רמב"ם על שביעית ז
שביעית פרק ז
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה שביעית ז רמבם
עניין שאמר כלל גדול, כנגד הכלל הנאמר במעשרות, שדין שנה שביעית חייב למאכל אדם.
ופירוש ממין הצובעין - ממיני הצבעים.
יש לו שביעית, ולדמיו שביעית - יתחייב בהן שביעית, ואם נמכר יתחייבו דמיו בדינים ההם.
ועוד יתבאר עניין הביעור לאחר זה.
וכבר פירשנו שהלוף - מין מהבצלים.
הדנדנה - נקרא "נענע", ובערוך נקרא "מינטא" בלע"ז.
ועולשין - "הנדבא".
והכרישין - "כראתי".
והרגילה - "פור קאקלי" בלע"ז, נקראת "רגלה".
ונץ החלב - "מקדונס", עשב ידוע אצל הרופאין.
החוחין - קבוץ "חוח".
והדרדרין - קבוץ "דרדר". ואלה מיני קוצים הם.
ספיחי אסטיס - הוא הצבע שצובעים בו תכלת, ונקרא כן מפני שיקצרוהו ויצמח, והוא לעולם ספיח.
וקוצה - ממיני הצבעונין. ויש מי שפירש אותו "אל-עצפור":
עקרבנין - עשב נקרא "עקרביאן".
והחלביצין והבוכריה - עשבים לא נודעו.
הפואה - ידועה. "פווה" נקראת בלשון ערב, ובלע"ז "רוייא".
והרכפה - נקראת "בקס", ובלע"ז "ברזיל".
ושאמר בזו ההלכה וממין הצובעין, אינו מפרש כל מה שנכנס בכלל ההוא, אבל הוא תחילת הדבר כפי מה שהוא אומר, והוא שאמר בכלל מה שהקדמנו, שכל מה שהוא ממין הצובעין ואינו מתקיים בארץ יש לו שביעית וביעור, וכן לדמיו, ומנה בכללן "ספיחי אסטיס" ו"קוצה". ואחר כן אמר בכלל השני, שכל מה שאינו ראוי לאלו השלשה ולא לאחד מהם, לא למאכל אדם, ולא לבהמה, ולא לצבוע, יש לו ולדמיו שביעית, ואין לו ולא לדמיו ביעור. וזה אם אינו מתקיים בארץ, כמו כן מה שאמר בכלל מה שהקדמנו, אחר כן הביא בזה העניין משלים ודמיונות.
וחזר והחל בדבר ואמר, יש דברים ממין הצובעין שיש להם ולדמיהן שביעית, אין להם ולא לדמיהן ביעור, והוא ה"פואה" וה"רכבנא" שהם מתקיימין בארץ ולא ישיגם הפסד.
ועניין אין להם ביעור - שלא ימנע מלהתעסק בהם תמיד וליהנות מהם עד שישלימו, ואין לשמור בזה שעת ביעור, וכן בדמיהן אם נמכרו.
ואין הלכה כרבי מאיר:
קליפי רמון - ידוע.
והנץ שלו - ידוע. ונקרא "גלאנר".
והגלעינין - הם הגרעינין.
ואף על פי שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר, אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה, אלא אם יזדמן לו, אבל אם נתכוון לצבוע בשכירות מצבעוני שביעית אינו מותר, ואף על פי שלוקח המעות ההם, ואוכל אותם בקדושת שביעית.
ומה שאמר ובנו מוכר על ידו - הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו, אין עליו חובה בזה, אבל המעות ההם הם דמי שביעית. ועוד נפרש דין דמי שביעית:
הבכור הוא לכהן, ואם נמצא בו מום יאכלנו בכל מקום, כמו שאמר הכתוב "וכי יהיה בו מום"(דברים טו, כא). ומותר למכרו בין תמים בין בעל מום, וכמו שנבאר בתחילת מסכת מעשר שני, ואף על פי שמותר למכרו אסור לסחור בו. ועוד נפרש דיני הבכור ומומיו במקומו במסכת בכורות.
מי שנתמנה לו - הוא שיתכוון לצוד עוף טמא או חיה טמאה, בכוונה או בלא כוונה שנזדמנו לו, כגון שעברו עליו, או יעבור הוא על קן מקניהן.
והלכה כרבי יהודה:
לולב - הוא הפרח.
וכבר אמרנו פעמים (לעיל פ"ב מ"ג), שזרדים הם הענפים שיזמרו אותם מן הגפנים, ויש מי שיטמין הענפים ההם כשהם לחים ויאכלו.
אלה - נקרא בלשון ישמעאל "בלוט".
הבטנה - "פסתאק". וקבוצו "בטנים".
ואטדים - מין ממיני הקוצים, שצומחין בו גרגרין שחורים קשים כמו אפונים, ונאכלים.
מפני שנושרין מאביהן - רוצה לומר נובלין מהענפים שהם מיוחסים אליהם כיחס האב לבן. ומפני זה יהיה ביעור שלהם כשיהיו נובלות מהענפים, כמו שיתבאר כשנפרש עניין ביעור:
הוורד - הם השושנים האדומים שיש להם ריח טוב, ועליהם נאמר "שפתותיו שושנים"(שיר השירים ה, יג).
והכופר - נקרא בלשון ערב "חנא". וכן נאמר ב"אשכול הכופר"(שיר השירים א, יד) "אלחנה", היא אשכולות יפות עד מאד, ויש מי שיאמר שה"כופר" הוא "גרופלי".
והקטף - אילן אפרסמון, הנקראת בלשמו.
ולוטם - נקרא בערב "שאה בלוט", הוא "קשטניאס". ויש אומרים שהוא נקרא "צנובר" הוא "פינוליש".
והלכה כרבי שמעון:
וורד חדש שכבשו בשמן ישן - הוא שיטמין וורד של שביעית בשמן של ששית, הרי הוא מלקט אותו, מפני שלא יכנס כוח הוורדין וטעמם בשמן, שהשמן הוא ישן והוורד חדש, אלא אם יניחהו זמן רב.
ישן בחדש - הוא לתת וורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית, וזה יכניס בו כוח הוורד וטעמו מיד, ומפני זה חייב לבער השמן.
אבל החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד, ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין.
ושאמר מין במינו כל שהוא - כגון שיתערב יין של שביעית ביין של ששית, ואפילו טיפה אחת בכלי גדול, הוא חייב לבער. וזהו שאמר שביעית אוסרת כל שהוא במינה.
ושאמר ושלא במינה בנותן טעם - כמו הוורד בשמן והחרובין ביין. וכן הדין בשאר איסורין שבתורה. ולשאר האיסורין כולם רמז, באמרו "זה הכלל כל שהוא בנותן טעם" וכו'. ועוד יתבאר זה בסוף עבודה זרה:
משנה שביעית, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב