משנה עוקצין ג


עוקצין פרק ג', ב: משנה תוספתא ירושלמי בבלי


<<משנהסדר טהרותמסכת עוקציןפרק שלישי ("יש צריכין")>>

פרקי מסכת עוקצין: א ב ג

משנה אמשנה במשנה ג •  משנה ד •  משנה ה • משנה ו • משנה ז • משנה ח • משנה ט • משנה י • משנה יא • משנה יב • 

נוסח הרמב"םמנוקדמפרשים
פרק זה במהדורה המבוארת | במהדורה המנוקדת

לצפייה בכתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית לחצו כאן


יש צריכין הכשר ואינן צריכים מחשבה, מחשבה והכשר, מחשבה ולא הכשר, לא הכשר ולא מחשבה.

כל האוכלים המיוחדים לאדם, צריכין הכשר ואינן צריכים מחשבה.

החותך מן האדם, ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות, מנבלת העוף הטמא, והחלב בכפרים, ושאר כל ירקות שדה חוץ משמרקעים ופטריות, רבי יהודה אומר חוץ מכרישי שדה והרגילה ונץ החלב, רבי שמעון אומר חוץ מן העכביות, רבי יוסי אומר חוץ מן הכלוסין, הרי אלו צריכין מחשבה והכשר.

נבלת בהמה טמאה בכל מקום, ונבלת העוף הטהור בכפרים, צריכין מחשבה ואינן צריכין הכשר.

נבלת בהמה טהורה בכל מקום, ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים, אינן צריכין מחשבה ולא הכשר.

רבי שמעון אומר, אף הגמל והארנבת והשפן והחזיר.

השבת, משנתן טעמו בקדרה, אין בו משום תרומה, ואינו מטמא טומאת אכלים.

לולבי זרדים ושל עדל ועלי הלוף השוטה, אינן מיטמאין טמאת אוכלים עד שימתוקו.

רבי שמעון אומר, אף של פקועות כיוצא בהם.

הקושט, והחמס, וראשי בשמים, התיאה, והחלתית, והפלפלין, וחלות חריע, נלקחים בכסף מעשר, ואינן מטמאין טומאת אוכלין, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יוחנן בן נורי, אם נלקחים בכסף מעשר, מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלים.

ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים, אף הם לא ילקחו בכסף מעשר.

הפגין והבוסר, רבי עקיבא מטמא טומאת אוכלין.

רבי יוחנן בן נורי אומר, משיבואו לעונת המעשרות.

פריצי זיתים וענבים, בית שמאי מטמאין, ובית הלל מטהרין.

הקצח, בית שמאי מטהרין, ובית הלל מטמאין.

וכן למעשרות.

הקור, הרי הוא כעץ לכל דבר, אלא שהוא נלקח בכסף מעשר.

כפניות, אוכלין, ופטורות מן המעשרות.

דגים מאימתי מקבלין טומאה, בית שמאי אומרים, משיצודו.

ובית הלל אומרים, משימותו.

רבי עקיבא אומר, אם יכולין לחיות.

יחור של תאנה שנפשח ומעורה בקליפה, רבי יהודה מטהר.

וחכמים אומרים, אם יכול לחיות.

תבואה שנעקרה ומעורה אפילו בשרש קטן, טהורה.

חלב בהמה טהורה, אינו מיטמא טומאת נבלות, לפיכך הוא צריך הכשר.

חלב בהמה טמאה, מטמא טומאת נבלות, לפיכך אינו צריך הכשר.

דגים טמאים וחגבים טמאים, צריכין מחשבה בכפרים.

כורת דבורים, רבי אליעזר אומר, הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול, ואינה מקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת, חייב חטאת.

וחכמים אומרים, אינה כקרקע, ואין כותבים עליה פרוזבול, ומקבלת טומאה במקומה, והרודה ממנה בשבת, פטור.

חלות דבש מאימתי מיטמאות משום משקה, בית שמאי אומרים, משיחרחר.

בית הלל אומרים, משירסק.

אמר רבי יהושע בן לוי:

עתיד הקדוש ברוך הוא להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות,
שנאמר (משלי ח כא):
"להנחיל אוהבי – י"ש, ואוצרותיהם אמלא".

*אמר רבי שמעון בן חלפתא:

לא מצא הקדוש ברוך הוא כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום,
שנאמר (תהלים כט יא):
"ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום".
(א) יֵשׁ צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה, מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר, מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר, לֹא הֶכְשֵׁר וְלֹא מַחֲשָׁבָה. כָּל הָאֳכָלִים הַמְיֻחָדִים לָאָדָם, צְרִיכִין הֶכְשֵׁר וְאֵינָן צְרִיכִים מַחֲשָׁבָה.


(ב) הַחוֹתֵךְ מִן הָאָדָם, וּמִן הַבְּהֵמָה, וּמִן הַחַיָּה, וּמִן הָעוֹפוֹת, מִנִּבְלַת הָעוֹף הַטָּמֵא, וְהַחֵלֶב בַּכְּפָרִים, וּשְׁאָר כָּל יַרְקוֹת שָׂדֶה חוּץ מִשְּׁמַרְקָעִים וּפִטְרִיּוֹת, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר חוּץ מִכְּרֵישֵׁי שָׂדֶה וְהָרְגִילָה וְנֵץ הֶחָלָב, רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר חוּץ מִן הָעַכָּבִיּוֹת, רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר חוּץ מִן הַכְּלוֹסִין, הֲרֵי אֵלּוּ צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְהֶכְשֵׁר.


(ג) נִבְלַת בְּהֵמָה טְמֵאָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר בַּכְּפָרִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְאֵינָן צְרִיכִין הֶכְשֵׁר. נִבְלַת בְּהֵמָה טְהוֹרָה בְּכָל מָקוֹם, וְנִבְלַת הָעוֹף הַטָּהוֹר וְהַחֵלֶב בַּשְּׁוָקִים, אֵינָן צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה וְלֹא הֶכְשֵׁר. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף הַגָּמָל וְהָאַרְנֶבֶת וְהַשָּׁפָן וְהַחֲזִיר.


(ד) הַשֶּׁבֶת, מִשֶּׁנָּתַן טַעְמוֹ בַּקְּדֵרָה, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם תְּרוּמָה, וְאֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִים. לוּלְבֵי זְרָדִים וְשֶׁל עֲדָל וַעֲלֵי הַלּוּף הַשּׁוֹטֶה, אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים עַד שֶׁיִּמְתּוֹקוּ. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, אַף שֶׁל פַּקּוּעוֹת כַּיּוֹצֵא בָהֶם.


(ה) הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.


(ו) הַפַּגִּין וְהַבֹּסֶר, רַבִּי עֲקִיבָא מְטַמֵּא טֻמְאַת אֳכָלִין. רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר, מִשֶּׁיָּבוֹאוּ לְעוֹנַת הַמַּעַשְׂרוֹת. פְּרִיצֵי זֵיתִים וַעֲנָבִים, בֵּית שַׁמַּאי מְטַמְּאִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַהֲרִין. הַקֶּצַח, בֵּית שַׁמַּאי מְטַהֲרִין, וּבֵית הִלֵּל מְטַמְּאִין. וְכֵן לַמַּעַשְׂרוֹת.


(ז) הַקּוֹר, הֲרֵי הוּא כָעֵץ לְכָל דָּבָר, אֶלָּא שֶׁהוּא נִלְקָח בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר. כָּפְנִיּוֹת, אֳכָלִין, וּפְטוּרוֹת מִן הַמַּעַשְׂרוֹת.


(ח) דָּגִים מֵאֵימָתַי מְקַבְּלִין טֻמְאָה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיִּצּוֹדוּ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיָּמוּתוּ. רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר, אִם יְכוֹלִין לִחְיוֹת. יִחוּר שֶׁל תְּאֵנָה שֶׁנִּפְשַׁח וּמְעֹרֶה בַקְּלִפָּה, רַבִּי יְהוּדָה מְטַהֵר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אִם יָכוֹל לִחְיוֹת. תְּבוּאָה שֶׁנֶּעֶקְרָה וּמְעֹרָה אֲפִלּוּ בְשֹׁרֶשׁ קָטָן, טְהוֹרָה.


(ט) חֵלֶב בְּהֵמָה טְהוֹרָה, אֵינוֹ מְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ הוּא צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. חֵלֶב בְּהֵמָה טְמֵאָה, מְטַמֵּא טֻמְאַת נְבֵלוֹת, לְפִיכָךְ אֵינוֹ צָרִיךְ הֶכְשֵׁר. דָּגִים טְמֵאִים וַחֲגָבִים טְמֵאִים, צְרִיכִין מַחֲשָׁבָה בַּכְּפָרִים.


(י) כַּוֶּרֶת דְּבוֹרִים, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר, הֲרֵי הִיא כַּקַּרְקַע, וְכוֹתְבִין עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוֹל, וְאֵינָהּ מְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת, חַיָּב חַטָּאת. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, אֵינָהּ כַּקַּרְקַע, וְאֵין כּוֹתְבִים עָלֶיהָ פְּרוֹזְבּוּל, וּמְקַבֶּלֶת טֻמְאָה בִּמְקוֹמָהּ, וְהָרוֹדֶה מִמֶּנָּה בַשַּׁבָּת, פָּטוּר.


(יא) חַלּוֹת דְּבַשׁ מֵאֵימָתַי מִטַּמְּאוֹת מִשּׁוּם מַשְׁקֶה, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּחַרְחֵר. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים, מִשֶּׁיְּרַסֵּק.


(יב) אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻעַ בֶּן לֵוִי, עָתִיד הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַנְחִיל לְכָל צַדִּיק וְצַדִּיק שְׁלֹש מֵאוֹת וַעֲשָׂרָה עוֹלָמוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (מִשְׁלֵי ח, כא), לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא, לֹא מָצָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּלִי מַחֲזִיק בְּרָכָה לְיִשְׂרָאֵל אֶלָּא הַשָּׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים כט, יא), יְיָ עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם.

נוסח הרמב"ם

(א) יש צריכין הכשר, ואין צריכין מחשבה,

מחשבה, והכשר,
מחשבה, ולא הכשר,
לא הכשר, ולא מחשבה.
כל האוכלין המיוחדין לאדם -
צריכין הכשר, ואינן צריכין מחשבה.


(ב) החותך מן האדם,

ומן הבהמה, ומן החיה, ומן העופות,
ומנבילת העוף הטמא, והחלב בכפרים,
ושאר כל ירקות השדה,
ושמרקעין, ופטריות -
רבי יהודה אומר: חוץ מכרישי שדה, והרגילה, ונץ החלב.
רבי שמעון אומר: חוץ מן העכביות.
רבי יוסי אומר: חוץ מן הבלוסין.
הרי אלו צריכין מחשבה והכשר.


(ג) נבילת בהמה - טמאה בכל מקום,

נבילת העוף הטהור - בכפרים,
צריכין מחשבה, ואינן צריכין הכשר.
נבילת בהמה טהורה - בכל מקום,
ונבילת העוף הטהור, והחלב - בשווקים,
אינן צריכין לא מחשבה, ולא הכשר.
רבי שמעון אומר: אף הגמל, והארנבת, והשפן, והחזיר.


(ד) השבת -

משנתנה טעמה בקדירה - אין בה משום תרומה,
ואינה מיטמאת טומאת אוכלין.
לולבי זרדים, ושל עדל, ועלי הלוף השוטה -
אינן מיטמאין טומאת אוכלין - עד שימתוקו.
רבי שמעון אומר: אף של פקועות, כיוצא בהן.


(ה) הקושט, והחמס, וראשי בשמים,

התייה, והחלתית, והפלפלים, וחלות חריע -
נלקחים בכסף מעשר, ואינן מיטמאין טומאת אוכלין - דברי רבי עקיבה.
אמר רבי יוחנן בן נורי:
אם נלקחים בכסף מעשר - מפני מה אינן מיטמאין טומאת אוכלין?
אם אינן מיטמאין טומאת אוכלין - אף הן לא ילקחו בכסף מעשר.


(ו) הפגים, והבוסר -

רבי עקיבה - מטמא טומאת אוכלין.
רבי יוחנן בן נורי אומר: משיבואו לעונת המעשרות.
פריצי זיתים, וענבים -
בית שמאי - מטמאין.
ובית הלל - מטהרין.
הקצח -
בית שמאי - מטהרין.
ובית הלל - מטמאין.
וכן למעשרות.


(ז) הקור - כעץ לכל דבר,

אלא שהוא נלקח בכסף מעשר.
כפניות - כאוכלין,
ופטורות מן המעשרות.


(ח) דגים - מאמתי מקבלין טומאה?

בית שמאי אומרין: משיצודו.
ובית הלל אומרין: משימותו.
רבי עקיבה אומר: אם יכולין לחיות.
יחור של תאנה שנפשח, ומעורה בקליפה -
רבי יהודה - מטהר.
וחכמים אומרין: אם יכול לחיות.
תבואה שנעקרה, ומעורה אפילו בשורש קטן - טהורה.


(ט) חלב בהמה טהורה - אינו מיטמא טומאת נבילות,

לפיכך הוא צריך הכשר.
חלב בהמה טמאה - מיטמא טומאת נבילה,
לפיכך אינו צריך הכשר.
דגים טמאים, וחגבים טמאים - צריכין מחשבה בכפרים.


(י) כוורת דבורים -

רבי אליעזר אומר:
הרי היא כקרקע, וכותבין עליה פרוזבול,
ואינה מקבלת טומאה במקומה,
והרודה ממנה בשבת - חייב חטאת.
וחכמים אומרין:
אינה כקרקע, ואין כותבין עליה פרוזבול,
ומקבלת טומאה במקומה,
והרודה ממנה בשבת - פטור.


(יא) חלות דבש - מאמתי מיטמאות משום משקה?

בית שמאי אומרין: משיחרחר.
בית הלל אומרין: משירסק.


(יב) אמר רבי יהושע בן לוי:

עתיד הקדוש ברוך הוא, להנחיל לכל צדיק וצדיק - שלש מאות ועשרה עולמות,
שנאמר: "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא" (משלי ח כא).
אמר רבי שמעון בן חלפתא:
אין לך כלי שהוא מחזיק ברכה - אלא שלום,
שנאמר: "ה' עוז לעמו יתן, ה' יברך את עמו בשלום" (תהלים כט יא).