רמב"ם על עירובין ו
<< · רמב"ם · על עירובין · ו · >>
עירובין פרק ו
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה עירובין ו רמבם
העיקר אצלנו דירת הגוי לא שמה דירה.
ומן הדין היה, שלא נצטרך עמו לעירוב לפי שלא קנה כלום כדי שנצטרך לקחת ממנו רשות, אבל נתנו לו דירה ואמרו שהוא אוסר, ואין לנו דרך לעשות עירוב עמו עד שנשכור רשותו, להודיענו שהגוי אינו משכיר מפני שחושש מזה לשום תחבולה או הערמה או שיבוא עליו שום נזק, אם כן אין שום דרך יתכן לערב עמו.
וכשידע זה הישראל לא ישכיר מדור בביתו לגוי. וזה ההרחק כולו גזירה שמא ילמוד ממעשיו.
והעיקר אצלנו כמו כן, כי הגוים אין מתיחדין עמהם מפני שמקצתן היו חשודין על שפיכות דמים.
על כן אמר רבי אליעזר בן יעקב, כי כשיהיה אחד גוי ואחד ישראל אינו אוסר עליו, לפי שאין אנו צריכין בזה שנאמר אוסר ושלא ישכיר ממנו כדי שלא ילמד ממעשיו, כי מפנים אחרים ימנע הישראלי לדור עם הגוי יחד לפי שהוא חשוד על שפיכות דמים. אבל אם היו שני ישראלים שמותר להם להתייחד עם גוי, אז נאמר אוסר כדי שלא ידור עמו גזרה שמא ילמד ממעשיו.
ותנא קמא אומר, אפילו אחד גוי ואחד ישראל שמא יחזק לבו ויתחזק לדור עמו לבדו בדיעבד.
וממה שאתה צריך לדעת כי העיקר אצלנו "ישראל נותן רשות ומבטל רשות, ובגוי עד שישכור". ו"נתינת רשות" הוא שיעשה עירוב מערב שבת וכבר קדמו דיניו. ו"מבטל רשות" הוא שיאמר אותו שלא עירב מערב שבת עם אנשי החצר או המבוי "בטלתי רשותי לכם". ומותר להם להשתמש, ואסור עליו. ומותר לו לאדם לבטל רשותו בשבת. והעיקר אצלנו "מבטלין וחוזרין ומבטלין" רוצה לומר שיבטל ראובן לשמעון עד שישלים שמעון עסקיו בחצר ואחר כך ישוב ויבטל שמעון רשותו לראובן. וזה שאמרנו "שוכרין מן הגוי" ואפילו בדבר מועט, ושוכרין ממנו בשבת.
והלכה כרבי אליעזר בן יעקב:
פירוש צדוקי - הוא מיוחד לצדוק תלמיד אנטיגנוס איש סוכו, והוא היה ראשון לכופרים בתורה ועוד אבארנו במקומו [אבות פרק א, משנה ג].
והיה רבן גמליאל סובר שאינו כגוי והביא ראיה מזה המעשה.
ונחלקו רבי מאיר ורבי יהודה במאמר רבן שמעון אביו של רבן גמליאל איך היה.
רבי מאיר שאמר המאמר הראשון אומר, כי זה הצדוקי ביטל להם רשותו, ואמר רבן שמעון מהרו והוציאו את כל הכלים למבוי כדי שתתקיים לכם חזקה במבוי בתשמיש, וכשיוציא הוא אחר כך לא יאסור עליכם התשמיש, כי העיקר אצלנו מי שביטל רשותו ואחר כך נשתמש במזיד הרי ביטל מה שעשה מביטול רשותו, ואוסר עליהם [אם לא] (אפילו) קדמו אותם שביטל להם רשותו, ומפני זה צווה להם רבן שמעון שיקדימו אותו בתשמיש. ונפקא לן מינה שהוא כישראל הלא תראה כי כישראל ביטל רשותו.
ורבי יהודה אומר, כי רבן שמעון בן גמליאל דברו היה בערב שבת, כי הוא אמר לאנשי המבוי עשו צרכיכם במבוי עתה עד שלא יצא היום ויאסור עליכם כלומר קודם הכנסת שבת, ויראה מזה שהוא כגוי.
ופסק ההלכה, כי כל בר ישראל מאיזה כת שיהיה, אם הוא מחלל שבת בפרהסיא לא יעשו עמו עירוב ולא יבטל רשותו ושוכרין ממנו כגוי, ואם אינו מחלל שבת בפרהסיא ובתנאי שלא יהיה עובד עבודה זרה הרי זה ראוי שיבטל רשותו לנו, אבל אינו נותן רשות אלא אם היה מודה בעירוב, רוצה לומר מאמין בו. ויתבאר לך מכל זה, כי פושע ישראל כשאינו מחלל שבת בפרהסיא ולא עובד עבודה זרה, מבטל רשות ואינו נותן רשות ולא שוכר, וזהו הפסק האמתי:
זהו המקום שיעדתי לך לבאר בו עניין "מבטל רשות". וכבר קדם בזה הפרק, כאשר הודעתיך כי האדם יבטל רשותו בשבת, וכל השוכנים בבית יש לכל אחד מהם רשות בחצר.
ורבי אליעזר סובר, כי מי שביטל רשותו סתם כמו כן ביטל ביתו ורשות חצירו. וחכמים אומרים, כי הוא רשות חצירו ביטל, רשות ביתו לא ביטל. אבל כשפירש ואמר שבטל רשות ביתו וחצירו, או אחד מהם בלבד הוא מה שבטל, אין מחלוקת ביניהם בזה. וכבר בארנו בסוף הפרק השני מזאת המסכתא שאין הלכה כרבי אליעזר.
וזאת המשנה היא לחכמים ובמי שביטל רשותו בסתם, ולפיכך ביתו אסור לו ולהם, ומותר לכולם להשתמש בחצר ובדיורין שלהם. ומפני זה התרנו לזה שביטל רשותו להשתמש ברשות אלו האנשים שביטל להם, לפי שאנו חושבין אותו כאורח אצלם.
ואמרו נתנו לו רשותם - רוצה בו שיבטלו רשותם לאותו היחיד שלא עשה עירוב, ויהיה מותר לו להשתמש בכל החצר ובביתו בלבד לא בבתיהם, אלא אם פרשו שהם בטלו לו רשות בבתיהם כאשר הזכיר מעיקר דעת החכמים. ומה שאין אנו אומרין כי אלו שביטלו רשותם שיהיה מותר להם להשתמש בבית אותו שביטלו, ושנאמר שהם אצלו כאורחים, לפי שלא נחשוב רבים כאורחים אצל יחיד.
ואמרו היו שנים אוסרים זה על זה - רוצה לומר כששכחו שנים מאנשי חצר ולא עירבו, שאינם יכולים אותם שעירבו לבטל רשותם לאותם השנים שלא עירבו, לפי שהם כשביטלו לאחד מהם הוא אוסר עליו התשמיש כשביטלו רשותם לו, מן הטעם האחר שהוא אחד מהם שלא עירב. ואפילו חזר האחד וביטל רשותו לו אסור לו להשתמש, לפי שבשעה שביטלו המערבים לא הותר התשמיש, וזהו אמרם ושנים אין נוטלין רשות.
ויתבאר לך מזה, כי אנשי חצר כשעירבו קצת ונשארו קצת בלי עירוב ויהיו הנשארים יותר מאחד, כי אותן שלא עירבו מבטלין רשותן למערבין, ואותם שעירבו לא יבטלו רשותם לאותן שלא עירבו, כי שנים שלא עירבו אין נוטלין רשות כשנתן להם.
וממה שאתה צריך לדעת, כי מבטל רשות לבני חצר צריך לבטל רשות לכל אחד ואחד בפירוש:
כבר הודעתיך כי האדם הנותן רשותו הוא שאנו קוראים אותו "מבטל רשות", והמקבל אותו רשות יקרא "נוטל רשות", אם כן מבטל ונותן נופלים על עניין אחד.
ובית שמאי אומרים, כי מי שביטל רשותו הקנה אותו לזולתו, ואסור להקנות בשבת.
ובית הלל אומרים, כי לא הקנה אבל ביטל רשותו, וביטול רשות בשבת מותר, וכשנשתמש אחר שביטל רשותו הנה ביטל מעשיו כאשר בארנו במה שקדם.
ורבי מאיר קנס שוגג, כדי שלא יהיה מזיד.
והלכה כרבי יהודה:
שותף - ידוע.
ואין הפרש בין שיערבו שניהם יינם, או שיקנו כלי מלא יין בשיתוף. וזה הדבר הוא בשתופי מבואות ולפיכך אמר "שותף". ובתנאי שיהיה יינם של השלושה, רוצה לומר של בעל הבית ושני השכנים בכלי אחד.
ומה שאתה חייב לדעת בכאן, כי שיתופי מבואות יעשו במאכלים כמו שבארנו ממאמרם "בכל מערבין ומשתתפין", אבל עירובי חצירות אינם אלא בפת על כל פנים ועוד אוסיף לך ביאור במקומות.
ואנשי המבוי חייבין שיערבו בחצרות וישתתפו במבוי, ואז ישתמשו בבתים ובמבוי ביחד, אלא אם נשתתפו במבוי בפת לא יצטרכו עירוב בחצירות, וסומכין על שיתוף של מבוי.
ואין הלכה כרבי שמעון:
טרקלין - בית רחב, והוא בירת מלכים וכן אומר "של מלכים".
וכשתבדיל בין כל חבורה וחבורה מחיצה המגעת לתקרה, אין בזה מחלוקת שהן חייבין עירוב כל חבורה וחבורה, לפי שהם נתיחדו והיו כאילו הם שרויים בעליות וחדרים. אבל המחלוקת, כשהמבדיל בין כל חבורה וחבורה מחיצות שאין מגיעות לתקרה:
שעור זאת המשנה כך, האחין שאוכלים על שולחן אביהם, או השותפים שהן אוכלים על שלחן אחד.
ומה שאתה חייב לדעת כי זו האכילה שהם אוכלים ביחד, אינו רוצה לומר שעירבו מאכלם או קנו אותו בשותפות, כי אם כן הוא הרי הם כמו אדם אחד ואין צריכים אלא עירוב אחד. אבל הכוונה בזה שהבנים נשכרים אצל האב או השותפין נשכרים אצל אחד מהם, לפי שהתנה עמהם שיזון אותם ויעשו לו המלאכה פלונית, ולפיכך כשהם ישנים בבתיהם צריכין עירוב לכל אחד ואחד כאשר נתבאר:
העיקר אצלנו, אין המבוי ניתר בלחי או קורה עד שיהיו בתים וחצרות פתוחות לתוכו.
אבל כשהיו חצרות פתוחות זו לזו ופתוחות למבוי, הם כמו בית אחד, ולא יתכן עירוב בזה המבוי כשהוא בלחי או קורה.
וזאת המשנה כולה בנויה על העיקר שזכרנו שצריך עירוב בחצרות ושיתוף במבוי, וטעם זה כדי שלא לשכח התינוקות תורת עירוב. ולפי העניין נערב בחצרות כדי שיראו אותו התינוקות, אף על פי שנשתתפו במבוי. ולפיכך כששכח אחד מבני החצר ולא עירב, מותרין בחצר ובמבוי לפי ששיתוף המבוי יספיק לו. ומה שאמרנו כדי שלא תשתכח תורת עירוב הרי לא בטלה, לפי שכולם עירבו בחצרות וזה היחיד אין משגיחין עליו:
זו המשנה יש בה שלושה מחלוקות והם, כי רבי עקיבא אומר "רגל המותרת אוסרת", ועניין זה כי אפילו עירבה הפנימית שמותרת להשתמש בחצר שלה, היא אוסרת על החיצונה אלא אם עשו שתיהן עירוב יחד.
וחכמים סוברים, כי "אפילו רגל האסורה אינה אוסרת", ועניין זה שאפילו לא עשתה הפנימית עירוב שאסור עליה להשתמש בחצר שלה, אינה אוסרת על החיצונה. אבל כשעשתה החיצונה לבדה עירוב הותר להם התשמיש, וזהו עניין אין דריסת הרגל אוסרתה.
ותנא קמא אומר, "רגל האסורה אוסרת ורגל המותרת אינה אוסרת", ולפיכך אומר עירבה זו לעצמה וזו לעצמה, זו מותרת בפני עצמה וזו מותרת בפני עצמה, כי הפנימית לא תאסור לפי שהיא מותרת במקומה.
והלכה כתנא קמא:
זאת המשנה היא לתנא קמא שדיבר קודם. ולפיכך אמר שכח אחד מן הפנימית ולא עירב, שתיהן אסורות, לפי שהיא רגל אסורה ואוסרת כאשר בארנו.
ואמרם במקום אחד - רוצה בו החיצונה לבדה, וקרא אותה מקום אחד לשיתופם יחד בתשמיש בו. אבל כשהניחו שתיהן עירובן בפנימית, ושכח אחד מן הפנימית, שתיהן אסורות כמו שבארנו. אבל כששכח אחד מן החיצונה, הפנימית מותרת.
ואמרם ואם היו של יחידים - רוצה בו שידור אחד בכל בית, רוצה לומר הוא וכל אנשי ביתו שהם כמו אדם אחד כמו שבארנו:
משנה עירובין, פרק ו':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב