר"ן ז"ל. וכתוב בספר כלבו סי' ל"א כל הדברים שמנו חכמים במשנה אם יצאת ברה"ר גמורה פטורה שלא אמרו לא תצא כי אם לכתחלה בין משום חשש טבילה בין משום דילמא שלפא ומחויא הלכך אין החיוב כ"כ לאסור ברה"ר שלנו שדומה כגזרה לגזרה שאין אסור לצאת אלא משום דילמא שלפא וכי שלפא נמי לא אתיא לאתויי ברה"ר ע"כ.
עד שֶׁתַּרְפֵס: גרסי התי"ו בפתח והרי"ש בשו"א: ומתני' דלא כר' יהודה שהוא סובר חוטי צמר נמי אין חוצצין אבל בחוטי שיער מודים לו חכמים כדתנן לקמן יוצאה אשה בחוטי שיער וכו' ופלוגתייהו ברפ"ט דמסכת מקואות:
ולא בכבול: בבבלי וירושלמי תני רשב"א מתיר בכבול:
בפי' ר"ע ז"ל לשון המתחיל לרה"ר וכו' עד וכל הנזכר למעלה אסורין אף בחצר. אמר המלקט שמא תצא בהן לרה"ר וחדא גזירה הוא דגזור וכו'. עוד באותו הלשון ורמב"ם ז"ל פירש דלר"ה קאי אכולהו. אמר המלקט וקשה לפי פירושו למה לא חשיב אח"כ לקמן בסי' ה' רק כבול ופאה נכרית לחצר: והקשו תוס' ז"ל וא"ת ואמאי לא תני נמי הכי ברישא פאה נכרית בהדי כבול דאין יוצאין בה לרה"ר כדקתני להו בסיפא גבי התירא וי"ל דמילתא דפשיטא היא דאסור לצאת בה לרה"ר דודאי משלפא משום דמחכו עלה. ע"כ:
ולא בעיר של זהב: ופי' רש"י ז"ל שהוא תכשיט עגול ומציירין בו כמין עיר ירושלים ויש באמצע לשון שמחברין אותו למלבוש ור"ת פי' שהוא כמין עטרה לראש כדאמרי' בפ' בתרא דסוטה מאי עטרות כלות עיר של זהב. ור"מ פליג עלה וקאמר דחייבת חטאת ור' אליעזר שרי לכתחלה בברייתא דבגמ' בפירקין ובר"פ תולין גם בירוש' דפירקין וכן בעדיות פ' שני אמרו לפני ר' עקיבא משום ר' אליעזר יוצאה אשה בעיר של זהב ופסק הרמב"ם ז"ל שם דהלכתא כותיה דר' אליעזר היפך ממה שפסק בפי"ט דהלכות שבת סי' ו':
ולא בקטלא ולא בנזמים: מפר' בגמ' קטלא מנקטא פארי פירשו רש"י והר"ן ז"ל בגד שיש בו שנצים כעין מכנסים ומכנסת בו רצועה רחבה וקושרת סביב צוארה והבגד תלוי על לבה והוא חשוב ומצוייר בזהב. ע"כ:
יכין
במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה: הקדים תנא למנקט דין יציאות בהמה קודם ליציאת אשה מדדרך בהמה להשכים יציאתה יותר:
לא תצא אשה: בבהמה הקדים דין היתר יציאתה. ובאשה דין איסור יציאתה דכבודה בת מלך פנימה:
לא בחוטי צמר ולא בחוטי פשתן ולא ברצועות שבראשה: אכולה קאי דלא תצא לחצר בחוטין ורצועות שבראשה. דשמא יזדמן לה טבילת מצוה. ומדחוצצים צריכה להסירן אז. וחיישינן שתוליכן ד"א ברה"ר:
ולא תטבול בהן עד שתרפם: שתעשם רפויין קצת. שלא יחצצו בין מי הטבילה לגוף:
ולא בטוטפת: ציץ זהב שבמצח:
ולא בסנבוטין: כמין (בארטע) שלמטה מהציץ הנ"ל מהצדעין עד הלחיים:
בזמן שאינן תפורין: בשבכה. ואטוטפת נמי קאי. דבתפורין נמי שרי. דאין לחוש לשלפא ומחויא. דכיון דתפורין בשבכה. לא תגלה שערותיה ברה"ר:
ולא בכבול: (בינדע) קטנה שתחת הציץ שלא ידחקנה הציץ:
לרשות הרבים: אבל בחצר שרי (שלא רצו חכמים לאסור לה הכל. שלא תתגנה על בעלה). אבל הנך ב' דלעיל אפי' בחצר אסורים. וי"א דאפי' בחצר המעורבת או בבית. אסורים:
ולא בעיר של זהב: עטרה בצורת ירושלים:
ולא בקטלא: (האלזבינדע). שמהדקתה סביב לצואר. שתראה בעלת בשר. ובלשון רומי נקראת שלשלת של קשוט צואר(קאטטעללא):
ולא בנזמים: נזמי אף. אבל בנזמי אזן יוצאת. דטריחה לשלפן. דהאזנים מכוסים בשבכה:
ולא בטבעת שאין עליה חותם: אע"ג דתכשיט הוא לה אסור דילמא שלפא ומחוייא:
ולא במחט שאינה נקובה: נמי תכשיט הוא. דטס זהב יש בראשה:
ואם יצאת אינה חייבת חטאת: וקיי"ל דנשי דידן יוצאות בכולן לכרמלית. ואפי' הנך דמשנה ג'. מדאין לנו רה"ר. וגם תכשיטין מצויין ולא שלפא ומחוייא [ש"ג ח"י. ואע"ג דכבר נאסר במנין. נ"ל דהכא שאני. דהאיסור ידוע טעמו (כמג"א ס"מ סק"ז). או מדאינו שכיח רה"ר (כרמ"א שי"ט ס"ג). דבהנך גוונא שרי לבטל איסור ב"ד הקודמין. כשיש עלילה מועטת להתיר. דאע"ג דגבי לולב ושופר אסרו מה"ט. הכא חששו שלא תתגנה וגם יש לחוש שתעבור במזיד מה"ט. ודו"ק]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת