מלאכת שלמה על פאה א
מלאכת שלמה · על פאה · א · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מ"כ בשם ר' מאיר ן' סהולה ז"ל משום דאייתי בסוף ברכות ויאמר לקוצרים ה' עמכם שנה מיד פאה דכתיב לא תכלה פאת שדך בקוצרך. ואחר פאה דמאי משום רפאה לקט ושכחה פטורין מן המעשר והן מתנות עניים ועני נמי פטור מן הדמאי ע"כ:
אלו דברים כו': נלע"ד דאי לא הוי פאת הראש שנויה בכלל סתם פאה דקתני במתני' לא נישנית משום טעמא שאכתוב בסמוך גבי תרומה. ובחולין פ' ראשית הגז כתבו התוס' ז"ל. בירושלמי דפאה פריך אמאי לא חשיב נמי תרומה בהדייהו דחטה א' פוטרת את הכרי כדשמואל ומשני דתרומה י"ל שיעור למעלה שאינו יכול לעשות כל גורנו תרומה כו'. ועוד איכא בירושלמי שינויא אחרינא וכתבוהו תוס' ז"ל שם בחגיגה ע"ש. ותימה בעיני אמאי לא מקשו אמאי לא תנא חגיגה דגם היא א"ל שיעור כמ"ש ר"ע ז"ל בפ"ק דחגיגה סימן ב'. וכן שלמי שמחה דאפי' מדרבנן א"ל שיעור כדפירש התם. ושמא דמלתא שכל ההנאה היא לבעליו לא קתני ועוד דשלמי שמחה אינם חובה במקום שי"ל בשר דאפי' ממעות מע"ש באות כדתנן התם סי' ג' ד' כנלע"ד. וז"ל רש"י ז"ל שם פ' רה"ג. פאה דאורייתא א"ל שיעור כלל ורבנן יהבו לן בה שיעורא בששים אבל בתרומה אע"ג דמדאורייתא נמי בכל דהו מיפטר נהי דמפטר ממיתה דטבל מיהו לכתחלה רמיזא שיעורא דילה כו'. ותו גרסי' התם בירוש' דפאה. הפאה י"ל שיעור מלמטן וא"ל שיעור מלמעלן. הבכורים והראיון א"ל שיעור לא למעלה ולא למטה. ואית תנאי תנו הפאה והבכורים והראיון א"ל שיעור לא למעלה ולא למטה. וכולהו מודו דאין פוחתין לפאה מששים. אלא דלתנא דברייתא קמייתא אין פוחתין הוי מה"ת ולתנא דברייתא בתריי' אין פוחתין הוי מדרבנן. והתם מפ' לענין הדין מאי בינייהו אי הוי דאורייתא או דרבנן. וז"ל הרא"ש ז"ל בנפקותא. ואע"פ שא"ל שיעור מה"ת למעלה נתנו לה חכמים שיעור למטה כדתנן במתני' אין פותתין לפאה מס' ואם נתן פאה פחות מס' וחזר והוסיף בהא פליגי תנאי בירוש' איכא מ"ד כיון דא"ל שיעור מה"ת כבר נפטר שדהו במה שנתן ומה שהוסיף אח"כ חייב במעשר. ואיכא מ"ד אע"ג דא"ל שיעור מה"ת כיון דחכמים נתנו לה שיעור אם נתן פחות מכשיעור אין עליו תורת פאה ליפטר ממעשר עד שישלים השיעור כדי שיהא נראה בעיניו כאילו לא נתן ויחזור וישלים עכ"ל ז"ל. נראה קצת מפי' ז"ל לתי' הנפקותא שהיה לו שיטה אחרת בדברי מחלוקת התנאים שלא כאותו הדרך שהעתקתי. וכ' הר"ש שירילי"ו ז"ל ג"כ דכי פליגי הני תנויי בירוש' בתקנתא דרבנן הוא דפליגי ושכן פי' הר"ש ז"ל דלישנא דא"ל שיעור משמע דא"ל שיעור כלל ע"כ. ואשמעי' מתני' הכא שאם קצר שבלת א' לעצמו והניח כל השדה כמות שהיא לשם פאה לעניים הויא פאה דא"ל שיעור למעלה וחל עליה שם פאה ופטורה מן המעשרות. ואם קצר כל השדה לעצמו והניח באחרונה שבלת א' לעניים ההיא בלחודה קדשה משום פאה דא"ל שיעור למטה ופטורה וכל הקצור כולו ראשון חייב במעשרות. והבכורים. דאם קרא שם לכל שדהו דנהוו בכורים הוו בכורים וקדשי וחייבין עליהן מיתה וחומש וכל דיניהן ותנן נמי התם עושה אדם כל שדהו בכורים ואם לא הפריש אלא אשכול א' או שבלת א' לבכורים נמי מפטר מדאור'. והראיון. כבר פי' ברפ"ק דחגיגה (וצ"ע אמאי שינה למתני הראיון ולא קתני הראייה כדקתני התם) דפליגי ביה אי מתני' מיירי דוקא בראיית פנים דהיינו במ"ע דיראה כל זכורך א"נ במצות לא יראו פני ריקם דהיינו בראיית קרבן ע"ש. וגמ"ח מפרש בירוש' דהיינו בגופו. כגון לקבור מתים או לשמח חתן וכלה א"ל שיעור בין למעלה בין למטה. ות"ת. א"ל שיעור למעלה כדכתיב דדיה ירווך בכל עת וכתיב והגית בו יומם ולילה ולא למטה דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית קיים מצות ת"ת כדאי' בכמה דוכתי. ע"כ:
והבכורים דכתיב וכו': עד סוף ל' ר"ע ז"ל. אמר המלקט ואפי' מדרבנן א"ל שיעור ור"ש אית ליה דבכורים א' מס' כמ"ש בפ' בתרא דמס' בכורים:
שאדם אוכל מפירותיהן: כך ראיתי מדקדקין גורסין מפירותיהם במ"ם ללמד שלא כל הפירות יאכל בעוה"ז רק מעט מהם וכל הקרן עם מותר הפירות קיים לו לעוה"ב וכן מצאתי הגי' בתוס' דר"פ מפנין ודפ"ק דב"ב ד' י' וכן בנוסחת ספרי כת"י. וכן דרש הח' הגדול הרב משה אלשיך ז"ל בסוף ס' משלי בפסוק תנו לה מפרי ידיה במ"ם קצתית. תנו לה מקצת מפרי ידיה בעוה"ז ולא כולו שישאר לה היתר להצטרף עם הקרן לעוה"ב. ומאי דקשה ממתני' דכל העושה מצוה א' דבשלהי פ"ק דקדושין אמתני' דהכא נכתב שם. ומתני' דקתני אוכל מפירותיהן בעוה"ז דלא כר' יעקב דאמר שכר מצות בהאי עלמא ליכא. ובשבת ס"פ מפנין מוקי דהא דאר"י התם ששה דברים אדם אוכל פירותיהן בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ואלו הן הכנסת אורחים ובקור חולים ועיון תפלה והשכמת בהמ"ד והמגדל בניו לת"ת והדן את חבירו לכף זכות. כולהו הני ששה איתנהו בכלל שלשה דמתני'. הכנסת אורחים ובק"ח היינו גמ"ח ועיון תפלה דהיינו לכוין בתפלתו היינו בכלל גמ"ח דכתיב גומל נפשו איש חסד. השכמת בהמ"ד וגדול בנים לת"ת היינו ת"ת. דן את חבירו לכף זכות בכלל הבאת שלום דמתוך שהוא מכריעו לזכות ואומר לא חטא לי בזאת אנוס הוא או לטובה נתכוין יש שלום ביניהן. ור' יוחנן לפרש לנו אתא דבכלל שלש דמתני' איתנהו להנך ששה. ואיכא נמי לכבוד או"א ור"י לא פליג עליה ע"כ כפי פירש"י והר"ן ז"ל. ובירוש' ר' מנא שמע כולהון מן הדין קריא כי לא דבר רק הוא מכם זה ת"ת. כי הוא חייכם זהו כבוד או"א. ובדבר הזה תאריכו ימים זה גמ"ח. על האדמה זו הבאת שלום בין אדם לחבירו. וכנגדן ד' דברים שהן נפרעין מן האדם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעוה"ב ואלו הן עבודת כוכבי' וג"ע וש"ד ולה"ר כנגד כולן וכולהו יליף להו התם מקראי ולא קשה האי ירוש' במאי דשמעת מיניה דמני ד' במתני'. אפירש"י ז"ל שכתבנו בסמוך במ"ש ג' דמתניתין. דרש"י ז"ל ה"ק הני ששה דר"י איתנהו בכלל שלשה אחרונים דמתני':
כנגד כולן: פי' הח' הרב משה אלשיך ז"ל בריש פי' לשה"ש כי ע"כ אמרו ות"ת כנגד כולן לפי כי הת"ת הוא כל והמצוה היא חלק והכל מטיב אל החלק ולא החלק אל הכל ולא אל חלק זולתו ועוד האריך ע"ש. ואותה שאנו אומרים בכל יום בשחרית בסדורים אלו דברים וכו' כ' התוס' בפ"ק דברכות די"ב ע"א דרישא הוי משנה וסיפא הוי ברייתא ע"כ:
אין פוחתין כו': בחולין אמרי' דמתני' מיירי בארץ ישראל ואתו רב ושמואל ואשמעינן התם דגם בחוץ לארץ אין פוחתין מס':
אע"פ שאמרו אין לפאה שיעור: התם מדאורייתא והכא מדרבנן אי נמי התם אין שיעור למעלה קאמר והכא קאמר דלמטה יש לה שיעור מן התורה. עיין במתניתין דלעיל. וברמב"ם סוף פ"א דה' מ"ע משמע דאף על פי שאמרו אין לפאה שיעור קאי ארישא דקתני אין פוחתין לפאה מס'. וז"ל שם כמה הוא שיעור הפאה מן התורה אין לה שיעור אפילו הניח שבלת א' יצא י"ח אבל מדבריהן אין פחות מא' מס' בין בארץ בין בחו"ל ומוסיף על האחד מס' לפי גודל השדה ולפי רוב העניים ולפי ברכת הזרע כיצד וכו' ולפ"ז הו' שבואע"פ טעות:
ולפי רוב הענבה: בבי"ת היא גרסת סמ"ג במל"ת סי' רפ"ד כי גרגירי התבואה והענבים הכל נקרא ענבים וכן שנינו בפ"ו ענבה של שעורים ע"כ. ומתני' דלא כר"ש דגרסי' בירושלמי ר"ש דרש שני דברים לקולו של בעה"ב. שדהו מרובה ועניים מועטין נותן לפי העניים שדהו מעוטה ועניים מרובים נותן לפי שדהו מתני' לא אמר כן אלא הכל לפי גודל ולפי העניים ולפי הענוה. ופי' הר"ש שירלי"ו ז"ל דבירושלמי מפרש דלפי הענוה דקתני אתא לפרושי דלפי השדה ולפי העניים דלחומרא קאמר כלו' תשער זה לפי מדת הענוה והחסידות ע"כ. וה"ר יהוסף נר' שכ' וז"ל ול"נ דגרסי' ענוה בוי"ו פי' גרגרים כמו בבי"ת וכן פי' ר"ע ז"ל עצמו לק' פ"ו. וגם מ"ש דה"ק ישער ס' לרע וליפה אין נ"ל אלא ה"פ ולפי רוב הענוה כלו' אם היתה שדהו קטנה ועשתה תבואה הרבה יוסיף על ס' כאילו היתה גדולה כיון שי"ל תבואה הרבה ע"כ:
נותנין פאה: פי' סמ"ג שם סי' רפ"ד דהאי נותנין הוי בדיע' דתניא אר"ש מפני ד' דברים אמרה תורה להניח פאה בסוף השדה וכו' ע"כ. ואפשר שר"ל דאע"ג דהכא נמי במתני' ר"ש פליג מ"מ הא מודה לת"ק שאם עבר והפריש פאה מתחלתה או מאמצעיתה ששם פאה עליה ופטורה מן המעשר:
ובלבד: ס"א גרסי' בלבד בלא וי"ו וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל ובלבד שיתן בסוף כשיעור. בירוש' מפ' כשיעור המשתייר מלקצור אחר שהניח הפאה. רי"א וכו' ר"י פליג אדר"ש וס"ל דכי יהיב פאה באמצע במחובר ובקש להוסיף א"ל שם פאה אלא כשיניח בסוף במחובר קלח א' לפחות. ושייר קלח א' דקא' אסוף דר"ש קסמיך. וסומך פאה שהניח באמצע או בתחלה אל קלח שבסוף ואפילו הניח בתחלה או באמצע כשיעור ס' ויותר מניח בסוף קלח א' וטופל הראשון אליו כדאי' בירושלמי. ואם לא הניח קלח במחובר בסוף אין לפאה של אמצע או של תחלה שם פאה דאין פאה במחובר אלא בסוף אלא נותן משום הפקר ויפקיר לעניים ולעשירים. וה"מ משום דהניח הפאה שלא במקומה. אבל אם כלה שדהו ולא הניח פאה כלל במחובר מודה ר"י דחזרה פאה לעמרים. וכיון דחזרה יהיב בין מן העומרים דתחלה או דאמצע או דסוף דכיון דחזרה אכולן הוא דחזרה. והכי איתא בתוס' רי"א אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ואם לאו אינו נותן אלא משום הפקר אר"י בד"א בזמן שנתן את הפאה ומבקש להוסיף לא נתן מן הקמה נותן מן העמרים וכו'. פי' בד"א דאינו נותן אלא משום הפקר בשכבר נתן בתחלה או באמצע שיעור במחובר ובקש להוסיף ליתן להם בתלוש וכן פי' רשב"א ז"ל עכ"ל ז"ל:
רי"א אם שייר כו': פי' הרא"ש ז"ל מלתא באפי נפשה היא ומיירי בשנתן שיעור פאה ומבקש להוסיף כו' אא"כ הפקיר לעניים ולעשירים כשמטה כב"ה כך פי' ר"ש ז"ל. ונ"ל דאף ב"ש מודו דחייב במעשר כי לא הפקיר מה שהוסיף בתלוש אלא לשם פאה הוסיף ואין עליו תורת פאה והוי פאה בטעות וחייב במעשר כו' והרמב"ם ז"ל פי' דר"י קאי אמילתיה דת"ק ור"ש וכו'. ובירו' מפ' טעמא דת"ק ור"ש. ר' יוסי בשם ר"ל פי' טעמא דת"ק דכתיב ובקוצרכם מה ת"ל לקצור קרא יתירה ללמד או מתחלת השדה או מאמצעה יכול לתת פאה. ור' יונה בשם ר"ל פי' טעמא דר"ש לקצור יתירה אתא לאשמעי' שאם נתן פאה בתחלת השדה ומאמצעה קדשה היא ותורת פאה עליה להפטר מן המעשר שגם היא נקראת פאה למה שכבר קצר ומיהו לא מפטר בהכי עד שיתן בסוף כשיעור. ואם לא הניח פאה בסוף השדה על שארית התבואה שקצר אחר פאה ראשונה צריך ליתן פאה מן התלוש. ולפי' הרמב"ם ז"ל דס"ל דר"י בא לחלוק דריש ר"י הכי ובקוצרכם לא תכלה פאת שדך שאתה חייב להניח פאה בסוף השדה וסיפיה דקרא דאמר פאת שדך לקצור ה"ק אם הנחת פאה בסוף אפי' קלח א' אז גם הפאה שהנחת מתחלת השדה הויא פאה והיינו דמסיים פאת שדך לקצור. אבל אם לא קיימת פאה שבסוף גם מה שהנחת בתחלה לא הויא פאה ע"כ:
בפי' ר"ע ז"ל. לשון המתחיל ובלבד שיתן בסוף כשיעור אע"ג וכו' עד כן מוכיח בירושלמי. אמר המלקט כתב ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל כן מוכיח וכו' שפי' פי' כשיעור. כשיעור המשתייר ע"כ. עוד כתב החכם הנ"ל על מה שפי' ר"ע ז"ל בלשון אם שייר וכו' אלא דין הפקר יש לה. וז"ל ונ"ל שפי' זה דחוק מאד הוא דהיאך י"ל דין הפקר והלא לא נתן משום הפקר רק לשם פאה ועוד מהו הלשון אינו נותן הול"ל אינו ניתן דהוה משמע לשעבר. לכן נ"ל הפי' כך ר"י סבר אם שייר קלח א' סומך לו משום פאה ר"ל אם שייר קלח א' בשיעור פאה שנתן בתחלה או באמצע כגון שנתן ס' פחות קלח א' יכול ליתן בסוף אפי' הרבה והכל משום פאה כיון שיש בה קלח א' של חיוב פאה. ואם לאו שהניח מתחלת השדה או מאמצעה שיעור פאה א"כ פטור הוא משום חיוב פאה ואפ"ה מי שרוצה להניח בסוף שדהו לא יתן משום פאה רק יתן משום הפקר ופליג אר"ש דאמר אינו יוצא משום פאה עד שיתן בסוף השדה תשלום שיעור הפאה עכ"ל ז"ל: זו ההגה"ה מצאתי מטושטשת הרבה ונראה שהיא מה"ר יהוסף ז"ל וז"ל. זה הפי' שהביא הר"ע ז"ל אא"כ נותן בסוף השדה תשלום שיעור א' מס' עם מה שנתן אינו נ"ל כלל דא"כ הול"ל ובלבד שיתן גם בסוף. ע"כ נראה דבודאי צריך ליתן גם בסוף כשיעור כל הפאה משום גזל עניים ומשום בטול עניים כו' ור"י בא להוסיף ולומר שאפי' כל שדהו יכול לעשות פאה ובלבד שישייר קלח א' לעצמו דהיינו שיתחיל לקצור קלח א' ואותו קלח ישייר לעצמו ולא יתן כל השדה פאה לעניים אבל אם לא שייר לעצמו א"ל דין פאה להיותו פטור מן המעשרות אא"כ הפקיר. ובירושלמי קא' דר"ש סובר דצריך ליתן בסוף א' מס' על כל השדה כולה או מ"מ צריך ליתן א' מס' מהנשאר מן השדה כולה. ולא יתן א' מס' מן הפאה עצמה שנתן בתחלה ובאמצע בסוף. ע"כ. ועי' בס' קרבן אהרן פ"א דפ' קדושים ותוסיף לקח טוב בכולה מתני':
כלל אמרו כו': כל דבר שהוא אוכל למעוטי ספיחי אסטיס עכ"ל ר"ע ז"ל אמר המלקט ע' במ"ש רפ"ק דמעשרות בשם תוס' ור"ש ז"ל. וראיתי להעתיק הנה כל פי' הר"ש שירילי"ו ז"ל. וז"ל כל שהוא אוכל בפ' כלל גדול דמס' שבת מפ' אוכל למעוטי ספיחי אסטיס וקוצה וכ' בתוס' דהא דנקט הני ולא קאמר כל דבר שאינו אוכל משום דהני חזי קצת לאכילה וקמ"ל דלא חשיבא אכילה דידהו ולהכי נקט ספיחי ולא נקט סטיס וקוצה עצמן דהנהו פשיטא דלא חזו כלל ויותר נכון לומר דמשום דתני בשביעית כלל גדול אמרו בשביעית כו' וקתני התם ספיחי אסטיס וקוצה דהן ממיני הצובעין אשמעי' דכלל דתנא גבי פאה הוא למעוטי כללא דתנא בשביעית וכ"כ רש"י ז"ל שם פ' כלל גדול וז"ל והאי דנקט הני ולא נקט שאר מינין שאינן ראויין לאכילה משום דאיידי דגבי שביעית תני להו די"ל שביעית נקט הכא גבי פאה ומעשר דליתנהו ע"כ והא דבמתני' דשביעית תנא ספיחין ולא תנא גרעינין אסטיס וקוצה עצמן דמשמע בריש פ' כלל גדול זוטא דהגרעינין מאכל אדם הן ועוד דבגרעינין לא שייך כלוי דהא כל זרע ואפי' דירק מתקיים כדאמרינן לקמן בפ' מלבנות אלא בגדולין שייך כלוי. דתנא בהדי אין מתקיים בארץ תני להו ולאו מאכל אדם הלכך תני ספיחי. ורש"י ז"ל כ' בפרק הגוזל קמא דמשום דבשביעית אסור לזרוע תני ספיחין. ונשמר. מפ' התם למעוטי הפקר כגון היוצא בשדה מופקרת. ונ"ל דהאי כללא אהני נמי ללקט ושכחה דהא בכולהו כתיב קציר. והאי נשמר דפאה לאו דהוא גופיה נשמר אלא שיהיה מין הנשמר ואע"פ שאין הוא עצמו נשמר דהא הפקיר כרמו והשכים בבקר ובצרו חייב בלשו"פ ופטור מן המעשר מ"ט תעזוב יתירא כתיב בהו כדאי' בפ' הזרוע. והא קבעי' נשמר אלא ש"מ מין נשמר קאמרי' וכ"כ הראב"ד ז"ל בפי' תו"כ. ועוד הק' הוא ז"ל דאמאי לא תני באילן אלא הני שמנה ותו לא והרי תפוחים ועוזרדים וערמורם ולוזים ואפרסקין ואגסין ושזפין ורימין ופרישין ותותים. ותירץ ז"ל שאפשר שיש באלו מינים שאין מכניסין אותן לקיום כגון תותים ואפרסקין ותפוחין ועוזרדין ופרישין והשאל אפשר כי לא היו אצלן מן המשומר שהיו רוב אותן המינים מצויין בהפקר ע"כ ונראה דמתותים אין כאן קושיא דאין לקיטתן כאחת והוו כתאנים. וגדוליו מן הארץ למעוטי כמהין פטריות דמאוירא קא רבו. ולקיטתן כאחת למעוטי תאנה שאין פירותיה מתבשלין כאחת והמתבשלין אינם ממתינין באילן עד שיגיעו חבריהם לבשול. אלא נופלין ולוקטין המתבשלין יום יום וה"ה כל אילנות דדמו לתאנה. ומכניסן לקיום לאוצר כדי לאכול ממנו בשאר ימות השנה למעוטי רוב ירקות דאע"ג דחייבין כולהו במעשר פטורין מן הפאה. ויש ירקות שמכניסן לקיום וחייבים בפאה כגון שומים ובצלים ולוף וקולקס. והתבואה והקטניות בכלל. בת"כ משמע דה"פ כל התבואה וכל הקטניות נכנס תוך הכלל הזה וליכא למעוטי בהו מידי דכי ממעטינן באילן ובירק הוא דממעטינן דאית בהו מינין דלית בהו הני תנאים דפרשינן. והכי איתא התם יכול הירק והקשואים והדלועין והאבטיחים והמלפפונות הכל בכלל ת"ל קציר מה קציר מיוחד שהוא אוכל ונשמר וגידוליו מן הארץ ולקיטתו כאחת ומכניסו לקיום יצאו ירקות שאע"פ שלקיטתן כאחת אבל אין מכניסן לקיום יצאו תאנים שאע"פ שמכניסן לקיום אבל אין לקיטתן כאחת והתבואה והקטניות בכלל הזה. עכ"ל ז"ל:
והתבואה כו': ס"א התבואה בלא וי"ו. ובירוש' דרשי' ובקוצרכם אין לי אלא תבואה קטניות מנין ת"ל ארצכם אלנות מנין ת"ל שדך:
האוג: משמע דאפי' האוג שביהודה שהיה גרוע כדתנן בריש דמאי חייב בפאה:
בפי' ר"ע ז"ל. ולאו דוקא אלו שמנה התנא חייבים בפאה ולא מיני אלנות אחרים אלא אלו ודומיהן קאמר ע"כ. אמר המלקט הר"ש ז"ל פי' רוב פירות אין לקיטתן כאחת חוץ מהנך שמנה דקתני במתני' והרא"ש ז"ל כ' וצ"ל דלאו כולהו קחשיב דהא איכא בנות שוח דלקיטתן כאחת כדמוכח בפ"ק דר"ה ע"כ. והקשו תוס' ז"ל שם ד' י"ב דאמאי קתני ברישא אוג וחרובין אי משום דחביבא ליה דהוי מדרבנן ליתני זתים וגפנים לבסוף ולא באמצע כיון דאינהו הוי חיובם מה"ת כדדריש בפ' הזרוע ד' שבכרם ב' שבאילן. ותרצו דהכא לא אתא כו' (כמ"ש בתי"ט) וע' במתני' דלעי' ובת"כ פ"א דפ' קדושים:
לעולם הוא נותן משום פאה כו': בירושל' מתני' דקתני לעולם הוא נותן משום פאה לעולם משמע אפי' לאחר שהפריש חובת הפאה דהיינו א' מס' חוזר ומוסיף ואותו תוס' פטור מן המעשרות. אתיא כב"ש דאמר לק' רפ"ו הפקר לעניים הפקר ופטור וכן פאה זו שהוסיף והפקירה לעניים פטורה אבל לבעה"ב חייבת אא"כ הפקירה אף לעשירים כן פי' ר"ש ז"ל:
ונותן משום הפקר: ע' בפי' הר"ש ז"ל פ"ג דמע"ש סי' ו' שכ' שגם זו הבבא ב"ש היא וחזר ויישב דאפי' כב"ה אתיא ע"ש:
ומאכיל לבהמה כו': פי' הר"ש ז"ל ועוד י"ל דנקט כאן בהמה לאשמעי' דלאחר מרוח אפילו בהמה אסורה ע"כ. וז"ל הר"ש שירלי"ו ז"ל. ונותן משום הפקר. הבקר בבי"ת כמו בפ"א בזר עמים כמו פזר. והפקר פטור מן המעשרות כדתנן בפ"ק דחלה. ומשמע ממתני' דאם הפקיר אחר מרוח דהזוכה מיחייב במעשר. ומפ' בירוש' דבהפקר דב"ש עסקי' דלא אלים שהפקיר לעניים ולא לעשירים דס"ל לב"ש דמהני האי הפקר להפקיע מידי מעשר ואשמעי' הכא דהיינו דוקא דאפקיר קמי מרוח וטעמא דדיו לבא מן הדין להיות כנדון דלשו"פ דהוו מתנות עניים דמינייהו גמרי ב"ש וכדלקמן בפ' ב"ש. קמי מרוח הוא דאיתנהו. וה"נ גבי הפקר. אבל אפקיר בתר מרוח דהוי הפקר דחליש לא: ומאכיל לבהמה. דאכילת בהמה עראי חשיבה:
דברי ר"ע. ורבנן פליגי עליה ולא מצי זרע אפי' מקמי מרוח דל"ד להפקר דהפקר לא שכיח ומלתא דלא שכיחא לא גזרו ופאה נמי שאני דקעביד מצוה ועוד דמחייב בה ולא פקעה עכ"ל ז"ל: ועוד גרסי' בירושלמי ואתיא דר"ע דמחייב במעשרות הזורע אחר מרוח מדרבנן. כחנויות בני חנון שהם לא חשו לדברי חכמים ונחרבו דתניא למה נחרבו חנויות בני חנון ג' שנים עד שלא חרב הבית שהיו מוציאין את הפירות מכלל המעשרות מפני שהעמידו דבריהם על ד"ת דהוו דרשי עשר תעשר את כל תבואת זרעך פרט ללוקח ואכלת פרט למוכר ע"כ. וז"ל הר"ש ז"ל בקצור אמרי' בירושלמי אתיא דר"ע כחנויות בני חנון דתניא כו' והשתא אינו ר"ל דר"ע סבר כוותייהו לפוטרן אפי' מדרבנן דחס ושלום שהרי מזכיר אותם לגנאי התם ובתלמוד שלנו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פ"ח) אלא ה"ק אתיא לאפוקי מדידהו דמשמרח אסור לזרוע עד שיעשר מדרבנן אע"ג דלא קרינן ואכלת וכי היכי דממעטינן מניה לוקח איכא למעוטי נמי זורע ע"כ:
עד שימרח דברי ר"ע: לא קאי ר"ע רק אסיפא דונוטל מן הגורן וכו' וכמ"ש:
בפי' ר"ע ז"ל. בלשון המתחיל ונוטל מן הגורן צריך להגיה בסופו דקודם מירוח פטור אז מן המעשר אפי' מדרבנן:
כהן ולוי שלקחו את הגרן המעשרות שלהם עד שימרחו: כך צ"ל ומלת פטורין צריכה מחיקה. ואית דגרסי גם הכא בסיפא עד שימרח בלא וי"ו וקאי אמוכר. וכ' בספר אגודה ופי' ר"ת דלא מפטר לוקח מה"ת מקרא דואכלת ולא לוקח אלא כשלקח אחר מרוח משם דקשי' לי' ספ"ק דבכורות גבי לוקח טבלים ממורחין מן הנכרי מעשרן והן שלו משמע מעשרן מדאורייתא. ופי' ר"י אפכא מר"ת דלוקח קודם מירוח פטור לאחר מירוח חייב ע' ספ"ק דבכורות ובפ' השוכר את הפועלים ע"כ ולא מצאתי מי שהאריך כבר בזה יותר מהר"ש ז"ל:
המקדיש ופודה: כך צ"ל במשנה: