משנה עירובין ו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת עירובין · פרק ו · משנה א | >>
הדר עם הנכרי בחצר, או עם מי שאינו מודה בערובא, הרי זה אוסר עליו (דברי רבי מאיר).
רבי אליעזר בן יעקב אומר, לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה.
הַדָּר עִם הַנָּכְרִי בְּחָצֵר,
- אוֹ עִם מִי שֶׁאֵינוֹ מוֹדֶה בָּעֵרוּב,
- הֲרֵי זֶה אוֹסֵר עָלָיו,
- דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר.
- רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר:
- לְעוֹלָם אֵינוֹ אוֹסֵר,
- עַד שֶׁיְהוּ שְׁנֵי יִשְׂרְאֵלִים אוֹסְרִין זֶה עַל זֶה:
הדר עם הנוכרי - בחצר,
- או עם מי שאינו מודה בעירוב -
- הרי זה אוסר עליו.
- או עם מי שאינו מודה בעירוב -
- רבי אליעזר בן יעקב אומר:
- לעולם - אינו אוסר,
- עד שיהו שני ישראלים - אוסרין זה על זה.
- לעולם - אינו אוסר,
העיקר אצלנו דירת הגוי לא שמה דירה.
ומן הדין היה, שלא נצטרך עמו לעירוב לפי שלא קנה כלום כדי שנצטרך לקחת ממנו רשות, אבל נתנו לו דירה ואמרו שהוא אוסר, ואין לנו דרך לעשות עירוב עמו עד שנשכור רשותו, להודיענו שהגוי אינו משכיר מפני שחושש מזה לשום תחבולה או הערמה או שיבוא עליו שום נזק, אם כן אין שום דרך יתכן לערב עמו.
וכשידע זה הישראל לא ישכיר מדור בביתו לגוי. וזה ההרחק כולו גזירה שמא ילמוד ממעשיו.
והעיקר אצלנו כמו כן, כי הגוים אין מתיחדין עמהם מפני שמקצתן היו חשודין על שפיכות דמים.
על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב, כי כשיהיה אחד גוי ואחד ישראל אינו אוסר עליו, לפי שאין אנו צריכין בזה שנאמר אוסר ושלא ישכיר ממנו כדי שלא ילמד ממעשיו, כי מפנים אחרים ימנע הישראלי לדור עם הגוי יחד לפי שהוא חשוד על שפיכות דמים. אבל אם היו שני ישראלים שמותר להם להתייחד עם גוי, אז נאמר אוסר כדי שלא ידור עמו גזרה שמא ילמד ממעשיו.
ותנא קמא אומר, אפילו אחד גוי ואחד ישראל שמא יחזק לבו ויתחזק לדור עמו לבדו בדיעבד.
וממה שאתה צריך לדעת כי העיקר אצלנו "ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור". ו"נתינת רשות" הוא שיעשה עירוב מערב שבת וכבר קדמו דיניו. ו"מבטל רשות" הוא שיאמר אותו שלא עירב מערב שבת עם אנשי החצר או המבוי "בטלתי רשותי לכם". ומותר להם להשתמש, ואסור עליו. ומותר לו לאדם לבטל רשותו בשבת. והעיקר אצלנו "מבטלין וחוזרין ומבטלין" רוצה לומר שיבטל ראובן לשמעון עד שישלים שמעון עסקיו בחצר ואחר כך ישוב ויבטל שמעון רשותו לראובן. וזה שאמרנו "שוכרין מן הגוי" ואפילו בדבר מועט, ושוכרין ממנו בשבת.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
הדר - מי שאינו מודה בעירוב. כותי:
הרי זה אוסר עליו - לטלטל מביתו לחצר, עד שישכור ממנו רשות שיש לו בחצר:
לעולם אינו אוסר עד שיהיו שני ישראלים - בין לתנא קמא בין לרבי אליעזר בן יעקב דירת עובד כוכבים לאו שמה דירה ובדין הוא שלא תאסור, אלא דגזור רבנן כדי שלא ידור ישראל עם העובד כוכבים שלא ילמד ממעשיו. תנא קמא סבר אע"ג דעכו"ם חשיד אשפיכת דמים ואסור לישראל להתיחד עמו, זמנין דמקרי ודייר ישראל עם העובד כוכבים, ואמור רבנן אין עירוב מועיל במקום עכו"ם ואין בטול רשות מועיל במקום עכו"ם עד שישכיר, והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים ומתוך כך לא יבא ישראל לדור עם העכו"ם ולא ילמוד ממעשיו. ור"א בן יעקב סבר כיון דעכו"ם חשוד אשפיכת דמים, תרי, דשכיחי דדיירי גזרו בהו רבנן, חד, דלא שכיח דדייר, שאסור להתיחד עם העכו"ם לא גזרו ביה רבנן. והלכה כרבי אליעזר בן יעקב. ושוכרים מן העובד כוכבים אפילו בפחות משוה פרוטה ואפילו בשבת . ואף על פי שאין העכו"ם מבטל רשותו עד שישכור ממנו, ישראל יכול לבטל רשות ואפילו בשבת, והוא שיאמר לחברו כשלא עירבו רשותי מבוטלת לך, ויהיה הוא אסור לטלטל בחצר וחברו מותר, ואם ירצו אחר שהשלים חברו לטלטל מה שצריך לו יכול חברו לחזור ולבטל לו רשותו ויהיה הוא מותר וחברו אסור:
שאינו מודה בערוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא ערוב ושלמה ובית דינו תקנו דבר זה כדי שלא יטעו העם ויאמרו כשם שמותר להוציא מן החצירות לרחוב המדינה ושוקיה ולהכניס מהם לחצירות כך מותר להוציא מן המדינה לשדה ולהכניס כו' ויחשב שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצרות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא ולהכניס מרשות היחיד לרשות הרבים לפיכך תיקן שכל רשות היחיד שתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה בו כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאילו הוא רשות לרבים ונחשוב כל מקום ומקום שאחז כל אחד מן השכנים וחלקו לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שחלק לעצמו לרשות שיד כולם שוה בו וכו' עד שיערבו מע"ש כלומר שכלנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שווים במקום זה שנשאר לכולנו כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות היחיד לרה"ר עכ"ד הרמב"ם פ"א מה"ע. ועיין מ"ש ר"פ דלקמן:
הרי זה אוסר. כתב הר"ב דאין ערוב ולא ביטול רשות מועיל כו' עד שישכיר והעכו"ם לא ישכיר דחייש לכשפים. בגמרא. ופירש הרב רבינו יונתן שיאמר בלבו אני רוצה לתת לו חלקי שבחצר מתנה ועם כל זה אינו רוצה לטלטל בו עד שאשכיר לו בפחות מש"פ בודאי לכשפים הוא מתכוין עכ"ל. ומ"ש הר"ב ושוכרה מן העובד כוכבים אפילו בפחות מש"פ. בגמ'. וטעמא לפי שפחות מש"פ חשוב להם מחמת קמצנותם כדאמרי' דבן נח נהרג על פחות מש"פ משום דלא מחיל אפי' אפחות מש"פ והוי גזל לדידהו. וגזל מז' מצות בני נח ונהרגין עליהם וכן כתב הר"ר יונתן. והרמב"ם נתן טעם אחר כבסמוך. ומה שכתב הר"ב ואפי' בשבת שהשכירות כבטול רשות היא שאינה שכירות ודאית אלא היכר בלבד ולפיכך שוכרים ממנו אפי' בפחות מש"פ כן כתב הרמב"ם בפ"ב מה"ע. ומ"ש בדין ישראל שיכול לבטל וכו' עיין במשנה ד':
(א) (על המשנה) בעירוב. דדבר תורה מותר לטלטל בלא עירוב ושלמה ובית דינו תקנוהו כדי שלא יטעו לומר כשם שמותר להוציא מחצירו לרחוב המדינה ושוקיה כך מותר להוציא ממדינה לשדה ויחשבו שהשוקים והרחובות הואיל והן רשות לכל הרי הן כשדות ויאמרו שחצירות בלבד הן רשות היחיד וידמו שאין הוצאה מלאכה ושמותר להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים ולפיכך תיקן שכל רשות היחיד מתחלק בדיורין ויאחז כל אחד ואחד בה רשות לעצמו וישאר ממנו מקום ברשות כולן ויד כולן שוה כגון חצר לבתים שנחשוב אותו המקום כאלו היא רשות לרבים. וכל מקום שאחז אחד מן השכנים לעצמו שהוא בלבד רשות היחיד ויהיה אסור להוציא מרשות שנחלק לעצמו לרשות שיד כולן שוה בו כו' עד שיערבו מערב שבת כלומר שכולנו מעורבים ואוכל אחד לכולנו וכמו שאנו שוין במקום הזה כך כולנו שוים בכל מקום שאחז כל אחד לעצמו והרי כולנו רשות אחד. ובמעשה זה לא יבואו לטעות ולדמות שמותר להוציא מרשות הרבים לרשות הרבים. הר"מ פ"א מה"ע:
(ב) (על הברטנורא) בגמרא וטעמא לפי שפחות משוה פרוטה חשוב להם מחמת קמצנותם:
(ג) (על הברטנורא) שהשכירות כביטול רשות הוא שאינו אלא היכר ולפיכך שוכרים אפילו בפחות משוה פרוטה. הר"מ:
הדר עם הנכרי וכו': ביד פ' ששי דהלכות עירובין סי' ט' ותוס' פ"ק דחולין דף ה'. ורוב דיני פ' זה בטור א"ח סי' שע"ח וסי' ש"פ וסי' שפ"א וברא"ש סי' שפ"ב וסי' שפ"ה:
הרי זה אוסר עליו: ל"ג דברי ר"מ במתני' אפי' שמתוך סוגית אגמ' וגם מהרי"ף ז"ל מוכח דת"ק דמתני' היינו ר"מ וכן בירושלמי ליתיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל מחקו: ובגמ' בברייתא אמרי' חצרו של גוי כדיר של בהמה ולא אסר מידי ורמינן עלה ממתני' דקתני ה"ז אוסר עליו ומשני לא קשיא הא דליתיה לגוי אז לא אסר ומ"מ אם יש שם ישראל אחר דר שם אוסר על כל ישראל להוציא מביתו של גוי לחצר ואפי' ליתיה לישראל. הא דאיתיה לגוי אסר. וישראל דכי איתיה אסר משום דדירתו דירה כי ליתיה נמי גזרו ביה ביה רבנן אבל גוי דכי איתיה לא אסר אלא משום טעם שמא ילמוד כי איתיה אסר כי ליתיה לא אסר ופרכי' וכי ליתיה לגוי לא אסר והתנן לקמן בפ"ח המניח את ביתו והלך לשבות בעיר אחרת אחד נכרי ואחד ישראל אוסר ומשנינן התם דאתי ביומיה שהלך למקום קרוב ויבא בו ביום ואי שרית להו קודם שיבוא מטלטלין נמי אחר שיבוא ולא מסקי אדעתייהו:
ר' אליעזר בן יעקב אומר לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה: משמע דאתרוייהי קאי ראב"י אנכרי ואכותי וא"ת והרי כותים דלא שייך בהו טעמא דחשידי אשפיכות דמים כדמוכח בפ"ק דע"ז וכו' וא"כ שכיחי דדיירי וניגזור בחד ואין לומר דראב"י סבר דכותים גירי אריות הם וחשידי דהא אפילו למ"ד גירי אריות הם לא חשידי מדפריך התם בע"ז וכו' ואור"י דעיקר תקנה משום נכרי איתקן שמא ילמד ממעשיו ולא משום צדוקי וכותי ואגב שאסרו בגוי אסרו נמי בכותי וצדוקי וכיון שלא נאסר אלא ע"י גוי לא החמירו בהן יותר מן הגוי תוס' ז"ל:
יכין
הדר עם הנכרי בחצר או עם מי שאינו מודה בערוב: כותי או צדוקי ואפיקורס שכופרים בתורה שבע"פ, כערובי חצרות וכדומה:
הרי זה אוסר עליו: ואסור ישראל לטלטל מבית לחצר עד שישכור מעובד כוכבים רשותו שבחצר, אבל ישראל שלא עירב עם בני החצר, סגי במבטל להן רשותו:
לעולם אינו אוסר עד שיהו שני ישראלים אוסרין זה על זה: לכ"ע דירת עובד כוכבים אינו אוסר מדינא, רק ר"מ ס"ל אע"ג דבל"ז לא ידור עמו, דעובד כוכבים חשוד אשפיכות דמים, אפ"ה חייש למיעוטא דמקרי ודיירי, ושמא ילמד ממעשיו, להכי גזרו רבנן שיאסר עליו הטלטול עד שישכור מעובד כוכבים רשותו, ועובד כוכבים מדחייש לכשפים לא ישכירו בנקלות, וע"י כן לא ידור ישראל עמו, וראב"י ס"ל ב' דשכיחי דדיירי גזרו רבנן, חד דלא שכיח דדייר מדאסור להתייחד עמו מחשש שפיכות דמים, ל"ג רבנן. וקיי"ל דדוקא ב' ישראלים הדרים בב' בתים עם עובד כוכבים בחצר, אוסר עובד כוכבים עליהם, אם יש לו דריסת רגל בחצר, ואינו מועיל שיבטל להם רשותו, עד שישכרו רשותו ממנו או מאשתו או ממשרתו ואפילו ממשרת משרתו, ואפי' בע"כ של בעה"ב, רק שיהי' ברצון המשכיר, ואפי' בשבת רשאי לשכור. ובשכרו לזמן' לאחר הזמן צריך לשכור מחדש, ובשכר לזמן, והשכיר העובד כוכבים דירתו או מכרו א"צ הישראל לחזור ולשכרו מעובד כוכבים הב' תוך זמנו, אבל אח"כ גם עובד כוכבים ששכר מעובד כוכבים אוסר. אבל בשכר עובד כוכבים מישראל, אינו אוסר אפי' על ישראל אחר, שלא השכיר הישראל לעובד כוכבים על דעת שיאסר על ישראל. ובאין העובד כוכבים רוצה להשכיר, יתקרב לו ישראל א', עד שיהי' לו רשות להניח בביתו שום דבר, ויהי' הישראל עי"ז נחשב כשכירו ולקיטו שיוכל להשכיר שלא מדעתו (שפ"ב). וישראל מומר לע"ז, או מומר לחלל שבת בפרהסיא, אפי' רק באיסור דרבנן, כגון להוציא חוץ לעירוב, או לטלטל מעות או שאר מוקצה בשבת, בעשה דבר זה בפרהסי' ג' פעמים (כ"כ רמג"א הכא, ולש"ך י"ד ב' סקי"ז בפ"א סגי), דינו כעובד כוכבים (שפ"ה), וכ"כ אפיקורס שמלגלג בדחז"ל דינו כעובד כוכבים, אף שלא חילל שבת בפרהסי'. מיהו כל זה להוציא ולהכניס מבתיהן לחצר, אבל להוציא ולהכניס מפתח של ישראל לרחוב, מותר, דכיון שבתחילה כשנתיישבו ישראל בעיר, שכרו הרחוב משר העיר, אין מומר או אפיקורס ועובד כוכבים אוסרי' שוב אישראל (שצ"א):
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת