עיקר תוי"ט על שביעית ח

משנה שביעית, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) כלל גדול. עיין בריש פרקין דלעיל:

(ב) (על הברטנורא) והטעם פי' הר"מ וז"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומ"ש דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל כו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה:

(ב)

(ג) (על המשנה) שניתנה להדלקת הנר דכתיב (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול תהיה אף להדלקת הנר. ספרא:

(ג)

(ד) (על המשנה) לא במדה. הא דמותר למכור כתבו התוספת פרק קמא דראש השנה דהמלקט על מנת לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח על מנת לאכול לא חשיב סחורה אלא אם כן לוקח בזול על מנת למכור ביוקר שקונה להרויח וכתב הר"מ שהדמים יש להן דין קדושת שביעית:

(ה) (על המשנה) לא תאנים כו'. אשמעינן דאף על גב דרגילות התאנים לשקלן כו' וה"א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דדרך למנותן אגודות וה"א כי משנה ושוקלן שרי קמ"ל דאין מותר למכור באלו הדרכים אפילו בשנוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומר. תוי"ט:

(ו) (על המשנה) בית שמאי אומרים אף לא אגודות. כלומר אע"פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה:

(ז) (על המשנה) בבית. פירוש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכו אגוד למכור. הר"ש:

(ד)

(ח) (על המשנה) שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמ"ג פ"ז. וי"ל דדוקא בדבר מרובה דבצובע רויחי טפי ודמיא לסחורה קנסו רבנן ועיין בתוי"ט:

(ט) (על המשנה) שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית. הר"מ:

(ה)

(י) (על המשנה) ולא לבלן. מסיים הר"מ ולא לשאר אומנין. ומתניתין נקטה אלו לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שאי אפשר שיעבור הנחל אלא ע"י ספינה והוי אמינא דשרי:

(ו)

(יא) (על הברטנורא) הכונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שמתעסק בשאר השנים. הר"מ:

(יב) (על המשנה) ואין עושין. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן (יחזקאל כ"ג) והוא ענין מיעוך וסחיטה:

(ז)

(יג) (על הברטנורא) ודין היובל ודין השמיטה בפירותיהן שוין לכל דבר:

(ח)

(יד) (על הברטנורא) מסיים הר"מ. מלבד פירות שביעית:

(טו) (על המשנה) אין מביאין. דכל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:

(טז) (על המשנה) אין סכין כלים. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה ר"ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הר"מ:

(ט)

(יז) (על המשנה) רבי אליעזר אומר ידלק. מסתברא דאף בכלים ס"ל דידלקו אלא דכי אמר למלתיה בעור אמרה:

(יח) (על המשנה) יאכל כנגדו. מסתברא דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכמו שמצינו בסוף פ"ק דמעשר שני:

(י)

(יט) (על הברטנורא) משמע דבימי בית שני שגזרו על הכותים שיהיו כעו"ג לכל דבריהם איירינן. וכתבו התוספת שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין מבנין בית המקדש בימי עזרא כדאמר בפרקי דר"א:

(יא)

(כ) (על המשנה) מותר. אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן. הר"ש. ולשון הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה ועי"ל דלכתחלה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן גבי מלוגמא. כ"מ: