מלאכת שלמה על שביעית ח
<< · מלאכת שלמה · על שביעית · ח · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
כלל גדול וכו': כתבו תוס' ז"ל בשבת פ' כלל גדול (שבת דף ס"ח) אע"ג דלא קתני בתריה כלל אחר כיון דקתני כלל קטן קמיה בפרקין דלעיל שייך למתני בתריה הכא כלל גדול. ועיין במה שכתבתי ריש פרק דלעיל בשם החכם ה"ר משה פיזנטי ז"ל:
חומרי בהמה: פי' הרמב"ם ז"ל חומרי בהמה הוא שיהיה כמו מאכל בהמה שאין בהמה אוכלת אותו אלא כל זמן שהוא נמצא אותו המין בשדה לחיות השדה ע"כ. אבל בחבורו כתב חומרי מאכל בהמה שאין שולקין אותו ע"כ:
ולסיכה: דוקא סיכה לאדם אבל סיכת כלים אסור כדתנן לקמן סי' ח' ט':
ה"ג: לאכול דבר שדרכו לאכול ולשתות דבר שדרכו לשתו' ולסוך דבר שדרכו לסוך. וכ"ה בס' מדוייק והכי מוכח בירו' דמפ' נמי כיצד לשתות דבר שדרכו לשתות אין מחייבין אותו לשתות אניגרון ולא אכסיגרון ולא יין בשמריו. וכ' ה"ר משה פיזנטי ז"ל דתני עלה כגון אכילה ושתיה וסיכה וצביעה והא דלא תנא הכא ולצביעה איכא למימר דלא חשיב הכא אלא דבר דאיכא פלוגתא כדקתני לאכול דבר שדרכו לאכול ולסוך דבר שדרכו לסוך אבל לענין צביעה בכל ענין שהוא לאדם מותר ע"כ:
לא יסוך יין וחומץ: פי' שהוא מפסידן בסיכה ואסור להפסיד פירות שביעית אבל השמן דרכו בכך ומותר. הר"ר יהוסף ז"ל:
אבל סך הוא את השמן: כך הוא הל' ג"כ שם ברמב"ם וק"ק דשפיר טפי הול"ל אבל סך הוא בשמן ושמא נקט הכא סרכא דמתני' דריש פ' שני דמס' מעשר שני ועיין במ"ש שם:
קל מהם שביעית: בירוש' בעי מהו לפטם יין של שביעית דבתרומה תנן בר"פ בתרא דמס' תרומות פלוגתא דת"ק ור' יהודה ומשני נישמועינה מן הדא קל מהן שביעית שניתנה וכו' וכ"ש דשרי מאי דשרי בתרומה ופריך והתני בתוספתא דאסור לפטם ומשני דמתני' ר' יהודה היא דשרי נמי גבי תרומה דתנן ר' יהודה מתיר מפני שהוא משביחו:
שניתנה להדלקת הנר: דכתיב תהיה כל תבואתה אף לצביעה אף להדלקה ואף על גב דמשוי הכא שביעית למעשר שני תני בתוספתא מילי דאיתנהו במעשר שני וליתנהו בשביעית ומילי דאיתנהו בשביעית וליתנהו במעשר שני:
אין מוכרין פירות שביעית לא במדה וכו' ולא תאנים במנין: קשיא לי דאמאי אצטריך למהדר ולמיתני תו ולא תאנים במנין דכיון דתנא אין מוכרין פירות שביעית וכו' הכל בכלל דבשלמא ירק אפשר דלא הוי בכלל פירות ואת"ל דהוי הדר תנייה לאשמועי' ביה פלוגתא דב"ש וב"ה אבל תאנים קשה ואי הוי דרכן של תאנים לימכר בשאר השנים במשקל או במדה הוה אמרי' דאתא לאשמועי' דאפי' ע"י שנוי אסור וגלי בתאנים וה"ה בשאר פירות דלא תימא דוקא כשמוכר במדה דבר שדרכו לימדד ובמשקל דבר שדרכו לשקול ובמנין דבר שדרכו למנות אבל אי אפיך ושינה לית לן בה קמ"ל כך נלע"ד וכן מצאתי אח"כ שכתב קרוב לזה בתי"ט. וגם הר"ר יהוסף ז"ל מצאתי שכתב וז"ל ולא תאנים במנין פי' אע"פ שאין הדרך למכרן בכך וכן הירק אין הדרך למוכרו במשקל אפ"ה אסור כן נ"ל עכ"ל ז"ל:
את שדרכו לאגוד אותו בבית: יש גורסין לבית והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל שם פ' ששי דברים שדרכן ליאגד בבית למכרן בשוק אגודים אוגד אותם כדרך שאוגדן להביאם לבית לא כדרך שאוגדן לשוק כדי שלא יהא כמוכר בצמצום אבל דברים שאין דרכן ליאגד אלא לשוק אין אוגדין אותן ואפי' אותן שדרכן ליאגד בבית כשמוכר אותן בשוק מוכרן אכסרה לא במשקל ולא במדה ולא במנין ע"כ בהרחבת לשון קצת. והראב"ד ז"ל פי' לאגוד אותו בבית לאכלו והואיל שדרכו לאגדו אפי' לאכלו בביתו כדי שידע בכמה אגודות הוא מסתפק בשבוע גם כשימכור אותן בשוק אוגד אותו שאין אגודתו דרך סחורה אא"כ אין דרכו של ירק זה ליאגד אלא לימכר בשוק ע"כ. וקרוב לזה פי' ה"ר שמשון ז"ל. הכרישין ונץ החלב דרכן לאגדן אפי' בבית. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל יש ס"א דגרסי' ליאגד בבית אוגדין אותו בשוק ונ"ל דטעות הוא דמה מועיל זה שהוא אוגדו בשוק כיון שהטעם הוא שאסור למכרו כדרך שמוכרו בשאר השנים ותו דכל הדברים אין אוגדין אותם בבית אלא בגנה אלא נראה דגרסי' לבית לשוק בלמ"ד וה"פ כל דבר שדרכו לאוגדו לבית כלומר המוליכו לביתו אוגדו כדי שלא יתקלקל או מטעם אחר ולא מטעם שרוצה למוכרו במנין האגודות אלא אף המוליכו לביתו לצרכו אוגדו אותו המין אוגדין אותו אף בשביעית לשוק כלומר כדי למכור עכ"ל ז"ל:
האומר לפועל וכו': ראיתי במשניות כתיבת יד דלא גרסי ברישא דמתני' האומר לפועל רק הא לך איסר וכו' ובירוש' משמע דלא נהירא לי' טעמא דפי' שם בע"ז רש"י ז"ל וה"ג התם מה בין האומר לקט לי לאומר לקט לי בו ומשני ר' אבין דמהלכות של עמעום היא דראוי הי' לאסור אלא שעמעמו עליה והתירו משום כדי חייו דפועל {הגהה פי' אבל אם הי' חמר שמרויח הרבה קנסו אותו שכל שכרו בקדושת שביעית כדאי' התם בר"פ בתרא דע"ז:} וכן נמי מתני' דרפ"ג דמס' מעשר שני יש לשאול עליה מה בין האומר לחלק לאומר העלם שנאכלם אלא מה' של עמעום היא וכן נמי מתני' דרפכ"ג דשבת יש לשאול עליה מה בין האומר הלוני לאומר השאילני וכן פתן של עובד כוכבים שהוא אחד מי"ח דבר מהלכות של עמעום היא שעמעמו עליה והתירוה משום חיי נפש כשאין פת של ישראל מצויה. ור"ש בן לקיש תירץ דמתני' דשרי כשאמר לו לקט לי ירק היינו דוקא במראה לו את הירק שאינו נותן לו רק שכר טורח רגלו שהרי הוא בעצמו יכול לילך וללקטו ור' יוחנן אמר אפי' לא הראה לו כמה שהראה לו דהקלו בשביעית שהיא מדרבנן:
שכרו אסור: ואינו יכול להוציאו אלא באכילה ושתיה כפירות שביעית:
כשאלקוט ירקות שדה אביא לך מותר: ירקות שדה הן כל הני דתנן בפרקין ודתנן לקמן בפ' הפיגם. ובירוש' תני ר' יהודה ור' נחמיה אוסרין שאין ירקות שדה מצויין:
אבל נותן הוא לבייר לשתות: בברייתא אמרי רבנן דפירות שביעית אין לוקחין בהן מים ומלח ור' יוסי אומר דלוקחין אלא דהכא בברייתא פליגי בשל תשמיש לבהמה ולפיכך אסרי רבנן ואם הוא בייר הדולה מים לתשמיש אדם כגון לכביסה ר' יוסי מתיר בברייתא דסבר יש בהן חיי נפש וחכמים אוסרין אבל בייר הדולה מים לשתיית אדם לכ"ע מותר כפשטה דמתני'. ולא לבלן אפי' ר' יוסי מודה בהא דהא אדם יכול לגלגל בלא רחיצה ואינו יכול לגלגל בלתי כביסה:
ולכולן הוא נותן מתנת חנם: ואע"פ שידוע שבשביל שנתן לו מתנה לא יתבע ממנו שכר הא תנן לעיל בפ"ד אוכלין פירות שביעית בטובה ושלא בטובה:
תאנים של שביעית וכו': הרמב"ם ז"ל בחבורו שם גם כאן בפי' המשנה גריס חורבה וז"ל מוקצה שם מקום שהן שוטחין עליו שטיחין התאנים והענבים חורבה ידועה ע"כ ולזו הגרסא הסכים הר"ש שירילי"ו ז"ל שכן הוא בספרים ישנים. ובערוך גריס אין קוצצין ופי' מוקצה של ברזל וחרבה סכין מלשון חרב ואין מתיישב פירושו על סדר המשנה דלא איירי כולה מתני' בלקיטת הפירות אלא במלאכתן שלאחר לקיטה ועוד דאין דרך לקיטת התאנים אלא ביד ואפשר ליישב הגרסא לפי דרכו דכשמייבשין התאנים קוצעין אותן בכלי של ברזל הנקרא מקצוע והכא קרי לי' מוקצה וקוצעין את עוקציהן כדי לעשותם קציעות ודבלה וקתני דאין קוצעין אותן בכלי המיוחד אלא בסכין רחב וקרוי חרבה עכ"ל ז"ל. ונלע"ד שלפי זה הגרסא
חַרְבָּה: החי"ת בפתת והרי"ש בשב"א והבי"ת בקמ"ץ והוי כמו חרבא באל"ף שתרגום חרב חרבא. וז"ל ה"ר יהוסף ז"ל חרבה סכין כן פי' בערוך אך קשה כי אין זו החלוקה דומה לענבים ולזיתים שנזכרו אח"כ ובירוש' משמע שכולם למדנום מפסוק אחד דהיינו לא תבצור את כרמך פי' שלא תבצור כדרך הבוצרים שבוצרים לגת ותו כי לשון מוקצה בכל התלמוד פירושו מקום עשיית התאנים כדתנן ולא תאנים למוקצה ותו כי ברוב הספרים גרסי' בחורבה ויותר הי' נראה נכון לפ' כפשוטו וצ"ע ע"כ:
ואין עושין זיתים: מלשון ושם עשו כו' תי"ט. ולפי זה צריך לגורסו בדגש:
קוטב: פי' הרמב"ם ז"ל גת קטן לזיתים ובודידה גת קטנה עד מאוד. ובספרים ישנים גרסי' ובקוטבי ביו"ד. ובערוך פי' בשרש קטב משימין עץ גדול וכבד על הזיתים שבבית הבד ונקרא קוטב ובראשו אבן גדולה וכן הביא בשמו ה"ר שמשון ז"ל וכן פי' ר"ע ז"ל אלא שנהפך שם הלשון קצת:
טוחן: הוא בבית הבד ולא בקוטבי ובירוש' איכא מאן דשרי קוטבי:
ומכניס לבודידה: בהא מודה לת"ק:
אין מבשלין ירק וכו': בזבחים מפ' רב יוסף דאפי' לכתחלה שרי ר' שמעון דאי דוקא דיעבד כגון שנתערב שמן בירק דעל כרחו יבשלם יחד מאי טעמייהו דרבנן דפליגי עליה דר"ש הא אינהו מודי ליה התם בפ' התערובת גבי נתערבו חתיכות בחתיכות דכיון דלית להו תקנתא ברעייה דיאכלו כחמור שבהן אע"פ שמביא קדשים לידי פסול והכא נמי אי בדאיערב מיירי לית לי' תקנתא דאי אפשר לסוחטו כולו מן הירק דאי נסחוט טובא קמפסיד לירק ורחמנא אמר לאכלה ולא להפסד ניסחוט פורתא סוף סוף איערובי מיערב אלא ודאי ר"ש אפי' לכתחילה שרי וכן מוכיח נמי התם בגמ' ממתני' דאין לוקחין תרומה בכסף מעשר דברפ"ג דמס' מעשר שני. ור"ש אזיל לטעמי' דס"ל מותר להביא קדשים לבית הפסול הכא גבי שביעית ובפ"ג דמס' מעשר שני כמו שכתבתי ובפ"ט דמס' פסחים ובפ"ח דמס' זבחים שהוא פ' התערובת גם שם בפ' עשירי והתם פליג עלי' ר"מ וסתם לן תנא הכא כר' מאיר. ופי' הר"ש ז"ל שלא יביאנו לידי פסול פי' שלא יביא שמן של תרומה לידי פסול דשביעית עד הביעור ותו לא ע"כ:
והאחרון האחרון וכו': ופרי שני דרך מקח אסור דרך חלול לא:
עבדים וקרקעות ובהמה טמאה: דאינם בני אכילה ולאכלה אמר רחמנא וכתוב בה"ר שמשון המוגה ירושלמי א"ר ייסא זאת אומרת שאסור לאדם ליקח אשה מפירות שביעית דאשה ליקוחין כתיב בה דאם לא כן מה בין הקונה אשה לקונה שפחה. ויש לחלק דגבי אשה איכא מצות פרי' ורבי' וראוי להקל ע"כ. ולשון הרמב"ם ז"ל יוציא מממונו מה שהוא שוה הדבר ההוא ויקנה בו פירות מלבד פירות שביעית ויאכלם בקדושת שביעית ע"כ:
יאכל כנגדן: כדי שלא יהא חוטא נשכר:
אין מביאין קיני זבין וכו': דהאחד עולה למזבח ולאכל' אמר רחמנא:
אין סכין כלי' בשמן של שביעי': דמיתקנים הכלים בכך ונבלע השמן בהם וכי מטי זמן הביעור קיימין:
ידלק: כדין פירות שלאחר הביעור והכי נמי אשכחן בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק ורבנן פליגי עליה ושאני בגד דחזותא מלתא היא וה"ל כקליפין בעין אבל הכא השמן מבוער הוא משעה ראשונה וליתיה בעולם כיון דנבלע בעור וכדי שלא יהא חוטא נשכר שרצה להרויח באותו שמן ולא לאכלו יאכל כנגדו הר"ש שירילי"ו ז"ל:
ר' אליעזר אומר ידלק: פי' כי כיון שהוא שמן של שביעית שהוא הפרי של שביעית שאסורין לעולם ואינו יוצא לחולין אינו מועיל מה שיאכל כנגדו ולפיכך ידלק וחכמים סברי שכבר נתבטל בעור ועל כן הוא מותר כן נ"ל וקצת קשה אמאי לא פליג ר' אליעזר לעיל גבי כלים שהרי גם שם מדבר בשמן שגדל בשביעית וצ"ע עכ"ל ה"ר יהוסף ז"ל:
לא אומר לכם מה ר"א אומר בו: אי אפשר לי לאמרו הרמב"ם ז"ל. ירושלמי מה אמר בו ר' אליעזר א"ר ייסא עצמותיו של אותו האיש ישרפו ר' חזקיה בשם ר' אחא אמר מותר לסוכו הוא דאמר ר' אליעזר ולאו ידלק:
כאוכל בשר חזיר: דקסבר גרי אריות הם ולא מעשרי כלל ומישראל מומרים לעבודת כוכבים קא אתו ופירותם טבל הן ובירוש' א"ר ייסא זאת אומרת שאסור ליקח בתו של ע"ה שחשודה על המעשרות ועל החלה ופתה דמי לפת כותי ר' חזקי' בשם ר' אחא מתיר הי' ר' אליעזר חמצן של כותים אחר הפסח מיד וא"כ מאי דקאמר ר' אליעזר גבי פת כותי מותר קאמר ור' חזקי' אזיל לטעמי'. הר"ש שירילי"ו ז"ל. וה"ר שמשון ז"ל פי' דשמא דמחמיר בפת כותי יותר מבשר חזיר משום דלא מעשרי וטבל במיתה ע"כ כלומר והיינו דקאמר לא אומר לכם מה שר"א אומר בו. וכתבו תוס' ז"ל בחולין פ"ק די"ג בפרקי ר"א יש וכו'. ולפי פי' זה האחרון שכתבתי בשם תוס' משמע דמתני' זו נשנית לאחר שעשאום כעובדי כוכבים גמורים ואין זולתה בכל המשניות וכפי' זה מוכח מפי' הרמב"ם ז"ל שהעתיק ר"ע ז"ל:
בתבן ובקש של שביעית מותר: י"מ דהיינו משירדה רביעה שנייה כדתנן בפרקין דלקמן. אבל הר"ש ז"ל פי' מותר לרחוץ אע"ג דתבן וקש של שביעית אסור כדתנן בפרקין דלקמן. ופי' ה"ר יהוסף ז"ל בתבן או בקש כל אלו מאכל בהמה ואסור לשרפן ע"כ:
ואם מתחשב הוא: פי' הרמב"ם ז"ל כלומ' אם אדם חשוב הוא ונכבד בעיני עמו שמפני כבודו אפשר לשרוף בכלל העצים מה שאינו עצים כדי להשיב ריח המרחץ כגון דברים שי"ל ריח טוב והן עריבין לאכול ע"כ ובחבורו כ' וז"ל מרחץ שהוסקה בתבן ובקש של שביעית מותר לרחוץ בה בשכר ואם אדם חשיב הוא אסור שמא יסיקו בו דברים אחרים כדי שיהא ריחה נודף ונמצאו מפסידין פירות שביעית ע"כ והראב"ד ז"ל בהשגות כתב אמר אברהם המשנה לא אמרה אלא מותר לרחוץ בה ואם מתחשב הוא לא ירחוץ ופירשו בגמ' אם אדם חשוב הוא לא ירחוץ ונראה לי מותר לרחוץ דקתני ברישא בחנם קאמר אבל בשכר לא דהוי כסחורה ואם אדם חשוב הוא לא ירחוץ דחנם דידיה כשכר דמי ואם כדבריו אדם חשוב לא ירחוץ בשום מרחץ בשביעית ומאי אריא כשהוסק בתבן ובקש של שביעית ע"כ ובכ"מ תירץ בעד הרמב"ם ז"ל והביאו בתי"ט:
סליק פרקא. פרק כלל גדול רבא. ואית דקרו ליה כלל גדול דמלוגמא.