תוספות יום טוב על עירובין י

משנה אעריכה

המוצא תפילין וכו'. הך פירקא במסכת שבת הוה ליה למיתני גבי הוצאות אלא משום דקתני (במשנה ב') רי"א כו' ואפי' חוץ לתחום ועוד משום דקתני בס"פ רש"א מקום שהתירו כו' ומפרשי' דקאי אס"פ [מי שהוציאוהו]. תוס':

המוצא תפילין. פי' הר"ב בשדה במקום שאין משתמרין ר"ל ויש לחוש שיתבזו וכדכתב בדבור בישנות ואסור להניחן במקום בזיון. וכן אוכיח מדברי רש"י בסוף המשנה (מ"ש רש"י בכאן במקום שנאבדים לשון אבוד וכלייה הוא תדע דלא כתב שיגנבו דמשום גנבי לא התירו וכן כתבו התוס' בסוף פ"ק דביצה. ולשון הטור סי' ש"א בבזיון במקום שאין משתמרין הכי נמי קאמר בבזיון דהיינו במקום כו' שיש לחוש לבזיון ואפילו דעד עכשיו לא נתבזו. [ושם תפילין פירשתי ברפ"ד דמנחות]:

מכניסן זוג זוג. פי' הר"ב קסבר שבת זמן תפילין הוא. והכי מסקנא דגמ' דמחוורתא כדשנינן דבהא פליגי תנא קמא ורבן גמליאל. ותימא דהכא פסק הר"ב וכל הפוסקים כת"ק דזוג זוג מכניסן. וא"כ סבירא לן דשבת זמן תפילין. ובמשנה ג' פ"ג דברכות מפרש הר"ב דשבת לאו זמן תפילין וכן הסכמת כל הפוסקים. ונמצאו שתי הלכות פסוקות דסתרן אהדדי. ואפי' אם נתרץ דברי הפוסקים ונאמר דהך מחוורתא דקאמר בגמרא היינו לשנויי מאי דס"ד דפליגי בדרב שמואל בר רב יצחק דאמר מקום יש בראש שראוי להניח בו שני תפילין וכו' דת"ק לית ליה דרב שמואל בר ר"י ור"ג אית ליה ומשני דכ"ע אית להו ובשבת זמן תפילין פליגי וקאמרי' תו ואב"א כו' ואב"א כו' ולדחות כל הני שנויי אמרינן מחוורתא כו' אבל אה"נ דלפי האמת האי שנויא גופיא שנויא בעלמא היא. ופלוגתייהו בדרב שמואל בר רב יצחק ולכ"ע שבת לאו זמן תפילין הוא. הנה מלבד דכל זה דוחק ואין זה במשמע. גם בתוס' בדף צ"ו ע"ב בד"ה לא ס"ד. נראה מדבריהם דאין סברא לומר כן דתנא קמא לית ליה דרב שמואל. ואפי' כי נימא הכי אכתי קשיא לי מתיר אע"ג דליכא פי תקרה. גמ'. ומכלל הא כ"ש הך דלעיל דאיכא נמי פי תקרה. אלא דאמר ר"י להא דלעיל דקסבר דרבנן יודו לו בההוא [ועי' מ"ש בס"ד פ"ד]:

מערבין. כלומר משתתפין. הר"ר יונתן. וכבר ראית כיוצא בזה פ"ו מ"ה: הלכה פסוקה אחרת מהרא"ש שהביא בטור א"ח סי' ל"ד דפסק להא דרב שמואל שיוכל להניח ב' זוגות חד דרש"י וחד דר"ת והא הכא פסקינן כת"ק דלית ליה דרב שמואל וצ"ע ועוד נשאר ג"כ בתימה מה שהקשיתי על הטור במשנה ב' פ"ו דשבת. ועיין סוף פ"ק דביצה:

בישנית. פי' הר"ב שניכר הקשר כו' ואע"ג דהשתא אין בו קשר רשאי ללובשו דאפ"ה הוי דרך מלבוש א"נ דעונבו. תוספות:

אבל בחדשות פטור. פי' הר"ב אין מחללין דאיסור נמי איכא והכי תניא בברייתא דף נ"ז ר"י אוסר בחדשות וכ"כ בתוספות:

ובסכנה מכסן והולך לו. פי' הר"ב בסכנה של שמד ופירש"י אכולה מתני' קאי בין מעט בין צבתים מכסן בטליתו (והר"ר יונתן כתב בקש ותבן וניחא טפי דאין כאן הרגש) שלא יוטלו כל כך בבזיון ומניחן שם והולך ולא [יזיזם] משם שמא ירגישו בו ויתחייב למלכות אבל סכנה דלסטים נכרים קאי אמחשיך דאי איכא סכנה להחשיך מפני הלסטים מוליכן וכו' ולא יניחם שם שלא יזלזלו בהם הלסטים. וינהגו בהם מנהג בזיון ע"כ. דקדק רש"י לכתוב לסטים נכרים משום דבסוף פ"ק דביצה אמרינן דלסטים ישראל לא אתי לזלזולי בהו והרי לא התירו אלא משום חשש בזיון כמ"ש לעיל. ומ"ש הר"ב דחסורי מחסרא והכי קתני. גמ'. ומשום ר"ש דפליג במשנה דלקמן איצטרך למחסרא. [ונ"ל דרבינו הקדוש הוכרח להחסיר למשנתינו דהא חכמי המשנה לא רצו לגלות הא דפחות פחות מד' אמות כמ"ש בר"פ אחרון דמסכת שבת]:

משנה בעריכה

רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר"ש בגמ'. כדכתב הר"ב והרמב"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר"ב. וכתב ג"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד"א. וכן בחיבורו פרק י"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס"ס ש"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב"ם ולטור לפרש בפ"ו מהלכות שבת וסי' רס"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ':

וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד"א. הר"ר יונתן:

אפילו מאה. דאע"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד"א גזירה וכו'. גמרא:

אפילו חוץ לתחום. פי' הר"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל"ז ע"ב ד"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ"ש הר"ב הא קיל"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר"ב כר"י וכן פי' הרמב"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא"ל. אבל במאי דפליג אר"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר"י אלא כר"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר"י ור"ש הלכה כר"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב"ם בפי"ב מה"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס"ס ש"א. וצ"ע למאי כתב כלל הלכה כר"ש. ואפשר משום בנו דאע"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר"ב אפשר שסובר כהרמב"ן שהביא ב"י והמגיד דס"ל דלא פסקינן הלכתא כר"י אלא לגבי דא"ל וכמו שכתבתי:

א"ל. פי' הר"ב ריב"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ"ד משנה ה':

המיינו. פי' הר"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב"ם:

ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ"ק דכלים. ובמשנה ה' פ"ה דתמיד פי' הר"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י"ב:

ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש"י. וכן פירש הר"ב בדברי בן ננס:

פסכתר. פירש הר"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ"ה דתמיד:

ר"ש אומר. כתב הר"ב ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ"ש הר"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא"א לעשותן מערב שבת. ומ"ש הר"ב וא"ל ר"ש לת"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר"ר יונתן דתחומין איכא מ"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע"כ. ומ"ש הר"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב"ם הוא. ולעיל בסוף פ"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר"ר יהונתן שלשם:

משנה געריכה

גוללו אצלו. פי' הר"ב הואיל וראשו אחד בידו. דאף ע"ג דמרשות הרבים לכרמלית לאו איסור דאורייתא איכא. מיהא הכא בנח ברשות הרבים מיירי ואיכא משום שבות ורישא ר"י היא:

משהגיע לי' וכו'. מ"ש הר"ב ובגמ' פריך והא לא נח. כלומר וקיי"ל רפי"א דשבת דקלוטה לאו כמי שהונחה דמיא. ומ"ש דנח על הכותל הוי כאילו נח [ברה"ר] הכי תנן לה במשנה ג' פרק הנזכר:

משנה דעריכה

[נותנין עליו. פירש הר"ב בני עליה והוא מלשון רש"י ז"ל. ותמיהני מי שייך עליה לכאן שאין חלון סמוך לקרקע עליה ואף אם היה כן מי שכיח בית שאינו גבוה רק י' טפחים ומי דחקו לפרש כן. והרמב"ם לא הזכיר בני עליה ולשון הטור סי' שנ"ג וחלון הבית פתוח לו. ומ"ש הר"ב ודווקא כלים הנשברים כו' עיין מה שכתבתי בס"ד בסוף מ"ו פ"ג דב"ב:

ומטלטל ברשות הרבים. עי' במשנה דלקמן]:

ובלבד שלא יוציא כו'. אעומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברה"ר קאי ועיין מ"ו. [והרבה דקדוקים יש לי בבבא זו בספר מעדני מלך פרק עושין פסין סי' ב' ואין להאריך בכאן]:

משנה העריכה

לא יעמוד כו' וישתין כו'. פי' הר"ב דשתן ורוק הוו כמונחין במקום ד' על ד'. בגמ' דמחשבתו שהוא צריך לכך משויא ליה מקום ועי' רפ"ק דשבת לענין ידו:

משנתלש רוקו. [והר"ב העתיק שנתלש אולי גירסתו היתה כמו שהיא במשנה שבסדר ירוש' מי שנתלש וכן נראה שהיתה גירסת הרמב"ם שכתב בפירושו כי משנתלש וכו'] ומה ש(א)פירש הר"ב והוא שנתעגל ונתהפך בפיו וכ"פ הרמב"ם וכגירסת מתניתין דכלים פ"ח משנהי' רבי יהודה אומר אם היפך וכו' וכדאיתא בגמ' ופירשו למשנתינו כדבריו דהתם אע"ג דהכא לא חילק כמו התם ובגמ' מסקי' דקשיין אהדדי. סברי להו דשיטתו דהתם עיקרית. ומדהכא הוא דחזר בו ופירשו לפי האמת ולא לפי משמעות המשנה אבל רש"י פי' כמשמעה וכתב משנתעגל ונאסף לצאת ועי' עוד מזה במס' כלים בס"ד:

משנה ועריכה

לא יעמוד אדם ברה"י וישתה ברה"ר. פירש הר"ב בכלים דהם צריכין לו הכי איתא בגמ' לא תקשה מסתמא דמשנה ד' דמותר לעמוד ברה"י ולטלטל [ברה"ר] אלא דלעיל בכלים שאינן צריכין לו והכא בצריכין לו. וכתב רש"י והא ליכא למימר דשתיית המים תיהוי הכנסה כמשתין ורוק דלא דמי דהתם קא עקר מרשות זו וקעביד הנחה לרשות זו אבל שותה עביד עקירה והנחה בחד רשות דהא ברשות שהוא שותה בה פיו עומד ובפיו נחין מיד ע"כ. וכתב הרא"ש ואע"פ שהן חוזרין ונבלעים במעיו אין חשש הואיל ונחו בפיו שהוא מקום פטור ע"כ:

וכן בגת. עי' במשנה ד' פ"ד דמעשרות:

למטה מי"ט. פי' הר"ב וה"ק עומד כו' וקולט בכלי למטה מי' טפחים מן המים היורדים מן המזחילה. לשון מסורס הוא דמ"ש למטה מי"ט קאי אמזחילה דמסיים. וסרסהו פרשהו כך. וקולט בכלי מן המים היורדים מן המזחילה שהיא ולמטה מי"ט. וכתב רש"י דהה"נ אם המזחילה למעלה מעשרה דשרי לקלוט כל שאינו מצרף ומחבר הכלי והא דתני במתניתין למטה משום שריותא דצינור במצרף כמ"ש לקמן בסמוך. ומ"ש הר"ב אבל יצרף כו' למזחילה שהוא בפחות מג' כו' כלומר דבהכי עסקינן דסתם מזחילה היא בפחות מג'. ומ"ש הר"ב ואע"פ שהיא למטה מי'. כלומר דאילו למעלה מי' לא משכחת שום צד היתר בצירוף כמ"ש לקמן בסמוך:

ומן הצינור מ"מ שותה. כתב הר"ב כלומר בין קולט בין מצרף משום דצינור לעולם בולט הוא כו'. כלומר ג' טפחים דלא הוי כלבוד לגג. ומשום דסתם צינור כן הוא הלכך נקט תנא דמתניתין הך שריותא בצינור אבל ה"ה למזחילה הבולטת ג"ט דדינא הכי. ומ"ש דכשאין בה ד' על ד' כו' דאע"ג דמתניתין בלמטה מי' ולבוד נמי ליכא כדאמרן אפ"ה ד' על ד' למטה מי' כרמלית הוי [כדפי' ברפי"א דשבת] ומפיק מכרמלית לרה"ר כן פירש"י. ומש"ה נמי לא שרינן צירוף אע"ג דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אלא בלמטה מי' משום דאי למעלה מי' אף על גב דאין בה ד' על ד' ולא לבוד אסור לצרף גזירה משום דיש בה ד' על ד' דהוי רשות היחיד כשהוא למעלה מעשרה כזיז דמשנה ד' כדפי' הר"ב שם אבל למטה מעשרה ליכא למגזר דאי נמי הוי ארבע על ארבע אכתי כרמלית היא נמצאת למד דאין בין מזחילה לצנור אלא שדברו חכמים בהווה:

משנה זעריכה

ממלאין הימנו בשבת. כתב הר"ב ואפילו הבור מופלגת מן הכותל של חלון ארבעה טפחים. בגמ'. דאי בסמוכה בפחות מארבעה למה לי חולייתו גבוהה עשרה דבור גופה רה"י דעמוקה עשרה ואין כאן רה"ר מפסקת דכיון שאין ד"ט מן החוליא לכותל הבית לא דרסי ליה רבים כלל והוי מקום פטור ומינה שמעת דכשהיא סמוכה דא"צ שתהא חולייתו י' וזהו פירוש השני שכתב הרמב"ם למתניתין דקמ"ל דבור וחולייתו מצטרפין לי' ובסמוכה וגם זה בגמ'. [ואע"ג דכבר תנן לה במסכת שבת בפי"א כמ"ש בפי' הר"ב דהתם סוף משנה ב'. תירצו התוס' שם דרגילות כך וכמ"ש כבר בשמם בריש מסכת ברכות. עוד תירצו דהתם קמ"ל צירוף ד' כשהחוליא עצמה גבוהה י' והניח דף עליה ובפרק חלון דף ע"ח מסיימי ואי לאו דהכא. מדשבת לא הוי יליף מידי דדלמא חוליא נקט אגב סלע דבכל דוכתא רגיל להזכיר חוליא בהדי סלע ע"כ. והתירוץ הב' מוכח בהדיא בסוגיא דפ' חלון] והא דמשנה ג' פ"ח דבעינן שתהא הבור מלאה לא דמי להכא דהתם אין מקום פטור ביניהם אלא מקום שלא עירבו בו:

[שופכין. מל' הר"ב שכתב ודוקא באשפה של רבים וכו' אבל באשפה של יחיד אין זורקין לה וכו'. משמע שגרסתו במשנה זורקין וה"נ מייתי לה בפ"ק דף ח' וכתבו עלה התוספות וז"ל זורקין לה בשבת משמע שהאשפה רחוקה מן הכותל ודרך למעלה מי' זורקים לה דהוי מקום פטור. ואית דגרסי שופכין ע"כ לשונם]:

משנה חעריכה

מטלטלין תחתיו. כתב הר"ב דכיון וכו' ונמצאו כמחיצות וכמ"ש בטור א"ח סי' שס"ב ועקרן במקום שמחוברין לאילן גבוה עשרה ע"כ. וז"ש רש"י והרי יש כאן מחיצה י' ע"כ משום דמסתמא נופי' מחוברין לעיקרן בגובה י"ט. ומ"ש הר"ב ומכל מקום צריך למלאות וכו' שבין הנוף לארץ וכו' מלתא דתמיהה הוא דכל לבוד דאמרינן בכולי דוכתי לא אשכחן שיהא ממולא ול' הרמב"ם בפירושו שימלא חלל הענפים ובפרק ט"ז מה"ש ממלא בין בדיו ועליו וכתב וקושרן בארץ עד שיעמוד ברוח מצויה ולא הבינותי היאך קושרן בארץ ואולי שמלשון הזה יצא לו להר"ב מ"ש שבין הנוף לארץ ורוצה לומר דדברי הרמב"ם שממלא בין בדיו ועליו וקושרן עם מה שמילא מתחתיהן ולארץ דאז לא ישב הרוח אפילו מתחת. וכל זה דוחק. גם הר"ב בעצמו לא פי' כן במשנה ד' פ"ב דסוכה ומשם למדו למשנתינו דהכא ובהלכות סוכה פרק ד' כתב הרמב"ם וקושר אותן. ולכן נ"ל כי מלת בארץ שכתב הוא ט"ס וצ"ל כאחת וטעות כזה מצוי שהיה כתוב כאחת והחליף כ"ף בבי"ת וחי"ת ברי"ש. ומ"ש הר"ב כשיעור בית סאתים עי' במשנה ה' פ"ב:

שרשיו. שיוצאין שרשיו מן הקרקע ונראין כמו באילנות הזקנים. ר' יונתן:

שבמוקצה. עי' במ"ג פ"ב:

וחדקים. פי' הר"ב קוצים ומסיים הרמב"ם כמו כמשוכת חדק (משלי טו):

אין נועלין בהן. ואי קשיא לך הא דפסקינן במ"ז פי"ז דשבת דפקק החלון שרי משום דתוספת אהל עראי שרי בשבת התם בחלון הוי אהל עראי שעשוי לפתוח ולסגור תמיד. אבל הכא במוקצה ופרצה קבע הוא שאין עשוי לפתוח אלא לזמנים רחוקים לפי שאין דרך כניסתו ויציאתו עליהם. ואם היה פתח קבוע לכנס ולצאת דרך שם. אע"פ שאין גבוהין מן הארץ נועלין בהם כן כתב הרא"ש בשם הראב"ד. ומיהו [אם היה בו ציר] צריך שלא יחזור הציר למקומה משום שמא יתקע. כתנא קמא דמשנה י"ב:

גבוהים מן הארץ. באיזה שיעור שיהיה. הרמב"ם. והכי תנא בגמ' אפי' מלא נימא. ובפי' הר"ר יונתן שלשה טפחים וטעות הוא כמו בטור א"ח סי' שי"ג כדכתב שם בב"י:

משנה טעריכה

אא"כ עשו מחיצה גבוהה עשרה טפחים. רש"י פירש דאסיפא קאי. והר"ר יונתן פירש דבין אסיפא בין ארישא קאי. שאם יעשה מחיצה סמוך לפתח מבחוץ מרה"י לרה"י קא מטלטל:

דברי רבי מאיר. וסתם מ"ד דעומד כו' ומטלטל דלא כר"מ כדאיתא התם בגמ' ואע"ג דבמשנה ו' פירש הר"ב דבחפצים הצריכים לו אסור לטלטלן וכמ"ש שם הך מפתח נמי אינו צריך אליו באותו רשות שהוא עומד בו בטור סי' ש"ן וכפי הר"י:

שהיה בירושלים. פי' הר"ב דכרמלית היא כיון שדלתותיה נעולות בלילה לא מקריא רה"ר דעיר של רבים היא שאוכלוסין הרבה באין לה. אבל עכשיו דדלתותיה נעולות לאו רה"ר שאינה כדגלי מדבר שהוא דרך פתוח כל שעה כדפירש רש"י בגמ'. והאי כרמלית לאו דוקא כרמלית אלא כדין כרמלית שאסור לטלטל ממנו לרה"י ומרה"י לה. דהוי עיר של רבים שאסור לערב וכו' וכמ"ש הרמב"ם לפי שהיא עיר של רבים וכו'. לא היתה מעורבת וכו'. ועל העיקרים שבארנו בפרק ה' מ"ו. ורש"י שפירש דמערבין כולה אלא שלא עירבו. היינו לפי פירושו בפ"ה דמפרש עיר של רבים דרבים בוקעים בה. ואם דלתותיה נעולות מערבין כולה. ודוחק לומר שאם היתה ירושלים יכולה לערב כולה שלא עירבו כולה. ולהרמב"ם ניחא דאינו יכולה להתערב כולה. ובסוף פ"ה דפסחים נמי משמע הכי. דתנן יצתה כת הראשונה וישבה לה בהר הבית לפי שלא היו יכולין להוליך פסחיהם בשבת כדפירש רש"י בעצמו. ואמאי לא עירבו מערב שבת כדי שיוכלו להוליך. אלא ודאי שא"א לערב כולה ומפני כן אפשר שלא עירבו כלל. כדי שלא יבואו להוליך אפילו במקום שאינו מעורב וע"ש רפ"ו. ומעתה מפירוש הרמב"ם עצמו מתיישב מה שהקשה כ"מ פי"ד וב"י סי' שמ"ה. אמאי קרי לירושלים כרמלית:

רבי יוסי אומר. ולא פליג ר"י וא"ל אלא שניהם חולקים עם רבי מאיר. הר"ר יונתן:

משנה יעריכה

ורבי יוסי מתיר. כיון שיש לו תורת כלי עליו ואע"פ שמלאכתו לאיסור. לצורך גופו שרי לטלטל. כדפי' הר"ב משנה ד' פי"ז דשבת ועי' עוד במשנה דלקמן:

יא נגר הנגרר. כתב הר"ב שאין בראשו גלוסטרא דאי יש הא שרי ליה רבי יוסי לעיל כלומר והכא רבי יהודה דנמי הלכה כמותו. לא התיר אלא בנגרר ולא ניחא ליה לפרש דלעיל נמי לא התיר רבי יוסי אלא בנגרר ור"א דפליג בעי קשור ותלוי כדפי' הר"ב שם. דס"ל דהואיל ור' יוסי משום דיש עליו תורת כלי מתיר לא איכפת לן אפי' אם אינו קשור כלל. וזו היא סברת הרמב"ם גם הטור סי' שי"ג לנוסח שכתב הב"י:

והנגרר אף במדינה. פי' הר"ב הואיל וקשור אע"פ שאינו תלוי והלכה כר"י. ולא קשיא הלכתא אהלכתא דבמשנה ז' פי"ז דשבת פסק כחכמים דפקק החלון אפי' אינו קשור ותלוי פוקקים בו. דנגר שאני שהוא בריח שתוחבין בו כדפי' הר"ב משנה י' דומה טפי לבנין והלכך בעי קשירה מיהת. כ"כ הטור. והמגיד בפכ"ו מה"ש מדקדק מל' הרמב"ם דמחלק דפקק החלון שהוא מתוקן ומוכן לכך מאתמול ויש לו תורת כלי עליו:

משנה יבעריכה

מחזירין ציר התחתון כו'. הר"ב סתם וכתב של דלת ואיכא למטעי דדלת בית וכל המחובר כמו בור ודות נמי בכלל. וליתא וכדמפרש טעמא דר"י דס"ל דאין בנין בכלי ש"מ דלאו בדלת שבדבר המחובר מיירי והכי תניא בגמ' ציר דלת שידה תיבה ומגדל במקדש מחזירין כו' ואל תטעה בלשון רש"י שכתב ציר התחתון של דלת חלון שידה תיבה כו'. דהכי פירושו חלון של שידה וכו'. לפי שאין פתח לשידה וכו' דפתח שם הונח לפתיחה המשמשת לכניסה ויציאה להכי אסברא וקרי לה חלון. וציר כ' הרמב"ם מגזרת תסוב על צירה (משלי כו):

אבל לא במדינה. פי' הר"ב גזרה שמא יתקע מסיים רש"י בגרזן או במקבת דהוי מלאכה וברפי"ז דשבת כתב דהוא גמר מלאכה וחייב משום מכה בפטיש ע"כ:

והעליון כאן וכאן אסור. פירש הר"ב דה"ל כבונה ומסיים רש"י וקסבר יש בנין בכלים ומלאכה. הותרה אפי' במקדש ע"כ. ועי' במשנה י"ד מ"ש שם בס"ד. ומ"ש הוה כבונה הקשו ע"ז התוס' מב"ה דמשנה ו' פ"א דביצה דס"ל דאין בנין בכלים [והר"ב פוסק הכא כת"ק] ופירשו דהכא טעמא משום דשבות גדולה כזו לא התירו במקדש וטובא אשכחן דלא התירו כגון סדור קנים וכו' דמשנה ו' פי"א דמנחות ע"כ. [ועי' עוד שם] וכן במי"ג וט"ו דפירקין ומשנה ח' וט' דפ"ה דפסחים. ועיין במ"ה פ"ק דביצה. [ובירושלמי אמתניתין דלקמן אר"י בר בון לא כל שבות התירו במקדש]:

משנה יגעריכה

מחזירין רטיה במקדש. פירש הר"ב כהן שהוצרך וכו' כדי שלא תהא חוצצת כו'. ומסיים רש"י דחציצה פוסלת בה דבעינן ולקח הכהן וכיון דחייץ לא הוי לקיחה בכהן. ומ"ש הר"ב דאי לא שריית ליה כו' הכי איתא בגמ' פ"ק דביצה דף י"א ע"ב דטעמא לאו משום שאין שבות במקדש ואפי' כהן דלאו בר עבודה. אלא דוקא כהן דבר עבודה הוא שהתירו לו סופו משום תחילתו ולפיכך אני תמה על מ"ש הרמב"ם בפכ"א מה"ש ומחזירין רטיה כו' שאין איסור שבות במקדש:

אבל לא במדינה. פי' הר"ב גזירה שמא ימרח וכפירש"י. ופירש שיחליק גומות שברטייה ע"כ. אבל לשחיקת סממנים ליכא למיחש כיון דמאתמול הוי עליה. והא דמ"ה פ"ו דשבת טעמא אחרינא כמ"ש שם תוס'. ומיהו רש"י בביצה מפרש משום שחיקת סממנים. ופירושו דהכא עיקר. כי כאן מקום המשנה:

ואם בתחלה כו'. פי' הר"ב שלא היתה קשורה מבעוד יום וכהן זה לא סלקה כו' וכ"כ רש"י. דס"ל דאי סלקה משום עבודה אע"ג דמאתמול הוא דסלקה מ"מ הואיל משום עבודה הוא שסלקה אי לא שריית ליה כו':

קושרין נימא במקדש. פי' הר"ב דקסבר מכשירי מצוה כו' ודוקא שנפסק באמצע כו' אבל כו' דהוי קשר של קיימא אסור. וכן כתב הר"ר יונתן. ותמיהני דכיון דס"ל דמכשירי מצוה שא"א לעשותן מע"ש דוחין מה לי שאינו של קיימא מה לי של קיימא דכיון דאדחייה אדחייה דהא הכי איתא לר"א דס"ל הכי כדאיתא בשבת פי"ט. וכ"ש למ"ש הר"ר יונתן דקסבר האי תנא עיקר שירה בכלי. ורש"י מפרש במשנה דקושרין ואע"פ דקשר אב מלאכה היא ורש"י ס"ל עיקר שירה בכלי כמו שאוכיח בר"פ בתרא דקידושין [ועי' במשנה דלקמן לתרץ מהכא אדלעיל ואדלקמן] והא דמפלגינן בגמ' בין באמצע למן הצד מפרש רש"י באמצע כשנפסקה באמצע קושרה שאלמלא עונבה לא תשמע קולה וכשנפסקה מן הצד דשם אינה צריכה חזוק כל כך עונבה ועי' בסוף פירקין. ומדברי הרמב"ם בפ"י מה"ש נראה דס"ל דמיירי דקשר שאינו של קיימא דסמיך להך מתניתין דהכא לההוא דסוף מסכת שבת דמדבריהם למדנו וכו' שקושרין ובאינו של קיימא. ונראה דלטעמיה אזיל דס"ל אין עיקר שירה אלא בפה כדפסק בפ"ג מהלכות כלי המקדש. וכן משמע דעת הר"ב במשנה ד' פ"ב דערכין ועי' ברפ"ה דסוכה. ומפירוש הר"ב דהכא שמענו ודאי דס"ל נמי דלא הותר קשר שאינו של קיימא שלא במקום מצוה. ואפי' לדברי רש"י למדנו דס"ל דלא הותר וכו' דהא מן הצד דעונבו משמע נמי דלא הותר אלא במקדש דאמקדש תנא לה בברייתא. מסייעין למ"ש בסוף מסכת שבת דלכ"ע לא הותרה קשירה שאינו של קיימא שלא לדבר מצוה:

חותכין יבלת במקדש. ברפ"ו דפסחים מפרש הר"ב דדוקא ביבשה דמפרך פרכה. ופי' נמי דבכלי אסור משום שאפשר לעשות מערב שבת:

יבלת. כתב הר"ב שנאמר או יבלת ואע"פ שלפי לשון המקרא מלת יבלת שם תואר הוא לבהמה שבה המום כמו שהתחיל עורת או שבור ולא אמר עורון או שבר שיהיה שם דבר מ"מ בלשון המשנה אי אפשר לומר כן דהיאך יאמר שיחתוך הבהמה המתוארת ונקראת יבלת ולא פי' מה יחתוך. אלא שבלשון המשנה יבלת שם דבר לאותו מום והוא נקרא בלשון אשכנ"ז וואר"ץ וקאמר שיחתכנה. כ"פ רש"י. ולא ישתנה משקלו כי נמצא שם דבר על זה המשקל כמו אדרת צמרת יבשת. ואל תתמה כי לשון חכמים לחוד ולשון מקרא לחוד. ועי' מה שכתבתי בריש מסכת תרומות. [ובפ"ק דפסחים משנה ב']:

משנה ידעריכה

כורך עליו גמי. [וא"ת] והא הויא חציצה ולעיל מפרש דלא תהא חציצה. מוקים בגמ' דהכא בשמאל דעבודת כהן בימין כדתנן בריש פרק שני דזבחים וא"נ בימין שלא במקום עבודה ופירש רש"י כגון על גב האצבע:

ואם להוציא דם וכו'. לשון הר"ב אסור דהוה ליה חובל כו' וקשה דתיפוק לי' שאין זה צורך עבודה. וז"ל רש"י אסור שאין זה צורך עבודה. ועוד דהוה ליה חובל וכו' ע"כ. והא דלא שרינן הכא אב מלאכה כמו גבי קשירת נימא לפירש"י דלעיל משום דאפי' כי תימא דצורך עבודה הוא כדי שלא יצא הדם ממנו בשעת עבודה ולאו אורח ארעא כו' ולכך ירצה להוציא קודם לכן. מ"מ הואיל ואין זה אלא משום דלאו אורח ארעא כו' לא הוי צורך עבודה כולי האי ולא התירו אב מלאכה וכ"ש שמתיישב ג"כ הא דמשנה י"ב מה שכתבתי שם בשם רש"י:

בוזקין. פי' הר"ב לשון כתיתה ומסיים רש"י כדאמר ברפ"ב דיומא ממאי דהאי ויפקדם בבזק (שמואל י' יא) מידי דמיבזק הוא ועוד כמראה הבזק (יחזקאל א) מפרש בחגיגה כאור היוצא מן החרסים שצורפים בהם זהב והם נקובים וסדוקים ולהב היוצא בנקב יש בו כמראה ירקרק או אדמדם:

על גבי כבש. והא דתנן ברפ"ב דזבחים שלא יעמוד ברגליו על גבי כלי כו' משום חציצה. מפרש בגמ' דהכא דלא הוי להך בזיקה כי אם בהולכת עצים למערכה דלא הוי עבודה. ומ"ש הר"ב אבל לא במדינה מפני שהוא מתקן לשון הר"ר יהונתן כמתקן חצירו כדי להלך בו והרי הוא כבונה:

מבור הגולה ומבור הגדול. פירש הר"ב כך שמם ושניהם היו בלשכת העזרה. בסוף מדות תנן לשכת הגולה שבו בור וע"ש בפירוש הר"ב ומ"ש עליו בס"ד. וכתב הר"ר יונתן דבור הגדול לא מצינו לו עיקר בעזרה חוץ ממקום זה ואפשר שבו היו משקעין את מי הכיור כדתנן ביומא [מ"י פ"ג] ולפי שלא יתכן לשקעו אלא בבור ארוך מאד אפשר לומר שבזה בור הגדול היו משקעין. ועי' שם ביומא:

בגלגל. כתב הר"ב אבל בשאר בורות אסור גזירה שמא ימלא לגנתו או לחורבתו. פירוש וחייב משום זורע שכמו שהזורע כוונתו להצמיח הפרי כן כוונת המשקה צמחים ואילנות כדפסק הרמב"ם בפ' ח' מהל' שבת. ומ"ש הר"ב במקום דליכא למגזר. להרמב"ם אפי' בחצר כל שאין שם גינה. ולר"ת דוקא בגלגל קטן כאותן שבבתים. טור א"ח סי' של"ח:

ומבאר הקר. כתב הר"ב על שם שהיה באר מים חיים קורא לו בור הקר. הכי מפרש בגמ' וכולהו בורות הנובעים מים חיים נמי נקראים כך. ולא זהו היתרו משום שהיה קר אלא היתרו מפני הצורך היה כדמפרש ואזיל:

משנה טועריכה

שרץ שנמצא במקדש. כלומר שמצאוהו מת. הר"ר יהונתן: