תפארת ישראל על עירובין י

יכין לפרק עשיריעריכה

משנה אעריכה

א) המוצא תפילין בשדה במקום שאפשר בית בזו.

ב) מכניסן זוג זוג שלובש א' בזרוע וא' בראש. אבל ללבוש ב' זוג ביחד אסור, דשבת זמן תפילין [ורק אסור ללבוש תפילין בשבת שמא תנתק הרצועה, ויביאם בידו ויוציאם לר"ה], ולהכי כשילבוש ב' זוג עבר על בל תוסיף.

ג) רבן גמליאל אומר שנים שנים דס"ל שבת לאו זמן תפילין, וליכא בל תוסיף, רק תכשיט הוה, ומדיש מקום בראש להניח ב' תפילין, להכי שניהן תכשיט הוו. וקיי"ל כת"ק [ש"א מ"ב], דאף דקיי"ל שבת לאו זמן תפילין [א"ח ל"ד], וליכא בל תוסיף, אפ"ה לא מחשב תכשיט רק כשלובש במקום תפילין, ושמא אין בראש מקום להניח ב' תפילין [ט"ז שם ומג"א ש"א].

ד) במה דברים אמורים בישנות שניכר ברצועות שהן תפילין קדושות.

ה) אבל בחדשות פטור פטור, אבל אסור להכניסן דשמא קמיע הן, ובש"ס מסקינן דחדשות היינו שאין הרצועות עדיין מקושרות וא"כ א"א ללבשן בשבת. ואת"ל א"כ עכ"פ יחשיך עליהן, י"ל כיון דלא חזו למצוה, עדיין אין כאן בזוי כשיניחן וילך [ועתוס' דצ"ח א'].

ו) מצאן צבתים הרבה זוגות, כל זוג קשור לעצמו.

ז) או כריכות הרבה כרוכות ביחד, שכשיביאם זוג זוג, לא יוכל להכניס היום כולן [והיינו דקאמרינן בש"ס דהיינו צבתים היינו כריכות. אלא דצבתיים, היינו דכריכי זוגי זוגי, ור"ל דשניהן אינו יכול להכניסן דרך לבישה מדהן מרובין. וק"ל א"כ למה נקט כלל צבתי' וכריכות, מה לי צבתים מה לי כריכות. וטפי הו"ל לש"ס לומר דצבתים היינו כריכות שאינן קשורין, ואינו יכול להכניסן מדהן מרובין, וכריכות היינו שהן מועטין אבל קשורין ואינו רשאי להתיר הקשר בשבת וכדאמרינן כה"ג (מנחות דע"א א') לא היה עושה אותן כריכות רק צבתים, ועי' רש"י שם. אי נמי צבתים נמי היינו מועטים, רק מדאינן קשורין כלל אינו יכול ללבשן עד שיעשה להן קשר דאסור בשבת וצ"ע].

ח) מחשיך עליהן ר"ל ממתין שם עד מוצאי שבת ובמתירא להשהות שם מלסטים, מוליכן פחות פחות מד' אמות [שם].

ט) ובסכנה שגזרו שמד על שמירת המצות, ומתירא להכניסן.

י) מכסן בקש.

משנה בעריכה

יא) עד שמגיע לחצר החיצונה שסמוך לעיר, ששם משתמרין כראוי.

יב) וכן בנו שנולד בשדה.

יג) נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו מאה ר"ל אע"ג שצריך להחליפו ק' פעמים ד' אמות, וקשה לי' ידא לילד לטלטלו הרבה.

יד) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית שמצא.

טו) לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום אם אותו שמצאה, עירב לשם.

טז) אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ר"ל אילו היה לה בעלים שלא ערבו, לא היה לה רק אלפיים ממקומה. ה"נ זו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן. ועי' לעיל פ"ד סי' ל"א.

משנה געריכה

יז) היה קורא בספר שעשוי בגלילה, ולאו דוקא ס"ת.

יח) על האסקופה [שוועלע] שרחבה ד' טפחים ואינה גבוה י' טפחים, דהו"ל כרמלית.

יט) גוללו אצלו דמדאגדו בידו הו"ל מרה"ר לכרמלית תרי דרבנן [ועי' שבת פ"י מ"ב]. ואי"ל ניחש שיפול מידו וישכח ויביאנה לרה"י, י"ל דמיירי באסקופה רחבה הרבה קודם שתכנס לרה"י, דאדהכי והכי מדכר [ש"ס].

כ) היה קורא בראש הגג והרי גג רה"י הוא.

כא) עד שלא הגיע לעשרה טפחים הסמוכין לארץ.

כב) משהגיע לעשרה טפחים מיירי בכותל משופע. דכשנח עליו הו"ל כנח בר"ה.

כג) הופכו על הכתב שלא יוטל בבזיון. ואע"ג שגם זה בזיון ואסור בכל ספרי קודש [כי"ד רפ"ב ה'], עכ"פ זה בזיון טפי והכא דלא אפשר שרי. אבל לא יגללו אצלו, דגזרינן אטו אין אגדו בידו, דאז הו"ל כמוציא מר"ה לגג רה"י, משא"כ אסקופה כרמלית היא.

כד) רבי יהודה אומר כולה ר"י היא, וחסורי מחסרא וה"ק, ואם אין הכותל משופע ר"י אומר וכו'.

כה) שאין לך דבר משום שבות כי הכא שאגדו בידו.

כו) עומד בפני כתבי הקודש וקיי"ל כר"י.

משנה דעריכה

כז) זיז דף הבולט מכותל למעלה מי"ט, בר"ה.

כח) שלפני חלון נותנין עליו ונוטלין ממנו בשבת ר"ל בני הבית שבו הזיז, נוטלין ונותנין דרך החלון כלים על הזיז. ודוקא כלים הנשברים דאל"כ חיישי' שמא יפלו לר"ה ויכניסם.

כט) עומד אדם ברשות היחיד ומטלטל ברשות הרבים ואף שאין ראשו ורובו בר"ה, לא גזרי' שמא יכניס הכלים דלא דמי לזיז, דהתם תשמישי הבית הם, חיישינן שפיר שיכניסם, משא"כ הכא מיירי בכלים שא"צ בפנים, וכ"ש דעומד בר"ה מותר לטלטל בר"ה ולא חיישינן שיעבירנו ד"א ברה"ר דקל יותר הכנסה מהליכה ד"א, וכן מוכח ממשנה א' ודו"ק.

ל) ובלבד שלא יוציא חוץ מד' אמות אעומד ברה"י ומטלטל בר"ה. קאי.

משנה העריכה

לא) וכן לא ירוק ובהשתין ורק חייב חטאת, דכעוקרן ממקום שהוא ד' על ד' דמי.

לב) אף משנתלש רוקו בפיו ומתעגל ומתהפך בפיו [ועי' ספ"ט דכלים].

לג) לא יהלך ד' אמות עד שירוק ולא קיי"ל כן.

משנה ועריכה

לד) וישתה ברשות היחיד ה"נ מיירי בשותה בכלי הצריך לו בפנים כסי' כ"ט. דאל"כ שרי. דלא דמי למשתין ורק דאסור לעיל סי' ל"א. דהתם עוקר ברשות זה משא"כ הכא העקירה וההנחה שניהן ברשות א', והרי פיו מקום פטור הוא.

לה) וכן בגת דדוקא בהכניס ראשו ורובו לגת, שותה וא"צ לעשר, דארעי הוא, משא"כ חוץ לגת קבוע הוא.

לו) קולט [אויפפאנגען].

לז) אדם מן המזחילה הוא דף שמונח בשפוע על ראש הכותל שבקצה הגג, כדי שיזובו מעליו הגשמים למטה.

לח) למטה מעשרה טפחים ר"ל העומד בר"ה. מותר לקלוט בכלי מים שזוחלין מהמזחילה, אף שאין פיה בולט מהגג ג"ט, דאז דינו כהגג להיות רה"י, ואפי' עומד וקולט למטה מי' טפחים, דשם ר"ה היא אפ"ה שרי. ודוקא קולט, אבל לא יחבר הכלי לפה המזחיל', דמדאין פיה בולט ג' טפחים, הו"ל כמוציא מגג רה"י לר"ה.

לט) ומן הצינור [דאכרעננע] שבולט פיה ג' טפחי' מהגג, ואינה רחבה ד' על ד' טפחים.

מ) מכל מקום שותה ר"ל אפילו מחבר הכלי לפי הצנור שרי, דמדבולט, דין הצנור כר"ה.

משנה זעריכה

מא) בור ברשות הרבים אפי' מופלג ד' טפחים מכותל שבו החלון למעלה.

מב) וחולייתו שפה גבוה שסביב לבור.

מג) חלון שעל גביו ממלאין הימנו בשבת דבור עמוק י' רה"י הוה, ושפה שגבוה י' בר"ה מקום פטור הוה, והו"ל כמוציא מרה"י לרה"י דרך מקום פטור, ואפילו מופלג הכותל מהבור ד' טפחים, עכ"פ כל אויר שבר"ה למעלה מי' מקום פטור הוה. ולא דמי להך דלעיל [פ"ח מ"ג], דהתם מדמרוחק ד' שייך לחצר והרי לא עירבו עמם, משא"כ הכא אף ששייך לר"ה, עכ"פ מקום פטור הוא ומותר לטלטל לשם ומשם לרה"י, ומה"ט גם מחיצה א"צ כלעיל [פ"ח מ"ח].

מד) שופכין לתוכה מים בשבת מטעם הנ"ל, ודוקא אשפת רבים, אבל אשפת יחיד, עשוי לפנות, ושמא יפנה אותה ולאו אדעתיה.

משנה חעריכה

מה) אילן שהוא מיסך על הארץ וענפיו סביב שהן למעלה מי', נוטין למטה סביב עד פחות מג' לארץ.

מו) אם אין נופו גבוה מן הארץ שלשה טפחים דהו"ל כלבוד.

מז) מטלטלין תחתיו ומ"מ צריך לקשור הענפים שלא יזיזם הרוח, דמחיצה שמנידה ברוח, אינה מחיצה בשום מקום, גם אין מטלטלין תחתיו יותר מע' אמה וד"ט על ע' אמה וד"ט, דהיינו בית סאתיים. דכל מחיצה כי הך שאינה למדור רק עשוי לשמור השדות מתוכו, אין מטלטלין בה יותר מבית סאתיי'.

מח) לא ישב עליהן דאסור להשתמש באילן שמא יתלש, ובנמוך מג' הרי הוא כקרקע.

מט) הדלת שבמוקצה חצר שאחורי הבתי', אין לדלתה צירים, רק זוקפה נגד הפתח.

נ) וחדקים שבפרצה קוצים שיחדם לסתום עמהן פרצת החצר.

נא) ומחצלות אריג מקנים, [מאטטע] שיחדה לסתום עמה פתח החצר.

נב) אין נועלין בהן דמדאין רגיל לכנס לשם, וגם אינן קבועים בהפתח, אם לוקחן וסותם בהן מחזי כבונה. משא"כ פקק החלון [שבת פי"ז מ"ז] רגיל לפתוח ולסתום בו.

נג) אלא אם כן גבוהים מן הארץ משהו, שאינן מונחין על הארץ, דאז ניכר דעשוין להפתח, ולא מחזי כבונה מחדש.

משנה טעריכה

נד) ויפתח ברשות הרבים במפתח המונח שם בר"ה, אע"ג דא"צ להמפתח ברה"י דאז ליכא למיחש שיכניסנו. ופלג אמ"ד סי' כ"ט, ואפילו במונח בכרמלית מחמיר.

נה) אלא אם כן עשה מחיצה גבוהה עשרה טפחים בר"ה סביב מקום המפתח והפתיחה, כל שהמפתח בר"ה, או סביב מקום עמידתו, כשהמפתח ברה"י.

נו) אמרו לו מעשה בשוק של פטמין מוכרי בשר [רש"י].

נז) שהיה בירושלים דמדדלתות ירושלים נעולות בלילה, כרמלית היא. [ותמוה האיך לא עירבו בה. ונ"ל משום דהרבה צדוקי' ובייתוסים היו בה שאסרו על השאר, וכמעשה דר"ג פ"ו, ולפעמי' גם המלך בעצמו צדוקי הי' (כקדושין דס"ו א' וברכות כ"ט א'), ולא רצו לבטל רשותן אל הפרושים].

נח) שהיו נועלין חנותן.

נט) ומניחין את המפתח בחלון שעל גבי הפתח אף דהחלון רה"י, והמנעול שלמעלה מי' טפחי' מקום פטור, והרי עומדים בשוק כרמלית, דמטלטלו ברה"י, וקא"ל לר"מ למה פלגית עלינו בכרמלית, אמנם באמת לרבנן אפילו בר"ה שרי, כסי' כ"ט.

ס) רבי יוסי אומר שוק של צמרים מוכרי צמר. ונ"ל דקמ"ל אף דהכניסה ויציאה לשם אינה לצורך שבת כל כך, ככניסת חנות הפטמין, שהיו מוכרין ג"כ בשר מבושל [ככלים פ"ה מ"ו], אפ"ה לא גזרינן.

משנה יעריכה

סא) נגר [ריעגעל].

סב) שיש בראשו גלוסטרא [קנאפף], דתורת כלי עליו לדוך עמו פלפלין דאילו בלי גלוסטרא היינו נגר המוכרן דלכ"ע אסור [כמי"א].

סג) ר' אליעזר אוסר לנעול בו, אא"כ קשור ותלוי [כשבת פי"ז מ"ז].

סד) ורבי יוסי מתיר מדתורת כלי עליו, אף שמלאכתו לאיסור, שרי לטלטלו לצורך גופו להתיר, כגון לנעול בו.

סה) בא רבן גמליאל והזקנים והתירו להן ואע"ג דדברים המותרים ואחרים נהגו בו איסור אי אתה רשאי להתיר בפניהן [כפסחים דנ"א א'] היינו בידעו שהוא מותר והחמירו ע"ע משא"כ בשטעו בדין [כי"ד רי"ד].

משנה יאעריכה

סו) נגר הנגרר שהנגר קשור בחבל שבדלת, ונגרר בארץ. ומיירי שאין בראשו גלוסטרא.

סז) נועלים בו במקדש דאין שבות במקדש.

סח) אבל לא במדינה דמדאינו תלוי מחזי כבונה.

סט) והמונח שאינו קשור כלל, רק מונח בארץ.

ע) כאן וכאן אסור דנגר גרע טפי מפקק החלון [שבת פי"ז סי' נ'], וכבונה ממש הוא.

משנה יבעריכה

עא) נועלים בו במקדש דאין שבות במקדש.

עב) מחזירין ציר התחתון [אנגעל] התחתון שבדלת שבכלי שנשמט ממקומו.

עג) אבל לא במדינה אף דנוח להחזירו, עכ"פ שמא יתקעהו במקבת וגרזן, והו"ל מלאכת מכה בפטיש.

עד) והעליון כאן וכאן אסור דמדיצא הציר העליון, יפול הדלת, והו"ל כבונה, דס"ל יש בנין בכלים.

עה) רבי יהודה אומר העליון במקדש ס"ל אין בנין בכלים, וליכא רק שבות כשיתקע, ובמקדש לא גזרו.

עו) והתחתון במדינה דבתחתון א"צ לתקעו במקבת [ולתוס' גם ת"ק ס"ל אין בנין בכלים, רק ס"ל שבות גדולה כזו שמא יתקע לא התירו במקדש].

משנה יגעריכה

עז) מחזירין רטיה [פפלאסטער] שעל המכה.

עח) במקדש כהן שעובד ולוקח הרטיי' מעל מכתו שלא תחצוץ בין בשרו לבגדו [כזבחים י"ט א'], מותר להחזירה לאחר עבודתו על מכתו, דבכהן שאינו עובד אסור, אע"ג שהיא רק שבות, הרי אינו צורך עבודה, והרי אפילו לצורך עבודה גזרו על כמה שבותין במקדש [כתוס' שבת דצ"ה א', ותוס' פסחים דפ"ה א'], וכמו כן לא התירו לטלטל נרות במקדש [כרתוי"ט תמיד פ"א מ"ג], וכמו כן בגחלים שם שנתפזרו לא התירו לכבותן, אף דהוה מלאכה שא"צ לגופה [כלשם פ"ה מ"ה], רק בכהן העובד הכא, התירו סופן משום תחלתן, דאי לא שרית לי' להחזירה, לא יסירנה.

עט) אבל לא במדינה גזירה שמא ימרח רטייתו, דהוא תולדת ממחק. וקיי"ל [שכ"ח סכ"ה] דדוקא בתרתי לטיבותא שנפלה הרטייה מעצמה, ולא נפלה רק ע"ג כלי, ולא על הארץ, אז מותר להחזירה, וע"י עובד כוכבים דוקא במצטער הרבה מותר להניח רטייה [ט"ז שם סק"כ], אבל למרח רטייה ע"י עובד כוכבים, דוקא בחלה כל גופו שרי [מג"א שם סקכ"ט].

פ) אם בתחלה שלא היתה עליו מבעו"י.

פא) כאן וכאן אסור ולא שייך אין שבות במקדש, דלאו צורך גבוה הוא.

פב) קושרין נימא [זאייטע] שבכנור שניתק בשבת.

פג) במקדש לשיר, דס"ל עיקר שירה בכלי, ומדאי אפשר בלא"ה, שרי. ודוקא באמצע שאי אפשר לעונבה שם, שע"י העניבה יפסד קולה, אבל סמוך ליתדות. הרי יכול לעונבה שם ולא יפסד הקול, להכי אסור לקשור.

פד) אם בתחילה שניתק מאתמול.

פה) כאן וכאן אסור מדהיה יכול לקשרה מדאתמול. וחייב עלה ב' משום קושר ומשום מכה בפטיש.

פו) חותכין יבלת [ווארצע] שהוא מום בקדשים.

פז) במקדש ומיירי ביבשה שמפרכה בידו, ואפ"ה במדינה אסור [כך משמע בא"ח ש"מ ס"ב, וע"ש].

פח) ואם בכלי כאן וכאן אסור דהו"ל תולדה דגוזז.

משנה ידעריכה

פט) כהן שלקה באצבעו ואינו ראוי שיעבוד ומכתו נראית.

צ) כורך עליו גמי [באסט], אע"ג שמרפא, לצורך עבודה שרי. וחציצה ליכא, דמיירי שלקה שלא במקום עבודה.

צא) אבל לא במדינה דרפואה שבות, משום שחיקת סממני'.

צב) אם להוציא דם שמהדק הגמי על החבורה.

צג) כאן וכאן אסור דהו"ל אב מלאכה שחובל, ותו דהידק א"צ לעבודה.

צד) בוזקין בזק לשון שבירה הוא [כיומא כ"ב ב'], וה"נ ר"ל כותתין ומפזרין.

צה) מלח על גבי כבש של מזבח (א).

צו) בשביל שלא יחליקו בשעת הליכת כהנים עליו. ומיהו אי מבטל לי' למלח בכבש, הרי מוסיף על הבניין ביהמ"ק, דאסור אף בחול, אלא מיירי כשלא מבטל לי' להמלח בכבש, ואפ"ה לא הוה חציצה בין רגלי כהנים לרצפה, דאין בוזקין המלח רק בשעת הולכת עצים, דלאו עבודה היא. ובמדינה אף דלא מבטל לדבר שפיר אסור לעשות כן בלי שינוי, ואי מבטל לי' בחצרו, אף בשינוי אסור.

צז) וממלאים מבור הגולה ומבור הגדול כך שם ב' בארות שהיה בעזרה.

צח) בגלגל בשבת ובמדינה אסור אם יש סמוך לו גינה, דחיישינן שמא ישקנה, או במצוי שם מקום שריית פשתן חיישינן שמא ישאב לשרותו. וי"א דבדלי א' בגלגל, שרי למלאות לכ"ע [של"ח].

צט) ומבאר הקר כך שם באר א' שהיה במדינ' בדרך לעולי רגלים.

ק) ביום טוב דמדהותר ע"י נביאים, הניחוהו בהיתירו.

משנה טועריכה

קא) שרץ שרץ מת מח' שרצים שמטמאים.

קב) כהן מוציאו בהמיינו באבנטו, דמוקצה ליכא דאין שבות במקדש. מיהא אבנט שנטמא מהשרץ ונעשה ראשון לטומאה, אינו מטמא לכהן במקדש, דאדם וכלים אין מקבלין טומאה רק מאב הטומאה.

קג) שלא לשהות את הטומאה דאע"ג דמטמא לאבנט, הכי עדיף טפי, משישהנו עד שיחפש אחר צבת ללקח בו השרץ.

קד) רבי יהודה אומר בצבת של עץ שלא לרבות את הטומאה שיטמא האבנט.

קה) מהיכן מוציאין אותו בשבת.

קו) ומבין האולם ולמזבח אבל בעזרה כופה עליו פסכתר עד שתחשך.

קז) ועל שגגתו חטאת כשנכנס שם בטומאה, דהיינו מכל עזרה.

קח) ושאר כל המקומות כופין עליו פסכתר סיר גדול של נחושת.

קט) שלא התירו לך אלא משום שבות ר"ש קאי אקושרין נימא במקדש [מי"ג], רק נטר לי' לת"ק עד שסיים כל מילי שבין מקדש למדינה, ולבתר הכי חולק עליו, וס"ל דאסור לקשור נימת כנור במקדש, מדמתחייב אקשר במדינה, וה"ק ר"ש, אל תתמה שכאן החמרתי בדיני שבת במקדש, ולעיל [סוף פ"ד] הקלתי בדיני שבת במדינה, שאמרתי דאפילו יצא ט"ו אמה יכנס, על זה קאמר, מקום שהתירו לך חכמים, משלך נתנו לך, ואותן ט"ו אמה שהתרתי שלך הם, ואינן חוץ לתחום, רק מפני הטועים, כדקאמר התם, וכמו כן ה"נ אני אומר שלא התירו לך לחכמים במקדש רק דבר שהוא משום שבות, דהיינו עניבה, ולא קשירה.

בועז לפרק יעריכה

הערה (א): כך נ"ל דבמסקנא הדר בי' הש"ס. ומוקי למתני' בלא מבטל והא דתצי בברייתא דמותר לרדד בתבן. היינו בשנוי וכדרבא. ומתניתין מיירי בלא שינוי. ע"ש ודו"ק. אמנם ק"ל כיון דכל עיקר האיסור במדינה. הוא משום אשויי גומות כמ"ש רש"י בגמ' בד"ה דלא. וכ"כ נמי רמג"א (שי"ג סקי"ז). א"כ הרי הכבש מרוצף באבנים הי'. ובמרוצף אף במדינה ליכא משום אשויי גומו'. כאמימר דשרי זילחא (ר"ל לרבץ העיר) במחוזא. מדהי' רצפה בכל העיר (כשבת דצ"ה א') וכמו כן שרינן לכבד בית מרוצף (כאו"ח של"ז ב'). ואמאי אסרינן הכא במדינה היכא דהוה דומיא דכבש ואי"ל דביזוק מלח גרע. דדמי למדיח. דאסור אף במרוצף. משום שנכנסין המים בין אבן לאבן. ויש חשש אשויי גומות (כתוס' שבת הנ"ל ד"ה שרא). וה"נ המלח שנבזק נכנס בחריצין שבין אבן לאבן ; ליתא דא"כ גם במקדש לתסר. דאף שאינו מתכוון עכ"פ פ"ר הוה. דמ"ש מהדחת עזרה בע"פ דשלא ברצון חכמים עשו (כפסחים דס"ד א') ונ"ל דמזבח שהיה בנוי מתערובת סיד וקוניא ואבנים (כזבחים דנ"ד א'). והרי הכבש בכל דבר דמי בבניינו למזבח (כמדות פ"ג מ"ד) גם נקרא על שם המזבח (כזבחים דס"ב א'). לפיכך גם אופן בניינו הי' מסיד וקוניא כגופו של מזבח. ולהכי לא הוי כרצפה. ומה"ט כל דלא מבטל לי' להדבר שפזר במקום שפזרו. שרי. ורק במדינה משום גזירה דמחזי כבונה לא שרי רק בשינוי:

הלכתא גבירתאעריכה

הלכתא גבירתא כללא דפרק י

משניות א-בעריכה

כיון דשבת לאו זמן תפילין, וכשלובש ב׳ זוג ביחד ליכא בל תוסיף, לפיכך המוצא תפילין בשבת כבזיון במקום שאין משתמרין, ויש בהם רצועות, וקשורות, דידוע שאינם קמיעות, ויכול ללבשם, מכניסן זוג זוג, וכשהם רבים, ימתין עד הלילה ויכניסם, ובמתירא מוליכם פחות פחות מד"א, או נותנם לחבירו, וחבירו לחבירו עד שמגיע לחצר החיצונה; וס"ת ממתין עד הלילה ומביאה; ובגשמים יורדים, מתעטף בעור, ומכסה אותה ונכנס, וה"ה דמטלטלה כלעיל פחות פחות מד"א, או שנותנו לחבירו וחבירו לחבירו וכו׳ כמתירא להחשיך: וכן הדין בבנו שנולד בשדה ובחבית שמצא. 

משנה ג עריכה

הקורא בספר על האסקופה ונתגלגל ראש האחד מידו, גוללו אצלו בראש השני שבידו אפילו נתגלגל חוץ לד"א ובר"ה, והאסקופה ברה"י, ודוקא כתבי קודש, משא"כ שאר דברים דאפילו מכרמלית אסור להחזירם: היה קורא על גג רה׳׳י, ונתגלגל ראש האחד אינו מותר להחזיר, אלא עד שלא הגיע לי׳׳ט לארץ ובהגיע והכותל משופע ונח עליו אסור, רק מהפכו על הכתב: מיהא בכותל שאינו משופע כיון שלא הגיע לארץ מחזירו: 

משניות ד-ו עריכה

דף הבולט מכותל לר"ה למעלה מי"ט, ויש בו ד"ט על ד"ט, וחלון הבית הסמוך לו בתוך ג"ט פתוח לו, משתמשין עליו: ובב' דפים דב' אנשים זה למטה מזה, אפילו שניהם למעלה מי"ט, אינו מותר, אלא כששניהם בלתי רחבים דע"ד, דבלא"ה אוסרים זע׳׳ז ובענין כלים ששבתו בבית, ואפי׳ אין התחתון ד', ובתחתון ד׳ ולא בעליון, העליון משתמש רק כנגד חלונו, לא בצדדי החלון: ומיהא רק כלים המשתברים כחרס וזכוכית מותרים; מיהא בדבר רחב (לא בדף), שהמשתמש שם עומד עם הכלי, או אפילו בדף, ויוצא על אויר כרמלית וגבוה י"ט מותר ככל הכלים: עומד ברה"י ומטלטל בר"ה, ובלבד שלא יעבירם ד"א או מרה"י לר"ה, דחייב, ולא יעמוד ברה׳׳י ויוציא ראשו לר"ה וישתה שם או איפכא, אא"כ יכניס ראשו ורובו למקום ששותה, משא"כ לשתות בכרמלית, או איפכא מותר: ויש מתירים בכלים שאינם נאים לשתות אפי׳ בהושטת צואר לכד, ולהשתין או לרוק אסור אפילו לכרמלית, ואפילו הוציא אמתו ופיו לחוץ; ורוק שנתלש ומוכן לרוק יש אוסרים להלוך בו ד"א בר"ה; מזחילה, שהוא צנור ארוך לאורך הגג תוך ג"ט, אסור לאדם שבר"ה לחבר ידו להמזחילה למלעלה או למטה מי׳׳ט לקבל המים הנטפים, אא"כ המזחילה בולטת ג׳ [וסתם צנור בולט ג'] ואין בו דע"ד, או אפילו דע"ד ולמעלה מי"ט, ולקלוט מאויר אפי׳ למטה מי"ט ואפי׳ ידו תוך ג׳ למזחילה ואינה בולטת מותר.

משנה ז עריכה

בור בר"ה וחוליא סביבו ברה"י שהוא בתוך ד"ט מותר למלאות ממנו, וברחוק ד"ט דוקא בחוליא גבוה י"ט: אשפה של רבים בר"ה גבוה י׳׳ט ורחבה ד׳ מותר לזרוק לה מרה׳׳י משא"כ בהיא של יחיד.

משנה ח עריכה

כל מחיצה שאינה לדור, אלא לצניעות או לשמור מה שבתוכה, או לישב בה כדי לשמור השדות דאינו לדור בה יומם ולילה, היא מחיצה לטלטל מה שבתוכה עד בית סאתים; אבל אינו מחיצה לעשות שבתוכה מוקף לדירה ולהתיר הטלטול בו בהוא יותר מבית סאתים, ואילן שענפיו יורדים למטה תוך ג׳׳ט לארץ, ועיקרן במקום שמחוברים שבתוכה מוקף לדירה ולהתיר הטלטול בו בהוא יותר מבית סאתים, ואילן שענפיו יורדים למטה תוך ג"ט לארץ, ועיקרן במקום שמחוברים לאילן גבוה י"ט [או שגבוה י"ט רק באמצע, שעשוים כקשת], ורחבים במקום שגבוה י"ט ד"ט, ומילא הענפים בעצים או בקש וקשרם, שלא ינידם הרוח מותר לטלטל בתוכו עד בית סאתים; שרשי אילן אינו מותר להשתמש בהם, אלא באין גבוהין מארץ ג"ט, ואם באים למעלה ויורדים למטה, עכ"פ במקום שגבוהים ג"ט אסורים: היו גבוהים שלשה וחלל תחתיהם, אפי׳ בצד שאין חלל ושוה לארץ אסור: רחבה שאחורי בתים ותלה בה מחצלת מקנים [וכן פרצה שגדרה בקוצים כעין דלת] או שעשה בה דלת [העשוי מקרשים הרבה ויש לה אסקופה לאפוקי בלוח א'. או באין לה אסקופה התחתונה]. אז, אעפ"י דאין נכנסים ויוצאים בה תדיר דמחזי כבונה, נועלין בהן בניכר שהיה להם ציר, אפי׳ אין להם עתה [כ׳׳ש ביש להם עתה, מיהא אז צריך ליזהר, שלא להחזיר ציר למקומו כשהציר למעלה ולמטה, ורק כשהוא באמצע מותר]. ואפילו נגררים בארץ, בקשרם ותלאם לנעול בהם, ובאין להם ציר ולא היה להם ציר וה"ה בפקק החלון שאינו עשוי לפתוח אלא לעתים רחוקים]. אין נועלים בהם, אלא אם כן היו גבוהים מן הארץ מיהא בפתח העשוי לכניסה ויציאה תדיר, נועלים בו אפילו לא היה לו ציר מעולם ונגרר: 

משנה ט עריכה

מותר לעמוד בר"ה, וליטול מפתח ברה"י ולפתוח שם, ולהיפוך, כלעיל מ"ד.

משניות י-יאעריכה

דין נגר, ע׳ שבת פי"ז מ"ז: 

משנה יב עריכה

דין החזרת ציר, עי׳ שבח פי"ב מ"א. ויש למחות לסלק החלון ע"י עובד כוכבים בשבת דבישראל חייב חטאת, ובעובד כוכבים שבות, כרט"ז: 

משנה יג ידעריכה

רטיה שנפלה מע"ג מכה אינה מותרת רק כשנפלה ע"ג כלי ]לאפוקי קרקע]. ולא הסירה במזיד וע"י עובד כוכבים במקצת חולי מותר להניחה לכתחילה, ולעשות רטיה ע"י עובד כוכבים, דוקא בחלה כל גופו או שיש סכנת אבר, מגלה קצת רטיה ומקנח פי המכה, וחוזר ומגלה מקצתה השני ומקנח, ולא יקנח הרטיה עצמה. מכה שנתרפא, נותנין עליה רטיה שאינה אלא משמרה ואינו בהול לשחיקת סממנים [ודוקא ברטיה עשויה, דלעשות ע "י עובד כוכבים הדין מבואר לעיל]. אסור לחתוך יבלת לו או לאחר, ביד או בכלי [ולחה בכלי חייב חטאת. הגוזז בין מן הבהמה וחיה ואפילו מן השלח [כלומר מהעור הנפשט] והתולש מכנף העוף חייב, משא"כ טוה מחי דפטור, דאין דרך גזיזה, ניפח וטויה בכך, ובא"צ לצמר או לשער הוי מלאכה שאצלג"ו. ובתולש צמר מבהמה לרמב"ם פטור, ולרא"ש חייב משום עוקר דבר מגדולו, וכן לרט"ז סי׳ של"ו בתלש אדם מעורו קצת]. נותנים עלה ע"ג מכה בשבת חוץ מעלי גפנים וכל עלים המרפאים ולא גמי דמרפא. ומותר לקשור קשר שאינו של קיימא לדבר מצוה, כלקשור למדוד שיעור משיעורי תורה. נימת כנור רק כנפסק [לאפוקי לכתחילה] מותר לקשור במקדש. לא במדינה: