רמב"ם על עירובין י
<< · רמב"ם · על עירובין · י
עירובין פרק י
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עירובין י רמבם
זוג זוג - פירושו תפילין של ראש ותפילין של יד, והוא שיניח של יד בידו ושל ראש בראשו, לפי שהוא סובר כי שבת זמן תפילין.
ורבן גמליאל אומר, שבת לאו זמן תפילין ואסור להניחן בשבת, אבל התירו לו ללובשן כדי להצילן שלא יאבדו, ומפני זה מצילין שנים שנים, רוצה לומר שיקשור שנים של ראש בראשו ושנים של יד בידו. והני מילי כשהם ישנים ברצועותיהן וקשריהם, אבל אם היו חדשים בלא רצועות ובלי קשרים לא נטריח עליו להצניען, כי שמא הוא קמיע עשוי בצורת תפילין ותכונתן.
וצבתים - כמו אגודות, והוא מגזרת "שול תשולו לה מן הצבתים"(רות ב, טז).
וכמו כן כריכות. וההפרש ביניהם, כי צבתים הוא שיהיו של ראש ושל יד בלבד קשורות אחת עם השנית בלבד, וכריכות הוא שיהיו רבות קשורות קשר אחד.
וזה שאמרנו מחשיך עליהם - בתנאי שיהיו כל כך רבות שלא יוכל במה שנשאר מן היום להביאן זוג זוג דרך מלבוש כמו שזכר.
ואמר ובסכנה מכסן - כגון שיהיה שעת השמד שאם נמצאו בידו יגיענו היזק, אבל אם הוא ירא מליסטין בלבד יוליכם כולם פחות פחות מארבע אמות כאשר בארנו בפרק אחרון משבת.
ואין הלכה כרבן שמעון בן גמליאל:
רבי שמעון חלק על המאמר שזכרנו בסוף ההלכה הקודמת, רוצה לומר מוליכן פחות פחות מארבע אמות, לפי שהוא אומר חיישינן שמא ילך בהם ארבע אמות ברשות הרבים, אבל הנכון שיתן הכריכה כולה לחבירו שלפניו, וחבירו לחבירו עד שיגיע לבית.
ומאמר רבי יהודה אפילו חוץ לתחום - בתנאי שתהיה אותה החבית הפקר, אבל אם יש לה בעלים העיקר אצלנו "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים" כאשר יתבאר בביצה [פרק ה משנה ג]. ואם החבית הפקר יוליכנה מיד ליד, ואפילו הוציאוהו חוץ לאלפים אמה.
ורבי יוחנן בן נורי סבר, נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן הולכות אלא אלפים אמה, כאשר בארנו בפרק הרביעי מזו המסכת. והוא מה שאמר לרבי יהודה, לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה, כלומר אם היה לה בעלים.
ודע, כי מותר לאדם להוליך הדבר פחות פחות מארבע אמות, או נותנו לחבירו, וחבירו לחבירו כאשר הזכיר רבי שמעון.
והלכה כרבי שמעון, והלכה כרבי יהודה:
אסקופה - היא הבניין שלפני פתח הבית, והיא כרמלית, וכבר נתבארו הרשויות בתחילת מסכת שבת.
ואמרם עד שלא הגיע לעשרה טפחים - כאשר בארנו בשבת, ובתנאי שיהיה הכותל משופע, בזו הצורה:
שינוח הספר ברשות הרבים. אבל אם היה הכותל עומד על הארץ על זוית עומדת, שיהיה הספר כשנתלה באויר רשות הרבים בלי מונח על שום דבר, הרי זה מותר לגללו ולהביאו אצלו כל זמן שלא הגיע קצתו לארץ.
ורבי שמעון אומר, אפילו הגיע לארץ מותר להגביהו לפי שהוא משום שבות, מאחר שמקצת הספר בידו ואינו כמי שעוקר מרשות הרבים לרשות היחיד, אלא אם יצא הספר כולו מידו ונח ברשות הרבים, ואסרו להגביה דבר מרשות הרבים ואפילו הוא דבוק וקשור ברשות היחיד, מדרבנן "דלמא נפיל ואתי לאתויי", ודבר שהוא מדרבנן אינו עומד בפני כתבי הקדש.
ואין הלכה כרבי שמעון:
זיז - הוא הקצה היוצא מן הכותל מבניין או עץ או אבן או זולתם.
ובתנאי שיהיה בינו ובין רשות הרבים יותר מעשרה טפחים, כי העיקר אצלנו כי רשות הרבים היא עד עשרה טפחים, ולמעלה מעשרה טפחים ברשות הרבים מקום פטור. ואסור להשתמש על זה הזיז היוצא אלא בכלי חרס ודומיהן לפי שהם אם יפלו ישברו, אבל דבר שאינו נשבר בנפילתו אסור להשתמש בו על זה הזיז, גזרה שמא יפול ברשות הרבים ויגביהנו שם:
מי שעמד ברשות הרבים והשתין ברשות היחיד חייב חטאת, וכאילו עקר מעל גבי מקום ארבעה, כיון שזה השתן מונח במקומו מיושב כיושב החפץ במקום ארבעה כאשר בארנו בהלכה ראשונה משבת.
ומאמר רבי יהודה, כי מי שנתלש רוקו מפיו, שאסור לו להלך ארבע אמות, בתנאי שיהפכנו בפיו.
ואין הלכה כרבי יהודה:
זה שאסרנו לעמוד ברשות אחד ולשתות ברשות אחר, בתנאי שתהיה השתיה בכלים נאים שהוא צריך אליהם ואי אפשר לו להניחן מפני חשיבותם, שאם נתיר לו לשתות מהם נחוש שמא יוציאם מרשות לרשות, אבל אם אין לשם כלים חשובים אצלו מותר לשתות, ואפילו לא הכניס ראשו ורובו למקום שהוא שותה.
ואמרו וכן בגת - הוא עניין אחר רוצה לומר לעניין מעשרות, כי מותר לו לשתות קודם הוצאת המעשר עראי ויש לו לשתות תוך הגת, אבל חוץ לגת אינו שותה עד שיוציא מעשר, וכבר נתבאר זה העניין בעיקריו וענפיו במסכת מעשרות.
ואחר כן חוזר לעניין שבת ואמר שקולט אדם המים - כלומר מקבל ממקום שפיכת המים, ומן הצנור כשיקבלנו מן המים עצמם, אבל אם נגעה ידו במזחילה כדי שיתקבצו המים בכפו וישתה אסור, אלא אם כן היה למעלה מעשרה טפחים שהוא מקום פטור, ובלבד שלא יהיה במזחילה ארבעה טפחים שהוא שיעור מקום פטור, ובתנאי אחר שלא יהיה בין המקום שמתקבצין ממנו המים ובין הגג היורדין ממנו המים פחות משלשה טפחים, כי העיקר אצלנו "כל פחות משלשה - כלבוד דמי", וכאילו קיבל המים מן הגג שהוא רשות היחיד והוציאן לרשות הרבים.
ודע כי "זוחלין" נקראו המים הניגרים מן הנהרות, והמעיינות הנובעות הניגרים על הארץ, והוא מלשון "זוחלי עפר"(דברים לב, כד) עניינו הנחשים והשרפים הנגרים על הארץ, ומזה קראו המקום שירדו בו המים מזחילה.
וצנור - ידוע:
כבר הקדמנו פעמים כי למעלה מעשרה באויר רשות הרבים מקום פטור. וזה הבור אין הפרש בין שיהיה בינו ובין הכותל ארבעה טפחים או למעלה, או אם הוא סמוך לכותל ומצא בחולייתו גובה עשרה. ודע כי הבור וחולייתו מצטרפין לעשרה, והוא עניין אמרם וחולייתו גבוהה, כאילו אמר וחולייתו משלימתו לעשרה, ובתנאי שיהיה סמוך לכותל.
וזו האשפה היא של רבים שאין מפנין אותה ברוב, אבל אשפה של יחיד אסור לשפוך עליה מים ואפילו היא גבוהה עשרה טפחים, גזרה שמא יפנו אותה בעליה ונמצא שופך מרשות היחיד לרשות הרבים:
כשיהיה בין קצות ענפי האילן והארץ פחות משלשה טפחים, הרי הוא כאילו נדבק בארץ ונעשו הם מחיצות כי "כל פחות משלושה - כלבוד דמי", ובתנאי שימלא חלל הענפים כולו בדברים דקים כתבן ודומה לו, כדי שלא יזיזנה רוח מצויה תמיד, כי כל מה שיניע אותו הרוח מצויה אינה מחיצה, והעיקר אצלנו "כל מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה - אינה מחיצה".
וזה שהתרנו לו להשתמש תחתיו הוא שיעור סאתים בלבד, והעיקר אצלנו "כל דירה שתשמישה לאויר - אין מטלטלין בה אלא בבית סאתים".
וכשיהיו שרשי האילן גבוהים מן הארץ שלשה טפחים אסור להשתמש עליהן, לפי שאסור להשתמש באילן ביום טוב וכל שכן בשבת, גזירה שמא יחתוך ממנו ענף כאשר יתבאר במסכת ביצה [פרק ה משנה ב]. ואם הם על הארץ פחות משלושה טפחים הם נחשבים כמו הקרקע.
והדלת שבמוקצה - שיהיה מקום מיוחד ואין להם בו תשמיש ולא צורך, כמו דיר או סהר, ויש לו פתח ואין לו ציר. אבל אם יש לו ציר, אפילו נשמט או נשבר מותר לנעול בה את המקום.
וחדקים - קבוץ "חדק", והם קוצים כמו "כמשוכת חדק"(משלי טו, יט), קושרין אלו הקוצים בקנים ועושין מהם לוח ונועלין בהם פרצות הגנות, כדי שלא יכנסו שם גנבים או חיות.
ואמרם גבוהים - (לה) אפילו היו גבוהים על הארץ באיזה שיעור שיהיה. וכל זה כשלא היו קושרין בקשר דבק בכותלים, אלא עראי מגביהין אותן ומחזירין אותן:
כמו שאוסר רבי מאיר, שיעמוד אדם ברשות הרבים ויפתח ברשות היחיד, כמו כן אוסר שיעמוד בכרמלית ויפתח ברשות היחיד.
ולפיכך הביאו עליו ראיה מזה השוק שהיה בירושלים, שהיו מפטמין שם העופות ומוכרים אותן, שהוא כרמלית והחנות רשות היחיד, והיו עומדין בשוק והיו פותחים החנויות בשבת. ונחשוב ירושלים כרמלית לפי שהיא עיר של רבים והיו לה פתחים רבים, ולא היתה מעורבת על העיקרים שבארנו בפרק חמישי מזו המסכת.
ואין הלכה כרבי מאיר בשני המאמרים, לא ברשות הרבים ולא ברשות היחיד.
פטמין - תרגום "בריאות"(בראשית מא, ד) "פטימתא", ולפי שזה השוק היו מפטמין בו העופות ומשמנין אותן, נקרא שוק של פטמין:
נגר - היא קורה שעושין אותה בשתי וערב, ונוהגין אותה בדלתות ונועלין בה השערים, וקוראין אותה בני אדם בלשון ערבי "מערץ", ועניינו כמו בריח לפי שהוא מבריח מן הכותל אל הכותל.
וקלוסטרא - דמות רמון או מרובעת וכיוצא בו ממה שיורה עליו שהוא כלי, ואינו קורה בעלמא שהוא אסור לטלטלה בשבת.
והלכה כרבי יוסי:
הנגרר - פירשו בה שהוא הדבק בדלת בקשר.
והמונח - הוא שהוא מובדל ואינו דבק, ולוקחין אותו ביד ומרכיבין אותו על הדלתות על המנעול, ואחר כן מסירין אותו ועושין במקום אחר, ומפני זה קרא אותו "המונח".
וזה הדבר הוא בנגר שאין בראשו גלוסטרא, כי מי שיש לו היכרא מותר ואפילו מונח כאשר בארנו קודם.
והלכה כרבי יהודה:
ציר - ידוע מגזרת "תסוב על צירה"(משלי כו, יד), והוא שם עברי ממש.
(ואמרם "אם נשמט מכף שלו", אין מחזירין אותו מפני זה אסר החזרת הכף גזירה שמא יתקן אותו לפי שהוא צריך לחזוק יותר בלי ספק, וכן אמרו "שמא יתקע".)
ואין הלכה כרבי יהודה:
רטיה - היא חתיכה של בגד שפושטין עליו המשיחה לתת אותו על המכה.
וכשנפלה מן המכה או שפרשה בידו ונתנה על גבי כלי, מותר לו להחזירה כל זמן שלא נפלה על גבי קרקע, אבל כשנפלה על גבי קרקע אסור להחזירה אלא לכהן במקדש. ונתינת משיחה על המכה לכתחילה אסור בין במקדש בין במדינה.
ו'קושרין נימא - הוא שקושרין היתר כשנתק יתר מיתרי הנבלים והכנורות ודומיהן מן הכלים שהיו במקדש, שהיו אומרים עליהם השיר בכל יום כאשר יתבאר במקומו [ערכין פרק ב משנה ו].
ויבלת - ידוע, והוא כמו ראש מסמר בגוף האדם, וגם כן ידוע שהעבודה אינה מותרת לבעלי יבלת:
גמי - הוא גומא.
ובכאן דיבר בדבר הידוע, כי הגומא מועיל למכה. ויש לו לקושרו בחתיכת בגד ויעבוד, ולא יפסול לעבודה בתוספת אותו הבגד, ובתנאי שלא תהיה מובדלת בין בשר ידו והמזרק או הסכין בעת עשיית העבודה.
ואמרם אם להוציא ממנה דם - לסחוט המכה ולהוציא ממנה דם.
בוזקין - כמו זורקים, והוא מגזרת "כמראה הבזק"(יחזקאל א, יד), רוצה לומר שהוא כמי שזורק דבר מידו פעם אחר פעם.
שלא יחליק - כדי שלא תמעד רגלו בסיבת שמנונית הבשר הזב שם, כי הבשר היו צוברים אותו על הכבש כאשר יתבאר במקומו במסכת תמיד.
וכבש - שם המעלה שהיו עולין בה למזבח.
ובור הגולה - בור היה בלשכה מן הלשכות והיה עליו גלגל, והיה נשמע לאותו גלגל קול גדול בעת השאיבה, וכן בור הגדול ובור חקר.
חקר והקר שוין, קורין אותו כך לפי שהיה נובע מלשון "כהקיר ביר מימיה"(ירמיה ו, ז).
והיו על אלו שני בורות הנזכרים גלגלים, והתירו להם הנביאים בעלותם לרגל לדלות מאותן הבורות באותן הגלגלים. ונשארו העם נוהגין לדלות מהן בלבד מפני התרת הנביאים, ולא העתיקו הדין לבורות אחרים. ומה שאסרו השאיבה לגלגלים בשאר הבורות, גזרה שמא ידלה לגינתו או לחורבתו או למקום שירצה למלאות מים, למהירות השאיבה באלו הגלגלים. וכמו כן מותר לשאוב בהן תוך המדינות והקול הנשמע לגלגל בעת השאיבה אין אוסרים אותו, וכמו כן אין אוסרין להקיש בשלשלת הפתחים והדומה להם. אבל מה שהוא אסור מן הקולות אינו אלא מה שהוא כקול של שיר כלומר שיהיה לו נעימות על הסדר, והוא אמרם "לא אמרו, אלא בקול של שיר בלבד". והתרנו כל מה שקדם זכרו במקדש, כי העבודה חייבת בשבת, וכמו כן כל מה שהוא משום שבות והוא מצרכי העבודה והמקדש מותר לעשותו בשבת במקדש, והוא אמרם "שבות שבת - במקדש התירו":
המיינו - הוא החגור שחוגר על עצמו, תרגום "אבנט"(שמות כח, ד) "המיינא".
ודע כי כל מי שנכנס באיזה מקום שיהיה מן העזרה והוא טמא, אם היה שוגג חייב חטאת, ואם היה מזיד חייב כרת.
רבי עקיבא אומר, מוציאין השרץ בשבת מכל העזרה.
וצבת של עץ - הם מלקחיים מעץ שאינן מטמאין, כי פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה מן התורה כאשר יתבאר בתחילת כלים.
ותרגום "סירותיו"(שמות כז, ג) "פסכתרוותיה", והנפרד פסכתר.
ורבי שמעון סבר, כי מי שנפסק לו יתר במקדש שלא יקשרנו כמו שזכרנו במה שקדם, אבל קושר קצתו על קצתו בעניבה בלבד. ועוד קדם לך מדבריו בפרק הרביעי מזאת המסכת, כי מי שיצא חוץ לתחום אפילו חמש עשרה אמה יכנס, שאין המשוחות ממצין את המידות. ודיבר על שני המשפטים כמו שהוא סובר ואמר, כי זה שאמרנו יכנס אפילו יצא מן התחום חמש עשרה אמה, אינו מפני שיש לאדם חוץ לתחום אפילו אצבע אחד, אבל נתנו לך אלו חמש עשרה אמה לפי שהם שלך ומכלל תחום שלך, שאין המשוחות ממצין את המידות. וכמו כן זה שהתרנו לך שתקשור היתר בעניבה, התרנו לך דבר שהוא משום שבות, שהם עצמם אסרו זה הדבר, וכן הקשירה בעניבה מדרבנן היא אסורה.
ואין הלכה כרבי שמעון בשני המאמרים, אלא כמו שזכרנו במה שקדם.
והלכה כרבי עקיבא, והלכה כרבי יהודה:
משנה עירובין, פרק י':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב