משנה שביעית ז ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ז · משנה ג | >>
קליפי רמון והנץ שלו, קליפי אגוזים והגלעינין, יש להם שביעית ה ולדמיהן שביעית.
הצבע, צובע לעצמו, ולא יצבע בשכר, שאין עושין סחורה בפירות שביעית, ולא בבכורות, ולא בתרומות, ולא בנבלות, ולא בטרפות, ולא בשקצים, ולא ברמשים.
ולא יהיה לוקח ירקות שדה ז ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו.
לקח לעצמו והותיר, מותר למכרן.
קְלִפֵּי רִמּוֹן וְהַנֵּץ שֶׁלּוֹ, קְלִפֵּי אֱגוֹזִים וְהַגַּלְעִינִין,
- יֵשׁ לָהֶם שְׁבִיעִית וְלִדְמֵיהֶן שְׁבִיעִית.
- הַצַּבָּע צוֹבֵעַ לְעַצְמוֹ, וְלֹא יִצְבַּע בְּשָׂכָר.
- שֶׁאֵין עוֹשִׂים סְחוֹרָה בְּפֵרוֹת שְׁבִיעִית, וְלֹא בִּבְכוֹרוֹת, וְלֹא בִּתְרוּמוֹת, וְלֹא בִּנְבֵלוֹת, וְלֹא בִּטְרֵפוֹת, וְלֹא בִּשְׁקָצִים, וְלֹא בִּרְמָשִׂים.
- וְלֹא יִהְיֶה לוֹקֵחַ יַרְקוֹת שָׂדֶה וּמוֹכֵר בַּשּׁוּק;
- אֲבָל הוּא לוֹקֵט, וּבְנוֹ מוֹכֵר עַל יָדוֹ.
- לָקַח לְעַצְמוֹ וְהוֹתִיר, מֻתָּר לְמָכְרָן.
קליפי רימון, והנץ שלו,
- קליפי אגוזין, והגלעינין - יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית.
- והצבע - צובע לעצמו.
- ולא יצבע - בשכר,
- שאין עושין סחורה - לא בפירות שביעית,
- ולא בבכורות, ולא בתרומות,
- ולא בנבילות, ולא בטריפות,
- ולא בשקצים, ולא ברמשים.
- שאין עושין סחורה - לא בפירות שביעית,
- ולא יהא לוקח ירקות שדה - ומוכר בשוק.
- אבל - הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו.
- לקח לעצמו, והותיר - מותר למוכרו.
קליפי רמון - ידוע.
והנץ שלו - ידוע. ונקרא "גלאנר".
והגלעינין - הם הגרעינין.
ואף על פי שדמי שביעית מסתפקין בהם כמו שנבאר, אבל אינו מותר לאדם שיעשה ממנו סחורה, אלא אם יזדמן לו, אבל אם נתכוון לצבוע בשכירות מצבעוני שביעית אינו מותר, ואף על פי שלוקח המעות ההם, ואוכל אותם בקדושת שביעית.
ומה שאמר ובנו מוכר על ידו - הוא שאם יקח הבן ממה שאסף אביו ומכרו, אין עליו חובה בזה, אבל המעות ההם הם דמי שביעית. ועוד נפרש דין דמי שביעית:
קליפי רמון והנץ שלו. יש מפרשים נץ פרח שעל הפטמא ולא קאי בגמר פרי ובפרק מקום שנהגו (דף נג.) גבי והזיתים משינצו פי' בקונטרס משיגדל נץ שלהן והוא כעין מתחלי ודומה לו בברכות (פ"ו דף לו:) הפיטמא של רימון מצטרף והנץ שלו אין מצטרף משמע שהוא אחר:
והגלעיגין. לאו אאגוזים קאי דאין להן גרעינין אלא קליפי אגוזים והגלעינים גרעיני שאר פירות כגון תמרים וזיתים ושייך בהו שביעית דקליפי אגוזים חזו לצביעה וגרעיני זיתים ותמרים חזו להסקה וחזו נמי לבהמה כדאמר בבמה מדליקין (דף כט.) רב אכל תמרי ושדא קשייתא לחיותא וגרעיני זיתים יש שמוציאין מהן שמן:
צובע לעצמו. דכתיב לכם לכל צרכיכם ואין עושין סחורה וצביעה בשכר כסחורה וכתב לאכלה ולא לסחורה אפי' לצבוע בטובת הנאה אוסר בירושל' משום סחורה:
ולא בבכורות ולא בתרומות. דילמא אתו בהו לידי תקלה אבל מדאוריי' שרי כדתנן בפ' כל פסולי המוקדשין (דף לא:) בבכור נאמר (במדבר י"ח) לא תפדה ונמכר הוא ובאיטלז הוא דלא מזדבן הא בביתיה מזדבן ואפי' איסור דרבנן ליכא בשחוט:
ולא בנבילות וטריפות ושקצים ורמשים. ואמרינן בירושלמי (פ"ז ה"א) טמאים הם מה ת"ל וטמאים יהיו לכם אלא אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה [כל דבר שאיסורו דבר תורה אסור לעשות בו סחורה] וכל דבר שאיסורו מדבריהן מותר לעשות בו סחורה ופריך והרי חמור למלאכתו הוא גדל והרי גמל למלאכתו הוא גדל ולא אסרינן לעשות בהן סחורה אלא בדבר העומד לאכילה והדר קאמר ר' אושעיא נסיב ויהיב בהדין מורייס ר' אבין נסיב ויהיב בהדין חלתיתא דברים של נכרים באיסורא מדרבנן כדתנן בפרק אין מעמידין (דף כט:) ואע"ג דמורייס תני לה התם גבי איסור הנאה משום דרמו ביה חמרא שמא לא היה נמכר יותר בעבור היין ולא חשיב נהנה מן היין במשא ומתן דידיה אבל בשאר הנאה אסור כגון להרויח בו ועוד דיכול למוכרו חוץ מדמי יין נסך שבו:
ולא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק. היינו לוקח היינו לוקט כדתני' סיפא אבל הוא לוקט ובהדיא קתני בתוספתא (פ"ה) לא יהא לוקח כשמוכר בשוק הוא עצמו [הלוקט] אסור וללקט לאכילה אמר רחמנא ולא ללקט לסחורה דהיינו מוכר הוא אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו כלו' במקומו מוכרה בשוק דהוא לא ליקטן:
לקח לעצמו והותיר מותר למכור אפילו הוא בעצמו בשוק כיון דליקטן לאכילה:
ירושלמי (פ"ז ה"א) תני ולא יהו חמשה מלקטין ירק ואחד מוכר אבל מוכר הוא שלו ושל חברו חמשה אחים מלקטים ואחד מוכר על ידיהן אמר ר' יוסי בר בון ובלבד שלא יעשה פלטר מהו ובלבד שלא יעשה פלטר דלא יהא מזבן בההוא אתרא בכל שנה ואית דבעי מימר דלא יהא מזבן בכל שעה. פי' כשהן ה' חברין מלקטין בשותפות וא' מהן מוכר הכל אסור אבל אם ליקט לעצמו וחברו ליקט לעצמו ומכר אותן ב' חלקים בבת אחת מותר דהוי כעין הבלעה כדאמר מבליע דמי אתרוג בלולב (סוכה דף לט.) אע"ג דמיירי התם לענין דמי פירות שביעית לע"ה הכא נמי לענין סחורה הוי כמבליע שלו בשל חברו. ה' אחים אע"פ שנראין כשותפין לפי שהן אחים מ"מ מוכר אחד על ידם במקומן מוכר בשוק וסוחרי שביעית דתנן בפ"ק דר"ה (כב.) ובפרק זה בורר (דף כו.) היינו בכי האי גוונא דאמרינן הכא והאי דקאמר התם בתחלה היו אומרים אוספין כשרין סוחרים פסולין משרבו ממציאי מעות לעניים ואזלי עניים ואספי ואייתו להו חזרו לומר אחד זה ואחד זה פסולין היינו אוספין כעין לוקט ובנו מוכר על ידו סוחרין כגון שהלוקט עצמו [מוכר] ואפשר שהקונה מחברו בזול כדי למכור ביוקר אסור דהיינו סחורה אבל מתני' לא איירי בהכי ולענין נבילה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתיב או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והכא דנזדמן נבילה הרי זה כלוקח לעצמו והותיר ובציידין שנזדמנו להם בסמוך ולא משכחת שיהיו כל הני דמתני' שוין לענין סחורה אבל לא בקונה למכור ולהרויח ובפ' זה בורר (שם) פירש בקונטרס אוספין כשרין דמצי למכלינהו קודם זמן ובפרק לולב הגזול (דף לט.) פי' אין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ דהתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה שכל פירות שביעית חייבין להתבער בשביעית הן ודמיהן ולא שיעשה בהן סחורתו לאחר שביעית ודבריו תמוהים מאד דתיקשי ליה כל אותן שיש להן שביעית ואין להם ביעור שיש להם שביעית שלא לעשות בהן סחורה ושלא לאבד דכולהו מלאכלה נפקא ואכל פירות שביעית כתב לאכלה אף על אותן שאין חייב בביעור ואכל מין צבעין קתני מתני' ולא יצבע בשכר ועל חנם דחק להזכיר טעמא דסחורה דבלאו הכי איכא איסור טובא שאין עם הארץ נזהר דאסור לקנות בהן בהמה ועבדים וחלוק ואין נותנין לא לבלן ולא לספר ולא לספן דשביעית ניתנה לאכילה ולשתיה ולסיכה ולא לשאר דברים ואסור לפרוע חובו כולהו תנן לקמן בפ"ח (משנה ה ח) ודמי אוכלי אדם אסור לקנות מהן אוכלי בהמה ואסור לאכול דבר שאין דרכו לאכול כגון לכוס חטין ותרדין חיים ולבשל ירק לבהמה ואין מספר לדינין ולאיסורין שאין עם הארץ בקי ואינו נזהר בהן:
והנץ שלו - פרח שעל הפטמא:
וקליפי אגוזים - כל הני צובעים בהן:
והגלעינים - גרעיני פירות. כגון הגרעינים שבזיתים שמוציאים מהן שמן. וגרעיני תמרים שראוין למאכל בהמה:
צובע לעצמו - דכתיב לכם לכל צרכיכם:
שאין עושים סחורה בפירות שביעית - וצביעה בשכר היינו סחורה:
לא בבכורות ולא בתרומות - דלמא משהי להו לגביה ואתי בהו לידי תקלה. ודוקא בבכור חי גזרו אבל שחוט שרי למכרו אפילו מדרבנן, ובלבד שלא ימכרנו באטליז:
לא בנבלות ולא בטרפות - דמאחר דכתב רחמנא טמאים הם מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם, אלא אחד לאיסור אכילה ואחד לאיסור הנאה. ואם תאמר הרי חמור הרי גמל וסוס ופרד, שאני הני דלמלאכתן הן גדלים ולא אסרו ו לעשות סחורה אלא בדבר העומד לאכילה. וכל דבר שאיסורו מן התורה אסור לעשות בו סחורה, אבל דבר שאסורו מדבריהם אין אסור לעשות בו סחורה, אלא סתם יינן דאף על גב דאסורו מדבריהם אסור לעשות בו סחורה:
ולא יהא לוקח - כלומר לוקט ומוכר בשוק דנראה כסחורה. אבל כשבנו מוכר על ידו, פירוש בשבילו, אע"פ שהוא לקטן למכרן לא מיחזי כסחורה:
לקח לעצמו - לקט לעצמו לאכול והותיר, מותר למכרן אפילו הוא עצמו:
קליפי רימון וכו'. יש להן שביעית וכו'. ולענין ביעור כתב הרמב"ם בפ"ז דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון שעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי' הר"ב וכן פי' הר"ש דוקא בהני דראוים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית וה"ה ביעור. ועיין במשנה ו. והא ל"ק דלכללינהו בהדי חדא מהנך תרתי משניות דלעיל למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה דכיון דלא דמיין להו דלא עלין ולא עיקרין הן לא כללינהו וכדאשכחן טפי משניות לקמן בפירקין דלא כליל להו בהדייהו:
[והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]: . [והגלעינין כתב הר"ב גרעיני פירות כגון גרעיני זיתים שמוציאין מהן שמן שאף שהם קשים מאד משברים אותן בסכין ונמצא בהן גרעין קטן רך וטוב למאכל וגם סביבו ליחות שמן]:
ולא יצבע בשכר. עיין בפרק ח משנה ד:
ולא בנבלות ולא בטרפות וכו'. קצת קשה בדברי הר"ב בלשונו שכתב ולא אסרו לעשות כו' דמשמע דרבנן הוא דאסרי והרי ממקרא הוא נדרש כמו שכתב וטמאים יהיו לכם [והוא מהירושלמי]. והיה באפשר לומר דקרא אסמכתא בעלמא אלא שהסוגיא דפסחים פרק ב' דף כג אינה מוכחת כן דמקשינן אדרבי אבהו דאמר כל מקום שנאמ' לא יאכל לא תאכל לא תאכלו אחד איסור אכילה ואחד איסור הנאה במשמע עד שיפרוט לך הכתוב כדרך שפרט לך בנבלה ומקשה והרי שרצים דרחמנא אמר (ויקרא יד) שקץ הוא לא יאכל ותנן ציידי חיות ועופות וכו'. ומשני שאני התם דכתיב לכם שלכם יהא. אי הכי אפי' לכתחילה נמי שאני הכא דאמר קרא יהיו בהוייתן יהא. וחזקיה נמי דפליג אדרבי אבהו וסבר דהני לישני לא יאכל כו' לא משמע בהו איסור הנאה. קאמר דמהכא יליף לה מדכתיב הכא לא יאכל בציר"י ואיצטריך למכתב לכם לשרייה בהנאה שמעת מינה דכל היכא דקרינן בהך לישנא הוה איסור הנאה בכלל. והשתא בין לרבי אבהו בין לחזקיה בשרצים איסור הנאה במשמע דלא יאכל ואצטריך קרא דלכם למשרייה בהנאה ואיכא נמי קרא דיהיו דלכתחילה אסורים ומשמע דדרשה גמורה היא. וכן נראה מלשון התוספות דהתם דמקשינן אדאמר בפ' מרובה [פב:] ארור אדם שיגדל חזירים דתיפוק לה דמדאורייתא אסור וכך כתבו בנדרים ס"פ הנודר מן הירק דמכירת איסורים מדאורייתא אסור וגם הרא"ש כתב בפרק מרובה דמדאורייתא אסור למכור ומהך דרשא דפרק כל שעה. ונראה לי דאע"ג דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אי נמי מדרשא דירושלמי. אפי' הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיה. נשאר האיסור והיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר וכדאשכחן בברייתא שהביא הרי"ף בריש מסכת מועד קטן דחש"מ אמרה התורה עצור ממלאכה ואמרה התורה שביעי עצור ולא הששה הרי שלא מסרן הכתוב אלא לחכמים לומר לך איזה מלאכה אסורה ואיזה מלאכה מותרת לדעת קצת פוסקים שסוברים דלאו אסמכתא הוא. ומעתה אע"פ שמן התורה אסורה המכירה יפה כתב הר"ב ואסרו כו'. ודברי הרמב"ם בספ"ח מה' מאכלות אסורות אין להן הכרע אי סבר דמדאורייתא אי מדרבנן וקרא דיהיו אסמכתא בעלמא. [ומיהו קשיא לי סוגיא דפ"ק דבכורות דף ו דאחריצי חלב דדוד קאמרינן דלמא לסחור' וכלומר אבל חלב אסור משום אבר מן החי משמע דאפי' הכי לסחורה שריא]:
[ולא בשקצי' ולא ברמשים. פירשתי במשנה ב פ"ג דמכות]:
ירקות שדה. לפי מה שכתבתי במשנה ד פ"ה דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין. ודייק בכסף משנה פרק ו' דלהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה:
ובנו מוכר על ידו. ופי' הרמב"ם והמעות הם דמי שביעית:
(ה) (על המשנה) שביעית ולענין ביעור כתב הר"מ בפרק ז' דאין להם ביעור ולא לדמיהן והכ"מ יהיב טעמא דלהסקה קיימי ומפרש בכל גרעיני פירות וכיון דעיקר הפרי ראוי למאכל אדם חלה קדושת שביעית עליהם אבל לפי פי' הר"ב דוקא בהני דראויים לבהמה או לעשות מהן שמן נראה דתנא נקט שביעית והוא הדין ביעור:
(ו) (על הברטנורא) מהלשון ולא אסרו משמע דרבנן הוא דאסרי וקשה דהרי ממקרא הוא נדרש. ונ"ל דאף על גב דמדאורייתא אסור לעשות בהן סחורה מדכתיב יהיו אפילו הכי מדכתיב נמי לכם לומר שלכם יהיו נשאר האיסור וההיתר מסור לחכמים לפרש לנו באיזה דרך אסור ובאיזה דרך מותר. תוי"ט:
(ז) (על המשנה) ירקות שדה. לפמ"ש (פ"ה מ"ד) דכל הספיחים אסורים הכא בירקות שאין דרך בני אדם לזרען דאין לחשוד שנזרעו בשביעית מותרין ולהכי תנן ירקות שדה משמע הגדלים מאליהם בשדה. כ"מ:
קליפי רמון וכו': בירוש' בעי יש להן ביעור או אין להן ביעור ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל נראה בעיני דמבעיא לי' דהא הכא הרמונים נושרין מאביהן וכן האגוזים ולפום כללא דמתני' ה"ל לתנא למיתני נמי הכא יש להן ביעור ולדמיהן ביעור וכן לקמן גבי ורד וכופר וקטף לא גרסי' במתני' יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ואילו גבי קטף דהיינו הגומא בלע"ז אפשר הוא דאין דרכו להשיר עליו אבל ורד וכן פרי הלוטם נושר הוא ועוד דגבי ורד תני בתוספתא בהדיא דעלין שלו יש להן ביעור ולדמיהן ביעור והכי נמי איתא בגמ' ירוש' והיינו משום דנושר וא"כ במתני' אמאי לא תני יש להן ביעור ולדמיהן ביעור ותירץ ר' ינאי דכלל גדול דמתני' דוקא הוא והני מהן שדרכן לישור מאביהן ומהן שאין דרכן לישור והתנא לא האריך:
והצבע צובע לעצמו ולא יצבע בשכר: קשה לע"ד האי ברייתא דמייתי פ' הגוזל עצים (בבא קמא דף ק"א) למפשט מינה דחזותא מילתא הוא דתניא בגד שצבעו בקליפי שביעית ידלק. ודחי התם שאני דאמר קרא תהי' בהויתה תהא קשה חדא דלא אשכחן בשום דוכתא חומרא גבי שביעית דשריפה דמשמע דיש גבי שביעית איסור הנאה ואדרבה הכא תנן דמותר לצבוע ורק בשכר הוא דאסור משום דהוי כסחורה ומ"מ פשוט הוא שאם צבע בשכר דלא נאסר בהנאה לא הבגד ולא השכר ועוד מאי קא משני לי' שאני התם דאמר קרא תהי' בהויתה תהא דהא האי דרשא לא דרשי' לה בשום דוכתא רק לענין מאי דתנן לקמן פ"ח האחרון האחרון נתפש בשביעית והפרי עצמו אסור משום דכתיב תהי' בהויתה וגם בהדיא תניא בת"כ פרשת בהר סיני תהי' אף להדלקת הנר אף לצבוע פי' למה שיצטרך האדם למעוטי צביעת צורך בהמה כדאיתא הכא בהאי פירקא בירוש' ולא תיקשי לך היכי דרשי' ממלת תהי' תרתי דרשות דדרשא דת"כ הוא מיתורא דמלת תהי' וההיא דהפרי עצמו אסור היא משמעותא דמלת תהי' מכל מקום מוכח בהדיא דצביעה לצורך אדם אפי' במאכלי אדם מותר וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"ה דה' שמיטה ויובל ותו קשה דאפי' את"ל דההיא דהגוזל לאו משבשתא הוא קשה דלימא לי' התרצן אדפשטת לי מהאי ברייתא דחזותא מלתא היא תיפשוט לי' ממתני' דהכא בשביעית ומברייתא דת"כ דחזותא לאו מילתא היא ושמא דאפי' אי מלתא היא התורה התירתה לצורך עצמו או שמא נפרש דההיא ברייתא מיירי אחר זמן הביעור וכמו שכתבתי בריש פירקין בשם הר"ש שירילי"ו ז"ל ומכל מקום יקשה להרמב"ם ז"ל שסובר שיש ביעור דשריפה בשביעית והסכים עמו בזה הראב"ד ז"ל למה השמיט האי ברייתא דהגוזל עצים בפ"ח מהלכות שמיטה ויובל. ומינה ג"כ יקשה יותר למפרשים ז"ל שסוברים שאין ביעור של שריפה כלל בשביעית:
ולא בנבלות ולא בטרפות: דמאחר דכתב רחמנא טמאים מה צריך לומר תו וטמאים יהיו לכם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט כתב הר"ש שירילי"ו ז"ל ה"ג שקץ הם לכם ומה ת"ל ושקץ יהיו לכם וכו'. דהכי כתיבי בקראי. ובספרים של הירושלמי כתיב טמאים הם לכם ומה ת"ל וטמאים יהיו לכם וטעות הוא דההוא קרא בתנור וכירים כתיב ולא בשרצים ומהאי קרא דשקץ דריש לי' בת"כ ע"כ. ולענין נבלה דאסר במתני' לעשות סחורה והכתוב אומר או מכור לנכרי אלא לקנות ולהרויח אסור והיכא דנזדמן נבלה ה"ז כלוקח לעצמו והותיר וכציידין שנזדמנו להם דבסמוך ה"ר שמשון ז"ל ורמזו ר"ע ז"ל בסמוך. ולעשות סחורה בעור חזיר אע"ג דחזיר עומד לאכילה נלע"ד דמותר כיון דעור חזיר אין איסורו מן התורה אלא מדרבנן כדמשמע מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ד דהלכות מ"א וז"ל האוכל מנבלה וטריפה או מבהמה וחיה הטמאים מן העור ומן העצמות ומן הגידין ומן הקרניים ומן הטלפים ומן הצפורנים של עוף ממקומות שמבצבץ משם הדם כשיחתכו ומן השליא שלהן אע"פ שהוא אסור ה"ז פטור מפני שאלו אינם ראויין לאכילה ואין מצטרפין עם הבשר לכזית עכ"ל ז"ל. וכ"ש בעור גמל וסוס ופרד וחמור דמותר הואיל ובחיים חייתן הותר לעשות בהן סחורה מטעם דלמלאכתן הן גדלין ודאי שאחר מיתתן בהיתרן נשארו. ועור חזיר דאמרן יובן דוקא בעור חזיר שאינו של ישוב אבל בעור חזיר של ישוב קיימא לן דעורו רך כבשרו בין לאיסור אכילה בין לטומאה כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בפ' הנזכר אבל לא משמע כן בתוס' פ' כל שעה (פסחים דף כ"ג) ודס"פ מרובה וכתבתיו שם ע"ש. ועיין בשלטי הגבורים בפ' בתרא דע"ז דף ש"ף. ובתשובות הרשב"א ז"ל סי' ש"א כתוב דע כי בשר חזיר ושאר בהמה וחיה ועוף טמאים וכן שרצים מותרים בהנאה כדדרשי' בפ' כ"ש מדכתיב בהו לכם שלכם יהו אבל אסור לעשות בהן סחורה ולכוין בהן מלאכתו משום דכתי' וטמאים יהיו לכם בהויתן יהו ע"כ בקיצור. ועיין ג"כ שם סי' תפ"ט:
ולא יהא לוקח ירקות שדה: האי לוקח לאו דוקא דאפי' שלקטן כדי למכרן אף על פי שלא לקחן אסור ולוקח ולוקט הכל אחד וכדקתני בסיפא אבל לוקט הוא ובהדיא קתני בתוספתא לא יהא לוקט אלא משום סיפא נקטיה דתנן לקח לעצמו וכו' הר"ש ז"ל. ותוס' ז"ל כתבו בר"פ בתרא דע"ז וא"ת תיקשי רישא לסיפא דרישא אסרה ליקח למכור בשוק משמע הא לוקט מותר ואפי' בשוק והדר תני לוקט ובנו מוכר על ידו הא למכור בשוק אסור ונראה דיש במשנה ברישא טעות סופר וגרסי' בשניהם לוקט מיהו יש ליישב הגרסא ואשמועי' דדין לוקח ולוקט שוין דבשניהם אסור למכור בשוק ורישא תנא לוקח וה"ה לוקט וסיפא תנא לוקט וה"ה לוקח ויש ליתן טעם למה אסור יותר בשוק שכשמעמיד חנויות בשוק דומה יותר שמשתכר בפירות שביעית ואף על פי שאמרנו שאסור לפרוע חובו מפירות שביעית משום דלאו לאכילה הוא מכל מקום לקדש אשה מותר אף על גב דלאו לאכלה הוא וכדתנן בפרק האומר בקדושין מעשה באחד שקדש חמש נשים בכלכלה של שביעית ואמרו חכמים אין אחיות מקודשות הא אחרות מקודשת וטעמא דמשום פרי' ורבי' אקילו בי' רבנן ומיהו יש לדחות דהתם דיעבד אבל לכתחלה אסור עכ"ל ז"ל:
לקח לעצמו וכו': וכל שכן אם לקט לעצמו והותיר דודאי שרי למכור הוא בעצמו וכל שכן בנו או בן בתו הר"ש שירילי"ו ז"ל: וה"ר יהוסף ז"ל כתב על הפי' שהעתיק ר"ע ז"ל וז"ל פי' זה אינו נראה כלל דהתנא לא טעה בלשונו לומר פעם לוקט ופעם לוקח ויותר היה נראה לפ' הלשון כפשוטו ובא להשמיענו שלקנות ולמכור ודאי אסור אבל ללקוט ולמכור מותר ואפילו בנו מותר למכור במקומו ואין אנו אומרים שהוא נראה כאילו מכרן לבנו ובנו חוזר ומוכרן אלא מותר כך משמע לשון המשנה וצ"ע עכ"ל ז"ל:
יכין
קליפי רמון: גראנאטאפפעל. והנץ הוא כעין פרח שבראשו:
קליפי אגוזים: כל הנך חזו לצביעה:
והגלעינין: גרעיני שאר הפירות דחזו להסקה ואעפ"כ אין דינן כעצים דאין בהן קדושת שביעית [כסוכה ד"מ ע"א]. דהנך שאני. מדהן תוך הפרי שהוא מאכל וגם שומר להמאכל [כעוקצין פ"ב מ"ב] להכי החמירו בו [עכ"מ]. והר"ב כתב שהן מאכל בהמה. והר"ש כ' שיש בהן מעט שמן:
יש להם שביעית: ולא פי' התנא שא"צ ביעור. משום דפשיטא דהרי קליפין וגרעינין אינן כלין בחורף. והר"ש כ' מדאינן עיקר הפרי אין בהן חיוב ביעור:
הצבע צובע לעצמו: באותן שא"צ ביעור כלעיל:
ולא בבכורות: דלמא משהי להו ואתי לידי תקלה. להשתמש בבכור או להאכיל תרומה לזר. מיהו שחוט מותר למכרו. רק לא באטליז:
ולא בנבלות ולא בטרפות ולא בשקצים ולא ברמשים: ה"ה כל האסור מן התורה. אפי' רק באכילה [חוץ מחלב טהורה] אם הוא דבר המיוחד למאכל. אסור מדאורייתא למוכרו לעובד כוכבים. לצורך אכילה דוקא [ש"ך י"ד סקי"ז סק"א. ולפ"ח אפי' שלא לצורך אכילה] וסתם יינם אף דמד"ס. אסור לסחורה. ויש מתירין. ויש להחמיר [י"ד סי' קכ"ג ס"א] [ומה שהקשה רתוי"ט מדאמרינן בבכורות [ד"ו ב'] דלמא לעולם חלב אסור משום אמה"ח. ואפ"ה חריצי חלב דדוד הביא להם לסחורה. ומאי קו' הרי מדאסור מהתורה אסור לעשות בו סחורה:
ובמחכ"ר דמי גרע חלב שבבית. מצייד שנזדמן לו דברים טמאים דשרי למוכרן [כמשנה ד']. דדוקא במעכבן להשמינם אסור [כרמ"א קי"ז בי"ד]. אבל פשוט שרשאי למלחן כדי שיתקיימו. ולהוליכן אפי' למקום רחוק במקוה שיש קונים וה"נ חלב שאינו מתקיים כשהוא בעין מותר לעשות ממנו גבינה. ולהוליכן למחנה שמצוי שם קונים] ועי' במ"ש בבועז כאן:
ולא יהיה לוקח: בשביעית וה"ה לוקט:
ירקות שדה: שאינן נזרעים. דאל"כ כל הספיחין אסורין כפ"ט סי' י"ג:
ובנו מוכר על ידו: דאז לא מחזי כלקטן לסחורה:
מותר למכרן: אפי' הוא עצמו. מיהו בכל אותן שרשאי למכרן. על כל פנים המעות דמי שביעית הן וצריך ביעור מה שיקנה מהן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת