משנה ערכין ט ב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת ערכין · פרק ט · משנה ב | >>
מכרה לראשון במנה, ומכר הראשון לשני במאתים, אינו מחשב אלא עם הראשון, שנאמר (ויקרא כה) "לאיש אשר מכר לו".
מכרה לראשון במאתים, ומכר הראשון לשני במנה, אינו מחשב אלא עם האחרון, שנאמר (שם) לאיש, לאיש אשר בתוכהד.
לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב, ברע ויגאול ביפה, לא ילוה ויגאל, ולא יגאל לחצאים.
ובהקדש מותר בכולן.
זה חומר בהדיוט מבהקדש.
מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָנֶה,
- וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָאתַיִם,
- אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָרִאשׁוֹן,
- שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה, כז):
- "לָאִישׁ אֲשֶׁר מָכַר לוֹ".
- מְכָרָהּ לָרִאשׁוֹן בְּמָאתַיִם,
- וּמָכַר הָרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּמָנֶה,
- אֵינוֹ מְחַשֵּׁב אֶלָּא עִם הָאַחֲרוֹן,
- שֶׁנֶּאֱמַר: "לָאִישׁ",
- לָאִישׁ אֲשֶׁר בְּתוֹכָהּ.
- לֹא יִמְכֹּר בְּרָחוֹק וִיגְאֹל בְּקָרוֹב,
- בָּרָע וְיִגְאֹל בַּיָּפֶה;
- לֹא יִלְוֶה וִיִגְאַל,
- וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִים.
- וּבְהֶקְדֵּשׁ, מֻתָּר בְּכֻלָּן.
- זֶה חֹמֶר בְּהֶדְיוֹט מִבְּהֶקְדֵּשׁ:
מכרה לראשון במנה,
- ומכרה הראשון לשני במאתים -
- אינו מחשב - אלא עם הראשון,
- שנאמר: "לאיש אשר מכר לו" (ויקרא כה כז).
- ומכרה הראשון לשני במאתים -
- מכרה לראשון במאתים,
- ומכרה הראשון לשני במנה -
- אינו מחשב - אלא עם האחרון,
- שנאמר: "לאיש לאיש אשר בתוכה".
- ומכרה הראשון לשני במנה -
- לא ימכור ברחוק - ויגאל בקרוב,
- ברע - ויגאל ביפה.
- ולא ילווה ויגאל, ולא יגאל חציים.
- ובהקדש - מותר בכולם.
- זה חומר בהדיוט - מבהקדש.
נתן למוכר מנה יפה לפי שהוא דחוק.
אחר כך אומר שאם רצה למכור קרקע רחוק מן העיר, או שמכר הפחות להציל המעולה, אין שומעין לו, שנאמר "והשיגה ידו ומצא"(ויקרא כה, כו) פרט למצוי, עד שימצא דבר שאינו מצוי לו בשעה שמכר.
ומה שאמר "כדי גאולתו", רוצה לומר יותר מהדמים שנמכרה בהן, או הוסיפו או פחתו דמיה שגם כן נותנין ללוקח הפחות ולמוכר היפה, כמו שהקדמנו במה שאמר מכרה ראשון לשני:
אינו מחשב - המוכר כשבא לגאלה:
אלא עם הראשון - ואותו חשבון ינכה לו כל שנה ושנה שאכלה, והמותר ישלם לו:
אשר מכר לו - בגואל שדה ממכרו כתיב, והשיב את העודף לאיש אשר מכר לו:
לאיש אשר בתוכה - שהוא מוצא עתה בתוך השדה כשבא לפדותה. ומנלן דדרשינן לקולא גבי מוכר ולא דרשינן לחומרא, גמרינן גאולה גאולה מעבד עברי, בשדה אחוזה כתיב (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו, ובעבד עברי כתיב (שם) גאולה תהיה לו, מה להלן להקל אף כאן להקל. והתם מנלן דלהקל, דתניא, נמכר במנה והשביח ועמד במאתים, מנין שאין מחשבים אלא במנה וכמו שהגיע מאותו מנה לכל שנה כך מנכה לו, תלמוד לומר מכסף מקנתו. ומנין שאם נמכר במאתים והכסיף ועמד על מנה שאין מחשבים אלא במנה, תלמוד לומר כפי שניו, כלומר כפי מה שהוא שוה באותה שעה ה:
לא ימכור - שדה רחוקה שיש לו, כדי שיגאל שדה זו שהיא בקרוב ו. וכן לא ימכור ברע כדי שיגאל שדה זו שהיא יפה. ולא ילוה מאחרים כדי שיגאל. ואינו גואל חצי השדה שמכר אלא או גואל כולה או לא כלום. וכל הני ילפינן מקרא דכתיב (שם) והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו. והשיגה ידו מעצמו, ולא שילוה ויגאל. ומצא, משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו בשעה שמכר, פרט למוכר ברחוק כדי לגאול בקרוב, ברע כדי לגאול ביפה, שהיה מצוי לו בשעה שמכר. כדי גאולתו, [כדי גאולה] הוא גואל ואינו גואל לחצאים:
ובהקדש מותר בכולן - המקדיש שדהו מותר למכור שדה אחרת, או ללוות, כדי לגאלה, ואם אינו מספיק לגאול כולה יגאל חציה וכשתשיג ידו יגאל כולה:
שנאמר לאיש. לאיש אשר בתוכה. דה"מ למכתב לאשר מכר לו. [לאיש ל"ל] אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה [שהוא עכשיו בתוכה]. כדאיתא ביומא פ"א משנה ג'. אישי כ"ג ופי' הר"ב אישי אדוני. וכתב הר"ב ומנלן דדרשינן לקולא כו'. גמרינן גאולה גאולה מע"ע כו' והתם מנלן דלהקל דתניא כו'. ואכתי תקשה בע"ע גופא מנלן דדרשינן לקולא. ומסיק רב נחמן דכתיב אם עוד רבות בשנים וגו' מכסף מקנתו. ואם מעט נשאר בשנים וגו'. וחשב לו כפי שניו. לכתוב רבות שנים מאי בשנים. אלא נתרבה כספו בשנים. מכסף מקנתו. נתמעט כספו בשנים כפי שניו. וא"ר יוסף דרשינהו רב נחמן להני קראי כסיני:
לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב. כתב הר"ב דכתיב ומצא משמע שימצא דבר שלא היה מצוי לו כו'. עמ"ש במשנה ב' פ"ב דמכות. וכתבו התוס' דה"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט ע"כ. והיינו דכתב הרמב"ם בפי"א מהל' שמטה. המוכר שדה אחוזה והיו לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר. אין שומעין לו. שנאמר ומצא כו':
ובהקדש מותר בכולן. פירש הר"ב המקדיש שדה כו' יגאל חציה. עיין ברפ"ז:
(ד) (על המשנה) בתוכה. דהוה מצי למכתב לאשר מכר לו, לאיש למה לי, אלא לאיש כלומר האדון בעל השדה שהוא עכשיו בתוכה. כפירוש אישי כהן גדול, אדוני:
(ה) (על הברטנורא) ואכתי תקשי, ובעבד עברי גופיה מנלן. ובגמרא דריש ליה מקרא:
(ו) (על הברטנורא) ה"ה איפכא דלא. אלא אורחא דמלתא נקט. תוס':
מכרה לראשון במנה וכו': ביד שם סימן ט"ז י"ז י"ח. ושנויה היא בת"כ פ"ה דפ' בהר סיני:
שנאמר לאיש: אשר מכר לו רש"י ז"ל נראה דגריס לאשר מכר לו:
שנאמר לאיש: לאיש אשר בתוכה מיתורא דאיש קא דריש דה"מ למיכתב והשיב את העודף לאשר מכר לו הרא"ש ז"ל. והוסיף בתוס' יום טוב מדכתיב לאיש כלומר האדון בעל השדה כמו אישי כ"ג שפירושו אדוני ע"כ. וסתם מתני' רבי היא. ור' דוסתאי בן יהודה פליג עליה ואיהו נמי דריש לקולא דבין מכרה לו במנה והשביחה מאליה ועמדה על מאתים או שמכרה לו במאתים והכסיפה ועמדה על מנה אינו מחשב אלא במנה ואיכא בינייהו דאייקר וזל ואייקר פי' שמכרה לו במאתים וזול ומכרה ראשון לשני במנה ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים לרבי דאמר לאיש אשר בתוכה לא יהיב אלא מנה כמה דיהיב בה שני. לר' דוסתאי יהיב מאתים ממה נפשך דאי אמרת עודף שבידו הא מאתן שקיל מקמא ואי אמרת עודף שבקרקע הא מאתן שויא ובגמ' בעי ומנלן דדרשי' לקולא ומשני דיליף לה מעבד עברי וכו' כדפי' רעז"ל. ובגמ' בעי עבד עברי גופיה מנלן דדרשינן לקראי דכתיבי גביה לקולא הא מצינן למידרשינהו נמי לחומרא דאיכא למימר כי השביח העבד מנין שאין מחשב אלא במאתים ת"ל לפי שניו והיינו חומרא ומסיק רב נחמן בר יצחק מדכתיב גבי עבד עברי אם עוד רבות בשנים וכתיב ואם מעט נשאר בשנים וה"ל למיכתב אם עוד רבות שנים מאי בשנים אלא ה"ק קרא נתרבה כספו בשנים מכסף מקנתו נתמעט כספו בשנים כפי שניו אמר רב יוסף דרשינהו רב נחמן בר יצחק להני קראי כסיני:
לא ימכור ברחוק ויגאול בקרוב.: והה"נ אפכא אלא אורחא דמילתא נקט תוס' ז"ל. והוסיף בתוס' יום טוב והיינו דכתב הרמב"ם ז"ל שם פי"א דהלכות שמטה המוכר שדה אחוזה והי' לו שדות אחרות ומכר מאותם השדות כדי לגאול שדהו שמכר אין שומעין לו שנאמר ומצא וכו' ע"כ:
לא יִלְוֶה: ויגאל בנקודת חירק תחת היוד של מלת ילוה. בפי' רעז"ל ומצא משמע שמצא דבר וכו' אמר המלקט ובגמ' פריך למימרא דמצא השתא משמט ורמינהו ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר ראב"י אם משיצאת האבן מתחת ידו הוציא הלז את ראשו וקבלה פטור אלמא מצא דאיתיה מעיקרא משמע ומשני רבא הכא מעניינא דקרא והכא מעניינא דקרא הכא מצא דומיא דהשיגה ידו מה השיגה ידו השתא דודאי מעיקרא כשמכרה לא היתה ידו משגת כדכתיב וכי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו אף מצא נמי השתא והכא מצא דומיא דיער מה יער מילתא דאיתה מעיקרא אף מצא מילתא דאיתה מעיקרא. עוד בסוף פי' רעז"ל יגאל חציה וכשתשיג ידו יגאל כולה. אמר המלקט דאמר קרא ואם גאול יגאל את השדה המקדיש אותו וגומר רבויא דגאול יגאל מלמד שלוה מאחר וגואל ושאם ירצה יגאל לחצאים א"ר שמעון מה טעם לפי שמצינו במוכר שדה אחוזה שיפה כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה חוזרת לבעלים ביובל הורע כחו שאינו לוה וגואל ואינו גואל לחצאים אבל מקדיש שדה אחוזה הואיל שהורע כחו שאם הגיע יובל ולא נגאלה יוצאה לכהנים יפה כחו שלוה וגואל וגואל לחצאים. ולרש"י ז"ל מתניתין ר"ש היא אבל תוס' ז"ל הוכיחו מפ"ק דקדושין דאתיא אפילו כרבנן דמודו במקדיש שדה אחוזה דלוה וגואל לחצאין ולא פליגי עליה דר"ש בסתמא דחדא ברייתא כמו שנכתוב בסמוך אלא במוכר בית בבתי ערי חומה שאינו לוה וגואל לחצאין. וכן כתב רביני אליקום ז"ל אהא דמקשה בגמ' תני חדא לוה וגואל לחצאין ותניא אידך אינו לוה וגואל לחצאין לא קשיא הא רבנן הא ר"ש פי' הא דתני לוה וגואל לחצאין ר"ש היא דאמר לפי שמצינו מקום שהורע כחו בענין אחד יפה כחו בענין אחר ה"נ במוכר בית בבתי ערי חומה הואיל והורע כחו שאם הגיע יום שנים [עשר] חדש ולא נגאל היה חלוט לו ללוקח יפה כחו בענין אחר שלוה וגואל והא דתני אינו לוה וגואל היינו רבנן דפליגי עליה דר"ש דלית להו לפי שמצינו עכ"ל ז"ל:
ובהקדש מותר בכולן: זה חומר וכו' ביד פ"ה דהלכות ערכין סימן ב'. ופי' הרגמ"ה ז"ל ובהקדש במקדיש שדהו בשעת היובל מותר בכולן למכור ברחוק ולגאול בקרוב ולמכור ברע וגואל ביפה לווה וגואל לחצאין ואע"ג דתנן לעיל בפ' אין מקדישין ואם אמר הריני נותן דבר שנה בשנה אין שומעין לו ה"מ דאין שומעין לו לגאלה ליתן סלע ופונדיון לכל שנה אבל אם נותן חצי הפדיון ביחד ולבסוף חצי האחר מותר והיינו דקאמר ובהקדש מותר לגאול לתצאין עכ"ל ז"ל:
זה חומר: שרשאי לעשות כל אלו להוציא מיד הקדש:
יכין
אינו מחשב אלא עם הראשון: כפי חשבונו עם הראשון נותן לשני כשבא לגאלה מידו. ואפ"ה אין לשני על הראשון כלום:
לאיש: ומדלא כתיב לאשר מכר לו, דמלת לאיש ל"ל. אלא לאיש שהוא בעל השדה קאמר, דהיינו לאיש וכו':
לאיש אשר בתוכה: דאיש ר"ל אדון, כדכתיב איש מלחמה. וכן בלשון חכמים, אישי כה"ג. וה"ק קרא, חדא מתרתי סגי, או שיהיה השתא אדון השדה, או אשר מכר לו. ודרשינן לקולא למוכר ולא איפכא. דגמרינן גאולה גאולה מעבד עברי, דג"כ גלי רחמנא גביה דאזלינן בגאולתו לקולא לגואל, דבהוקר או הוזל נגאל תמיד כשעת הזול:
ויגאול בקרוב: ר"ל אינו רשאי למכור שדה רחוקה מהעיר כדי לגאול זו שקרובה להעיר, וכן איפכא:
ברע ויגאול ביפה: לא ימכור שדה רעה כדי לגאול זו היפה וכן איפכא:
לא ילוה: מעות מאחרים:
ולא יגאל לחצאים: אלא גואל כולה או כלל לא:
ובהקדש מותר בכולן: דמותר למכור שדה אחרת או ללות מעות, כדי לגאול השדה שהקדיש, ורשאי נמי לגואלה לחצאין [ועי' לעיל פ"ז מ"א]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת