משנה שביעית ז ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת שביעית · פרק ז · משנה ז | >>

ורד חדש שכבשו בשמן ישן, ילקט את הוורד.

וישן בחדש, חייב בביעור.

חרובין חדשים שכבשן ביין ישן, וישנים בחדש, חייבין בביעור.

זה הכלל, כל שהוא בנותן טעם, חייב לבער, מין בשאינו מינו.

ומין במינו, כל שהוא.

שביעית אוסרת כל שהוא יח במינה; ושלא במינה, בנותן טעם.

משנה מנוקדת

וֶרֶד חָדָשׁ שֶׁכְּבָשׁוֹ בְּשֶׁמֶן יָשָׁן, יְלַקֵּט אֶת הַוֶּרֶד.

וְיָשָׁן בְּחָדָשׁ, חַיָּב בְּבִעוּר.
חָרוּבִים חֲדָשִׁים שֶׁכְּבָשָׁן בְּיַיִן יָשָׁן, וִישָׁנִים בְּחָדָשׁ,
חַיָּבִין בְּבִעוּר.
זֶה הַכְּלָל:
כָּל שֶׁהוּא בְּנוֹתֵן טַעַם, חַיָּב לְבָעֵר, מִין בְּשֶׁאֵינוֹ מִינוֹ.
וּמִין בְּמִינוֹ, כָּל שֶׁהוּא.
שְׁבִיעִית אוֹסֶרֶת כָּל שֶׁהוּא בְּמִינָהּ;
וְשֶׁלֹּא בְּמִינָהּ, בְּנוֹתֵן טַעַם.

נוסח הרמב"ם

ורד חדש,

שכבשו בשמן ישן - ילקט את הוורד.
וישן, בחדש - חייב בביעור.
חרובים חדשים, שכבשן ביין ישן,
וישנים, בחדש - חייבין בביעור.
זה הכלל -
כל שהוא בנותן טעם - חייב לבער מין בשאינו מינו.
ומין במינו - כל שהוא.
שביעית -
אוסרת כל שהוא - במינה,
ושלא במינה - בנותן טעם.

פירוש הרמב"ם

וורד חדש שכבשו בשמן ישן - הוא שיטמין וורד של שביעית בשמן של ששית, הרי הוא מלקט אותו, מפני שלא יכנס כוח הוורדין וטעמם בשמן, שהשמן הוא ישן והוורד חדש, אלא אם יניחהו זמן רב.

ישן בחדש - הוא לתת וורד של שביעית בשמן של מוצאי שביעית, וזה יכניס בו כוח הוורד וטעמו מיד, ומפני זה חייב לבער השמן.

אבל החרובין ביין יכנס בו טעם החרובין מיד, ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער היין.

ושאמר מין במינו כל שהוא - כגון שיתערב יין של שביעית ביין של ששית, ואפילו טיפה אחת בכלי גדול, הוא חייב לבער. וזהו שאמר שביעית אוסרת כל שהוא במינה.

ושאמר ושלא במינה בנותן טעם - כמו הוורד בשמן והחרובין ביין. וכן הדין בשאר איסורין שבתורה. ולשאר האיסורין כולם רמז, באמרו "זה הכלל כל שהוא בנותן טעם" וכו'. ועוד יתבאר זה בסוף עבודה זרה:

פירוש רבינו שמשון

חדש. של שביעית ישן משנה ששית:

ילקט את הוורד. ויאכלנו והשמן מותר ואין בו קדושת שביעית דוורד לא יהיב טעמא בשמן:

וישן בחדש. כגון וורד של ששית בשמן של שביעית חייב לבער את הכל ופריך בירושלמי (פ"ז ה"ב) הכא אתמר ילקט את הוורד (בכלי) וכה אתמר חייב בביעור רבי אבהו בשם ר' יוחנן תרין מתניין אינון אמר ר' זירא יכיל אנא פתר בתרי פתרי וורד חדש שכבשו בשרף של ששית וישן בחדש וורד שביעית בשמן שמינית כלומר רישא בוורד חדש ושמן ישן של ששית בשנה שביעית שעדיין לא הגיע זמן הביעור וילקט הוורד והשמן מותר אבל סיפא בוורד שביעית בשמן של שמינית שכבר הגיע זמן הביעור ונתחייב הוורד בביעור חייב לבער את הכל כדקתני סיפא דמין בשאינו מינו חייב לבער בנותן טעם ודבר תימה מאי קשיא ליה אפילו איירי בחד פתרונא כגון וורד של שביעית בשמן של ששית ובוורד של ששית בשמן של שביעית מכל מקום האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בוורד ואין וורד נותן טעם בשמן:

החרובים חדשים. הכא גבי חרובין מיירי שנשתהו ביין עד שהגיע זמן הביעור משום הכי בכל ענין חייבים בביעור אבל בשביעית ילקט החרובין כמו בוורד ובהדיא תניא בתוספתא (פ"ה) בחרובין כדתנן הכא בוורד החרובים חדשים שכבשן ביין ישן ילקט החרובין והיין מותר ישנים בחדשים חייב בביעור:

השביעית אוסרת כל שהוא במינה. כגון לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית עד שיהא בו בנותן טעם:

ושלא במינה. אפילו לאחר הביעור בנותן טעם וצריך עיון בסוף הנודר מן הירק דאיירי בגידולים וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולים:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ורד חדש שכבשו בשמן ישן - ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששית, ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכבר הגיע זמן הביעור של הורד, חייב לבער את הכל, כדקתני סיפא דשביעית אוסרת מין בשאינו מינו בנותן טעם טו:

וחרובין חדשים וכו' - הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור דבכל ענין חייב לבער. ואם לא נשתהו החרובים ביין עד זמן הביעור ילקט החרובין והיין מותר כמו בורד טז, והכי תניא בהדיא בתוספתא:

זה הכלל וכו' - בכל אסורים יז שבתורה מיירי, דבכולן במינו במשהו ומין בשאינו מינו בנ"ט. ואינה הלכה:

השביעית אוסרת בכל שהוא במינה - לאחר הביעור. אבל קודם הביעור אין בהם קדושת שביעית שיהא אסור להפסידה ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהם בנ"ט, בין במינה בין שלא במינה:

ושלא במינה - אפילו לאחר הביעור בנותן טעם:

פירוש תוספות יום טוב

ורד חדש שכבשו בשמן ישן וכו'. פי' הר"ב דרישא ורד דשביעית בשמן דששית וקודם הביעור וסיפא בורד דשביעית בשמן דשמינית ולאחר הביעור. וכן פירש הר"ש משום דבירו' הכי איתא ורד חדש שכבשו בשמן של ששית. וישן בחדש ורד שביעית בשמן שמינית. ופי' בו הר"ש כדברי הר"ב וכתב ודבר תימה מאי קשיא ליה אפי' איירי בחד פתרונא כגון ורד של שביעית בשמן של ששית ובורד של ששית בשמן של שביעית מ"מ האי חייב בביעור והאי אינו חייב בביעור דשמן נותן טעם בורד ואין ורד נותן טעם בשמן עכ"ל. והנני יוסיף להפליא בדברי הר"ב דמפרש סיפא דמתני' דשביעית אוסרת כו'. דהיינו לאחר הביעור אבל קודם הביעור בנ"ט בין במינה בין שלא במינה וא"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' הרי אף קודם הביעור בנ"ט. ובדברי הר"ש לא פורש בהדיא דס"ל דקודם ביעור שלא במינה נמי בנותן טעם אלא מדכתב אבל שלא במינה אפי' לאחר הביעור בנ"ט. משמע דה"ק ל"מ קודם הביעור דאינו אוסר אלא בנ"ט אלא אפי' לאחר הביעור נמי דוקא בנ"ט וקשיא נמי דידיה אדידיה. אבל יש לפרש דה"ק אבל שלא במינה ל"מ דקודם הביעור אינו אוסר כלל אלא אפילו לאחר הביעור דבמינו במשהו ואפילו הכי שלא במינו בנ"ט. ועוד דוחק בפירושם דכולה מלתא הא תליא בשעת הביעור ולמאי תנן חדש בישן וישן בחדש ליתני ורד שכבשו בשמן אם הגיע שעת הביעור חייב לבער ואם לאו ילקט. ומפני קושיא זו נראה שנתכוונו לכתוב וכבר הגיע וכו' ול' הר"ש שכבר הגיע כו' כלומר דמתניתין נקט ישן בחדש דמלתא דפסיקא שכבר הגיע כו'. ולא הועילונו בזה כ"כ דאכתי רישא דחדש בישן לאו מלתא דפסיקא הוא. הלכך נראה כפירוש הרמב"ם שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם יניחהו זמן רב. וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן. ע"כ. והוסיף כסף משנה וכתב פי' כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש. והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן. [ועיין בפרק י' דתרומות משנה י]:

וחרובין חדשים וכו'. מ"ש הר"ב ע"פ התוספתא. כ"פ הר"ש. והדבר תמוה לפרש משנתנו על פיה דמשמע דבענין אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם נשתנה. ועוד דלמאי נ"מ אשמעינן דין דחרובין בענין אחר מדין דורד אם שניהם שוים בדינם. ובתוספ' פ"ה שונה דין הורד כמו ששנויה במשנה. וכן שונה דין החרובין. לכך נראה דמשנתנו חולקת עם התוספתא ופי' המשנה כמ"ש הרמב"ם דחרובין ביין יכנוס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער ע"כ. ובדברי כסף משנה יש ט"ס וכצ"ל פי' שהחרובין נותנין טעמן מיד וכן היין קולט טעם החרובין מיד ולא דמו לורד בשמן:

זה הכלל וכו'. כתב הר"ב בכל איסורים וכו'. ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים. והא ודאי דעיקר הבבא בשביעית מיירי. כדתני חייב לבער. וכן לשון הרמב"ם. ולשאר האסורים כולן רמז באמרו זה הכלל כל שהוא בנותן טעם וכו'. ומה שכתב הר"ב ואינה הלכה. ר"ל אלא כדמסיק בפירושו למשנה ח פרק ה דמסכת ע"ז:

שביעית אוסרת בכל שהוא וכו'. תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער. וכמו שכתבתי לעיל. ונראה בעיני דהיינו דבס"פ הנודר מן הירק דף נח מייתי לה לענין גדולין שאם לקח בצל של ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור וגידולין מאן דכר שמייהו אלא דממשנה יתירה שמעינן דלענין גידולין שנויה. ומה שתמה הר"ש וז"ל וזהו תימה דשלא במינה לא יתכן בגידולין עד כאן. אומר אני דודאי דשלא במינה לא שייך כלל בגידולין. ומיהו איידי דנסיב במינה לאשמעינן דין גדולין נסיב נמי לשלא במינה אע"ג דלא אצטריך ליה כלל. ומה שפירש הר"ב שאוסר בנ"ט קודם הביעור. עיין מה שכתבתי בזה במשנה ה מפ"ט בסייעתא דשמיא. ודין לאחר הביעור עיין מה שכתבתי במשנה ה וח דפ"ט בסייעתא דשמיא:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טו) (על הברטנורא) הכי משמע בירושלמי. והתוי"ט האריך להפליא ומסיק ונראה כפירוש הר"מ שמפרש ורד חדש בשמן ישן ורד דשביעית שכבשו בשמן דששית ילקט מפני שלא יכנס כח הורדין וטעמם בשמן שהשמן ישן והורד חדש אלא אם כן יניחהו זמן רב וישן בחדש ורד דשביעית בשמן דשמינית וזה יכנס בו כח הורד וטעמו מיד ומפני זה חייב לבער השמן ופירש הכ"מ כי הורד הישן נותן כח וטעם יותר מהר מן החדש והשמן החדש נוח לקלוט טעם יותר מהישן:

(טז) (על הברטנורא) ותמוה דבמשנתיתנו משמע דבעינן אחד שנאן לורד וחרובין אלא שדינם משתנה כו'. והר"מ מפרש דחרובין ביין יכניס בו טעם החרובין מיד ומפני זה על שני הדרכים חייב לבער:

(יז) (על הברטנורא) ר"ל זה הכלל לאתויי כל איסורים:

(יח) (על המשנה) כ"ש תימה למאי הדר תני ליה והרי זה הכלל ללמד על עצמו של שביעית בא כדתני חייב לבער ונ"ל דלענין גדולין הוא שאם לקח בצל ששית ונטעה בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כ"ש מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור. תוי"ט. ועיין שם:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ורד חדש וכו':    נלע"ד דמכאן וגם ממתני' דלעיל יש להוכיח דערלה נהגא בורדים ג"כ מדנהגא בהו שביעית ואת"ל שאינה ראיה לכל הפחות הוי בכלל מאי דתנן בסוף מס' ערלה ספק ערלה בארץ ישראל אסור וכן הבנתי ג"כ מס' בדק הבית דף כ"ד שהביא שם דברי הראב"ד והרשב"א ז"ל ע"ש: וכתב הב"י יו"ד סי' ק"ה בשם המרדכי בכ"מ פירש"י ז"ל כבוש בחומץ אבל בלא חומץ אינו כמבושל ואא"ל כן דהא תנן הכא ורד ישן שכבשו בשמן חדש חייב בביעור אלמא בלא חומץ הוא נו"ט כמבושל ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. אבל ורד של שביעית שכבשו בשמן של שמינית וכו'. אמר המלקט זהו פי' הירושלמי על בבא דוישן בחדש חייבין בביעור. אבל ה"ר שלמה שירילי"ו ז"ל כתב וזה העתק כל טופס לשונו ורד חדש של שביעית שכבשו בשמן ישן של ששית מלקט הורד בשביעית והשמן אין צריך לאכלו בקדושת שביעית מפני שלא יכנס בשמן כח הורדים וטעמן דאין השמן מקבל טעם הורד אא"כ יניחוהו זמן רב. חרובין חדשים של שביעית ביין ישן של ששית וישנים של ששית ביין חדש של שביעי' ס"ל לתנא דמתני' דמיד נכנס ביין טעם החרובין ומפני כך חייבין לבער היין והחרובין ולא דמו חרובין לורדים והיינו דתנן כל שהוא בנותן טעם חייב לבער מין בשאינו מינו. ומין במינו כל שהוא מפרש בירושלמי פ' שלש ארצות דאין שביעית אוסרת במינה בכל שהוא אלא בביעור ופי' הר"ן ז"ל בנדרים דף נ"ח לענין שצריך לאכול התערובת קודם הביעור דכיון דאפשר לאכלו קודם הביעור הוי דבר שיש לו מתירין. והראב"ד ז"ל סובר דשני ביעורין הן חד כשכלין פירות העיר ותחומיה וחד כשכלה כל פירות הגליל או פירות יהודה מארץ יהודה דאחר שכלין פירות הארץ שאדם יושב בה מוציאין כל אדם מה שבבתיהם ומביאין אותם לאוצר ליד ב"ד והן מחלקין לכל אדם לשלש סעודות וכן בכל יום ויום עד שיכלו ואם אין שם אוצר ולא ב"ד מוציאן לשוק ומפקירן ואף הוא יכול לחזור ולזכות בהן ככל אדם ואוכל הזוכה בהן עד שיכלו אותן הפירות מכל המדינה ובגליל מכל הגליל וביהודה מכל ארץ יהודה ואחר שיכלו מכל המדינה משדותיה אז יתבערו לגמרי לשריפה או לאיבוד ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר אכילת שלש סעודות אוסר במשהו ע"כ ונכון הוא הירוש' לפירושו ז"ל:

בפי' ר"ע ז"ל. וחרובין חדשים וכו' הכא מיירי בבא לשתות היין אחר זמן הביעור וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה אינו נזכר כלל לא במשנה ולא בשום מקום ונ"ל דחדש וישן שנזכר בבבא זו של חרובין הכל ר"ל שביעית ושמינית חרובין חדשים של שמינית ויין ישן של שביעית וישנים היינו של שביעית ביין חדש היינו של שמינית ומטעם זה הכל אסור שכבר הגיע זמן הביעור וצ"ע בירושלמי עכ"ל ז"ל:

שביעית אוסרת:    פי' רש"י ז"ל בפ' הנודר מן הירק על מילתי' דר"ש דקאמר התם אף אני לא אמרתי דשביעית אוסרת כל שהוא במינה אלא לביעור אבל לאכילה בנ"ט פי' אלא לביעור שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית. אבל לאכילה שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנ"ט ואם אין בה בנ"ט מתבטל ע"כ. וכתב הר"ש שירילי"ו ז"ל והא תנא לי' רישא ולא תני לה אלא לפרושי דלא תימא דכללא הוא בכל הדינים מין במינו במשהו אלא דוקא גבי שביעית וכדאוקימנא בזמן הביעור הראשון דהוי דבר שיש לו מתירין ואפ"ה שלא במינו בנ"ט וכן הוא בכל הדינים דבר שיש לו מתירין במינו אפי' באלפא לא בטיל ויש לרבינו שמשון ז"ל דרך אחרת בבבא דחרובין ואינו נכון אלא דפליגא מתני' אתנא דברייתא וכאשר פירשתי הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ז ע"כ. ואלשון הירוש' פירש דהכי פריך הכא את אמר ילקט את הורד והשמן מותר דהשמן אינו מקבל ולא תנא יבער את הורד אלא ילקט את הורד שאוכלו בקדושת שביעית משמע דאינו חייב לבערו אפי' לאחר הביעור וסיפא תני חייב בביעור הכל משמע דאחר הביעור חייב ומשני ר' אבהו בשם ר' יוחנן תרין תנאין אינון דתנא דסיפא סבר דאחר הביעור מבער את הכל דהורד נמי יש בה טעם ובליעה מהשמן ותנא דרישא סבר דמין בשאינו מינו הוא ובטיל לגבי השמן ואין חייבין לבערו דכל עיקר טעם הורד בשמן ואין בו ממש הלכך ילקט ולא יבער ומסיק לה ר' זעירא בתרי פתרי דאין חדש וישן דסיפא כמו חדש וישן דרישא דסיפא קרי ישן לשל שביעית לגבי מוצאי שביעית דהשמן של שמינית הוא חדש ורישא בשביעית מיירי ולא לאחר הביעור מש"ה תני ילקט וסיפא כיון דהשהה הורד עד שהגיע ובא השמן של שמינית כבר נתחייב בביעור ואם יש בו בנ"ט חייב לבער הכל ובמה שפירשתי תקנתי מה שהקשה רבינו שמשון ז"ל עכ"ל ז"ל. וכדומה לזה הפירוש כתוב בתי"ט:

סליק פרקא. הדרן עלך כלל גדול זוטא. ואית דקרו ליה כלל גדול דביעור.

תפארת ישראל

יכין

ורד חדש שכבשו בשמן ישן:    וורד שביעית בשמן ששית או וורד שמינית בשמן שביעית קודם זמן הביעור:

ילקט את הוורד:    קודם זמן ביעור. ואז אין השמן צריך ביעור אף שהיה בוורד בכדי נ"ט בשמן. ואף להנך תנאי דפליגי לקמן פ"ט מ"ה דאין הטעם כמבוער. עכ"פ הכא מדסלקו לוורד בשעת היתר דהיינו קודם זמן הביעור דהו"ל התירא בלע [כע"ז דע"ו א] כ"ע מודו דהטעם כמבוער. ואינו חו"נ לחייב השמן בביעור [ומזה נ"ל ראיה לא"ח סתמ"ז ס"ב ודו"ק] וה"ה בוורד ח' בשמן ז' ילקט הוורד לאכילה קודם עצרת של שנת ח'. דאז הוא זמן ביעור של זיתי שמן של שביעית [כפסחים נ"ג א]:

וישן בחדש:    וורד ז' בשמן ח' או וורד ו' בשמן ז':

חייב בביעור:    דאע"ג דקיי"ל כר"ג פ"ט מ"ה. דגם בסילקו בשעת איסור. הטעם הו"ל כמבוער. עכ"פ הכא וורד ישן בשמן חדש. טעמו חזק ביותר כמ"ש הרמב"ם. וכדקיי"ל [בי"ד סצ"ה] דכל דבר חריף אינו כנ"ט בר נ"ט. ה"נ מה"ט הו"ל כממשות. ואף דגם בממשות קאמר בירושלמי פ"ט מ"ה. דבהתחיל לבער מקצת האוצר הו"ל הנשאר כמבוער. וכן פסק הרמב"ם (פ"ז משביעית ה"ו). נ"ל דזהו דוקא בשכבר מונח באוצר וביער מקצתו. משא"כ הכא שכבשו לאחר זמן ביעור. הו"ל כחולק אוצרו קודם שביערו. דאז וודאי כ"א ואחד חייב בביעור. מיהו וורד ישן בשמן ישן וא' מהן שביעית לאחר הביעור מדליכא רק טעם פשוט. תליא בפלוגתא דלקמן אי טעם כמבוער או לא:

חרובין חדשים שכבשן ביין ישן:    חרובי שביעית ביין ו':

וישנים בחדש:    חרובי ז' ביין ח':

חייבין בביעור:    אף שכבשן בשעת היתר. עכ"פ כיון דטעם חרובין ביין נקלט בחוזק. יותר מוורד בשמן וכמ"ש הרמב"ם. להכי הו"ל טעם חרובים שביין כאוצר בפני עצמו. ולא סגי בשמבער החרובים עד שיבער גם היין:

זה הכלל כל שהוא בנותן טעם חייב לבער:    היינו מין בשאינו וכו':

ומין במינו כל שהוא:    אף שאין טעמו חזק. דהו"ל כעין וורד חדש בישן אפ"ה דינו כשביעית. מדהוא מין במינו:

ושלא במינה בנותן טעם:    אע"ג דכבר תנא לה. נ"ל דקמ"ל דדוקא שביעית אוסרת וכו'. ר"ל דוקא ממשות או טעם חזק שהוא כממשות. אבל טעם פשוט לחוד של שביעית הו"ל כמבוער וכר"ג לקמן פ"ט מ"ה. ולע"ר רבינו הגאון אאמ"ו זצוק"ל. קמ"ל דבמינו אפילו סילק הממשות קודם ביעור אפ"ה הו"ל במשהו. וכ' עוד דהיינו דוקא לאסור לאחר ביעור בלא ביעור. מדיש תקנה להפקיר. או מדאכילת איסור חמיר טפי. אבל לעניין לאכלה ולא לסחורה ולא להפסד. נ"ל דסגי בס' אפי' במינו. עכלה"ט:

בועז

פירושים נוספים