משנה עירובין י ב

(הופנה מהדף משנה ערובין י ב)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק י · משנה ב | >>

משנה זו במהדורה המבוארתדפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו

רבי שמעון אומר, נותנן לחברו, וחברו לחברו, עד שמגיע לחצר החיצונה.

וכן בנו, נותנו לחברו, וחברו לחברו, אפילו מאה.

רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו, אפילו חוץ לתחום.

אמרו לו, לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה.

משנה מנוקדת

רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר:

נוֹתְנָן לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
עַד שֶׁמַּגִּיעַ לֶחָצֵר הַחִיצוֹנָה.
וְכֵן בְּנוֹ,
נוֹתְנוֹ לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
אֲפִלּוּ מֵאָה.
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
נוֹתֵן אָדָם חָבִית לַחֲבֵרוֹ, וַחֲבֵרוֹ לַחֲבֵרוֹ,
אֲפִלּוּ חוּץ לִתְחוּם.
אָמְרוּ לוֹ:
לֹא תְּהַלֵּךְ זוֹ יוֹתֵר מֵרַגְלֵי בְּעָלֶיהָ:

נוסח הרמב"ם

רבי שמעון אומר: נותנן לחברו, וחברו לחברו, עד שהוא מגיע לחצר החיצונה.

וכן בנו נותנו לחברו, וחברו לחברו, אפילו הן מאה.
רבי יהודה אומר: נותן אדם חבית לחברו, וחברו לחברו, אפילו חוץ לתחום.
אמרו לו: לא תהלך זו, יתר מרגלי בעליה.

פירוש הרמב"ם

רבי שמעון חלק על המאמר שזכרנו בסוף ההלכה הקודמת, רוצה לומר מוליכן פחות פחות מארבע אמות, לפי שהוא אומר חיישינן שמא ילך בהם ארבע אמות ברשות הרבים, אבל הנכון שיתן הכריכה כולה לחבירו שלפניו, וחבירו לחבירו עד שיגיע לבית.

ומאמר רבי יהודה אפילו חוץ לתחום - בתנאי שתהיה אותה החבית הפקר, אבל אם יש לה בעלים העיקר אצלנו "הבהמה והכלים כרגלי הבעלים" כאשר יתבאר בביצה [פ"ה מ"ג]. ואם החבית הפקר יוליכנה מיד ליד, ואפילו הוציאוהו חוץ לאלפים אמה.

ורבי יוחנן בן נורי סבר, נכסי הפקר קונין שביתה במקומן ואינן הולכות אלא אלפים אמה, כאשר בארנו בפרק הרביעי מזו המסכת. והוא מה שאמר לרבי יהודה, לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה, כלומר אם היה לה בעלים.

ודע, כי מותר לאדם להוליך הדבר פחות פחות מארבע אמות, או נותנו לחבירו וחבירו לחבירו כאשר הזכיר רבי שמעון.

והלכה כרבי שמעון, והלכה כרבי יהודה:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ר"ש אומר נותנן לחבירו - ואינו מוליכן פחות [פחות] מד' אמות כשמתיירא מפני לסטים, גזירה שמא יעבירם מתחלת ד' לסוף ד'. והלכה כר"ש:

וכן בנו - שילדתו אמו בשדה בשבת:

נותנו לחבירו - והא עדיפא מלטלטלו פחות פחות מד' אמות:

אפילו חוץ לתחום - בחבית של הפקר מיירי דאי יש לה בעלים הא קי"ל הבהמה והכלים כרגלי הבעלים וסבר ר"י נכסי הפקר לא קנו שביתה:

אמרו לו - רבי יוחנן בן נורי הוא דאמר לה, דשמעינן ליה דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן:

לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה - כלומר אם היו לה בעלים ולא עירבו לא היתה מהלכת אלא אלפים אמה, השתא נמי לא תלך אלא אלפים אמה ממקום שביתתה. והלכה כר' יהודה:

פירוש תוספות יום טוב

רבי שמעון אומר נותנן לחבירו וכו' ות"ק סבר פחות מד' אמות עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אוושא מלתא דשבת. גמרא. פי' הר"ר יהונתן ויש חילול השם בעיני עמי הארץ השומעים. שסוברים דאיכא חילול שבת. וטעמא דר"ש בגמ'. כדכתב הר"ב והרמב"ם. ושמעת מהך דפליגי. ותימה על הרמב"ם דמזכי שטרי לבי תרי דפסק כרבי שמעון וכדכתב הר"ב. וכתב ג"כ שמותר להוליך [פחות] פחות מד"א. וכן בחיבורו פרק י"ט מהלכות שבת וכן קשה בטור ס"ס ש"א ואם נוכל לפרש דבריהם דלצדדין קאמרי ניחא. דזה שאמר מוליכו פחות [פחות] מד"א באין עמו חברים. וכך כתבו התוס' דמודה ר"ש בכך דלא גרע מכיס דריש פ' בתרא דשבת כמו שכתבתי שם. וזה שאמר נותנו לחבירו בשיש שם חברים. והשתא כולה פסקא כר"ש. ולפי פסק זה. גבי כיס נמי נותנו לחבירו כו' דהא הכי עדיפא ליה. וכן כתבו התוס'. וזה היה להרמב"ם ולטור לפרש בפ"ו מהלכות שבת וסי' רס"ו ואולי שסמכו על מה שכתבו לדר"ש במקומו. ודין הכיס העתיקו כמוזכר במקומו בגמ':

וכן בנו. דאיכא נמי דבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת"ק שרי בהולכת פחות [פחות] מד"א. הר"ר יונתן:

אפילו מאה. דאע"ג דקשיא ליה ידא כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד. אפילו הכי הא עדיפא משיוליכנה פחות [פחות] מד"א גזירה וכו'. גמרא:

אפילו חוץ לתחום. פי' הר"ב בחבית של הפקר. גמ'. ופירשו בתוס' [ל"ז ע"ב ד"ה הכא בחבית] דחוץ לתחום דחבית אבל לא מחוץ לתחום של הזוכה בו כדתנן משנה ה' פרק בתרא דביצה דכרגלי הממלא. א"נ שלא נתכוון שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה. ומ"ש הר"ב הא קיל"ן הבהמה וכו' במשנה ג' פרק הנזכר. ופסק הר"ב כר"י וכן פי' הרמב"ם ולכאורה היינו לאפוקי מדא"ל. אבל במאי דפליג אר"ש ומתיר אפילו לדבר הרשות לית הלכתא כר"י אלא כר"ש וכתנא קמא דלא התירו אלא לדבר מצוה ואין זה כנגד הכלל דר"י ור"ש הלכה כר"י דהכא תנא קמא סבירא ליה בזה כר"ש ונמצא דר' יהודה עם סתם משנה הוא חולק וההוכחה שכן הוא. דאי אמרי' דפסק כר' יהודה דשרי אף לדבר הרשות אם כן הלכה כר"ש דקאמרי. למאי מיבעי להו כלל. אלא שראיתי להרמב"ם בפי"ב מה"ש דפסק כר' יהודה אפי' לדבר הרשות וכן פסק בטור ס"ס ש"א. וצ"ע למאי כתב כלל הלכה כר"ש. ואפשר משום בנו דאע"ג דקשה ליה ידא מותר באוושא ולא בהולכה דבהא לא איירי רבי יהודה ומיהו הר"ב אפשר שסובר כהרמב"ן שהביא ב"י והמגיד דס"ל דלא פסקינן הלכתא כר"י אלא לגבי דא"ל וכמו שכתבתי:

א"ל. פי' הר"ב ריב"ן הוא דשמעינן ליה לעיל בפ"ד משנה ה':

המיינו. פי' הר"ב באבנטו. תרגום אבנט המיינא. הרמב"ם:

ומבין האולם ולמזבח. דמשם ולהלן קדושה יתירה משל עזרה כדתנן לה בסוף פ"ק דכלים. ובמשנה ה' פ"ה דתמיד פי' הר"ב דעל שבות כזה גזרו ואפי' במקדש. ועי' לעיל משנה י"ב:

ושאר כל המקומות. סתמא דמתניתין למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. רש"י. וכן פירש הר"ב בדברי בן ננס:

פסכתר. פירש הר"ב סיר וכו' ועי' במשנה ה' פ"ה דתמיד:

ר"ש אומר. כתב הר"ב ר"ש פליג את"ק דלעיל דאמר קושרין נימא כו' והא דנטר עד הכא משום דבעי לאסוקי מילי דבמקדש אבל לא במדינה. תוספות. ומ"ש הר"ב אבל לא קושרין בקשר שאפשר לבא בו לידי חיובא דאורייתא. כפירושו דלעיל שם דלת"ק עצמו לא התירו אלא שאינו של קיימא. וכדכתב לקמן בסמוך שלא התירו במקדש כו' לא חיובא דאורייתא. ורש"י מפרש כאן דאתיא לידי חיוב חטאת במדינה כפירושו דלעיל דאפילו אב מלאכה הותרה במקדש במכשירין דא"א לעשותן מערב שבת. ומ"ש הר"ב וא"ל ר"ש לת"ק אל תתמה וכו' וגבי תחומין אני מיקל טפי. זה לשון הר"ר יונתן דתחומין איכא מ"ד דאית בה דררא דאיסור דאורייתא. דכתיב (שמות טז) אל יצא איש ממקומו וכתיב (ישעיה נט) אם תשיב משבת רגליך. וכאן שאנו מחמירין דאפי' שבות הקל אין מתירין במדינה. ר"ש מחמיר יותר מהם שאפי' במקדש אינו מתיר שבות שאפשר לבא בו לידי חיוב חטאת ע"כ. ומ"ש הר"ב דאפי יצא חוץ לתחום. כפירוש הרמב"ם הוא. ולעיל בסוף פ"ד לא פירש כן. אלא דמתיר דוקא במחשיך דאנוס הוא. והן דברי הר"ר יהונתן שלשם:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ז) (על המשנה) לתבירו. ות"ק סבר פחות מד"א עדיף דאי אמרת נותנו לחבירו כו' אוושא מלתא דשבת. גמרא:

(ח) (על המשנה) בנו. דאיכא לדבר מצוה דצריך הוא להרחיצו ולסוכו ביום הולדו ואליבא דת"ק שרי בפחות מד"א. רי"כ:

(ט) (על המשנה) אפילו מאה. דאע"ג דקשיא ליה ידא, כלומר מה שמטלטלין אותו מיד ליד אפ"ה הא עדיפא משיוליכנו פחות כו' גזירה כו'. גמרא:

(י) (על הברטנורא) ופירשו התוספת חוץ לתחום דתבית אבל לא חוץ לתחום של הזוכה כדתנן מ"ה פ"ה דביצה כרגלי הממלא. א"נ שלא נתכוין שום אחד שיזכה לא לו ולא לאחרים אלא כל אחד למה ששותה:

(יא) (על הברטנורא) לעיל בפ"ד מ"ה:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

רש"א נותנן לחברו:    ואינו מוליכן פחות פחות מארבע אמות עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט פי' דקאי ר"ש אחסורי מחסרא שכתב ר"ע ז"ל במתני' דלעיל וגזר ר"ש שלא יוליכם פחות פחות מד' אמות גזרה שמא יעבירם וכו' כדפי' ר"ע ז"ל ות"ק סבר פחות פחות מד' אמות עדיף. וכתבו תוס' ז"ל ה"ג וכן בנו ואפי' הן מאה. ולא כספרים דגרסי ואפי' הן מאה וכן בנו דבגמ' מוכח דאפי' הן מאה אבנו קאי דמפר' טעמא אע"ג דקשי ליה ידא כשמטיל אותו מיד ליד ע"כ:

ר' יהודה אומר נותן אדם חבית לחברו וכו':    ביד פ' שנים עשר דהלכות שבת סי' י"ז ובטור א"ח סי' שמ"ט. ופי ה"ר יהונתן ז"ל נותן אדם וכו' אם יש אדם צמא שיצא חוץ לתחום או שעומד בסוף תחומו ואין לו מים לשתות או חולה יתקבצו הרבה בני אדם שקנו תחומן בעיר ויבואו אחרים מתחום אותו החולה או אותו הצמא ונותנין זה לזה ואין שם חלול שבת ע"כ:

א"ל לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה:    ריב"נ הוא דאמר לה דשמעי' ליה לעיל פ"ד דאמר נכסי הפקר קונין שביתה במקומן והוא תירץ רב אשי במסקנא דבגמ' פריך ולית ליה לר' יהודה הא דתנן בפ' בתרא דביצה הבהמה והכלים כרגלי הבעלים דאם ערבו לצפון לא יוליכנו זה לדרום ומוקי לה רבא דבחבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה עסיקינן דבטלה חבית לגבי מים כגון מים שנתמלאו היום ממעין הנובע או מן הנהר דתניא נהרות המושכים ומעינות הנובעים הרי הן כרגלי כל אדם ובטלה חבית לגבייהו מפני שהיא טפלה להן כדתנן בשבת פ' המצניע את החי במטה פטור אף על המטה שהמטה טפלה לו ורבנן פליגי עליה למימר דלא תהלך זו דלא בטלה לגבייהו ואותיב ליה רב יוסף מהא דתניא ר' יהודה אומר בשיירא נותן אדם חבית לחברו וחברו לחברו בשיירא אין שלא בשיירא לא ומשני רב יוסף גופיה אלא כי תנן נמי במתני' בשיירא תנן ואביי תירץ בשיירא ואפי' חבית שקנתה שביתה ומים שקנו שביתה שלא בשיירא חבית שקנתה שביתה ומים שלא קנו שביתה ורב אשי מוקי לה בחבית של הפקר ומים דהפקר כדפי' ר"ע ז"ל וכדכתיבנא וכתבו תוס' ז"ל הכא בחבית דהפקר ומים דהפקר עסיקינן דלא קנו שביתה לא לזה ולא לזה אפי' חוץ לתחום היינו ממקום שביתת המים אבל חוץ לתחום של הזוכה בהן תחלה לא יוליכו אותן למאי דפרי' לעיל בפ' מי שהוציאוהו דכרגלי כל אדם דקתני גבי נהרות המושכין היינו כרגלי הממלא שאפילו אם נתנם לאחר הרי הן כרגלי הראשון הממלא והא דקאמר נותנו לחברו וחברו לחברו לאו משום דלא מצי אזיל התם אלא משום דאסור להעביר ד' אמות בר"ה ועי"ל דיכול להוציאם חוץ לתחום של אותו שזכה בהן תחלה וכגון שלא נתכוין לזכות בהן לא לעצמו ולא לאחרים בהגבהתו אלא מה ששותין וכענין זה אפי' בי"ט שייך לשנות נותנה לחברו וחברו לחברו אע"ג דליכא איסור ד' אמות ע"כ:

תפארת ישראל

יכין

יא) עד שמגיע לחצר החיצונה שסמוך לעיר, ששם משתמרין כראוי.

יב) וכן בנו שנולד בשדה.

יג) נותנו לחבירו וחבירו לחבירו אפילו מאה ר"ל אע"ג שצריך להחליפו ק' פעמים ד' אמות, וקשה לי' ידא לילד לטלטלו הרבה.

יד) ר' יהודה אומר נותן אדם חבית שמצא.

טו) לחבירו וחבירו לחבירו אפילו חוץ לתחום אם אותו שמצאה, עירב לשם.

טז) אמרו לו לא תהלך זו יותר מרגלי בעליה ר"ל אילו היה לה בעלים שלא ערבו, לא היה לה רק אלפיים ממקומה. ה"נ זו חפצי הפקר קונין שביתה במקומן. ועי' לעיל פ"ד סי' ל"א.

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים