משנה עירובין י טו

(הופנה מהדף משנה ערובין י טו)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק י · משנה טו | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

שרץ שנמצא במקדש, כהן מוציאו בהמיינו, שלא לשהות את הטומאה, דברי רבי יוחנן בן ברוקא.

רבי יהודה אומר: בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה.

מהיכן מוציאין אותו? מן ההיכל ומן האולם ומבין האולם ולמזבח, דברי רבי שמעון בן ננס.

רבי עקיבא אומר: מקום שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת, משם מוציאין אותו, ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר.

רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, שלא התירו לך אלא משום שבות.

משנה מנוקדת

שֶׁרֶץ שֶׁנִּמְצָא בַּמִּקְדָשׁ,

כֹּהֵן מוֹצִיאוֹ בְּהֶמְיָנוֹ,
שֶׁלֹּא לְשַׁהוֹת אֶת הַטֻּמְאָה;
דִּבְרֵי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בִּצְבַת שֶׁל עֵץ,
שֶׁלֹּא לְרַבּוֹת אֶת הַטֻּמְאָה.
מֵהֵיכָן מוֹצִיאִין אוֹתוֹ?
מִן הַהֵיכָל, וּמִן הָאוּלָם, וּמִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ,
דִּבְרֵי רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נַנָּס.
רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר:
מָקוֹם שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנוֹ כָּרֵת וְעַל שִׁגְגָתוֹ חַטָּאת,
מִשָּׁם מוֹצִיאִין אוֹתוֹ;
וּשְׁאָר כָּל הַמְּקוֹמוֹת, כּוֹפִין עָלָיו פְּסַכְתָּר.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:
מָקוֹם שֶׁהִתִּירוּ לְךָ חֲכָמִים, מִשֶּׁלְּךָ נָתְנוּ לְךָ;
שֶׁלֹּא הִתִּירוּ לְךָ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת:

נוסח הרמב"ם

שרץ שנמצא במקדש -

כהן מוציאו בהמינו, שלא להשהות את הטומאה - דברי רבי יוחנן בן ברוקה.
רבי יהודה אומר: בצבת של עץ, שלא לרבות את הטומאה.
מהיכן מוציאין אותו? -
מן ההיכל, ומן האולם, ומבין האולם ולמזבח - דברי רבי שמעון בן ננס.
רבי עקיבה אומר: מקום שחייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת - משם מוציאין אותו;
ושאר כל המקומות - כופין עליו פסכתר.
רבי שמעון אומר: מקום שהתירו לך חכמים - משלך נתנו לך; שלא התירו לך, אלא משום שבות.

פירוש הרמב"ם

המיינו - הוא החגור שחוגר על עצמו, תרגום "אבנט" (שמות כח, ד) "המיינא".

ודע כי כל מי שנכנס באיזה מקום שיהיה מן העזרה והוא טמא, אם היה שוגג חייב חטאת, ואם היה מזיד חייב כרת.

רבי עקיבא אומר, מוציאין השרץ בשבת מכל העזרה.

וצבת של עץ - הם מלקחיים מעץ שאינן מטמאין, כי פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מן התורה כאשר יתבאר בתחילת כלים.

ותרגום "סירותיו" (שמות כז, ג) "פסכתרוותיה", והנפרד פסכתר.

ורבי שמעון סבר, כי מי שנפסק לו יתר במקדש שלא יקשרנו כמו שזכרנו במה שקדם, אבל קושר קצתו על קצתו בעניבה בלבד. ועוד קדם לך מדבריו בפרק הרביעי מזאת המסכת, כי מי שיצא חוץ לתחום אפילו חמש עשרה אמה יכנס, שאין המשוחות ממצין את המידות. ודיבר על שני המשפטים כמו שהוא סובר ואמר, כי זה שאמרנו יכנס אפילו יצא מן התחום חמש עשרה אמה, אינו מפני שיש לאדם חוץ לתחום אפילו אצבע אחד, אבל נתנו לך אלו חמש עשרה אמה לפי שהם שלך ומכלל תחום שלך, שאין המשוחות ממצין את המידות. וכמו כן זה שהתרנו לך שתקשור היתר בעניבה, התרנו לך דבר שהוא משום שבות', שהם עצמם אסרו זה הדבר, וכן הקשירה בעניבה מדרבנן היא אסורה.

ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים, אלא כמו שזכרנו במה שקדם.

והלכה כרבי עקיבא, והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כהן מוציאו בהמיינו - בשבת. ולא חיישינן לטלטול, דאין שבות במקדש:

בהמיינו - באבנטו . ואף על גב דמטמא ליה לאבנט שהוא קדוש, הכי עדיף, שלא להשהות את הטומאה בעזרה לחזר אחר הצבת של עץ. ובידיו לא נגע ביה, דלא נטמי כהן גופיה, הלכך בהמיינו אוחזו דלא נגע. ושרץ אינו מטמא במשא, והאבנט שנטמא בשרץ אינו מטמא את הכהן כשאוחזו, דהוה ליה אבנט ראשון לטומאה ואין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

צבת של עץ - שהיא פשוטי כלי עץ ואין מקבלים טומאה:

שלא לרבות את הטומאה - לטמא אבנט הטהור, ונוח לו להשהותה שם ולחזר אחר הצבת מלרבות את הטומאה. והלכה כר"י:

מהיכן מוציאין אותו - בשבת:

מן ההיכל ומן האולם - אבל בעזרה אם נמצא שם מכסה אותו בפסכתר ומניחו עד שתחשך:

כל מקום שחייבין על זדונו כרת - אם יכנס לו בטומאה, דהיינו כל העזרה, משם מוציאין אותו:

ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר - סיר של נחשת. תרגום של סירותיו פסכתרוותיה. לכסותו עד שתחשך. והלכה כר"ע:

ר"ש אומר מקום שהתירו לד חכמים וכו' - ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרים נימא במקדש , וסבר דאין קושרים נימת כנור שנפסקה אלא בעניבה שהיא אסורה משום שבות בלבד וא"א שיבא בה לידי חיובא דאורייתא, אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא ואמר ליה ר"ש לת"ק, אל תתמה עלי שאני מחמיר כאן וגבי תחומין אני מיקל טפי ואומר שאפילו יצא חוץ לתחום ט"ו אמה יכנס, דגבי תחומין משלך נתנו לך, משום דידעינן שאותם ט"ו אמה אינם חוץ לתחום, שמודדי התחומין הקובעין סימנין בסוף התחום קים לן בגווייהו שאין קובעין התחום בסוף אלפים ממש אלא כונסין לתוך התחום מפני הטועין שאין מכירין הסימן ופעמים יוצאים להלן ממנו מעט וחוזרין, ומשום הכי אני מיקל בתחומים, אבל לקשור נימא במקדש שלא התירו במקדש אלא איסור שבות לא חיובא דאורייתא, אני מחמיר ואומר דדוקא עניבה שיש בה איסור שבות התירו, אבל לקשור קשר ממש שפעמים יש בו חיובא דאורייתא לא. ואין הלכה כרבי שמעון:

פירוש תוספות יום טוב

שרץ שנמצא במקדש. כלומר שמצאוהו מת. הר"ר יהונתן:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(נב) (על המשנה) שרץ. כלומר שמצאוהו מת. הרי"כ:

(נג) (על הברטנורא) תרגום אבנט המיינא. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

שרץ שנמצא וכו':    ביד פ"ג דהלכות ביאת מקדש סי' כ':

שלא לשהות את הטומאה דבדי ד' יוחנן בן ברוקא ר' יהודה אומר וכו':    ירוש' אמרו לו לר"י בן ברוקא לא נמצאת מרבה בטומאה א"ל לא נמצאת משהה בטומאה א"ל מוטב לעבור על מל"ת שלא באה לידו ממצות ל"ת שבאה לפניו:

מהיכן מוציאין אותו מן ההיכל ומן האולם:    אבל בעזרה אם נמצא שם מכסהו בפסכתר ומניחו עד שתחשך עכ"ל ר"ע ז"ל וכתב ה"ר יהונתן ז"ל ואע"פ שהעזרה קדושה כמו ההיכל ובין האולם ולמזבח שאסור ליכנס טמא לשם אפ"ה החמירו בקדושת היכל ואולם ע"כ:

ר' עקיבא אומר מקום וכו':    גמ' א"ר יוחנן ושניהם ר"ש בן ננס ור' עקיבא מקרא אחד דרשו דכתיב ויבאו הכהנים לפנימה בית ה' לטהר ויוציאו את הטומאה אשר מצאו בהיכל ה' לחצר בית ה' ויקבלו הלוים להוציא לנחל קדרון חוצה פי' ויוציאו הכהנים עבודה זרה ותקרובותיה שהן מטמאין באהל מן ההיכל לעזרה ומשם קבלו הלוים להוציאם אל נחל קדרון לוים הוא דמיטמאין מן העזרה ולחוץ ולא כהנים אחרים אע"פ שהיו צריכין לאנשים הרבה אלו להוציא מן ההיכל לעזרה ואלו להוציא משם ולחוץ אעפ"כ לוים אין כהנים לא בן ננס סבר מדאשתני טומאת עזרה מכהנים ללוים ש"מ היכא דאית בעזרה לא מפקי' ליה בעבירה אלא מהדרינן אהיתרא ובשבת נמי לא דחינן שבות. ומר דהיינו ר' עקיבא סבר היכא דלא אפשר בלוים מפקי כהנים דהיינו מן ההיכל. ובעזרה דאפשר בלוים לא מטמאינן לכהנים אבל לשהויי טומאה בעזרה עד אורתא לא: וכתב הר"ס ז"ל מדברי רש"י ז"ל משמע שגורס דברי ר"ע בן ננס אומר מקום וכו' ע"כ:

כופין עליו פסכתר:    בערוך גריס פסקטר בקו"ף וטי"ת:

בפי' ר"ע ז"ל ואי אפשר שיבא בה לידי חיובא דאורייתא וכו'. אמר המלקט לשון הגמ' וא"ל ר"ש עונבה עניבה דלא אתי לידי חיוב חטאת שרו ליה רבנן קשירה דאתי לידי חיוב חטאת לא שרו לי' רבנן ופירש"י ז"ל קשירה דאתי לידי חיוב חטאת במדינה גזירה שמא יקשור קשר של קיימא עד כאן:

שלא התירו לך:    ס"א לא גרסי מלת לך:

סליק פרקא וסליקא מסכת עירובין בעזר היוצר שחרים וערבין:ובעזרתו שהוא רופא חולים ופסחים. נתחיל מס' פסחים:

תפארת ישראל

יכין

קא) שרץ שרץ מת מח' שרצים שמטמאים.

קב) כהן מוציאו בהמיינו באבנטו, דמוקצה ליכא דאין שבות במקדש. מיהא אבנט שנטמא מהשרץ ונעשה ראשון לטומאה, אינו מטמא לכהן במקדש, דאדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה.

קג) שלא לשהות את הטומאה דאע"ג דמטמא לאבנט, הכי עדיף טפי, משישהנו עד שיחפש אחר צבת ללקח בו השרץ.

קד) רבי יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה שיטמא האבנט.

קה) מהיכן מוציאין אותו בשבת.

קו) ומבין האולם ולמזבח אבל בעזרה כופה עליו פסכתר עד שתחשך.

קז) ועל שגגתו חטאת כשנכנס שם בטומאה, דהיינו מכל עזרה.

קח) ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר סיר גדול של נחושת.

קט) שלא התירו לך אלא משום שבות ר"ש קאי אקושרין נימא במקדש [מי"ג], רק נטר לי' לת"ק עד שסיים כל מילי שבין מקדש למדינה, ולבתר הכי חולק עליו, וס"ל דאסור לקשור נימת כנור במקדש, מדמתחייב אקשר במדינה, וה"ק ר"ש, אל תתמה שכאן החמרתי בדיני שבת במקדש, ולעיל [סוף פ"ד] הקלתי בדיני שבת במדינה, שאמרתי דאפילו יצא ט"ו אמה יכנס, על זה קאמר, מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, ואותן ט"ו אמה שהתרתי שלך הם, ואינן חוץ לתחום, רק מפני הטועים, כדקאמר התם, וכמו כן ה"נ אני אומר שלא התירו לך לחכמים במקדש רק דבר שהוא משום שבות, דהיינו עניבה, ולא קשירה.

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים