רבינו שמשון על שביעית ח

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

מלוגמא. רפואה וממעט לה בפ' לולב הגזול (דף מ.) לפי שאינה שוה בכל אדם.

ירושל' (פ"ח ה"א) בעי רבנן קומי רבי זעירא אוכלי אדם ואוכלי בהמה היו בפרשה מאי חמית מימר אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא אוכלי בהמה עושין א"ל והיתה שבת הארץ לכם לאכלה (ויקרא כה) מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא ומיעט אוכלי בהמה אמר ר' בון בר חייא כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש ר' יוסי לא אמר כן אלא והיתה שבת הארץ לכם לאכלה מיעט לך ולעבדך מיעט אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות אוכלי בהמה שעושה מלוגמא לאדם וריבה אוכלי אדם כל מדרש שאתה דורש ושובר מדרש ראשון אין זה מדרש אמר רבי מתניא כשמיעטת אוכלי אדם מיעטת וכשרבית אוכלי בהמה רבית. פי' מיעט אוכלי אדם אין עושין מהן מלוגמא הא אוכלי בהמה עושין ופריך מיעט נמי אוכלי בהמה דבקרא נמי כתב לבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול ולא למלוגמא ומשני ר' בון בר חייא מדרש זה שובר הראשון דמשמע דוקא דאדם ולאכול דבהמה לגופיה איצטריך אי נמי למימר ולא למלוגמא דבהמה אלא לרבות אוכלי בהמה דסמיך ליה ולבהמתך ופריך וריבה אוכלי אדם ומשני כבר תירץ ר' בון דאין לשבר מדרש ראשון ואם כן נמצאת משבר מדרש ראשון כמו שפירש רבי מתניא דמיעט אוכלי אדם ואם תחזור ותרבה אוכלי אדם למלוגמא נמצאת שובר מדרש ראשון ומסיק דאוכלי אדם ואוכלי בהמה עושין מהן צבעין לאדם וכ"ש מיני מלוגמא [שעושין מהן צבעים ואוכלי בהמה אין עושין מהם צבעים לבהמה כמו שאין עושין מהן מלוגמא] לבהמה דלא דמי לאוכלי אדם שעושין צבעין לאדם שכן צבעי אדם יש עליהן קדושה נעשה מאוכל בהמה צבעין לבהמה דצבעי בהמה אין עליהן קדושה:

חשב עליהם לבהמה ולאדם. בשעה שליקטן:

חומרי אדם. שאין עושין מהן מלוגמא:

וחומרי בהמה. שאסורין לשולקן:

הסיאה. אמרינן בפרק מפנין (דף קכח) בתרי:

אזוב. אברתא:

קירנית. חשיי:

ירושלמי (פ"ח ה"ב) אין מחייבין אותו לאכול לא קניבת ירק ולא פת שעיפשה ולא תבשיל שנתקלקל צורתו וכן הוא שביקש לאכול תרדים חיין או לכוס חטין חיות אין שומעין לו כיצד * (יעשה) דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסנגרות ולא יין שמרים החושש בשיניו לא יגמע בהן חומץ ופולט אבל מגמע ובולע ומטבל כל צורכו ואינו חושש החושש בגרונו לא יערענו בשמן אבל נותן שמן הרבה לתוך אניגרון ובולע לא יסוך [יין] וחומץ אבל סך הוא את השמן החושש בראשו או עלו לו חטטין סך שמן אבל לא יין וחומץ פירוש קניבת ירק מה שפוסקים מן הירק קרוי קניבה מל' משיחסום ויקנב בפ' ט"ז דכלים (מ"ב) נתקלקלה צורתו שעבר עליו לילה אחת ובתוספתא (פ"ו) קתני שעברה צורתו ויש מיכן ראיה לקדרה שאינה בת יומה ובפ' אלו עוברין (דף מד:) ובפ' בתרא דע"ז (דף ע"ה:) דלינת לילה פוגמת אע"ג דליכא מעת לעת דהא חשיב ליה מקולקל ולא חזי לאכילה בלינת לילה אין שומעין לו כל הני דאסירי מדכתב (ויקרא כה) לאכלה ולא להפסד אניגרון בפרק כיצד מברכין (דף לה) אניגרון מיא דסילקא אכסיגרון מיא דכולהו סילקי וכן בתרומה ומעשר שני ניתנו לאכילה ולשתיה בשביעית ודבר שאין דרכו אסור והכי נמי תנן בפרק ב' (מ"א) דמעשר שני:

להדלקת הנר. משמע דתרומה ומעשר שני אסורים בהדלקה יש לפרש בתרומה טהורה דאילו טמאה שריא כדאמר שלך תהא להסיקה תחת תבשילך והכי נמי פריך בירושל' (פ"ח ה"ב) ותרומה לא ניתנה להדלקת הנר ומשני תרומה טמאה ניתנה להדלקת הנר שביעית אפי' טהורה ומיהו מעשר שני טהור מותר להדליקו מדאמר רחמנא (דברים כו) לא עברתי ממצותיך [וגו'] ולא בערתי ממנו בטמא ש"מ דטהור מותר מ"מ ניחא הא דקתני שביעית קל מהן דמדליקין בשביעית בין טהור בין טמא משא"כ בתרומה שאין מדליקין בטהורה ומשא"כ במעשר שני שאין מדליקין בטמא ובירושלמי מסיק בענין אחר דגרסינן ולא מדליקין בשמן שרפה לא בבתי כנסיות ולא בבתי מדרשות מפני ביזוי קדשים ולא נתברר לנו מאי קאמר דבמס' תרומות (פי"א מ"י) תנן מדליקין בשמן שרפה בבתי כנסיות:

לא במדה. מפרש בירושלמי (פ"ח ה"ג) טעמא כדי שימכרו בזול:

אף לא אגודות. אין מביא בשוק:

את שדרכו לאגוד. כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור:

ירושלמי (פ"ח ה"ג) למה כדי שימכרו בזול וישקלו בליטרא [וימכרו בזול] אם אומר אתה כן אף הוא אין נוהג בהן קדושה ככרות חוצה לארץ שנכנסו לארץ לא יהיו נמכרין לא במדה ולא במשקל ומנין אלא כפירות הארץ ואם היו ניכרין מותר. עוד ירושלמי (שם) רבי יוסי בשם רבי בא בר ממל זה שהוא מודד בכפישה ונסתיימה לו ב' וג"פ אסור למוד בו:

שכרו מותר. ואין בו קדושת שביעית אע"ג דשביעית תופסת דמיה האי לאו דמי שביעית הוא:

שכרו אסור. לעשות בו חפציו דשביעית לא ניתנה אלא לשתיה וסיכה.

ירושלמי (פ"ח ה"ד) מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ר' אבין בשם ר' יוסי בר' חנינא מהלכות של עמעום היא תמן תנינן לא יאמר אדם לחבירו העל לי פירות הללו לירושלים לחלק אבל אומר לו העלם שנאכלם ונשתם [מה בין האומר לחלק לאומר נאכלם ונשתם] ר' זעירא בשם ר' יוחנן אמר מהלכות של עמעום היא תמן תנינן שואל אדם כדי יין וכדי שמן ובלבד שלא יאמר לו הלויני מה בין הלויני להשאילני ר' זעירא בשם ר' יונתן מהלכות של עמעום היא פתר רבי יעקב בר אחא בשם רבי יונתן עוד היא מהל' של עמעום כלומר הני ד' דברים היו ראויין ליאסר ועמעמו עליהן והתירום ההיא דלחלק משנה היא בפ"ג דמעשר שני (מ"א) וההיא דשואל משנה בשבת (דף קמח.) דטעמא דאסרינן לשון הלואה גזירה שמא יכתוב משום דהלואה אינה חוזרת בעין ואין ממהרין לפרוע רגילים לכתוב אבל שאלה דהדרא בעינה אין רגילות לכתוב ואע"ג דהכא לא הדרא בעינה מכל מקום כי אמר בלשון שאלה לא אתי למכתב ואין הטעם ברור כל כך לפיכך לא התירו אלא על ידי עמעום וכן פת שהוא מי"ח דבר ומסיק שכך היה עמעום של פת דבמקום שאין פת ישראל מצויה בדין שתהא פת עו"ג אסורה עמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש רבנן דקסרי בשם ר' יעקב בר חייא כדברי מי שמתיר ובלבד מן הפלטר ולא עבדין כך כלומר מחמירין על עצמן ועוד מפרש התם טעמא אחרינא [אמתני'] דקאמר התם ריש לקיש במראה לו את הירק שאינו אלא כנותן לו שכר רגליו כלומר שהוא עצמו יכול לילך וללקט רבי יוחנן אמר אפילו לא הראה כמו שהראה לו ומסיק דקל הוא שהקילו בשביעית שהוא מדבריהם ובריש פ' בתרא דמסכת עו"ג (סב.) פי' בקונטרס לקט לי בו לשון מכר הוא דמשמע לקט לי שויו ירק אבל לקט לי לשון שכירות ולא לשון מכר ואין מי שיתפשט בקדושה:

ככר בפונדיון. כלומר בשוה פונדיון ולא קצב לו דמים אלא אמר לו בשעת לקיחה כשאלקט ירקות שדה אביא מותר דעבדין דין לדין מתנת חנם לפי שירקות שדה מצויין ובירושלמי (פ"ח ה"ד) תני ר' יהודה ורבי נחמיה אוסרין לפי שאין ירקות שדה מצויין:

לקח ממנו סתם. כלומר על מנת ליתן דמיה בסתם בהקפת חנות:

שאין פורעין מדמי שביעית. וטעמא כדאמרינן בריש פרק בתרא דמסכת עו"ג (שם) נמצא זה פורע חובו מפירות שביעית והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה:

בייר. חופר בורות ואינו נותן לו מדמי שביעית שיתן לו מים לתשמישו אלא דווקא לשתות כדתני סיפא אבל [לא] לבהמתו ולמשרה ולכביסה ובירושלמי (פ"ח ה"ה) משמע דר' יוסי [שרי] לכביסה דקסבר יש בה חיי נפש גבי מעיין של בני העיר בריש פ' בתרא דנדרים (דף פ:) אמר רבי יוסי כביסתן קודמת לחיי אחרים:

ולא לבלן. מחמם מרחץ אפילו ר' יוסי מודי שאמר בירושלמי (פ"ח ה"ה) אדם מגלגל ברחיצה ואין מגלגל בכביסה והתם בנדרים אמרינן דאלימא ליה לרבי יוסי כביסה מרחיצה:

ולא לספר. לשכר התספורת:

ולא לספן. לשכר ספינה:

ולכולן. לכל הני דאמרן יכול ליתן במתנה שלא לשם שכר:

מוקצה. כלי ברזל שחותך בו תאנים כך שמו:

הרבה. סכין [לשון] חרב:

עריבה. שלשין בה העיסה:

ובקוטב. פירוש בערוך משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קטיב ובראשו אבן גדולה:

לבודידה. כעין עריבה וכולה מתני' דריש בתורת כהנים מדכתיב (ויקרא כה) לא תבצור כדרך הבוצרין מכאן אתה אומר תאנה של שביעית אין קוצצין אותה במוקצה וכולה מתני' מייתי התם וכל מה דאסרינן הכא היינו מן המשומר אבל מן המופקר שרי כי אורחיה כדמוכח בירושל' (פ"ח ה"ו) את ספיח קצירך לא תקצור (שם) הא קצירה כנגד הקוצרים לא אמר ר' לא אם אינו ענין לספיחי היתר תנהו ענין לספיחי איסור א"ר מנא לכן נצרכה שעלו מאליהן שלא תאמר הואיל ועלו מאליהן יהא מותר לפום כן צ"ל אסור ואת ענבי נזירך לא תבצור מן השמור בארץ אי אתה בוצר אבל בוצר אתה מן המופקר לא תבצור כדרך הבוצרים מיכן אמרו תאנים של שביעית כו' כי מתני'. פירוש ספיחי היתר דששית דשרו כדאמרינן לעיל בירושלמי בריש פ"ו (פ"ו ה"ג) ספיחי איסור דשביעית ודרוש מהכא איסור ספיחין ואיכא דדריש מקראי אחריני כמו שאפרש לקמן בע"ה מן המשומר מדכתיב נזירך משמע שמפריש מהם כל אדם:

ירושלמי (פ"ח ה"ו) אין עושין זיתים בבד ובקוטבי ורבותינו התירו לעשות בקוטבי רבי יוחנן מורי לאילן דבי רבי ינאי לטחון ברחים כר"ש ולעשות בקוטבי כרבנן:

שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא:

ר"ש מתיר. בפרק כל הזבתים שנתערבו דמן (דף עו) מוכח מהכא דר"ש אית ליה מביאין קדשים לבית הפסול אפי' לכתחלה:

אהרון אחרון נתפש. כדפרשינן לעיל בריש פרק ז' ובמס' עו"ג דריש לה מקרא בפ' רבי ישמעאל (דף נד:):

ובהמה טמאה מדמי שביעית. דאסירא באכילה ושביעית לא נתנה אלא לאכילה:

יאכל כנגדן. כשיעור אותן דמים יקנה צורך אכילה ויאכל בתורת שביעית וכן כולן:

ירושלמי (פ"ח ה"ח) א"ר יוסי זאת אומרת אסור ליקח אשה מדמי שביעית דלא דכן [פי' דאל"כ] מה בין קונה אשה לקונה שפחה תני שמן שביעית אין חוסמין בו תנור וכירים ולא סכין בו מנעל וסנדל ולא יסוך בו רגליו והוא בתוך מנעל או בתוך סנדל אבל סך הוא רגליו ונותנה בתוך מנעלו וסנדלו וסך שמן ומתעגל (ונותנה) ע"ג קטבליא ואינו חושש ולא יתן ע"ג טבלה של שיש להתעגל בה רשב"ג מתיר. חוסמין ל' חיזוק כדאמרי' בפ' המביא (ביצה דף לד.) גבי ליבון רעפים מפני שצריך לחסמן ושמא לאחר שנשרף בכבשן מושחין אותו בשמן כדי לעשות בו היסק שני ויאחוז האור בכולו מחמת השמן ומתחמם בכך כדפרשינן במס' כלים פט"ז (מ"ד) קטבלי' של עור:

ירושלמי (פ"ח ה"ז) מי שיש לו סלע מדמי שביעית והוא רוצה ליקח לו חלוק הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בזו פירות והוא נותן לו והוא אומר לו פירות אלו נתונין לך במתנה וחנוני אומר הרי סלעי נתונה לך במתנה וחוזר ולוקח לו חלוק והכי נמי בסוף לולב הגזול (דף מא.) ומדקדק מכאן דפרי שני דרך מקח אין דרך חילול לא:

מה אומר בו ר"א ירושלמי (פ"ח ה"ח) א"ר יוסי אפילו עצמותיו של האיש ההוא ישרפו רבי חזקיה בשם רבי אחא מתיר:

פת כותים. לא אשכח מה אמר כאן ר"א ושמא מחמיר בו כבשר חזיר דלא מעשרי ומיהו לנפשייהו מעשרי כדאי' בברכות (דף מז:):

מותר לרחוץ. אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן:

ואם מתחשב כלומר שבני אדם למדין ממנו ויש לו להחמיר על עצמו ובירושלמי (פ"ח ה"ח) אמרינן אם היה אדם של צורה לא ירחץ כהדה ר"י בן לוי הוה אזיל מלוד לבי גוברין בגין מסחי: