משנה שביעית ז רמבם

נוסח הרמב"ם

עריכה

(א) כלל גדול אמרו בשביעית -

כל שהוא מאוכל אדם,
ומאוכל בהמה, וממין הצובעין,
ואינו מתקיים בארץ -
יש לו שביעית, ולדמיו שביעית,
יש לו ביעור, ולדמיו ביעור.
ואי זה, זה -
זה עלי הלוף השוטה,
ועלי הדנדנה, העולשין,
והכרישין, והרגילה, ונץ החלב;
ומאוכל בהמה - החוחין, והדרדרין;
וממין הצובעין - ספחי איסטיס, וקוצה;
יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
יש להן ביעור, ולדמיהן ביעור.


(ב) ועוד כלל אחר אמרו -

כל שאינו מאוכל אדם,
ומאוכל בהמה, וממין הצובעין,
ואינו מתקיים בארץ -
יש לו שביעית, ולדמיו שביעית,
אין לו ביעור, ולא לדמיו ביעור.
ואי זה, זה -
זה עיקר הלוף השוטה,
ועיקר הדנדנה, העקרבנין,
והחלביצין, והבוכריה;
וממין הצובעין - הפואה, והרכפה;
יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
אין להן ביעור, ולא לדמיהן ביעור.
רבי מאיר אומר:
דמיהן מתבערין - עד ראש השנה.
אמרו לו:
להן - אין ביעור,
קל וחומר - לדמיהן.


(ג) קליפי רימון, והנץ שלו,

קליפי אגוזין, והגלעינין - יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית.
והצבע - צובע לעצמו.
ולא יצבע - בשכר,
שאין עושין סחורה - לא בפירות שביעית,
ולא בבכורות, ולא בתרומות,
ולא בנבילות, ולא בטריפות,
ולא בשקצים, ולא ברמשים.
ולא יהא לוקח ירקות שדה - ומוכר בשוק.
אבל - הוא לוקט, ובנו מוכר על ידו.
לקח לעצמו, והותיר - מותר למוכרו.


(ד) לקח בכור למשתה בנו, או לרגל,

ולא צרך לו - מותר למוכרו.
צדי חיה, עופות, ודגים,
שנתמנו להן מינין טמאין - מותר למוכרן.
רבי יהודה אומר:
אף מי שנתמנה לו לפי דרכו - לוקח ומוכר,
ובלבד שלא תהא אומנותו, לכן.
וחכמים אוסרין.


(ה) לולבי זרדין, והחרובין -

יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
יש להן ביעור, ולדמיהן ביעור.
לולבי האלה, והבוטנה, והאטדים -
יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית,
אין להן ביעור, ולא לדמיהן ביעור.
אבל לעלים יש ביעור -
מפני שהן נושרין, מאביהן.


(ו) הוורד, והכופר, והקטף, והלוטם -

יש להן שביעית, ולדמיהן שביעית.
רבי שמעון אומר:
אין לקטף שביעית - מפני שאינו פרי.


(ז) ורד חדש,

שכבשו בשמן ישן - ילקט את הוורד.
וישן, בחדש - חייב בביעור.
חרובים חדשים, שכבשן ביין ישן,
וישנים, בחדש - חייבין בביעור.
זה הכלל -
כל שהוא בנותן טעם - חייב לבער מין בשאינו מינו.
ומין במינו - כל שהוא.
שביעית -
אוסרת כל שהוא - במינה,
ושלא במינה - בנותן טעם.


הדף הראשי של משנה שביעית ז