משנה פאה א ג

ורבי שמעון אומר, שהיא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצוות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים שהם קוצרים פאות השדה, וכשנישאלם אומרים: במקום אחר נניחנה, וכן יאמרו לכל מי שיראם, והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.

ורבי יהודה אומר, שהמניח באיזה מקום שירצה, או בקצה [נ"א: בתחילת] השדה או באמצע, אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, אלא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו שורש אחד לפאה, ויעזוב כל מה שיעזוב בזולת המקום ההוא נסמך אל השורש ההוא; והוא מה שיאמרו: סומך לו משום פאה. ופירוש שייר - השאיר והותיר. ופירוש הפקר - הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא.

ודע, כי הפאה היא לעניים בלבד. ופירוש משום מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או באמצע השדה הפקר, רוצה לומר: הוא מותר לכל בני אדם.

ורבי שמעון אומר, שהוא פאה ואף על פי שלא עלתה לו מצוות פאה עד שיניחנה בסוף השדה; לא יתירהו אלא לעניים בלבד.

והלכה כרבי שמעון:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

מתחלת השדה ומאמצעה — לפי שאמרה תורה: פאה בסוף שדהו, כדמשמע לשון "פאה", איצטריך לאשמעינן דבתחלה ובאמצע נמי קדשה ופטורה מן המעשר. ובירושלמי שם (הלכה ג') מרבי לה מדכתיב "לקצור" (יתירה), אפילו יש לו קמה לקצור.

רבי שמעון אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כשיעור המשתייר נותן, כדמוכח בירושלמי. ואיצטריך לאשמעינן, דלא תימא כיון שנתן בתחלה או באמצע כבר נפטר כל השדה מן הפאה אף על פי שאין בו אחד מששים, ואם יתן בסוף להשלים יתחייב במעשר, קא משמע לן דאדרבה, גם בסוף נמי חייב בפאה. ולפרושי מילתא דתנא קמא קאתי ולא פליג, וכן רבי יהודה נמי לא לאיפלוגי אדרבי שמעון קאתי, דבמילתא אחריתי איירי רבי יהודה. ומיהו לשון התוספתא (פרק א') משמע דרבי שמעון פליג אתנא קמא, ולתנא קמא יכול ליתן פאה בכל עניין שירצה, בין מתחלה בין באמצע בין בסוף, ומיפטר שדהו מפאה. ורבי שמעון סבר דאף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנותן, מכל מקום לא מיפטר אלא אם כן נותן בסוף. והא דמסיק בירושלמי דנותן לרבי שמעון כשיעור המשתייר יש לפרש בשני עניינים, כגון שהשלים בסוף עד ששים עם מה שהוא נותן בתחלה ובאמצע, כדפרשינן, אי נמי האי משתייר – על התבואה הנשארת קאמר דנותן ממנה, שלא תאמר ששים בכל השדה שהיתה מקודם שנתן בכלל נותן עתה בסוף.

אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה — כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר ויש לתוספת תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אין נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואין נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כשמיטה, כבית הלל דלקמן פרק ו' (מ"א). אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה רבי יהודה דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא.

הבקר — כמו הפקר.

ירושלמי (שם) — ראשונה מהו? מן מה דתני: הרי זו פאה, וצריך ליתן בסוף כשיעור – הדה אמרה קדשה משום פאה. מה כשיעור כל שדהו, או כשיעור המשתייר? אפשר לומר קדשה משום פאה, ותימר כשיעור כל שדהו? אלא כשיעור המשתייר. רבי חייא בשם רבי יוחנן: במחובר; רבי יסא בשם רבי יוחנן: בתלוש. מה במתכוין לפטור את שדהו או לא? נשמעינה מן הדא, דאמר רבי יסא בשם רבי יוחנן: לעולם הוא מוסיף והולך. מה אנן קיימין? אם במתכוין לפטור את שדהו, כבר נפטרה! אלא כי אנן קיימין, בשאין מתכוין לפטור את שדהו. פירוש, "ראשונה מהו?" בעיא היא, בתחילה או באמצע אם היא פאה לר' שמעון אי לא, ופשיט לה דקדשה מדתני רבי שמעון בתוספתא: הרי זו פאה וצריך שיתן בסוף כשיעור, והדר מיבעיא ליה אם כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר, וקא מתמה, איך אפשר לומר דקדשה משום פאה אם תאמר דצריך ליתן כשיעור כל שדהו, מה בעיא היא, הא דקאמר ר' יוסי דבתלוש הויא פאה, במתכוין לפטור שדהו, שלא נתן במחובר את דינו, או אפילו בנתן במחובר כל דינו? ופשיט לה מאידך מלתא דר' יוסי, דקתני דלעולם מוסיף, דמשמע לעולם אפילו בתלוש, ומשמע מוסיף אף על פי שכבר נפטר שדהו, והשתא דר' יוסי דלא כרבי יהודה, וצריך לומר לר' יוסי דרבי שמעון פליג עליה בהא ולא כמו שפירשתי במתניתין דלא פליגי^(ד). והא דפירשנו בריש פירקין דהיכא דכבר נפטר וחזר והוסיף, חייב במעשרות – היינו היכא דנתן פאה כדינו בסוף שדה; אבל הכא איירינן בנתן בתחילת שדה או באמצעה.

תניא בתוספתא: נותן אדם פאה בתחילת השדה, באמצע, ובסוף. ואם נתן בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף – יצא. רבי שמעון אומר: אם נתן בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף – הרי זו פאה, וצריך שיתן בסוף כשיעור. ר' יהודה אומר: אם שייר קלח אחד, סומך לו נותן משום פאה; ואם לאו, אינו נותן אלא משום הפקר. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים, בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף. לא נתן מן הקמה, נותן מן העומרים. לא נתן מן העומרים, נותן מן הגדיש. לא נתן מן הגדיש, נותן מן הכרי, עד שלא מירחו. מירחו, מעשר ונותן לו. אמר רבי שמעון: מפני ארבעה דברים לא יתן אדם פאה אלא בסוף: מפני גזל עניים, ומפני ביטול עניים, מפני מראית העין, ומפני הרמאים. מפני גזל עניים כיצד? שלא יראה שעה שאין אדם, ויאמר לקרובו עני: בא וטול לך פאה זו. מפני ביטול עניים כיצד? שלא יהו עניים יושבים ומשמרים כל היום ויאמרו: עכשיו נותן פאה, עכשיו נותן פאה; אלא מתוך שנותנה בסוף, הולך ועושה מלאכתו, ובא ונוטלה באחרונה. מפני מראית העין כיצד? שלא יהיו עוברים ושבים אומרים: ראו פלוני שקצר את שדהו ולא נתן פאה, שהרי אמרה תורה: "לא תכלה פאת שדך". מפני הרמאים כיצד? שלא יאמרו: כבר נתננו. דבר אחר: שלא יניח את היפה ויתן מן הרע. פירוש אם נתן, רישא קתני נותן לכתחילה והכא קתני אם נתן דיעבד? אלא חדא מינייהו בנתן בשניים ושלשה מקומות אחד מששים בכל השדה.

סומך לו — נותן משום פאה. במתניתין קתני: סומך משום פאה. מירחו, מעשר ונותן לו — אבל מן העיסה לא, דקסבר שינוי קונה, כדאמרינן בריש הגוזל קמא (בבא קמא צד א), ור' ישמעאל פליג התם ואמר: אף מפריש מן העיסה ונותן לו, משום דשינוי אינו קונה. אי נמי משום "תעזוב" יתירא. והאי מעשר ונותן לו, ואפילו מיפטר מדאורייתא, מיחייב מדרבנן כיוון דמירחו, כדאשכחן בפרק כיצד מברכין (ברכות מ ב), דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב: הלקט והשכחה והפאה שעשאן לגורן - הוקבעו.

מפני הרמאים — בפרק במה מדליקין (שבת כג א) מייתי לה, וקתני משום לא תכלה, ולא קתני מפני הרמאים, ופריך עלה, אטו כולהו לאו משום "לא תכלה" נינהו? אמר רבא: מפני הרמאים. ועל פי מסקנא דהתם כתבו כאן כן.

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

מתחלת השדה ומאמצעה – ואין צריך להניח פאה בסוף שדה, דכתיב (ויקרא יט): "לא תכלה פאת שדך לקצור" – אמרה תורה: תן פאה, ואף על פי שיש לך עדיין קמה לקצור.

ובלבד שיתן בסוף כשיעור – אף על גב דרבי קרא בתחלה ובאמצע, שיש תורת פאה למה שנתן מכל מקום – לא מפטר אלא אם כן נותן בסוף השדה תשלום שיעור אחד מששים עם מה שנתן באמצע ובתחלה. כן מוכח בירושלמי. ורמב"ם פירש: ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה, שצריך שיניח בסוף השדה אחד מששים, חוץ ממה שהניח בתחלה ובאמצע.

אם שייר קלח אחד – בסוף השדה, והניח אותו לפאה – סומך עליו. וכל מה שהניח באמצע ובתחלה – תורת פאה עליו.

ואם לאו – שלא הניח אפילו קלח אחד בסוף השדה לפאה – הרי מה שהניח באמצע ובתחילה אינה חשובה פאה, אלא דין הפקר יש לה ^יא. ופליג אדרבי שמעון, דאמר דמכל מקום היא חשובה פאה, אלא דלא מפטר בעל השדה בהכי ^יב. והלכה כרבי שמעון.

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

נותנין פאה מתחילת השדה ומאמצעה. ולא אמרינן דפאת שדך משמע דוקא בסוף כדמשמע לשון פאה ואם נתן מתחילה ומאמצע לא תקדש בדין פאה ולחייב במעשר. הר"ש:

ובלבד שיתן בסוף כשיעור. כתב הר"ב והרמב"ם פירש ובלבד שיתן בסוף כשיעור פאה הצריכה לכל השדה וכו' חוץ ממה שהניח בתחילה ובאמצע. כן כתב בפירושו אבל בחיבורו בפ"ב ממתנות עניים כתב וז"ל וצריך שיניח בסוף השדה כשיעור הפאה הראויה למה שנשאר בשדה אחר שהפריש את הראשונה ע"כ. והדין עמו שחזר בו מפירושו שכן הוא בירושלמי. ראשונה מהו. מן מה דתני הרי זו פאה וצריך ליתן בסוף כשיעור. הדא אמרה קדשה משום פאה. מהו כשיעור כל שדהו או כשיעור המשתייר. אפשר לומר קדשה משום פאה ותימר כשיור [כשיעור כצ"ל] כל שדהו אלא כשיעור המשתייר:

אם שייר קלח אחד וכו'. פירש הר"ב בסוף השדה והניח אותו לפאה וקשה דלתני אם נתן קלח אחד בסוף כלשון ר"ש. וע"ק ואם לאו אינו נותן לא נתן הל"ל שהרי כבר נתן. ומיהו בזה יש לומר דלהכי קתני נותן משום הפקר דעד השתא לא הוה משום הפקר. ולהכי אם עדיין לא לקחוהו עניים צריך שיתן ויפקירם בין לעניים בין לעשירים. אלא קושיא הראשונה מיהו במקומה עומדת. והר"ש פירש בענין אחר וז"ל אם שייר קלח אחד סומך לו משום פאה כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי דיכול להוסיף על המחובר. ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו כלומר שכבר תלשו אינו נותן אלא משום הפקר דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה ואינו נפטר מן המעשר אלא אם כן הפקיר אף לעשירים כבית הלל דפ"ו. אבל היכא דלא נתן כלל מן המחובר מודה ר"י דנותן מן התלוש כדמוכח בתוספתא עכ"ל. ומפי הר"ר טעבלין מירושלים תוב"ב שמעתי בשם רבו מהור"ר יוסף אשכנזי שפירש למשנתנו דהכי קאמר אם שייר קלח וכו' כלומר שלא נתן כשיעור אחד מששים ואפי' לא שייר אלא כנגד קלח אחד שלא נתן עליו פאה. סומך לו משום פאה כלומר רשאי להוסיף וליתן ככל שיעור פאה. וכההיא דתנינן במשנה ג' פרק ד' דתרומות לענין תרומה עלה בידו מששים ואחת תרומה. ויחזור ויתרום כמות שהוא למוד. ואם לאו כלומר שלא שייר כלל אלא שנתן כשיעור ששים על הכל כל מה שיתן אח"כ אינו נותן אלא משום הפקר כדתנן נמי התם עלה בידו אחד מששים תרומה ואין צריך לתרום. חזר והוסיף חייב במעשרות והכי נמי דכותה שאם יפטר ממעשרות צריך להפקירם:

משום הפקר. ונפקא מינה דהפקר בין לעניים בין לעשירים משא"כ פאה דלעני וכו' אבל לענין מעשר פאה נמי פטור כדתנן בסוף פרקין:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(י) (על המשנה) וכו' – ולא אמרינן ד"פאת שדך" משמע דווקא בסוף, כדמשמע לשון "פאה", ואם נתן מתחילה ומהאמצע, לא תקדש בדין פאה, ולחייב במעשר. הר"ש:

(יא) (על הברטנורא) אם שייר קלח אחד וכו', פירש הר"ב: בסוף השדה, והניח אותו לפאה – והתוי"ט הקשה על זה. ומחוור פירוש הר"ש: אם שייר קלח אחד וכו', כשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף איירי, דיכול להוסיף על המחובר, ויש לו תורת פאה לפטור מן המעשר. ואם לאו, כלומר שכבר תלשו, אינו נותן אלא משום הפקר, דכל מה שמוסיף מן התלוש אין לו תורת פאה, ואינו נפטר מן המעשר עד שיפקיר. ועיין עוד:

(יב) (על הברטנורא)משום הפקר – ונפקא מינה, דהפקר, בין לעניים בין לעשירים, מה שאין כן פאה, דלעני וכו'. אבל לעניין מעשר, פאה נמי פטור, כדתנן בסוף פרקין. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

נותנין פאה: פי' סמ"ג שם סי' רפ"ד דהאי נותנין הוי בדיע' דתניא אר"ש מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה וכו' ע"כ. ואפשר שר"ל דאע"ג דהכא נמי במתני' ר"ש פליג מ"מ הא מודה לת"ק שאם עבר והפריש פאה מתחלתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה ופטורה מן המעשר:

ובלבד: ס"א גרסי' בלבד בלא וי"ו וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובלבד שיתן בסוף כשיעור. בירוש' מפ' כשיעור המשתייר מלקצור אחר שהניח הפאה. רי"א וכו' ר"י פליג אדר"ש וס"ל דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף א"ל שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח א' לפחות. ושייר קלח א' דקא' אסוף דר"ש קסמיך. וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף ואפילו הניח בתחלה או באמצע כשיעור ס' ויותר מניח בסוף קלח א' וטופל הראשון אליו כדאי' בירושלמי. ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף אלא נותן משום הפקר ויפקיר לעניים ולעשירים. וה"מ משום דהניח הפאה שלא במקומה. אבל אם כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודה ר"י דחזרה פאה לעמרים. וכיון דחזרה יהיב בין מן העומרים דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה. והכי איתא בתוס' רי"א אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר אר"י בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים וכו'. פי' בד"א דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להם בתלוש וכן פי' רשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל:

רי"א אם שייר כו': פי' הרא"ש ז"ל מלתא באפי נפשה היא ומיירי בשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף כו' אא"כ הפקיר לעניים ולעשירים כשמטה כב"ה כך פי' ר"ש ז"ל. ונ"ל דאף ב"ש מודו דחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב במעשר כו' והרמב"ם ז"ל פי' דר"י קאי אמילתיה דת"ק ור"ש וכו'. ובירו' מפ' טעמא דת"ק ור"ש. ר' יוסי בשם ר"ל פי' טעמא דת"ק דכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור קרא יתירה ללמד או מתחלת השדה או מאמצעה יכול לתת פאה. ור' יונה בשם ר"ל פי' טעמא דר"ש לקצור יתירה אתא לאשמעי' שאם נתן פאה בתחלת השדה ומאמצעה קדשה היא ותורת פאה עליה להפטר מן המעשר שגם היא נקראת פאה למה שכבר קצר ומיהו לא מפטר בהכי עד שיתן בסוף כשיעור. ואם לא הניח פאה בסוף השדה על שארית התבואה שקצר אחר פאה ראשונה צריך ליתן פאה מן התלוש. ולפי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דר"י בא לחלוק דריש ר"י הכי ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך שאתה חייב להניח פאה בסוף השדה וסיפיה דקרא דאמר פאת שדך לקצור ה"ק אם הנחת פאה בסוף אפי' קלח א' אז גם הפאה שהנחת מתחלת השדה הויא פאה והיינו דמסיים פאת שדך לקצור. אבל אם לא קיימת פאה שבסוף גם מה שהנחת בתחלה לא הויא פאה ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ובלבד שיתן בסוף כשיעור אע"ג וכו' עד כן מוכיח בירושלמי. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל כן מוכיח וכו' שפי' פי' כשיעור. כשיעור המשתייר ע"כ. עוד כתב החכם הנ"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל בלשון אם שייר וכו' אלא דין הפקר יש לה. וז"ל ונ"ל שפי' זה דחוק מאד הוא דהיאך י"ל דין הפקר והלא לא נתן משום הפקר רק לשם פאה ועוד מהו הלשון אינו נותן הול"ל אינו ניתן דהוה משמע לשעבר. לכן נ"ל הפי' כך ר"י סבר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ר"ל אם שייר קלח א' בשיעור פאה שנתן בתחלה או באמצע כגון שנתן ס' פחות קלח א' יכול ליתן בסוף אפי' הרבה והכל משום פאה כיון שיש בה קלח א' של חיוב פאה. ואם לאו שהניח מתחלת השדה או מאמצעה שיעור פאה א"כ פטור הוא משום חיוב פאה ואפ"ה מי שרוצה להניח בסוף שדהו לא יתן משום פאה רק יתן משום הפקר ופליג אר"ש דאמר אינו יוצא משום פאה עד שיתן בסוף השדה תשלום שיעור הפאה עכ"ל ז"ל: זו ההגה"ה מצאתי מטושטשת הרבה ונראה שהיא מה"ר יהוסף ז"ל וז"ל. זה הפי' שהביא הר"ע ז"ל אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מס' עם מה שנתן אינו נ"ל כלל דא"כ הול"ל ובלבד שיתן גם בסוף. ע"כ נראה דבודאי צריך ליתן גם בסוף כשיעור כל הפאה משום גזל עניים ומשום בטול עניים כו' ור"י בא להוסיף ולומר שאפי' כל שדהו יכול לעשות פאה ובלבד שישייר קלח א' לעצמו דהיינו שיתחיל לקצור קלח א' ואותו קלח ישייר לעצמו ולא יתן כל השדה פאה לעניים אבל אם לא שייר לעצמו א"ל דין פאה להיותו פטור מן המעשרות אא"כ הפקיר. ובירושלמי קא' דר"ש סובר דצריך ליתן בסוף א' מס' על כל השדה כולה או מ"מ צריך ליתן א' מס' מהנשאר מן השדה כולה. ולא יתן א' מס' מן הפאה עצמה שנתן בתחלה ובאמצע בסוף. ע"כ. ועי' בס' קרבן אהרן פ"א דפ' קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתני':

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

נותנין פאה מתחלת השדה: או מאמצעה. ולכתחילה צריך להניח בסופה:

ר"ש אומר ובלבד שיתן בסוף כשיעור: נ"ל דבהא פליגי. מדכתיב פאת דמשמע בסופה וכתב לקצור דמשמע גם באמצע ובתחלה. וכירושלמי. לת"ק פאת למצוה. ולקצור לדיעבד. ולר"ש פאת לתשלומי חיוב פאה. ולקצור דגם באמצע ותחלה לפטור ממעשר. ולר"י לקצור אינו פאה עד דאיכא נמי פאת. ובירושלמי אמרי' דמה שאמר ר"ש ובלבד שיתן בסוף כשיעור היינו שצריך שיניח בסוף פאה כשיעור מה שחייב ממה שקצר אחר שהפריש הפאה הראשונה:

ר' יהודה אומר אם שייר קלח אחד: משיעור ששים. במה שנתן באמצעו ובראשה:

סומך לו משום פאה: מצטרף הכל:

ואם לאו: שנתן מאמצע כל השיעור:

אינו נותן אלא משום הפקר: ר"ל כל מה שנתן במחובר. מדלא נתנו בסופו הו"ל הפקר אם הפקיר אף לעשירים [כלקמן רפ"ו] ונותן פאה אחרת בתלוש. ואז אינו מוסיף על ששים. כך נ"ל:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
מהדורת ויקיטקסט המבוארת

פירוש הרמב"ם (לפי התרגום הקדמון)

דעת תנא קמא שיעזוב הפאה מאיזה צד שירצה, ורבי שמעון אומר שהוא פאה מכל מקום שיניחנה, אך לא תעלה לו מצות פאה עד שיעזוב בקצה שדה על כל פנים כשיעור פאה הראויה לשדה ההיא, מפני הרמאים, שהם קוצרים פאות השדה, וכשנשאל אותם אומרים: במקום אחר נניחנה. וכן יאמרו לכל מי שיראם והם קוצרים בכל מקום, עד שיקצרו כל השדה.

ורבי יהודה אומר שהמניח באיזה מקום שירצה או בקצה השדה או באמצע אינו פאה בשום פנים, אבל הוא הפקר, ולא נקרא פאה משיניח בתחילת השדה או באמצעיתו, לא אם כן הניח בקצה השדה ואפילו השורש ההוא, מה שיאמרו סומך לו משום פאה:

ופי' שייר, השאיר והותיר:

ופירוש הפקר, הדבר המשולח לכל בני אדם לקחתו, כמו שיתבאר בזו המסכתא. ודע כי הפאה היא לעניים בלבד. ופי' משום, מצד כך וכך. ומי שאומר שהפאה שהניח בתחילת השדה או פאה, ואע"פ שלא עלתה לו מצות פאה עד שיניחנה בסוף השדה, לא יתירהו אלא לעניים בלבד. והלכה כרבי שמעון:

פירוש הרא"ש

הערה (ד): ולי נראה דאף רבי שמעון מודה שחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף, ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב מעשר. אבל אם לא נתן פאה כלל מן המחובר מודה רבי יהודה דנותן מן התלוש, והכי איתא בתוספתא, אמר רבי יהודה במה דברים אמורים, בזמן שנותן את הפאה וכו', לא נתן מן הקמה נותן מן העומרים וכו' עד מירחו מעשר ונותן לו.