תוספות יום טוב על שביעית ח
<< · תוספות יום טוב · על שביעית · ח · >>
ככל גדול. עיין מה שכתבתי בר"פ דלעיל:
חשב עליו וכו'. בשעה שלקטן. הר"ש:
וחומרי בהמה. פירש הר"ב שאסור לשלקן. וכך כתב הר"ש והטעם כתב הרמב"ם בחבורו רפ"ה וז"ל לא ישנה פירות מברייתן כדרך שאינו משנה בתרומה ומעשר שני דבר שדרכו לאכול חי לא יאכלנו מבושל וכו' לפי שאין שולקין אוכלי בהמה ע"כ. ועוד כתב בפרק הנזכר סי' י"א חומרי מאכל בהמ' שאין שולקין אותו. אע"ג דבפירושו מפ' בענין אחר:
ולסיכה. עיין במשנה ח:
ובמעשר שני. עיין במשנה שנייה בפ"ב דמס' מע"ש:
שנתנה להדלקת הנר. דכתיב בשביעית (ויקרא כה) תהיה כל תבואתה לאכול ואמרו בספרא תהיה אף להדלקת הנר. ומ"ש הר"ב דתרומה טמאה מדליקין בנר. עיין בסוף מסכת תמורה:
אין מוכרין וכו'. לא במדה כו'. כתב הרמב"ם מה שמותר למכור כדתנן בפ' דלעיל מ"ג וכדתנינן תו לקמן רפ"ט וע"ש בפירושו וז"ל התוספות בפ"ק דר"ה דמלקט ע"מ לאכול והותיר מותר למכור ואפשר דלוקח ע"מ לאכול לא חשיב סחורה אא"כ לוקח בזול ע"מ למכור ביוקר שקונה להרויח. וכתב עוד הרמב"ם שהדמים יש להם דין שביעית:
ולא תאנים במנין ולא ירק במשקל. יצאו אלו מן הכלל לאשמועינן דאע"ג דרגילות התאנים לשקלן כד"א מנה דבילה וה"א דכשמשנה ומנאן סגי וכן בירק דרך למנותן אגודות אגודות כדתנן במ"ב פ"ג דדמאי הלוקח ירק כו' שאינו מחוסר אלא מנין וה"א כי משנה ושוקלן שרי קמ"ל דאין מותר למכור באלו הדרכים אפי' בשינוי מכדרכו אלא מוכר אכסרה כלומר באומד. [ובמשניות הכתובים לא נכתב ולא תאנים במנין א"כ קתני ירק משום פלוגתא דבית שמאי ובית הלל]:
[ב"ש אומרים אף לא אגודות. כלומר אע"פ שרוצה למכור שלא במנין אלא אכסרה ועיין לקמן]:
וב"ה אומרים את שדרכו לאגוד בבית וכו'. פי' הר"ש את שדרכו לאגוד כשרוצה אותן לבית מותר להוליכן אגוד למכור. ע"כ. והטעם כתב הראב"ד דהשתא אין האגודה דרך סחורה. ויש להרמב"ם פי' אחר בחבורו פ"ו דאגודות בית משונין מאגודות שוק וסברי ב"ה דבדרך אגודות בית רשאי לאוגדן לשוק [ולמכור אכסרה ולא כדרך שאוגדים לשוק כדי שלא יהיה כמוכר מצומצם]:
[הכרשין. מפורש בפ"ק מ"ב]:
ולקוט לי ירק. עיין מ"ש בפרק דלעיל משנה ג:
שכרו מותר. וא"ת ומ"ש מצובע בשכר דמשנה ג פ"ז. וי"ל כדאיתא במס' ע"ז בר"פ השוכר את הפועל דמחלק בין לוקט ירק לחמרים דשכרן יש להם קדושת שביעית וקאמר רבא פועל דלא נפיש אגריה לא קנסוהו רבנן חמרין דנפיש אגרייהו קנסו רבנן בהו. ופי' התוס' חמרין דנפיש אגרייהו פירוש ורווחי טפי ודמו טפי לסחורה ע"כ. וצובע נמי רווחי טפי:
שכרו אסור. ר"ל שהוא דמי שביעית ואסור לנהוג בו אלא כמנהג דמי שביעית וכ"כ הרמב"ם:
ככר בפונדיון. ל' הרמב"ם ואמר פונדיון ואיסר [כלומר ברישא] על המנהג הידוע אצלם שהככר בפונדיון והירקות פחות ממה שלוקחין באיסר:
לא לבייר. מ"ש הר"ב להספיק לו מים לכל תשמישו. סיים הר"ש אלא דוקא לשתות כדקתני סיפא [דזהו לאכלה. כ"כ בפירוש שהזכרתי]:
ולא לבלן כו'. מסיים הרמב"ם בחבורו פ"ו ולא לשאר אומנין ומסתברא דמשנתנו נקטה להני לרבותא דבלן וספר הנאת הגוף עושין לו וספן דבר שא"א שיעבור הנחל אלא ע"י ספינה וה"א דשרי:
אין קוצין וכו'. פי' הר"ב דכתיב ואת ענבי נזיריך לא תבצור כדרך הבוצרים. ספרא. וכתב הרמב"ם דידוע באמת שאינו רוצה בפסוק הזה לאסור הבצירה כלל שהרי התיר אכילתן באמרו והיתה שבת הארץ לכם לאכלה אבל ר"ל כמו שפי' בספרא [לא תבצור] כדרך הבוצרים והכוונה כדי לשנות ושלא יתעסק בפירות שביעית כדרך שיתעסק בשאר השנים:
ואין עושין זיתים. מלשון ושם עשו דדי בתוליהן דיחזקאל כג והוא ענין מיעוך וסחיטה:
[ר"ש אומר וכו'. כתב הר"ב והלכה כר"ש. ירושלמי שכן הורה רבי יוחנן]:
ואחרון אחרון נתפס וכו'. כתב הר"ב ומפקינן לה מדכתיב כי יובל היא וגו'. ודין היובל ודין השמיטה בפירותיהן שוין לכל דבר כמו שפסק הרמב"ם בחבורו ס"פ עשירי. מתורת כהנים וספרי:
יאכל כנגדן. כתב הר"ב כנגד אותן דמים יקנה משלו דברי' שהם לצורך אכילה וסיים הרמב"ם מלבד פירות שביעית [ועיין מ"ש במשנה דלקמן]:
[אין מביאין כו'. דכל דבר שבחובה אינה באה אלא מן החולין בספ"ק דמעשר שני]:
אין סכין כלים וכו'. דהא דתנן לעיל דשביעית נתנה לסיכה. ר"ל לסיכת אדם לא לסיכת עורות וכלים. הרמב"ם. [ועיין במשנה דלקמן]:
ר"א אומר ידלק. מסתברא דאף בכלים ס"ל דידלקו אלא דכי אמר למלתיה בעור אמרה:
וחכ"א יאכל כנגדם. מסתבר דטעמא לא הוי אלא משום קנסא וכיוצא בזה שמצינו בסוף פרק קמא דמסכת מעשר שני ע"ש:
האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר. ופירש הר"ב לאו דוקא שאין האוכל פת כותי וכו' וכן פי' הרמב"ם. ומשמע דלאחר שגזרו על הכותים שיהיו כעובדי כוכבים לכל דבריהם איירינן. וקשה דליתני עובדי כוכבים. ועוד שאין מדרך המשנה לשנות דין לכותים לאחר שגזרו. לפי שאז הם בכלל עובדי כוכבים. והר"ש מפרש דמחמיר בפת כותים משום דלא מעשרי כשמוכרין לאחרים וכמו שמפורש במשנה ט פ"ה דדמאי. ולפירושו קשה דאמאי תנן פת ליתני האוכל פירות כותים [אבל התוס' במס' חולין פ"ק דף ד כתבו שגזרו על פתן לפי שהיו מבטלין בנין בה"מ בימי עזרא כדאמר בפרקי ר"א וליכא למימר דהיינו בכותים ראשונים דכתיב בהם (מלכים ב יז) ואת אלהיהם היו עובדי' דהא קאמר התם מכאן אר"א כל האוכל פת כותים כאוכל בשר חזיר ותנינא נמי לקמן שחיטת מין לעבודת כוכבים פתו פת כותי ושם דף יג כתבו פתו פת כותים בפרקי ר"א יש עזרא וזרובבל בן שאלתיאל ויהושע בן יהוצדק נידו אותן בג' מאות כהנים ובג' מאות תינוקות וג' מאות ס"ת והיו תוקעים והלוים משוררים ומסיימים בה מכאן אמרו כל האוכל פת כותי כאילו אוכל בשר חזיר ע"כ. הרי מוכח שאין גזירת פתן אותה הגזירה שגזרו עליהם להיותם כעובדי כוכבים לכל דבריהם. אבל מ"מ אין הענין כמו שנראה לכאורה מדברי התוס' שבימי עזרא גזרו על פתן שהרי מכאן אמרו כו' אלא ז"ש התוס' בדף ד שגזרו ר"ל החכמים שגזרו וסמכו על הנידוי דבימי עזרא שהיה לפי שבטלו כו'. ולישנא דבימי עזרא דנקטי התוס'. קאי אדסמיך לפי שהיו מבטלין כו' דאלת"ה הכי הנ"ל שגזרו על פתן בימי עזרא לפי שהיו כו'. וצריכין לומר ג"כ דהך דמכאן אמרו כו' דבפרקי ר"א. מהנך דאמרו לפני ר"ע נתיסדו]:
מרחץ שהוסקה בתבן וקש וכו'. מותר וכו'. ל' הר"ש אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן לקמן ע"כ. והוא במשנה ז פ"ט. וכתב בכ"מ בפ"ה דאם הוסק בדיעבד קאמר דמותר לרחוץ בה. ועי"ל דלכתחילה נמי מותר להסיק בהן מרחץ משום דצורך אדם הוא וכדתנן כל שאינו מיוחד למאכל אדם עושין ממנו מלוגמא לאדם עכ"ל. ולפי תירוץ השני קשיא. דלאשמועינן [הא דואם מתחשב] במלוגמא ומאי איריא מרחץ ונראה דאותו תירוץ לא קאי אלא לפי' הרמב"ם דמפרש באדם המתחשב דאסור שמא יסיקו בה דברים אחרים בשבילו כדי שיהא ריחה נודף ויהיו דברים הנאכלים ועל פי' זה הקשה הראב"ד מאי איריא כשהוסק בתבן וקש של שביעית אפילו בשל שאר שנים לא ירחוץ בשנה השביעי' מפני זה החשש ותירץ הכסף משנה דאה"נ ומשום רישא דמותר נקט של שביעית. א"נ לרבותא נקט שאע"פ שידוע שלא הוסקה אלא בתבן וקש לא ירחץ בה ע"כ. [ופירוש תבן וקש ברפ"ט דב"מ]:
משנה שביעית, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב