רש"י על הש"ס/ערכין/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רבינו גרשום |
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
על ש"ס: רש"י | ראשונים | אחרונים




מתני' המוכר בשעת היובל - בזמן שהיובל נוהג: פחות משתי שנים: אבל לאחר שתי שנים אם רוצה לפדותה פודה בעל כרחו של לוקח ונותן לו לפי מה שמכרה כדכתיב (ויקרא כה) וחשב את שני ממכרו שמחשב כמה שנים משמכרה עד היובל ומחלק הדמים לפי השנים כגון אם מכרה קודם היובל עשר שנים בעשר ליטרין נמצא שמכר פירות של כל שנה ושנה בליטרא שהרי סתם מכירה אינה אלא עד היובל הלכך אם שהתה ביד לוקח ה' שנים ואח"כ בא מוכר לגאלה מנכה לו לוקח ה' ליטרין ליטרא לכל שנה שאכלה שכך עלה חשבון כשיוצא מתחילה:

אינו עולה מן המנין - השתי שנים דהא שני תבואות כתיב שתי שנים הראויין לתבואה תשהה ביד לוקח אבל היתה שנה הראויה לתבואה ונרה ולא זרעה או הובירה שהניחה בורה שאפי' ניר לא עשה בה איהו אפסיד אנפשיה ועולה לו במנין שתי השנים:

שלש תבואות - אותה העומדת בה בשעת קנייה ושתי תבואות בשתי שנים שתהא בידו:

גמ' אינו גואל לא קתני - דליהוי משמע אינו דין שיכופו את הלוקח להחזיר לו בפדיון בפחות משתי שנים:

דאפילו קרקושי נמי אסור - למוכר להראות זוזין ללוקח כדי שייטב בעיניו להחזירה לו:

שנים תקנה - במספר שנים אחר היובל תקנה דמשמע שתהא קנויה לו שתי שנים ואי מהדר ליה מקמי הכי עובר בעשה:

מכורה ויוצאה - ביובל וזה הלוקח איבד מעותיו:

אינה מכורה כל עיקר - והמעות חוזרין:

מכורה כבר - קודם היובל:

אמה העברייה יוצאה בסימני נערות כדתניא (קדושין דף ד.) ויצאה חנם אלו ימי נערות: התם - בתו שמכר בקטנותה ויצאה בת חורין בסימני נערות לא הדרא ומזדבנא לעולם כדאמרינן (קדושין דף יח.) ואין אדם מוכר בתו לשפחות אחר שפחות דנפקא לן מבבגדו בה כיון שבגד בה שמכרה לשפחות שוב אינו יכול למוכרה הלכך יציאה גמורה היא ואיכא למימר ק"ו דאי מזדבין לה בימי נערות דאינה מכורה אבל שדה היוצאה לבעלים ביובל הדרא ומזדבנא לאחר היובל אם ירצה הלכך בשנת היובל נמי רשאי למוכרה ויוצאה לו בחנם:

אחר היובל - משמע אחר היובל מיד:

שנים תקנה - שאם תקנה שדה תהא בידך שתי שנים בעל כרחו של מוכר ואפילו הוא רוצה לפדותה:

לפי רוב השנים - שיהיה עד היובל תרבה מקנתו תמכרנה ביוקר שהרי עד היובל תהא קנויה לו אם לא יפדנה ולפי מעוט השנים תמכרנה בזול כדי שלא תונה את חבירך ושמעינן מהנך קראי דמוכרין בין בסמוך ליובל שעבר בין מופלג ממנו כמה שנים:

למספר שני תבואות - שלא תשהה ביד הלוקח כלום שהרי באותה שנה עצמה לקחה מידו אבל מכורה היא לכך שיאבד מעותיו:

ופרכי' ואי אזדבוני מזדבנא - לאחר שתי שנים ליהדרה בחנם בשביל יובל שעבר עליה מי לא תניא וכו':

נחית לאכילה - שהרי קודם היובל התחיל לאוכלה הלכך מקיימינא ליה קרא כדכתיב שני תבואות אבל הקונה בשנת היובל לא נחית לאכילה:

חדא הא - דאמר שמואל אינה מכורה כל עיקר:

יצא לחירות - דהמוכר עבדו לעובד כוכבים קונסין אותו לפדותו ויפטרנו לחירות משום דאפקעיה ממצות וכן המוכר עבדו אפי' לישראל בחוצה לארץ יצא לחירות:

חדא הדרי זביני - מחדא מהנך תרתי שמעית מיניה דמר שמואל שהמקח בטל והמעות חוזרין או מהך דהמוכר שדהו בשנת היובל עצמה או מהך דהמוכר עבדו לישראל בחוצה לארץ:

וחדא לא הדרי זביני - אלא הלוקח מפסיד המעות ולא ידענא בהי מינייהו המקח בטל ואי קשיא פשיטא דמהך דהמוכר שדהו בשנת היובל קאמר שמואל דהמקח בטל והמעות חוזרין דאם מעות אבודין מאי איכא בין רב לשמואל איכא בינייהו אי שמיט לוקח וקצצן אילנות שהיו בה לרב דאמר מכורה היא שדה הדרא ואילנות דקץ קץ לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה הדרי אילנות ואע"ג דלוקח לא שקל זוזי אי נמי כגון שמכר עמה מטלטלין והחזיק לוקח בקרקעות ולא משך המטלטלין דקיימא לן (קידושין כו.) נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה ואין צריך משיכה לרב דאמר מכורה ויוצאה שדה הדרא ומטלטלין מיקנו לשמואל דאמר אינה מכורה ומעות מתנה לא מיקנו מטלטלי דחזקה דקרקע לא הויא חזקה:

אלמא לא הדרא זביני - והלוקח מפסיד וכיון דבההיא חזינן דלא הדרי זביני ודאי כי אמר שמואל בהא אינה מכורה ומעות חוזרין:


ורב ענן - דהוה מספקא ליה בהי הדרי ובהי לא הדרי הך ברייתא דצריך גט שיחרור לא הוה שמיעא ליה ומהא דאמר שמואל אינה מכורה לא הוה מצי למשמע מידי דממאי דאינה מכורה ומעות חוזרין דלמא מעות שנתן לוקח למוכר מתנה הן ביד מוכר ואיכא בין רב לשמואל הך דפרישית לעיל: ומעות חוזרין דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם פקדון ולשמואל גמר ונתן לשם מתנה:

דקנסת ללוקח - גבי מוכר עבדו בחוצה לארץ דאמרי' לא הדרי זביני ויוצא עבד לחירות ומפסיד לוקח:

ליקנסיה למוכר - שיהו מעות חוזרין ויוציאו מוכר לחירות:

לאו עכברא גנב - עכבר הגונב ומניח בחוץ אם לא היה לו חור להניח בו לא היה גונב הלכך חורא גנבא וקא גניב ליה ה"נ אם לא היה מוצא לוקח לא היה מוכרו:

חורא מנא ליה - החור מאין לו הגניבה:

דאיתא לאיסורא - דהיינו לוקח שהעבד אצלו:

[הב ליה דמיה - פי' דמי הניר קמ"ל]:

שלא יאמר - מוכר הבא לפדותה לסוף שתי שנים הנח לפני מליאה פירות כדרך שהנחתי לפניך כשמכרתי לך:

במספר שני תבואות - משמע כל תבואות שבשתי שנים מדהוה ליה למיכתב מספר שנים או מספר תבואות דהוי משמע שתי תבואות:

מתני' אינו מחשב - המוכר כשבא לגאלה אלא עם הראשון ומחשב כמה שנים היו משמכרה לו עד שנת היובל ומחשב כמה מגיע מן המנה לכל שנה ולפי אותו חשבון ינכה לו לוקח לכל שנה ושנה שאכלה והמותר יחזיר לו:

[לאיש] אשר מכר לו - והשיב את העודף לאיש וגו' בגואל שדה ממכרו כתיב:

לאיש אשר בתוכה - ובגמ' פריך מנלן דדרשינן לקולא לידרוש לחומרא:

לא ימכור שדה רחוקה - שיש לו כדי לגאול זו שהיא קרובה לו בגמרא מפרש מנלן:

ולא ילוה - מעות כדי לגאלה:

מותר בכולן - המקדיש שדהו מותר למכור שדה אחרת או ללות כדי לגאלה וגואל לחצאין אם אינו מספיק לגאול את כולה יגאל חציה ולכשיוכל יגאלנה כולה:

גמ' והשביחה - מאליה:

העודף שבידו - הנשאר בידו מן הדמים שקיבל לאחר שינכה לו הלוקח חשבון המגיע לכל שנה שאכלה:

הכסיפה - נתקלקלה ופחתו דמיה:

שבקרקע - עודף שהקרקע שוה יותר על מה שמגיע לחשבון שמנכה לו הלוקח לשנים שאכלה דהאי עודף איכא למדרש להכי ולהכי:

מאי בינייהו - בין רבי לר' דוסתאי מ"מ בין למר בין למר לקולא אזלינן:

כגון דאייקר וזל ואייקר - שמכרה לו במאתים ומכרה ראשון לשני במנה ונתייקרה ביד השני ועמדה על מאתים לרבי דאמר לאיש אשר בתוכה לא יהיב אלא מנה כמה דיהיב בה שני לר' דוסתאי יהיב מאתים דאי אמרת עודף שבידו הא מאתן שקיל מקמא ואי אמרת עודף שבקרקע הא מאתן שויא:

גאולה גאולה - כתיב הכא (ויקרא כה) ומצא כדי גאולתו וכתיב בעבד עברי (שם) גאולה תהיה לו:

אלא ממנה - כשבא לפדות עצמו מחשב כמה שנים משעה שנמכר (עד שנת היובל) ומחשב כמה מגיע מאותו מנה לכל שנה ושנה ואם עברו שתים או שלש שנים ינכה לו אדוניו לפי חשבון המגיע לכל שנה כדכתיב כימי שכיר יהיה עמו:

כפי שניו - משמע כפי שנים שעמד בהן כלומר לפי מה שהוא שוה באותה שעה:

אין לי וכו' - דהאי קרא בנמכר לעובד כוכבים כתיב כדכתיב (שם) וכי תשיג יד גר ותושב וכו':

שכיר שכיר - כתיב הכא (שם) כימי שכיר יהיה עמו וכתיב בנמכר לישראל (דברים טו) כי משנה שכר שכיר עבדך וגו':


הריני - משובח במקומי שאני דרשן ובקי כבן עזאי שהיה משתבח בשוקי טבריא כדתניא בבכורות בפ' תשיעי (דף נח.) בן עזאי אומר כל חכמי ישראל לפני כקליפת השום:

איכא למדרשינהו - הני קראי דעבד עברי:

קיבר - שגונדיי"ר:

מדרבי יוסי בר' חנינא - דודאי לא בא לידי כך אלא מפני שהיה רשע ועושה סחורה בפירות שביעית:

אבקה של שביעית - הסוחר בפירות שביעית ולהכי קרי ליה אבק שאין זו. עיקר מצותה של איסור שביעית:

וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר - ודרשי' סמוכין והכי אמר רחמנא אם לא תשמרו מצות יובל סופכם למכור מטלטלין וכלי תשמיש:

לא הרגיש - לא נזדעזע לשוב מן העבירה:

לא באת לידו - משמע שלא יעלה על לבו שיהא עושה שום עבירה:

נעשית לו כהיתר - דומה בעיניו כהיתר הלכך ברישא דלא עבר עדיין אלא פעם אחת תני הרגיש דמשמע שהיה יודע ונותן אל לבו שהיה עובר אבל לא נרתע מן העבירה ועשאה ובפעם שניה תני לא באת לידו שאפילו על לבו אין עולה שתהא עבירה:

ניחא ליה לאיניש דליזבין ברתיה ולא לוזיף בריביתא - דריבית כתיב בהאי ענינא דכתיב (ויקרא כה) אל תקח מאתו נשך ותרבית וגו' והא ודאי מקמי הכי כבר זבנה לברתיה דבהכי ניחא ליה:

פדיון בתו מגרעא ואזלא - שסתם מכירת הבת אינה שתהא שפחה אלא עד שיגיעו ימי נערות ואם בא לפדותה בתוך כך מחשב הדמים שמכרה כמה מגיע לכל שנה שהיתה ראויה להיות ביד האדון ולפי אותו חשבון המגיע לכל שנה מנכה לו האדון לכל שנה ושנה ששמשתו כדתניא בקדושין (דף יא.) והפדה מלמד שמגרעת פדיונה ויוצאה:

ונעשה משרת - שהיה נעשה משרת לעבודת כוכבים לחטוב עצים ולשאוב מים:

א"ל אביי - לההוא מרבנן אפ"ה הא אהדריה קרא שיהו מרחמין עליו:

אדחה אבן - כלומר שלא יגאל לעולם:

נחמיר - עליה שאם נמכר במנה והשביח יחשב במאתים או אם נמכר במאתים והכסיף יחשב במאתים כדכתיב (שם) מכסף מקנתו: וכי יש שנים מרובות שתהא שנה יתירה מחבירתה דקאמר קרא אם עוד רבות בשנים או שנה פחותה מחבירתה:

אלא - הכי קאמר קרא אם יש ריבוי בכספו בשנים שהוא עומד בהן כלומר מה שהשביחו ישיב גאולתו מכסף מקנתו דאין מחשב אלא כמה שנמכר ואם מעט נשארו דמיו בשנים שהוא עומד בהן כגון שהכסיף כפי שניו ישיב את גאולתו:

ואימא - הכי קאמר קרא היכא דפלח ליה תרתי שני ופשו ארבעי עד יובל ליתיב ליה כמה שמגיע לארבע שנים מכסף מקנתו לפי חשבון שקנאו:

כפי שניו - לפי שנים שהיה עדיין חייב לעובדו ולאו בהכסיף והשביח משתעי קרא:

' - ומצא את רעהו ומת. שהיה חבירו מצוי שם בשעה שהרים זה הגרזן חייב פרט לממציא את עצמו דפטור זה מגלות:

מה השיגה ידו דהשתא - דודאי מעיקרא כשמכרה לא היתה ידו משגת כדכתיב (שם) כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו:

ואם גאל יגאל המקדיש וגו' מלמד שלוה - מאחר וגואל ואם ירצה יגאל לחצאין:

הורע כחו - כדאמרן לעיל:


תני חדא - במקדיש שדה אחוזה לוה וגואל היינו הך דקתני לעיל אם גאל יגאל מלמד שלוה וגואל כו'. ור"ש קאמר לה ואידך רבנן דפליגי עליה:

מתני' הרי זה גואל מיד - ואין לו דין שדה אחוזה שצריך להמתין שתי שנים:

הרי זה כמין רבית - שכשמחזיר לו מעותיו בתוך שנה ואין זה מנכה לו כלום נמצא שנשתמש בביתו בשכר המתנת מעותיו:

ואינה רבית גמורה - דרבית לא מיקרי אלא ע"י הלואה ולא ע"י מכר:

יגאל בנו - בתוך שנה אם ירצה אבל לאחר שנה נחלט ואינו נגאל עוד לעולם כדכתיב (ויקרא כה) ואם לא יגאל עד מלאת לו שנה וגו':

אלא משעה שנמכר - שאם מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי באייר כיון שהגיע ניסן הבא נחלט ואין מונין למכר שני אלא לראשון:

שנאמר עד מלאת לו שנה - משמע לזה שהיתה אחוזה שלו מונין:

את חדש העיבור - שאם היתה שנה מעוברת אינה נחלטת עד שלשה עשר חדש:

שנה ועיבורה - בין בשנה פשוטה בין בשנה מעוברת נותנין לו שנת לבנה וימים שיתירים בשנת חמה על שנת לבנה אחד עשר יום שמהם אנו מעברים את השנה:

ואחד הניתן במתנה - אם רצה נותן לגאול בתוך שנתו יגאל ואם לאו חלוט לו:

גמ' מתני' - דקתני הרי זה גואל מיד דמשמע אפי' בו ביום שמכרה מותר לגאול דלא כרבי:

ימים תהיה גאולתו ואין ימים פחותין משנים - דלא תשהא ביד לוקח פחות משני ימים:

מיום ליום - שאם מכרה באחד בניסן אין מונין שנה למנין עולם דלימא כיון שהגיע תשרי עלתה לו שנה שהרי יצתה אותה שנה אלא עד אחד בניסן הבא אינו נחלט:

שנת ממכרו - ולא של מנין עולם:

ורבנן - אין הכי נמי דההיא ודאי מיבעי ליה להכי דממכרו ולא שנת מנין עולם וימים מיבעי ליה למעת לעת שאם מכרה באחד בניסן בחצי היום אין מונין לו שנה עד שיגיע חצי היום של אחד בניסן הבא:

מתני' ר' יהודה היא - דאמר צד אחד ברבית מותר דרבית הבאה ע"י מכר קרי צד אחד משום דאין בא לידי רבית משני צדדין שאם לא יגאלנה ותיחלט לו אין כאן רבית אבל הלואה ודאי באה לידי רבית שאינה נחלטת לעולם:

ועשה לו שדהו מכר - שמשכן לו שדהו על אותו מנה וכתב לו אם לא אתן לך מנה מיכן ועד שלש שנים הרי היא שלך:

בזמן שהמוכר אוכל פירות - כל אותן שנים מותר:

לוקח אוכל פירות אסור - שמא יגאלנה בתוך שלש ונמצא שאכלם ברבית: מעשה בביתוס בן זונין גרסינן:

צד אחד ברבית - שאם יגאלנה יהא רבית ואם לאו לא יהא רבית:


דכולי עלמא צד אחד ברבית - כי ה"ג אסור הואיל ומעיקרא בתורת הלואה אתא לידיה ור' יהודה (דקאמר) [דקשרי] בהכי עסקינן שהתנו מתחילה שאם יגאלנה המוכר בתוך שלש יחזיר לו הלוקח הדמים מפירות שאכל וברבית ע"מ להחזיר פליגי ומתני' ותנא דברייתא בהא פליגי דתנא דידן סבר אפי' צד אחד נמי לא הוי דהא בתורת מכר אתא לידיה ותנא דברייתא סבר סוף סוף הואיל ולידי ריבית (לגבי) [אתי] צד אחד (היא) כרבית גמורה היא אלא שהתורה התירתה:

(איש כי ימכר אמר רחמנא):

והיתה גאולתו מ"מ - משמע דא"כ הוה ליה למיכתב יגאלנה עד תום שנת ממכרו מדשני בדיבוריה וכתב והיתה גאולתו משמע אפי' ע"י אחר:

לקונה אותו - משמע לקונה יהא נחלט אם לא יגאל בתוך שנה הא אם יגאל יחזירנה וקונה הוא דיחזירנה אבל בנו לא קמ"ל והיתה גאולתו מ"מ:

שנה - אי הוה כתיב עד מלאת שנה ולא כתב לו איני יודע אם שנה למכר ראשון או שנה למכר שני כגון מכרה ראובן לשמעון בניסן ושמעון ללוי בתשרי וה"א ראובן שמכרה ראשון מחשב עם לוי ויהא לו רשות לגאלה עד תשרי הבא השתא דכתיב לו משמע דאמוכר ראשון קא מהדר:

למי חלוט - כשהגיע שנה למוכר ראשון ונחלט מי מן הלוקחים זוכה בחליטה זו:

לראשון חלוט - דראובן אין גואלה עוד משמעון אבל שמעון גואלה מלוי עד שיגיע שנה למכר שני שהרי ללוי לא נחלטה: לשני חלוט. שאין שמעון גואלה מלוי:

עלתה לו שנה - דהאיכא מיום ליום וזה שמכר לו בט"ו באדר לא עלתה לו שנה עד ט"ו באדר לשנה הבאה ואע"ג דהשתא הוו י"ג חדש משום דמיום ליום בעינן מט"ו באדר לט"ו באדר:

ולימא ליה לוקח ראשון ללוקח שני אנא קדים שחין נורא - אני היסקתי ונשתמשתי בבית קודם ממך ושלך נחלט באחד באדר ושלי לא תיחלט:

את נחתת לעיבורא - נכנסת בחודש העיבור לפיכך תפסיד דתמימה כתיב ליתן לו חדש העיבור אבל אני לא נכנסתי בו:

נולדו לו שני טלאים - והם בכורות ומוזהר להקריבן בתוך שנתן דכתיב (דברים טו) תאכלנו שנה בשנה:

לא כתב תמימה - ולא ליתיב ליה חדש העיבור וליסלקיה שנה בט"ו בשבט:

כמנין ימות החמה - בין בפשוטה בין במעוברת:

י"ב חדש מיום ליום - כמו שאנו קובעין אותן לשנת לבנה:

נתעברה לו - למוכר דכתיב תמימה:

האמר - במס' בכורות בפ' (אחרון) (דף נב:) מתנה אינה כמכר לחזור ביובל למי שנתנה:

תשובו - תשובו איש אל אחוזתו ודרשינן (בפ"ט) (שם) לרבות את המתנה:

וגואל לעולם - שאינו נחלט להקדש לעולם ולקמן מפרש טעמא:

הגיע יום שנים עשר חודש - משלקחו מן הגזבר:

שאין לו דורות - דליכא פריה ורביה קמי שמיא:

לא יצא ביובל למה לי - הואיל וכתיב לצמיתות:

מתני' היה נטמן - הלוקח ביום שנים עשר חודש כדי שלא ימצאהו מוכר ליתן לו מעותיו והוא חלוט לו: שיהא חולש כמו (ישעיהו יד) חולש על גוים וכדגרסינן (שבת דף קמח:) מטילין חלשים על הקדשים שיהא מטיל מעותיו ללשכות שבעזרה:

ויהא שובר הדלת - של בית שמכר ונכנס:

גמ' מדעתו - שיקבלם ברצון:


בעל כרחו - שהטילתם בביתו כי ה"ג דתקין הלל במתני':

שלא בפניו - כגון זה שהיה נטמן ומשום דתרתי לריעותא איכא דשלא בפניו הוא ובעל כרחו הוא משום הכי איצטריך ליה להלל לתקוני:

מאי דאיצטריך ליה תקין - ואי הוי נמי לוקח התם ולא הוה בעי לקבולינהו הוה איצטריך להלל לתקוני דבעל כרחו תיהוי נתינה:

גמ' בית - וקם הבית אשר בעיר (ויקרא כה):

מגדלות - משטיי"ר וקבועה בקרקע:

ת"ל בית - והני דלעיל דמו לבית:

חולסית - מקום שאינו ראוי לזריעה איכא בינייהו דשדות ממש לא קאמר רבי מאיר דהא בית כתיב ביה אלא חולסית ומצולה קמרבי דדמו לבית דלאו בני זריעה נינהו וראויין לבנין בית חולסית ליטול משם אבנים ומצולה ליטול מהן חול ורבי יהודה סבר כשדות דמו:

והתניא - בניחותא:

כפשטיה דקרא - דחזינן דביתה בתוך החומה וקאמר בחומה היא יושבת כלומר בעיר חומה היא יושבת:

מתני' שגגותיה חומתה - שלא הקיפוה חומה אלא הקיפוה בבתים ותכופות הבתים זו לזו כחומה:

שלש חצירות - שבכל אחת ואחת שני בתים מיקריא עיר:

קצרה - שם עיר קטנה שמחוץ לציפורי:

גמ' שור איגר - שגגותיה חומתה:

לוא חומה - לוא כתיב משמע לא ומשמע לו כלומר אין לו עכשיו והיה לו חומה קודם הוה נמי בית חלוט בהו:

מאי קאמר - וכי אין עיר מוקפת חומה בגליל אלא גמלא ובעבר הירדן אלא גדוד:


עד גמלא - כל עיירות שבגליל עד גמלא היו מוקפות חומה מימות יהושע:

רבא אמר - האי תנא אתא לפרושי מתני' והכי קאמר גמלא דקתני מתני' דהוות מוקפת חומה מימות יהושע היינו גמלא דגליל:

לאפוקי - דאי איכא גמלא בעבר הירדן וביהודה לא הויא מוקפת חומה מימות יהושע וכן גדוד וכן חדיד וירושלים ביהודה לאפוקי עיירות שבגליל ועבר הירדן שנקראו חדיד ואונו וירושלים אינן מוקפות מימות יהושע:

' - אינך דליכא כותייהו. אינך דקא חשיב במתני' כגון קצרה ויודפת דליכא בדוכתא אחריתי דמסקי כשמתייהו לא איצטריך למיתני ברייתא בהי ארעא קיימי:

עשרה דברים - מפרש בב"ק בפרק מרובה (דף פב:) וזה אחד מהם:

אין הבית חלוט - משום דכתיב (ויקרא כה) לקונה אותו לדורותיו וקסבר לא נתחלקה ירושלים לשבטים ומאן קא מקני ליה:

לאו מי אמר רב יוסף וכו' - במס' מכות בפ' אלו הן הגולין (דף י.):

את אלו - המנויות במשנתינו:

וקידשום - מפרש ב[[שבועות טז א|מסכת שבועות (דף טז.)]], דמקדשי לה בשתי תודות ובשיר, ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן, וכו':

בטלו - שאין קדושת הארץ נוהגת בהן ואין בהן דין ערי חומה:

משבטלה קדושת הארץ - בחורבן ראשון:

קדושה ראשונה - שקידשה יהושע:

הא אמרת - לקמן בסוף דהא מילתא דלא צריכי לקדושי דקתני סיפא ולא אלו בלבד אלא כל שתעלה בידך כו' שקידשה לשעתה ולעתיד לבא:

חדא מינייהו - הך דקתני קידשה לעתיד לבא ר' אלעזר בר יוסי אמרה כי היכי דקאמר אע"פ שאין לו עכשיו ואע"ג דחרוב לא בטלה קדושתיה:

אלא מקיש ביאתם בימי עזרא כו' - דהא כי לא עשו לאו אסוכות מהדר אלא הכי קאמר כי לא עשו מה שעשו עכשיו מימות יהושע ומאי ניהו קדושת הארץ:

מנו שמיטין - שהתחילו למנות שמיטין ונתחייבו במעשר:

והביאך ה' אלהיך וגו' - בשובם מן הגלות משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה (דברים ל) ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך:

ואידך - לעולם כי לא עשו אסוכות קאי ולאו סוכות ממש אלא דבעא עזרא רחמי איצרא דעבודה זרה ואימסר בידיה כדאמר בסנהדרין (דף סד.):

ואגין זכותא - דעזרא עלייהו:

כי סוכה - כי לא עשו דבר זה בימות יהושע כן והיינו דקפיד קרא לאדכורי יהושע טפי מהאחרים וקא מדכר ליה בלשון גנאי:

דבכל דוכתא כתיב יהושע והכא ישוע - משום דאיהו הוה ליה למיבעי רחמי עלה דמילתא דבשלמא משה לא בעא רחמי כו':

ירשתה אתה - באותה קדושה ואין צריך לחזור ולקדש:

משגלו שבט ראובן - בימי סנחריב:

מנו יובלות לקדש שמיטין - ודאי יובל לא היה נוהג שיהו עבדים נפטרים משום יובל ולא שדות של מכר חוזרות אבל שמיטין היו נוהגים לשמט כספים ולשמט מזרע וקציר דהא צריכין למנות שנת יובל כדי שיבואו השמיטין במקומן שלסוף ז' שמיטות היו מניחין שנת נ' שלא היו מונין אותה לשמיטה הבאה מפני שהיא ראויה להיות שנת יובל ושנה של אחריה מתחיל המנין דאם לא היו מונין יובלות היו מונין אותה שנה לחשבון השמיטין והוו השמיטין שלא במקומן:


הניחא לרבנן - דפליגי עליה דר' יהודה [דאמרי] שנת חמשים אינה ממנין השמיטין אצטריך לממני יובלות כדקאמרת:

אלא לרבי יהודה דאמר שנת חמשים - הויא שנת יובל ועולה נמי למנין שמיטה הבאה ל"ל לממני יובלות בשמיטין סגיא משבע לשבע שנים יעשו שמיטה לעולם שאין שנה מפסקת בנתיים ואין כאן שום טעות:

ודאי - דקתני לעיל מנו שמיטין ויובלות בימי עזרא דלא כר' יהודה:

ולא מנו יובלות - בימי סנחריב:

והא כתיב - בצדקיה:

מקץ שבע שנים תשלחו וגו' - והוינן בה מקץ שבע שנים משמע לאחר שבע שנים שאף שנה שביעית והא כתיב ועבדך שש שנים:

שש לנמכר - כדכתי' (שמות כא) שש שנים יעבד:

ושבע לנרצע - שהנרצע אינו יוצא עד היובל ואם נרצע ופגע יובל בשנה שמינית לרציעתו יוצא ביובל אלמא בימי צדקיה הוה יובל וצדקיהו בימי חורבן הבית דהוו כמה וכמה דורות אחר גלות סנחריב:

בתוכחה כתיב - דקא מוכח להו ירמיה וקאמר להו השלחתם באותן שנים שהייתם חייבים לשלח:

דכתיב - בימי צדקיהו כי המוכר אל הממכר לא ישוב דקאמר להו סופכם לגלות ויהא יובל בטל ולא יחזרו שדות לבעליהן:

אפשר יובל בטל - משגלו שבט ראובן וגד ונביא מתנבא עליו וכו':

מה טיבו של יאשיהו בבית אל - דהא קרא ביאשיהו כתיב כשהיה חוזר לבער עבודת כוכבים שבארץ ישראל ובית אל של מלכי ישראל היתה ויאשיהו מלך יהודה מה טיבו בה:

קציר - קצין דנו"ן מתחלפת ברי"ש כדכתיב נבוכד נצר נבוכד ראצר:

מתני' בתי החצרים - שאין להם לעיירות חומה:

כח יפה - כדמפרש נגאלין מיד ואין צריך להמתין שני שנים ביד הלוקח והיינו כבתים של ערי חומה:

ובגרעון כסף - שמנכה לו הלוקח לפי שנים ששהו בידו כשדות דכתיב (ויקרא כה) וחשב את שני ממכרו וגו':

גמ' על שדה הארץ יחשב - בבתי החצרים כתיב:

ובגרעון כסף - אם בא לגאלם קודם היובל:

מאי קאמר - מהיכא תיתי דלא יצאו ביובל הלא הוקשו לשדה אחוזה ולמאי אצטריך וביובל יצא:

ופגע יובל בשנה שניה - ללקיחתו של זה שלקחה מן הגזבר:

ללוקח הוי - דהכי תניא לעיל גאלה אחר מיד הקדש הגיע היובל ולא נגאלה היה חלוט לו:

לכהנים נפקא - דהמקדיש שדה אחוזה וגאלה אחר יוצאה לכהנים ביובל ולהכי נקט שנה שניה דאי פגע בשנה ראשונה לא אצטריך וביובל יצא דכי מדמית ליה לבתי ערי חומה אכתי לא איחלט ליה ונפיק ביובל דהא יש לו כח יפה שבשדות:

אפילו לא גאלו - אחר נמי ליפוק מיד הקדש דהא כתיב וביובל יצא דלא אצטריך למכתב משום מכר הדיוט דהא אתקש לשדות:

בן לוי יפה כחו בממכרו - שגואל מיד שדה מגרש עריהם ובתי ערי חומה גואלין לעולם ויוצאין ביובל כדאמר לקמן:

הורע כחו בהקדישו - שלא יוצא בלא פדיון כדמפרש לקמן:

ויצא ממכר - אי הוה כתיב ואשר יגאל מן הלוים ויצא ממכר ביובל ולא הוה כתב בית הוה אמינא אפילו שטרי ומטלטלין של לוי אם מכרן יוצאין לו ביובל:

ופליגא דרבי אושעיא - הא דאמר רב הונא לעיל מקדיש בית בבתי חצרים וגאלה אחר מיד הקדש יוצאה מידו וחוזרת לבעלים ביובל פליגא אדרבי אושעיא:

בכלל ונתן הכסף וקם לו - שהלוקח כלום מיד הקדש יקום המקח בידו לעולם:

כשפרט לך הכתוב - בגואל שדה אחוזה של אחרים מיד הקדש דיוצאה מידו ומתחלקת האי הוא דאפקיה רחמנא בהדיא מכלל ונתן הכסף וקם לו:

אבל הנך - בתי החצרים כדקיימי קיימי בכלל וקם לו ולא נפקא מידא דלוקח:

וביובל יצא - לרבי אושעיא ל"ל:

השלמה בעי - להשלים לו שנה אחת משתי שנים שהיא ראויה לשהות ביד לוקח כדתניא לעיל בריש פירקין אכלה שנה אחת לפני היובל משלימין לו שנה אחרת לאחר היובל: תניא כוותיה דרב הונא גרסינן כרב הונא דאמר לעיל מקדיש בית בבתי החצרים וגאלה אחר מיד מקדיש יוצאה לבעלים ביובל:

ותיובתא דרבי אושעיא - דאמר כדקיימי קיימי בידא דלוקח:

וגואלו לעולם - ואפילו גאלה אחר גואלה מידו ולא הויא כשדה אחוזה דכתיב בה לא יגאל עוד:

גאלה אחר מיד הקדש והגיע יובל ולא גאלה - מקדיש מידו חוזרת לו בחנם:


מתני' שתי חצרות - עיר שאין בה אלא שתי חצירות:

גמ' איני יודע שאין להן חומה - דבתי החצרים משמע שאינו בעיר אלא יישוב חצירות הסמוכות:

כמי שאין להן חומה - הואיל ואין בה כדי עיר:

וכמה - הן דלא ליחשוב חומה דידהו כעיר חומה שתי חצרות וכו':

אימא בית וחצר בית וחצר - אבל אי איכא שני בתים בכל חצר הוו כעיר חומה ולא הוו כבתי החצרים:

א"כ ליכתוב חצרים - ולא ליכתוב בתי ואנא ידענא דאין חצר בלא בית: מתני' ישראל שירש בתי ערי חומה מאבי אמו לוי אינו גואל כסדר הזה. שאם מכרה שתהא נחלטת ללוקח לסוף שנה אלא לעולם גואלה כלוי דכתיב בהו (ויקרא כה) גאולת עולם תהיה ללוים:

עד שיהא הוא - המוכר לוי לאפוקי ישראל שירש את אבי אמו לוי דאינו גואל כלוי:

וערי הלוים - מערים שניתנו ללוים בימי יהושע לאפוקי בן לוי שירש את אבי אמו ישראל דאינו גואל כלוי והשתא קשיא רישא לסיפא ובגמ' מתרץ לה:

אין דברים הללו - דגאולת עולם אמורים אלא בערי הלוים אבל עד שיהא לוי לא בעינן דישראל שירש את אבי אמו לוי מודו רבנן דגואל כלוי הואיל ומערי הלוים היא זו אבל בבן לוי שירש את אבי אמו ישראל מודו רבנן דאינו גואל כלוי דבערי הלוים תלא רחמנא:

גמ' וקא פריך אינו גואל כסדר הזה - כישראל אלא כמאן כבן לוי בתמיה והא תני סיפא עד שיהא לוי כו':

בשלמא ערי הלוים - בעינן לאפוקי בן לוי שירש את ישראל כדכתיב ערי הלוים:

אלא לוי מנלן - דבעינן שיהא לוי לאפוקי ישראל שירש את אבי אמו לוי:

ואשר יגאל מן הלוים - דמשמע למקצת לוים נתתי רשות לגאול ולא לכולם:

ותניא - דדרשינן הכי ה"ג לה בתורת כהנים מן הלוים מה ת"ל שיכול לוי מישראל יגאל כלומר אי לא כתב אלא גאולת עולם תהיה ללוים יכולני לומר לוי שמכר לישראל יגאלנה לעולם שישראל הורע כחו בממכרו דנחלטת לסוף שנה:

וזה יפה כחו - דכתיב גאולת עולם וגו' אבל לוי שמכר ללוי לא יגאל אלא תיחלט לסוף שנה:

ת"ל מן הלוים - פרט לבן לוי שבא מן הממזרת ומן הנתינה וכ"ש ישראל שירש את אבי אמו לוי שהרי ישראל גמור הוא:

מתני' שדה מגרש - מגרש הוי אלף אמה סביב לעיר מדכתיב (במדבר לה) מקיר העיר וחוצה אלף אמה סביב וחוץ לאותו אלף היה להם ללוים אלף אמה לשדות וכרמים כדכתיב (שם) ומדותם מחוץ לעיר וגו' צא מהם אלף אמה מגרש והשאר שדות וכרמים מגרש פנוי מכלום ואין בו בית ואין זורעין אותן אלא נוי הוא לעיר:

אין עושין שדה מגרש - משום יישוב ארץ ישראל והיינו חורבן שממעט את הזריעה:

ולא מגרש שדה - שמחריב את נוי העיר:

מגרש אין עושין עיר - שיעשו בו בתים שאין עיר נאה בלא מגרש וכ"ש שאין עושין עיר מגרש שאין מחריבין את יישוב העיר:

מוכרין לעולם - אפילו בשנת היובל עצמה כך שמעתי וקשיא לי אמאי הא כי היכי דפליגי רב ושמואל בריש פירקא (לעיל כט:) בישראל שמכר שדהו בשנת היובל עצמה ה"נ איכא לפלוגי הכא ולמימר ק"ו מכורה כבר יוצאה עכשיו דהא אמרינן לעיל (דף כח.) דממכרו של לוי חוזר בשנת היובל וכמדומה לי דאיידי דתנא באידך פירקא מקדישין לעולם וגואלין לעולם תנא נמי הכא:

גואלין לעולם - שאין בתי ערי חומה שלהן נחלטין:

גמ' יכול אף זה - לוי כן שאם מכר שדה אחוזתו אותן אלף אמה שחוץ למגרש שלא יהא מותר לגאול בפחות משתי שנים:

לפי שנאמר - במקדיש שדה אחוזה וגאלה אחר מיד הקדש דבשנת היובל יוצאה לכהנים כדכתיב והיה השדה וגו':

יכול אף לוי כן - אם הקדיש שדה ולא גאלה יפסידנה ביובל ת"ל גאולת עולם וגו':

ערים הללו - הניתנים ללוים:

אין עושין ערים קטנים - לפי שהן ערי מקלט ובעינן שיהא שם יישוב לבית מנוס לרוצחים:

ולא כרכים גדולים - לפי שמתקבצין שם מכל מקומות לסחורה ותהא רגל גואל הדם מצויה שם ויארוב את הרוצח ויהרגנו:

אלא עיירות בינוניות - בלא חומה:

כאן שהוקף ולבסוף ישב - לא משכחת בהו בלוים כדקאמרת אבל ישב ולבסוף הוקף משכחת בהו שלאחר שניתנו להם בימי יהושע היקיפוה הם:

וכי האי גוונא - דישב ולבסוף הוקף מי הוי חומה דאצטריך קרא למעוטיה:

בית מושב עיר חומה - בית שהושב ונבנה עיר חומה דמשמע שהוקף ולבסוף ישב:

יכול אפילו הקיפוה ישראל - לאחר שכבשו את הארץ ואפילו קודם שישבו בה:

ונאמר להלן חומה - (דברים ג) כל אלה ערים בצורות וגו':

לאחר מכן - לאחר שכיבשום ישראל:

תרגמה רב סלא - לעולם כשהוקף ולבסוף ישב ודקשיא לך עיירות הללו אין עושין אותן כו':

כגון שנפלו להן - בגורל בימי יהושע:


הן ומגרשיהן - כשהן מוקפות חומה:

והא למיסתרינהו קיימי - כדאמר (לעיל דף לג:) אין עושין אותן טירין וכרכים:

סד"א אדמסתתרי - כל זמן שלא נסתרו אם מכרום קודם סתירתן ליחלטו קמ"ל:

מה ת"ל כשדה החרם - מה בא שדה החרם ללמד על שדה היוצאת לכהנים ביובל:

שדה חרמו - שדה שהחרים ישראל והגיעה לחלקו:

הואיל ויוצאה לכהנים - אם לא יגאלנה שהרי היא שלו כשדה אחוזה ועכשיו הרי היא תחת ידי כו':

בשל אחרים אני זוכה - אם היה שדה אחוזת ישראל יוצאה לכהנים ביובל היה לי חלק בה:

מה שדה אחוזה של ישראל - אם גאלה כהן מיד הקדש יוצאה מידו ביובל ומתחלקת לכל אחיו הכהנים כדאמר באידך פירקא בפרק אין מקדישין (לעיל דף כה:) אף זו כו': הכא קא שקיל ליה כו':

ואיש את קדשיו לו יהיו - ודרשינן ליה בהגוזל בב"ק (דף קט:) מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה אם יש עליו להביא חטאת או התנדב עולה או שלמים אין צריך לתתם לאנשי משמר אלא הוא עצמו מקריב ויטול העור ואוכל הבשר ת"ל ואיש את קדשיו לו יהיו:

קדשיו לאו ברשותו - ולאו מכח דידיה קא שקיל להו אלא מקריב אימוריהם:

הכא ברשותו - כלומר מכח דידיה קא שקיל להו ולא משלחן גבוה בשכר עבודה:

אלא אמר ר"נ להכי איצטריך למכתב החרם דסד"א כו' - והאי נמי אחוזתו היא ואם הקדישה ולא גאלה לא תצא לכהנים ביובל אלא יהא לו רשות לגאלה לעולם:

קמ"ל - היקש דאיתקש שדה החרם לשדה אחוזתו של ישראל דתצא מתחת ידו ותתחלק לכהנים דאחוזתו היא דיש לה גאולת עולם אבל חרמו לא הויא כאחוזה ליגאל לעולם: