תפארת ישראל על עוקצין ג

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכיןעריכה

משנה אעריכה

יש צריכין הכשר:    שאמקט"ו עד שיוכשר בא' מז' משקין הנזכרים [בפ"ו דמכשירין מ"ד]:

ואינן צריכים מחשבה:    שכשהוכשרו מקבלין טומאה. אף שלא חישב עליהן להאכילם לאדם. ויש צריכין מחשבה וכו'. דכולן יש ויש קתני. והדר מפרש לכולהו:

כל האוכלים:    השתא מפרש לרישא כל וכו':

המיוחדים לאדם:    ואפילו חזי רק לכנעני. כגון ערלה וכלאי כרם ושאר איסורין. שכולן מטמאין טומאת אוכלין [כהרמב"ם ספ"א מאוכלין]:

ואינן צריכים מחשבה:    אפילו לא לקטן אדם לאכילה. אלא נשרו מאליהן ממחובר. אם רק הוכשרו מקבלין טומאה:

משנה בעריכה

החותך:    כולהו בנחתך מהן מחיים מיירי. שאין בהן טומאת עצמן. דדוקא אבר מן החי מטמא ולא בשר מן החי. ולפיכך מדאינו מטמא טומאה חמורה מש"ה צריך הכשר וכדמסיק. ומיירי נמי שחתכו בכעסו או להניחו על המכה. או אפילו להאכיל לכלב. ולהכי אינו מקבל טומאה עד שיחשוב עליו להאכילו לאדם. דאי בחתכו לאכילה לאדם ל"ל תו מחשבה. החתיכה בעצמה מחשבה היא [עיין כריתות כ"א א' ותוספות שם]:

מנבלת העוף הטמא:    אע"ג שכבר מתה. הרי אין בה טומאה חמורה [כטהרות פ"א מ"ג]. ולפיכך צריכה הכשר וכדמסיק.

והחלב:    בציר"י. והיינו חלב של בהמה טהורה שנתנבלה או אפילו שנשחטה. ואפילו הכי לא הוכשרה בשחיטה כשאר בשרה [כחולין פ"ט מ"ז]. משום דבכפרים קמיירי. וכדמסיק. ושם לאו אוכל הוא. ומדאינו אוכל לא הוכשר בשחיטה. ולפיכך צריך מחשבה והכשר ממש. דצריך שיוכשר במים. ואח"כ יגע בו טומאה. ואע"ג דבלא זה החלב הוא מנבילה שהיא טמאה. אפילו הכי כל חלב שמבהמה טהורה. אפילו היא נבלה טהור. ואם כן אין סופו לטמא טומאה חמורה של נבלה. לפיכך צריכה הכשר מים ונגיעה בטומאה. אבל בחלב טמאה אי אפשר דמיירי הכא. דאע"ג דכל חלב בכפרים צריך מחשבה. עכ"פ הרי מסיק במשנתנו דצריך הכשר. והרי חלב בהמה טמאה מטמא טומאת נבלה כבשרה. וכל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר. מיהו דוקא לענין הכשר אין חילוק בשניהן בין כפרים. לשווקים. דחלב טהורה בכל מקום צריך הכשר. וחלב טמאה בכל מקום אין צריך הכשר. אבל לענין מחשבה. דוקא בחלב טמאה אף בשווקים צריך מחשבה. דחלבה לא עדיף מבשרה דצריך מחשבה בכל מקום כריש משנה ג'. אבל חלב של נבלה טהורה. דוקא בכפרים צריך מחשבה ולא בשווקים. וא"כ הא דנקט במתני' והחלב בכפרים. רק משום מחשבה נקט כפרים דוקא. אבל לענין הכשר של חלב נבלה טהורה אף בשווקים צריך הכשר [וברמב"ם [פ"ג מאוכלין ה"ג] יש כאן ט"ס שכתב וז"ל. חלב נבלה טהורה צריך הכשר ולא מחשבה בכל מקום. וזה אי אפשר. דאם כן חלב בכפרים דקאמר במשנתינו. מלת כפרים אמאי תרמיה. אי אהכשר. הרי גם בשווקים צריך הכשר. אע"כ לענין מחשבה קתני לה. ולפיכך מלת בכל מקום ט"ס בהרמב"ם אלא צ"ל בכרכים. וכן מבואר הדבר בש"ס [חולין קכ"ח א' ובכורות דף י' ע"א וכריתות כ"א א'] דגם חלב נבלה טהורה בכפרים צריך מחשבה. דבכפרים לא אכלי שום חלב בין של טמאה או טהורה. בין שנשחטה או נתנבלה. אי משום דבכפרים דאנשים בהן מועט. אין אוכלין שומן בעינא. שאין דרך רוב בני אדם לאכלו [כרש"י בכורות דף י' ע"א]. אי משום דבני כפרים עניים הם. ומצמצמין באכילתם לבלי לאכול שומן [רש"י חולין קכ"א א' הביא ב' הפירושים]. ורק בכרכים א"צ מחשבה מדיש שם רוב עם מצוי בהן בני אדם שאוכלין גם דברים שאינו ראוי כל כך. אי נמי מדמצויין שם עשירים. ונ"ל עוד דכל חלב שנזכר בפרקין לענין מחשבה. אינו חלב דוקא דכי מה איכפת ליה לכנעני אם יש לו תותב קרום ונקלף [כחולין מ"ט ב'] או לא. אלא כל שומן כנוס כגון כנתא שבאמצע המעיים וכדומה. כולן הן בכלל חלב ולא מחשב אוכל בכפרים ומצינו דוגמתו [ביצה דף ז' א'] בהמחה חלב מנבלת עוף טהור ואכלו. והרי לעוף אין לו חלב האסור. אלא ר"ל שומן. וה"נ הכא. אולם כשהיא מנבלה טהורה. יש חילוק לענין הכשר בין חלב ממש לשאר שומן. דרק חלב ממש. מדנשאר בטהרתו גם כשהוא מנבלה לפיכך צריך הכשר. אבל לענין מחשבה איו חילוק בין חלב לשומן דבכפרים שניהן צריכין כוונה. וכל זה היה נ"ל פשוט אע"פ שלא ראיתי לאחד מרבותינו המפרשים פה שפירשו לנו כן. עד שאח"כ האיר ד' עיני וראיתי שגם רש"י ותוספות [בכורות דף י' ע"א] פירשו כך. רק שלא הביאו ראיה לזה. וגם לא פירשו. דהא לענין הכשר ודאי יש חילוק בין שומן לחלב ממש וכמש"ל. ואע"ג דגם בני כפרים ודאי נותנין מחלב ושומן לתוך תבשילן לתבל המאכל. אפילו הכי כיון שאין אוכלין אותו בעינא. ורק לתבל. הו"ל כבשמים ושאר תבלין שנזכרו במשנה ה' דמדחזו רק לתבל אין מקבלין טומאת אוכלין. ועוד נ"ל דכל נבלות של עוף טהור וטמא. ושל בהמה טהורה וטמאה שנזכר בפרקין. היינו כשמתה מאליה. או בשהרגה על מנת שלא לאכלה. דאי בשנחר כנעני בהמה או עוף בסתם ל"ל למחשבה. נחירה שלו בעצמה מחשבה היא. וכדמקשה הש"ס [כריתות דף כ"א א'] ע"ש. אמנם מתוס' בכורות [דף י' ע"א ד"ה נבלת בהמה טהורה] לכאורה לא משמע כן. ולכאורה היה נראה עוד. דדוקא במת העוף או הבהמה מעצמה מאיס להו. ומסתמא לא אכלו ליה. ולפיכך צריך מחשבה בכפרים. אבל בנהרגו מעצמן. אפילו בלי מעשה ידי אדם. מסתמא לאכילה קיימי גם בכפרים. כאשר נראה מעשים בכל יום שיאכלוהו למעדנים. וגם למה יהיה להם לתועבה. אלא דמסוגיא דכריתות [דף י' ע"א וע"ב] משמע דגם בנהרג מעצמו גם כן בכלל נבלה דפרקין הוא. דקאמרינן התם בפטר חמור שערפו [דהיינו שלא לאכלו] דבלא חישב עליה אינה מטמאה טומאת אוכלין. וכ"כ קאמר התם. בעורב ששחטו להתלמד בו. דלגוף בשרו צריך מחשבה. לולא ששחיטתו משוה ליה אוכל [עיין רש"י שם ד"ה ואפילו לגופו]. א"כ כ"ש בנהרגה שלא ע"י אדם דצריכה מחשבה. ואין להקשות ממעשים בכל יום שכשנהרגו לכנעני תרנגולים על ידי חיה הדורסת הנקרא אילטיס בלשון אשכנז. יאכלוהו גם בכפרים. ולמה קאמר במשנה ג' דנבלת עוף טהור בכפרים צריך מחשבה. ותו מ"ש כבש שמתה מעצמה. שיאכלוהו גם בכפרים. מדהו"ל נבלת בהמה טהורה. דאפילו בכפר א"צ מחשבה [וכסיפא דמשנה ג']. ומ"ש חזיר שנהרג שלא יאכלוהו אפילו בכרך. מדהו"ל נבלת בהמה טמאה. דאפילו בכרך צריך מחשבה [וכרישא דמשנה ג']. י"ל דכדומה לזה הקשה רש"י ורבותינו בעלי התוספות [בכורות דף י' ע"א ד"ה נבלת בהמה טהורה]. ותירץ רש"י שם דטמאה שנהרגה יש לה ב' דחיות מלהיות אוכל. חדא שהיא טמאה. ועוד שלא נשחטה. להכי דוקא בחישב עליה נחשבת כאוכל. אבל טהורה שמתה. אין בה רק דחייה אחת. ולהכי לא בעי מחשבה. וכעין זה תירצו שם רבותינו בעלי התוספות. דטהורה הואיל וכשאינה נבלה אוכל גמור הוא. משא"כ טמאה]:

בכפרים:    מלת בכפרים רק אחלב קאי. דבכפרים דלא נפישי אינשי. לא אכלי ליה מדאינו ערב לחיך רוב בני אדם לאכול שומן בעינא. או משום עניותם מצמצמין לאכול שומן [כרש"י חולין קכ"ח א']. לפיכך אם לא יחשוב עליו לאכלו לא מיקרי אוכל לקבל טומאה. ורק בשווקים שיש רבוי עם. אינו מספיק להם מאכלים ואוכלים גם השומן. אין צריך מחשבה. אבל נבילות עוף טמא מאיס טפי ואין אוכלין אותו בשום מקום. ולפיכך אף בשווקים צריך מחשבה. תדע דאי נימא דמלת בכפרים גם אנבלת עוף טמא קאי. דדוקא בכפרים בעי מחשבה. אבל בשווקים לא. א"כ קשה דכמו דמחלק במשנה ג' בנבלת עוף טהור בין כפרים לשווקים. ה"נ הוי ליה לאפלוגי בנבלת עוף טמא. ולמנקטיה במשנה א' בהדי הנך דצריכין הכשר ולא מחשבה. דגם עוף טמא בשווקים דינו כך. אלא ע"כ דבנבלת עוף טמא אין חילוק. דבין בכפרים או שווקים צריך מחשבה והכשר. ומשום הכי נקט ליה סתמא. וכן משמע מהרמב"ם [פ"ג מאוכלין הי"ד] דנקט נמי סתמא דנבלת עוף טמא צריך מחשבה והכשר. משמע אף בשווקים. אולם הרא"ש כאן כתב בפירוש דמלת בכפרים דמשנתנו גם אעוף טמא קאי. משמע ודאי דהא בשווקים צריך מחשבה ולא הכשר ולפי זה צריך לדחוק ולומר דאפילו הכי לא נקט לנבלת עוף טמא בשווקים במשנה א'. משום דנכלל בכלל כל המאכלים הנאכלין לאדם דנקט התם:

ושאר כל ירקות שדה:    דר"ל שגדלין בשדה מעצמן בלי זריעה כלל. [וכלעיל פ"א סי' ט"ז. ודלא כמשמע לכאורה מלשון הר"ב הכא]. וטעמא דמילתא. משום דהנך כולהו סתמייהו לאו לאכילת אדם קאי. ולהכי צריכין מחשבה בפירוש:

חוץ משמרקעים:    מין בצל חריף מאד. וגדל גם כן מעצמו בלי זריעה:

ופטריות:    מין שוואמען. והנך תרתי אף שגדלין בלי זריעה. אפילו הכי סתמייהו לאכילת אדם קאי. וצריכין הכשר ולא מחשבה:

ר' יהודה אומר חוץ מכרישי שדה:    קרעססען מאותן שגדלין מעצמן בשדה בלי זריעה. וכ"ש כרישי גינה שנזרעין:

והרגילה:    מין צמח הנקרא פירטישאק:

ונץ החלב:    מילך בלומע:

רש"א חוץ מן העכביות:    הוא דרדר דקרא. דיסטעל בלשון אשכנז. שמגרדין מעליו העוקצין. והגזע צולין אותו ונאכל:

ר' יוסי אומר חוץ מן הכלוסין:    קיכער ערבסען. וכל המינין הללו. לכל מר כדאית ליה. אף שגדלין בלי זריעה. אפ"ה סתמייהו לאכילת אדם קאי. להכי צריכין הכשר ולא מחשבה. ולת"ק דלא חשיב להנך כאוכל. צ"ל דטעמיה משום דסופן להקשות כעץ בעלמא. להכי לא מחשבו אוכל [ועיין תוספות עירובין כ"ח ב' ד"ה קור. ולקמן סימן ל"ח. אבל אי"ל דפלוגתייהו אי אכילה על ידי הדחק שמה אכילה. דלתנא קמא לא שמה אכילה. ליתא. דאם כן קשה הלכתא אהלכתא. דהכא קיימא לן כת"ק. והרי קיי"ל דאכילה ע"י הדחק שמה אכילה. ועמ"ש לעיל [פ"ב סי' נ"ב]. ואין להקשות להנך תנאי למה נטרי לפלוגתייהו עד משנה ב'. וקאמרו חוץ חוץ. הו"ל כבר למפלג במשנה א'. בהנך דצריכין הכשר ואין צריכין מחשבה. והול"ל אף אף לכל מר כדאית ליה. וגם לת"ק קשה דעכ"פ שמרקעים ופטריות הו"ל לממני התם. י"ל ה"ט משום דככר נכלל לכל מר כדאית ליה בכלל כל המאכלים המיוחדים לאדם דתני התם. ועמ"ש לעיל סוף סי' ה']:

הרי אלו:    כל הנזכרים במשנתנו לבר מהנך דמפיק להו כל מר במלת חוץ:

צריכין מחשבה והכשר:    היינו תחלה צריך שיחשוב עליהן שיהיו לאוכל. ואח"כ צריך שיוכשרו. ואז אח"כ מקבלין טומאה. הא הכשר קודם מחשבה לא מהני [ועיין רמב"ם פ"ב מאוכלין ה"ח. ועיין חולין ק"ח א']. וטעם משנתנו משום דכל הנך אינן מיוחדין למאכל אדם. לפיכך צריך שיחשוב עליהן בפירוש לאדם [וכל מחשבה היינו דיבור כמו שהוכיח רבינו תוי"ט [ספכ"ה דכלים]. ועיין מ"ש בס"ד שם בפירושינו. ובפ"ט דפרה מ"ד. ואין להקשות אם כן מה מקשה הש"ס [כריתות כ"א א'] ל"ל מחשבה תעשה חתיכה שלו מחשבה. ר"ל הרי בשעת חתיכה חישב שיהיה לאכילה. וכן נראה מפי' רש"י התם. ומה קושיא עכ"פ הרי לא דיבר. י"ל דה"ק וכי עדיף מחשבה יותר ממעשה החיתוך. והרי בכל דוכתא מעשה עדיף מדבור. עוד נ"ל דמחשבה לשווייה אוכל כהך שבמשנתנו. לא מיבעיא שבחישב ישראל להאכילה לכנעני מהני. כדמוכח ממשנתנו. ומנדה [דף נ' ע"ב]. והכי אמרינן נמי בפירוש [חולין קכ"ט ב'] אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים [היינו כנענים] קרי אוכל. אמנם אפילו מחשבת כנעני הוה מחשבה. דבחישב עליה לאכלה בעצמו. או בחישב בשום מאכל להאכילו לכנעני חבירו או לישראל. אפילו שלא בידיעת האדם ההוא שווייה במחשבתו אוכל ומקבל טומאה. וכן מוכח מרש"י ר"פ העור והרוטב [ד"ה השוחט בהמה טמאה לכנעני] שכתכ דהא בשחט כנעני בהמה טהורה לצורך ישראל לא מהני מחשבתו בשחיטה. מדלא אשכחן שחיטה גביה. ור"ל להכי לא הוה מעשה זו של שחיטה כמחשכה להאכיל לאדם. משמע ודאי דהא בחישב עליה באמת להאכילה. הוה מחשבתו מחשבה לשווייה אוכל [וע"ש דף קכ"ח א'] ולכאורה היה נ"ל דגם לענין הכשר. דבעינן כי יותן דומיא דכי יתן נמי מהני מחשבת כנעני שיחשכ מוכשר לקבל טומאה. וכמו בפרה אדומה דכעינן נמי עובד דומיא דעבד דניחא ליה [כפסחים דף כ"ו]. ואפ"ה משמע [בע"ז דף כ"ד א'] דמחשבת כנענים היה פוסלה. וה"נ הכא ובכל דוכתא שצריך מחשבה. מחשבת כנעני נמי מהני. ותו נ"ל דכמו לענין הכשר בעינן שיוכשר דוקא מדעת בעלים [כהרמב"ם רפי"ב מאוכלין]. ה"נ במחשבה לשווייה אוכלא. צריך שיחשוב האדם ששייך לו אותו הדבר. או האדם האוכלו. אולם לכל זה לא מצאתי עדיין שום גלוי בשום מקום לרבותינו מאירי עינינו. והקב"ה ברוב רחמיו ינחנו במעגלי צדק בל נמוטו פעמי]:

משנה געריכה

בהמה טמאה:    אף חיה טמאה בכלל. דחיה בכלל בהמה [כחולין דף ע' ע"ב]. ובכלל טמאה אין חילוק בין חלבה לבשרה דשניהן אינן נאכלין. ובלא זה חלבה כ"ש הוא מבשרה. דהרי בשר עכ"פ בטהורה אפילו בכפרים נאכל. וחלבה בכפרים אינו נאכל [וכל זה לתוס' נדה [דף נ' ע"ב ד"ה ל"ג]. אבל להרמב"ם והר"ב שפירשו בסיפא דמשנתנו. דחלב בשווקים א"צ מחשבה והכשר. היינו חלב טמאה אם כן לפ"ז הרי חזינן דיש חילוק בטמאה בין חלבה לבשרה. דהרי בבשרה אמרינן בבבא זו דאפילו בשווקים צריך מחשבה. ובחלב טמאה אמרינן בסיפא דבשווקים א"צ מחשכה. אם כן על כרחך שלדבריהן עדיף חלב טמאה מבשר טמאה]:

בכל מקום:    ר"ל אפילו בשווקים לאו לאכילה קיימי. דנבלת טמאה מאיסא טפי. וגם בשווקים שיש רבוי עם לא אכלי לה ולכך צריכה מחשבה בפירוש לאכילה:

ונבלת העוף הטהור בכפרים:    דבכפרים בין נבלת עוף טהור או טמא לא אכלי ליה. ולפיכך בשניהן צריך מחשבה. והא דנקט הכא נבלת עוף טהור דוקא. היינו רק מדמסיק דא"צ הכשר. ומשום דסופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה. אבל בנבלת עוף טמא דאינו מטמא בבית הבליעה. ודאי צריך הכשר. וכמבואר לעיל [מ"ב. וכתבו רבותינו בעלי התוס' [נדה דף נ' ע"ב ד"ה ל"ג] דל"ג הכא בבבא זו והחלב. דממ"נ. אי בשל טהורה שנתנבלה. אמאי מסיים דח"צ הכשר. הרי אין מטמא טומאה חמורה. ואי בחלב של טהורה שנשחטה מיירי. ונימא דלהכי א"צ הכשר מדכבר הוכשרה בשחיטה. עכ"פ כיון דצריך מחשבה וכדמסיק. א"כ ע"כ בכפרים מיירי. ומדלא חזי שם. לא אהני הכשר השחיטה [וכלעיל סי' ד']. ואי בחלב של טמאה. פשיטא דדין חלב שלה כבשרה. ושניהן צריכין מחשבה ולא הכשר בכל מקום. עכ"ל הטהור. ואין להקשות לדבריהן מסיפא של משנתנו. דגרסינן שם והחלב א"צ מחשבה ולא הכשר. ואוקמה כר"ב ושאר מפרשים דחלב דסיפא בחלב של טמאה מיירי. אלמא דחלב טמאה א"צ מחשבה בשווקים. י"ל דמה"ט באמת מסקו רבותינו בעלי התוס' שם. דחלב דסיפא בחלב טהור שחוטה מיירי. דמדא"צ מחשבה הו"ל אוכל בשעת שחיטה. ואתכשר אז בדם שחיטה]: שיחשוב עליהן להאכילן לאדם ואז מיד מטמאין לאוכלין:

ואינן צריכין הכשר:    לא הכשר מים ולא הכשר טומאה. ר"ל א"צ שיגע בהן טומאה. ואפ"ה מטמאין לאוכלין טהורים שיגעו בהן. דמדסופן לטמא טומאה חמורה. שהאדם שנטמא מהן יטמא בגדים שלובש אז. דהרי גם נבלת עוף טהור אף שאינו מטמא במגע. אפ"ה בעודה בבית בליעתו של אדם נטמאו בגדים שעליו. להכי גם השתא מטמאה עכ"פ לאוכלין. אף שלא הוכשרה ולא נטמאה. ואת"ל נבלת בהמה טמאה ל"ל מחשבה. הרי נבלה היא. ובלא זה מטמאה לאוכלין טהורין. ומשני הש"ס [כריתות כ"א א']. כגון דאיכא פחות מכזית נבלה שאין עליו טומאה כלל. וצרפו לפחות מכביצה אוכלין שכבר הוכשרו ונטמאו ממקום אחר. להכי כי חישב על הפחות מכזית נבלה שיהיה לאוכל אדם. מצטרפת לטמא אחרים. דגם חצי זית מחשב סופו לטמא טומאה חמורה. כשיצרפנו לחצי זית אחר. והא דב' מיני אוכל מצטרפין לשיעור כביצה לטמא אחרים. דוקא בהדביקם יחד לגוש א' [כתוס' חולין קי"ח ב' ד"ה אין]. ולרבינו משל"מ [פ"ו מאוכלין ה"ג] בדבוקים רק קצת סגי אף שכשיגביה חבירו ינתק מחבירו. אפ"ה הוה חיבור. [ואין להקשות עכ"פ האיך מהני דביקתן יחד. הרי חיבורי אדם אינו חיבור [עיין לעיל פ"ב סי' מ']. נ"ל דזהו דוקא לענין שיתטמא האחד בשנטמא חבירו. או לענין להצטרף לכזית מת או נבלה. אבל לענין לצרף ב' חתיכות לשיעור כביצה לטמא טומאת אוכלין. כיון דכביצה טומאת אוכלין ילפינן לה בת"כ מדכתיב כל אוכל אשר יאכל דשיערו חכמים דהיינו כביצה [כרש"י פסחים ל"ג ב']. וא"כ כיון דמהא ילפינן משערינן בדרך אכילה. דהיינו בלעיסה. שאינו בולע גוש שלם. אלא דבלעיסה מודבק יחד קצת ברוק. ויהיה כביצה]:

נבלת בהמה טהורה בכ"מ:    דאפילו בכפרים לא ימאסו בה מלאכלה:

ונבלת העוף הטהור והחלב בשווקים:    מלת בשווקים. ודאי גם אנבלת עוף טהור קאי. דאלו בכפרים הרי תני ברישא דצריך מחשבה. אולם חלב דתני הכא. ודאי לאו בחלב נבלת טהורה מיירי. דהרי מדאין סופו לטמא טומאה חמורה. צריך הכשר בכל מקום. וגם בחלב נבלת בהמה טמאה לא אפשר דמיירי הכא. דהרי להתוס' נדה הנ"ל. דינו כבשר הטמאה דצריך מחשבה אפילו בשווקים [כלעיל סי' י']. אלא ע"כ דחלב דתני הכא מיירי בחלב טהורה שחוטה. דאין צריך מחשבה בשווקים. מדאכלו ליה שם. וגם א"צ הכשר מים. מדכבר הוכשר בשחיטה. והכי מוקי לה תוס' [נדה שם] בפירוש. מיהו להר"ב כאן אפשר דחלב דתני הכא מיירי נמי בחלב טמאה. וס"ל דאכלי ליה בשווקים. ולפיכך א"צ מחשבה. וגם הכשר א"צ מדסופו לטמא טומאה חמורה:

ולא הכשר:    דכולן במקומן לאכילת אדם הן עומדין. ותוס' הנ"ל דחלב דתני הכא. היינו חלב של טהורה שחוטה. א"כ הך א"צ הכשר על כרחך לצדדין קתני. דהרי בשר נבלת טהורה ועוף טמא. א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. מדסופן לטמא טומאה חמורה. משא"כ חלב שחוטה טהורה. נהי דהכשר מים לא בעי מדכבר הוכשר בשחיטה. עכ"פ הכשר שרץ בעי. ולהר"ב דחלב שבבבא זו בחלב טמאה מיירי. א"כ כולה א"צ לא הכשר מים ולא הכשר שרץ. מדכולן סופן לטמא טומאה חמורה:

והחזיר:    ס"ל מדיש בהנך ד' מינים קצת מסימני טהרה כנבלת בהמה טהורה שלא ימאסו בה מלאכלה אף במתו מאליהן. ולהכי א"צ מחשבה ולא הכשר [הכי מסיק הש"ס [בכריתות דף י' ע"א]. ונ"ל דמדמי להו הש"ס לבהמה טהורה. מדיש בהן קצת מסימני טהרה. א"כ דינן כנבלת בהמה טהורה. דבכל מקום א"צ מחשבה והכשר. וכן משמע לישנא. מדתני סתמא. אולם הר"מ הכא. וגם הר"ב שנמשך אחריו פירשו דרק בשווקים קאמר ר"ש דא"צ מחשבה והכשר. וע"כ דס"ל לרבותינו דהאי אף דקאמר ר"ש אחלב בשווקים דסמיך לה קאי. ועוד כדי שלא להרחיק הפלוגתות. דהרי לת"ק גם הנך ד' מינים בכלל שאר בהמה טמאה הן. דאפילו בשווקים צריכין מחשבה כרישא דמשנתנו. ואיך לר"ש אף בכפרים א"צ מחשבה. כך נ"ל טעמן של רבותינו. אולם מרש"י ותוס' [בכורות דף י' ע"א] שכתבו שדינן כנבלת טהורה. משמע דגם בכפרים א"צ מחשבה. וטעמן מדדמי קצת לבהמה טהורה כדקאמר בש"ס שם. להכי דינן כנבלת בהמה טהורה].

זה הכלל בבשר עופות. ובהמות. ובחלב לענין מחשבה והכשר

  • א) נבלת עוף טמא. בכפרים צריך מחשבה מדלא אכלו ליה התם. וצריך הכשר מים ושרץ. מדאין סופו לטמא טומאה חמורה [כמ"ב]. אבל בשווקים מדנאכל שם א"צ מחשבה. אבל צריך הכשר ככל אוכל [וכמ"א].
  • ב) נבלת עוף טהור. בכפרים צריך מחשבה. מדגם אותו לא אכלי ליה. וא"צ הכשר מים. ושרץ מדסופו לטמא טומאה חמורה [כרישא דמ"ג]. אבל בשווקים דאכלי ליה. א"צ מחשבה. ולא הכשר [סיפא דמ"ג].
  • ג) בשר נבלה טמאה. בכל מקום צריך מחשבה. מדאינו נאכל בשום מקום. אבל א"צ הכשר מים ושרץ מדסופו לטמא טומאה חמורה [כרישא דמ"ג].
  • ד) בשר נבלה טהורה. בכל מקום א"צ מחשבה. מדנאכלת בכל מקום. גם א"צ הכשר מים ושרץ מדסופו לטמא טומאה חמורה [סיפא דמ"ג].
  • ה) בשר טהורה שחוטה. מדנאכלת בכל מקום. לפיכך א"צ מחשבה בכל מקום וגם א"צ הכשר מים. מדכבר הוכשר בשחיטה. אבל צריך הכשר שרץ [כריתות].
  • ו) חלב נבלה טמאה. להר"ב [בסיפא דמ"ג]. בכפרים צריך מחשבה. מדלא אכלי ליה בכפרים. וגם א"צ הכשר מים ושרץ מדסופו לטמא טומאה חמורה. אבל בשווקים דאכלי ליה א"צ מחשבה. וגם א"צ הכשר מים ושרץ מדסופו לטמא טומאה חמורה [כסיפא דמ"ג]. ולתוספות [נדה דף נ' ע"ב] חלב נבלה אפילו בשווקים לא אכלי ליה. לפיכך דין חלבה כבשרה [לעיל סי' ג']. דבכל מקום צריך מחשבה ולא הכשר מים ושרץ.
  • ז) חלב נבלה טהורה. בכפרים צריך מחשבה מדלא אכלי ליה התם. וצריך נמי הכשר מים ושרץ. מדאין סופו לטמא טומאה חמורה אבל בשווקים דאכלי ליה א"צ מחשבה. אבל צריך הכשר מים ושרץ.
  • ח) חלב טהורה שחוטה. בכפרים צריך מחשבה. מדלא אכלי ליה. וצריך נמי הכשר מים. דמדלא אכלי ליה בכפרים לא הוכשר בשחיטה. משום דהו"ל הכשר קודם מחשבה. וכ"ש דצריך הכשר שרץ. אבל בשווקים דאכלו ליה א"צ מחשבה. וגם א"צ הכשר מים. מדהוכשר בשחיטה. אבל עכ"פ צריך הכשר שרץ [סיפא דמ"ג]:

משנה דעריכה

השבת:    אניס. ויש אומרים דילל בלשון אשכנז:

משנתן טעמו בקדרה:    והוציאו אח"כ מהקדרה:

אין בו משום תרומה:    אם של תרומה היתה. מותרת אח"כ לזרים. דאחר שיצא טעמו עץ בעלמא הוא:

ואינו מטמא טומאת אוכלים:    ואע"ג שחישב עליו בטלה דעתו. מדהו"ל כחושב על עץ בעלמא שיהיה לאכילה. והיינו דנקט לה הכא מדאיירו במחשבה:

לולבי זרדים:    מלת זרד נמצאנו במשנה על ב' אופנים. שכשנזכר בשם דבר כגון חבילי זרדין [שבת קכ"ו ב']. הוא מין קנים. וכן פי' רש"י שם. אמנם כשנזכר בפעל. כגון מזרדין באילנות [מ"ק דף ג' א']. שם פי' רש"י דר"ל חותך ענפים יבשים שבאילן. וא"כ לולבי זרדין דקאמר הכא. היינו עלין ארוכין כלולבין שגדלין מהקני' שנקראים בשם זרדין. דרק הקני' בעצמן נאכלין בלי שום תיקון. כמ"ש רש"י בסוגיא דשבת שם. ולא העלין:

ושל עדל:    ר"ל עלין שגדלין מפרי הנקרא עדל. והוא פרי אדמה שדומה לצנון. כך כתב בערוך. וי"א שהוא ווונטער עזאף:

ועלי הלוף:    עלין ארוכין הגדלין ממין בצל הנקרא ווולדער קאלאקאזיע:

עד שימתוקו:    ר"ל עד שימתיקם ע"י כבוש בויין או חומץ או ע"י שוכבשם במום ומלח. ואע"ג דכל המאכלים דלא חזו לאכילה עד שיבשלוהו אפ"ה היה מקט"ו. הנהו שאני מדיש בני אדם זורקין אותן. לפוכך דוקא בדעביד בהו מעשה לאכילה. גלי אדעתיה לשוויינהו אוכל:

רש"א אף של פקועות:    דלעת יוונית קאללאקאווינטען בלשון אשכנז. ויש אומרים ראטהע ריבען מרים:

כיוצא בהם:    אינן נחשבין אוכל עד שימתיקם. אבל מחשבה לחוד לא מהני בהו. ולת"ק במחשבה לחוד נחשבין אוכל. מיהו אפשר דלת"ק אפילו כבשן אינן נחשבין אוכל. מדמרים מאד. והאוכלן בטלה דעתו אצל כל אדם:

משנה העריכה

הקושט:    קאסטוואורצעל. והוא אחד מסממני הקטורת:

והחמס:    אינגווער בלשון אשכנז. וי"א שהוא קנמון צימאט ראהר בלשון אשכנז:

וראשי בשמים:    מוסקאטנוס. וי"א נעגליין בל"א. ולהרמב"ם כאן. הוא שם כולל לכל הבשמים המובחרים. וראשי. ר"ל מובחרי בשמים [ונ"ל דאין להקשות לפ"ז א"כ למה היה צריך תנא להזכיר קושט וחמס ברישא. וכי ס"ד שאינן בכלל בשמים מובחרים. אלא היינו טעמא משום דקושט וחמס הם שרשים שתחת הקרקע. ואינן כלולים בשם ראשי בשמים. ומה"ט לא תיקשי אדמני תנא רק קושט וחמס. למה מנו חכמים את אלו. ולא שאר מיני בשמים הנזכרים בברייתא דקטורת. וכ"כ כל מיני בשמים מובחרים כפאניליע וקארדמום וכדומה. אלא משום דהנך נכללים במלת ראשי בשמים. ורק בהשרשים אין דינן כך רק קושט וחמס. ודו"ק]:

התיאה:    מין עשב שמשימין בתבשיל לריח:

והחלתית:    ענציאן בלשון אשכנז. והוא ג"כ מין עשב מריח:

והפלפלין:    פעפפער בלשון אשכנז:

וחלות חריע:    כרכום יערי ווילדער זאפרען ששוחקין אותו ולשין מהשחיקה כעין חלות קטנות:

נלקחים בכסף מעשר:    דכיון דגידולן מן הארץ. וחזו לאכילה. אע"ג דלא חזו רק ע"י תערובות. לא גרע ממלח. דלא אימעט מללקחו בכסף מעשר. רק מדאין גידולו מן הארץ [כעירובין כ"ז א']. אע"ג דגם מלח לא חזי בעינא ואינו ניתן במאכל רק לטעם:

ואינן מטמאין טומאת אוכלין:    מדאין הן עצמן מאכל. וכיון שאין נתנין במאכל רק לטעם או לריח או למראה. אינן בכלל מאכל אשר יאכל ואין מקבלין טומאה:

ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים אף הם לא ילקחו בכסף מעשר:    והרי גם במעשר בעינן שיהא ראוי לאכילה בלי תערובות. דכתיב ונתת בכסף ואכלת. והכי קיי"ל דבין לקנותן בכסף מעשר שני. ובין לטומאה. כל מיני בשמים אינן נחשבין מאכל [כהרמב"ם פ"ז ממעשר שני ופ"א מאוכלין. ולפ"ז צ"ל דבאמת מלח נתמעט רק מדאין גופו מאכל. והא דאמרינן בעירובין [שם] דמים ומלח אתמעטו מללקחן בכסף מעשר מדאינן פרי. ס"ל לריב"נ דרק משום מים נקט הכי. ונ"ל דמהאי טעמא לא הזכיר התנא לעיל במשנה ד' דשבת לאחר שנתן טעם בקדרה. וכ"כ לולבין שם. שעכ"פ קודם שימתקו אינן נקחין בכסף מעשר. ורק בתוספתא דמכילתין מפרש כן. וכן פסק באמת הרמב"ם [בפ"ז ממעשר שני ה"ח]. היינו משום דזה אין לו ענין במכילתין. ופשיטא דכ"ע מודו בהו. דטומאת אוכלין וקניית מעשר שני הא בהא תליא. ורק בהנך מיני בשמים. מדחזיין כמו שהן עכ"פ לתבל בהן הקדרה. פליג ר"ע וס"ל דהוה כמלח. דלולי דהוה גידולו מהארץ. הי' נקח בכסף מעשר שני. ולהכי נקט לה הכא לאשמעינן רבותא אליביה דר"ע. דאע"ג דאינו מטמא טומאת אוכלין. אפילו הכי נקח בכסף מעשר]:

משנה ועריכה

הפגין:    תאנים שלא בשלו כל צרכן:

והבוסר:    ענבים שכבר נתגדלו כפול הלבן. ואע"ג דחזו לאכילה טפי מפגין. עכ"פ לא נתבשלו כל צרכן. ונ"ל לפ"ז דנקט פגין לרבותא דר"ע. דאע"ג דגריעי טפי מבוסר. אפ"ה מטמאין טומאת אוכלין. ונקט בוסר לרבותא דריב"נ. דאע"ג דחזו לאכילה טפי מפגין. אפ"ה אין מטמאין טומאת אוכלין:

ר"י בן נורי אומר משיבואו לעונות המעשרו':    כמפורש בפ"ק דמעשרות [מ"ב] דתאנים משיבחילו. וענבים משיבאישו. אז מטמאין טומאת אוכלין ולא מקודם [ונ"ל דאע"ג דשיבחילו היינו משיתחילו להתבשל קצת. והיינו שיעור מאוחר מפגין. כדמוכח מנדה [פ"ז מ"ב]. וכ"כ משיבאישו הענבים. דהיינו משיראו הגרגרים מתוך הקליפה. והוא שיעור מאוחר לבוסר. א"כ לא הו"ל לריב"נ לומר משיבואו לעונת המעשרות. אלא עד שיבואו וכו' [עיין לעיל פ"ב סי' מ"ה]. דהרי ה"נ מאחר זמן קבלת הטומאה טפי מר"ע. אלא נ"ל דריכ"נ ה"ק. דבאמת היתה הסברא החיצונה נותנת דגם משהגיעו למעשרות. אפ"ה לא יטמאו טומאת אוכלין. עד שיתבשלו בישול גמור ויהיו סמל. ואפ"ה מדלענין מעשרות חשיבי אז כבר אוכל ה"ה לענין טומאת אוכלין. [ופשוט דלכל מר כדאית ליה. נלקחין אז בכסף מעשר שני. וקיי"ל כר"ע מחבירו]:

פריצי זיתים וענבים:    היינו שנתקשו באילן קודם בשולן. ולהכי אין דורכין אותן דמדהן קשין. טרחתן מרובה. ואינן מוציאין שמן ויין רק מעט [כב"מ ק"ה א']:

ב"ש מטמאין:    ר"ל מקבלין טומאת אוכלין. משום דעכ"פ יש בהן שמן:

וב"ה מטהרין:    דמדאינו מטריח את עצמו להוציא שמנן. לא מיקרי אוכל לקבל טומאה:

הקצח:    קיממעל שחור:

ב"ש מטהרין וב"ה מטמאין:    נ"ל דפלוגתייהו במאי דאמרינן בברכות [ד"מ ע"א] דריחו קשה וטעמו מעליא. דהרגיל ללעסו אינו בא לידי כאב לב. ולפיכך ב"ש ס"ל דההיזק שיזיק להאדם באכילתו ע"י ריח. גדול יותר מהטוב שיגיע לו על ידי טעמו. וב"ה ס"ל איפכא:

וכן למעשרות:    גם אפריצי זיתים וענבים קאי דבב' הפלוגתות. המטהרין פוטרין מליתן מהן תרומות ומעשרות והמטמאין מחייבין אותן לתרומות ומעשרות. ואפשר דבמלת במעשרות כלל נמי לענין ללקחו בכסף מעשר שני [וכך כתב באמת הרמב"ם בפ"ז ממעשר שני ה"י]. ונ"ל דמוכח כן. דאל"כ אלא רק בחיוב מעשרות בהן פליגי. אם כן הו"ל ב"ש לקולא וב"ה לחומרא. ולמה לא מני לה בהדי אינך בעדיות [פ"ה] בין קולי ב"ש וחומרי ב"ה. אלא ע"כ דגם בענין היתר קנייתו במעות מעשר שני פליגי. ובהא הו"ל ב"ה לקולא. ולפיכך יש שפיר לומר דכי אתשיל בבית המדרש לענין קנייתו במעות מעשר שני אתשיל דהו"ל ב"ש לחומרא וב"ה לקולא [כרבינו תוי"ט פכ"ט דכלים מ"ח]:

משנה זעריכה

הקור:    ענף רך שנתוסף בגידול הדקל. דבקיץ עדיין רך הוא ונאכל. אבל בחורף מתקשה להיות עץ ולא חזי לאכילה:

הרי הוא כעץ לכל דבר:    אמקט"ו. ומברכין עליו שהכל. ואין מערבין בו [כעירובין כ"ח ב']:

אלא שהוא נלקח בכסף מעשר:    מדקונהו לאכילה. והוא גדולי קרקע ופרי מפרי [והא דלא פליג הכא ריב"נ כדפליג לעיל במשנה ה'. וקיי"ל התם כוותיה. והכא קיי"ל כסתם משנתנו. י"ל דקור שאני. דחזי על ידי שליקה וטיגון. ולפיכך רשאי ללקחו בכסף מעשר שני כדי לשלקו ולאכלו. ואע"ג דהשתא קודם שליקה לא חזי. עכ"פ הו"ל כשאר מאכל שאינו ראוי לאכילה חי ואפ"ה נקח בכסף מעשר שני. וכ"כ לוקחין בהמה וחיה אף שצריכין שחיטה. וכן מסיק הש"ס [עירובין כ"ח ב'] דקור בשלקו וטיגנו לכ"ע מיחשב אוכל לכל דבר [ודלא כרבינו תוי"ט]. ולפיכך גם קודם שליקה עכ"פ נלקח בכסף מעשר. משא"כ לענין שיקבל טומאת אוכלין קודם שליקה. אע"ג דאבשר לתקנו. עכ"פ כיון דהשתא לא חזי אינו מקבל טומאת אוכלין אבל בהנך דמשנה לעיל במיני בשמים קי"ל כריב"נ. דכיון דהן עצמן אינן אוכל לעולם. רק מדחזו לתבל בהן הקדרה מחשבת ליה אוכל לענין מעשר. א"כ גם לענין שיקבל טומאת אוכלין נחשבינהו אוכל מה"ט דבקל יתקן בהן המאכל. ולא מחשב כחסר מעשה רבה כשילוק ובישול בקור. כך כתבו התוספות [נדה דף נ"א ב' ד"ה אם ניקח]. וכך כתב גם הר"ש הכא. אמנם תמהני מאד. במ"ש בקור מה"ט אינו מקבל טומאה. אע"ג דכשישלקנו יהיה ראוי לאכילה. עכ"פ השתא כשהוא חי אינו ראוי לאכילה. ולפיכך אינו מקבל טומאה. וקשה וכי ס"ד דכל מאכל חי לא יקבל טומאה. אע"ג שכשיבשלנו יהיה חזי לאכילה. והרי משנה ערוכה לפנינו בפרקין [מ"ח] דדגים חיין מקבלין טומאה. והכי אמרינן נמי [פסחים י"ט ב'] במחט שנמצא בבשר חי. ועוד בשאר דוכתי טובא. מה אמרת התם שאני דוודאי לאכילה קיימי. להכי אפילו חיין מקבלין טומאה. משא"כ קור לא נטעי ליה אינשי אדעתא דהכי לאכלו שלוק [כעירובין כ"ח ב']. או דנימא קור שאני כיון דסופו להקשות. גם השתא שהוא חי לא חזי. א"כ מה ראיה מייתו רבותינו שמותר ללקחו בכסף מעשר שני. כמו שמותר ליקח בהמה בכסף מעשר שני אע"ג דלא חזי לאכילה עד אחר שתשחט. הרי י"ל התם שאני. משום דלשחיטה עומדת. וגם אין סופו עומד להתבטל ממנה שם מאכל. אבל מנ"ל שיהיה מותר נמי ככסף מעשר קור וכדומה דלא נטעי אינשי להכי דלשלקינהו ולמכלינהו. וגם השתא עדיין לא חזי וגם סופו להיות עץ בעלמא. והרי בכל הנך מילי לא דמי קור כלל לבהמה חיה ומנ"ל דמותר לקנותו בכסף מעשר שני. אלא ע"כ צ"ל כתי' התוס' [עירובין כ"ח ב' ד"ה קור]. דדוקא בבשמים שפיר קאמר ריב"נ דכמו שמחמת הטעם שיתן בהתבשיל מחשב אוכל לענין לקנותו בכסף מעשר שני. מה"ט נמי נחשב אוכל לענין קבלת טומאה. אבל בקור מדסופו להקשות לא נטעי אינשי אדעתא לאכלו. ולהכי לא מחשב אוכל לקט"ו. אבל לעניו לקנותו בכסף מעשר. כיון דאיהו גדולי קרקע. והוא השתא רך וחזי לאכילה. לא משגחינן אסופו להקשות ושרי לקנותן בכסף מעשר שני]:

כפניות:    הר"מ והר"ש והר"ב נושא כליהן פירשו דכפניות היינו תמרים שלא נתבשלו כל צרכן. משמע דע"כ אפשר להן להתבשל כל צרכן. אלא שנלקטו קודם זמנן. אמנם בערוך ערך כפן. פי' דהיינו מין תמרים שאינן מתבשלין באילן לעולם. [ובערוך ערך נסין כתב דכפנייתא הן תמרים של דקל זכר. דלא חזו לאכילה רק כשעדיין הן קטנים באילן. וגם אז אינן מוטעמים כל כך. ולכשיגדילו לא חזו כלל לאכילה. אולם בש"ס [פסחים דף נ"ב ב'] משמע שיש ב' מיני כפניות. דהרי מתחלה בעי הש"ס שם לאוקמא דכפניות היינו שלא הגיעו עדיין להיות פרי. ובסוף הסוגיא מוקי לה הש"ס דכפנייתא היינו דנסחני. ופי' רש"י שם דהיינו תמרים של דקל זכר. שתמרים שלו אינן מתבשלין לעולם. ומניחין אותן בסלין שעשויין מכפות תמרים. ובתוכו מתבשלין. וכן מצאתי אח"כ בעירובין [כ"ח ב' רש"י ד"ה התם] דפי' ששם כפניות. הוא כולל לכל התמרים שלא נתבשלו עדיין. רק דכפניות של דקלים זכרים כיון דכשיתבשלו כראוי לא חזו כלל לאכילה. לפיכך כשהן עדיין כפניות זהו גמר פרין. אע"ג דלא חזו כל כך לאכילה. אבל כפניות של נקבה. כיון דכשיתבשלו יהיו ראויים לאכילה טפי מהשתא. לפיכך כפניות שלהן לא הוו גמר פרין. ומשם במסקנא מוכח דמשנתנו מיירי בכפניות נקבה. דבקטנותן חזי קצת. ורק כשיתבשלו לגמרי. יהיו ראויין לאכילה ממש. לפיכך לא מחשבו גמר פרי לענין מעשר. אבל כפניות של זכרים גם למעשר היו נחשבין גמר פרי]:

אוכלין:    ר"ל הו"ל אוכל ומקבל טומאה ונקחין בכסף מעשר. והיינו משום דחזו למתקן על ידי אור [מיהו לענין ברכה. כיון דלא חזו בעינייהו רק על ידי שימתקן באש. דינן ככל פירות שלא נתבשלו ותיקנן ע"י בישול באש. דמברך עליהן שהכל [כא"ח ר"ב ס"ב]. ונ"ל דמה"ט נקט תנא לשון אוכלין. דדינו רק כאוכלין ולא כפרי. אבל ר"י דברייתא [בעירובין דף כ"ח ב'] נקט בכפנייתא הרי הוא כפרי לכל דבר. והיינו דבכפנייתא מודה לת"ק שם דמברך עליו בורא פרי האדמה. להכי נקט לשון פרי. וכל זה דלא כרבינו תוי"ט הכא ד"ה אלא. שכתב דמשנתנו כר"י התם אתיא. ונ"ל עוד דמדנקט לעיל בפלוגתא דר"ע וריב"נ. רק פגין ובוסר. והכא נקט לכ"ע רק כפניות. ש"מ דשאר מיני פירות קודם שנחבשלו לכ"ע אינן אוכל בשטעמן עפוץ [וכא"ח ר"ב ס"ב]:

ופטורות מן המעשרות:    מדלא גמר פרין עדיין:

משנה חעריכה

דגים מאימתי מקבלין טומאה:    דכל זמן שהן חיין במים אין מקבלין טומאה:

בש"א משיצודו:    דמדאין צריכין שחיטה. משנצודו הרי הן כמתים [כך כתב רש"י [חולין ע"ה ב']. ולפיכך לב"ש גם בן פקוע אין מקבל טומאה מה"ט. וכן מוכח מסוגיא דהתם. רק דאנן קיימא לן דכל דבר חי אין מקבל טומאה. ואפ"ה לא נקט בן פקוע. רק דגים לרבותא. דאע"ג דמשנצודו ויניחן כך חוץ למים ימותו מעצמן מיד. אפ"ה ס"ל דאמקט"ו. ומכ"ש בן פקוע. מיהו נ"ל דמשנצודו דקאמרו ב"ש. היינו בהוציאן ברשת או בחכה. אבל בצדן ועודן במים. לא מהני סברת שא"צ שחיטה שיקבלו טומאה. דא"כ גם קודם שנצודו נמי. ולא עוד אלא אפילו הוציאן מהמים וחל עלייהו קבלת טומאה. אם חזר והחזירן למים. פרח מינייהו טומאה. דפנים חדשות באו לכאן [ועיין רפ"ג דטהרות ודו"ק]:

ובה"א משימותו:    ר"ל רק כשימותו מחשבו אוכל לקבל טומאה:

ר"ע אומר אם יכולין לחיות:    [בש"ס חולין [דף ע"ה א'] גרסינן משעה שאינו יכול לחיות. וא"כ ע"כ גם לפי גירסתנו ה"פ. אם יחזירום למים יחזרו לחיות אז אין מקבלין טומאה. וכך פי' הר"ב. וקיי"ל כב"ה [רמב"ם פ"ה מאוכלין ה"ו] ואמרינן בש"ס שם מה בינייהו. א"ר יוחנן דג מקרטע איכא בינייהו. ופי' התוס' שם דהאי מאי בינייהו לא קאי אב"ה ור"ע. דהרי טובא איכא בינייהו. דלב"ה צריך שימות ממש. ולר"ע סגי כשלא יתקיים בחיים. אלא אב"ש ור"ע קאי. דלתרווייהו מקט"ו כשהוא עדיין חי. ושואל מה בינייהו. ומתרץ דג מקרטע איכא בינייהו. היינו שמדלג בחוזק הנה והנה. דלב"ש כיון שניצד אע"ג שהוא עדיין חזק ומדלג מחשב כאוכל ומקבל טומאה. ולר"ט כיון שמדלג יכול לחזור ולחיות במים ואין מקבל טומאה. אמנם מרש"י שם נראה דהמאי בינייהו קאי בין ב"ה לר"ע. דהרי פירש. מקרטע היינו שמפרפר עדיין. אבל יבש בו בין סנפיריו כסלע. דאז כשיחזירוהו למים. לא יכול לחיות. עד כאן לשונו. וא"כ אי נימא דרש"י כהתוס' ס"ל דמאי בינייהו קאי אב"ש ור"ע. היכי מוקי לה רש"י בשיבש בו כסלע איכא בינייהו. הרי בכה"ג לכ"ע כמת חשוב. והרי ב"ש ור"ע תרווייהו ס"ל דא"צ שיהיה מת ממש. ובין לב"ש דס"ל משיצודו. ובין לר"ע דס"ל משעה שאינו יכול לחיות. תרווייהו מודו דמשיבש בו כסלע. שאינו יכול לחיות. וכמת חשוב. והדרא קושיא לדוכתה במאי פליגי. אלא ע"כ דרש"י ס"ל דמאי בינייהו קאי אב"ה ור"ע. ומשני דג מקרטע איכא בינייהו. דלב"ה דס"ל משימותו. לפיכך אף שיבש בו כסלע וסופו למות. עכ"פ כיון דמקרטע עדיין חי הוא ואין מקבל טומאה. אבל לר"ע כיון שיבש בו כסלע. אע"ג (שמדלג בחוזק). עכ"פ סופו למות ומקבל טומאה. אמנם בין לרש"י בין להתוס' תמוה מאד. הרי תרווייהו ס"ל דהא דקאמרי ב"ה משימותו. דהיינו שימותו לגמרי. וקיי"ל כוותייהו. וקשה והרי זה סותר למה דאמרינן [שבת ק"ז ב'] הצד דג בשבת ממקום שהוא נצוד ועומד והוציאו מהמים. משיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב משום נטילת נשמה. והכי קיי"ל [כהרמב"ם פי"א משבת]. וא"כ קשה הלכתא אהלכחא. דמ"ש לענין חיוב שבת דביבש בו כסלע כבר חשבינן ליה כמת. ומ"ש לענין טומאת אוכלין לא חשבינן כמת עד שמת ממש. ואי"ל דמשום הכי בטומאה מקלינן. דאפושי טומאה לא מפשינן [כביצה דף ז' א'] ליתא. דהיינו במילי דרבנן איכא למימר דהקילו רבנן גבה. אבל הכא אידי ואידי דאורייתא נינהו. ומ"ש הא מהא. ותו הרי אדרבה מצינו דטפי מחשב אוכל תלוש לענין טומאה. מלהיות חשוב אוכל לענין שבת. דהרי תאנים שיבשו באילן. מחשבו כאוכל תלוש ומקבלין טומאה. הא לענין שבת מחשבו כמחובר [כחולין קכ"ז ב']. ואת"ל אף דבהוציא דג מהמים ויבש בו כסלע בשבת חייב. היינו מדחשבינן ליה כמת. וחייב משום נטילת נשמה. ועכ"פ לענין קבלת טומאת אוכלין בעינן שיהיה נחשב כאוכל. וכל עוד שהוא חי לא מחשב אוכל. מדאסור עדיין משום בל תשקצו [שבת דף צ' ע"ב]. ואע"ג דגם האסור באכילה לישראל. ואפילו האסור בהנאה כערלה וכלאי כרם ובשר בחלב אפ"ה מקבלין טומאת אוכלין [כתוספתא סוף מכילתין] אלמא אע"ג דאסור באכילה מטמא טומאת אוכלין. הכא שאני. כיון דעבר משום בל תשקצו. גם לכנעני משוקץ הוא. ולא חשוב אכילה עד שימות לגמרי. עכ"פ קשה לי מ"ש דגים מבהמה ועוף ששחטן. ועדיין מפרכס דמקבלין טומאה [כריש פ' העור והרוטב ורמב"ם פ"ב מאוכלין ה"ו]. ומ"ש דג שיבש בו כסלע מבהמה שחוטה המפרכסת. ויירי שניהן למיתה הן עומדין. ומ"ש זה מזה. ואת"ל לחלק דדוקא בהמה שנשחטה. שבידים הפסיק חיותה כששחטה. עי"ז האדם עצמו במעשה ידיו אחשבה לעשות אוכל. משא"כ צידת הדג. אע"ג דצדו בידים הרי ע"י צידתו לא הפסיק חיותו עדיין. ורק כשיבש בו כסלע. אז מעצמו נפסק חיותו. אם כן לא שווייה אוכל בידים. והוא דמי טפי לבהמה חולה גוססת. שכל עוד שיזוז בה אבר אין מקבלת טומאת אוכלין [כחולין דף ע"ה א']. ע"כ דכששחט הבהמה עשה בה מעשה להפסיק חיותה. משא"כ בבהמה גוססת שמתה והולכת מאליה. א"כ ה"נ דג שיבש בו כסלע הוא ימות מאליו. עכ"פ קשה לי אי ב"ה מתו ממש בעו. א"כ מה בעי הש"ס [חולין ע"ה א'] בתר הך סוגיא הנ"ל. בנולדו בדג סימני טרפה. כגון ניטל הלב או ניקבו בני מעיו אם מקבל טומאה או לא. וסלקי בתיקו. וכן פסק הרמב"ם [בפ"ב מאוכלין] דספיקא הוה. וקשה וכי גרע טרפה דמדלג על ההרים ומקפץ על הגבעות. ואוכל והולך. ואפשר נמי דאי מבדרי ליה סמא אפשר שיחיה [כחולין נ"ד א']. ואפילו הכי מספקא לן גביה דילמא דינו כמת ומקבל טומאה. וכי עדיף מיניה דג שיבש בין סנפיריו ששוכב הוזה מתנוונה והולך וכרגע ימות. ואפ"ה פשיט לן דדינו כחי ואין מקבל טומאה עד שימות ממש. אולם ל"מ מרבותינו נותני לחמי ומימי ז"ל הייתי אומר דמשימותו דקאמרו ב"ה. אין ר"ל שימותו לגמרי. דאם כן אדקאמרי ב"ש משיצודו דהיינו להקדים זמן קבלת טומאה שלהן. א"כ ב"ה שמאחרין זמן קבלת טומאה שלהן. הול"ל עד שימותו. וכדדייקינן בש"ס [ב"מ דף פ"ח ב'] אי הכי משיפקסו. עד שיפקסו מיבעי ליה. והיינו משום דכל הברת מש שקודם הפעל הוא להקדים הדבר. וכל הברת עד. הוא לאחר הדבר [ועיין לעיל בפרקין סי' ל"ב]. אלא ע"כ הא דקאמרו ב"ה משימותו. ע"כ כוונתם משיתחילו למות. דהיינו משיבש בו כסלע בין סנפיריו. והיינו כסוגיא דשבת הנ"ל. ואהא פליג ר"ע וקאמר משעה שאין יכול לחיות. ואהא מקשי הש"ס שפיר מאי בינייהו. והיינו בין ב"ה לר"ע. דכיון דב"ה ס"ל משיבש בין סנפיריו. והרי אז אין יכול לחיות. והרי הם הם נמי דברי ר"ע. ומשני דג מקרטע איכא בינייהו. דהיינו שמדלג הנה והנה. דלב"ה אע"ג שמדלג. כיון שיבש כסלע וכבר נראו בו סימני מיתה. חשוב כמת. ולר"ע דקאמר משעה שאינו יכול לחיות. ר"ל שאינו יכול להראות סימני חיות לדלג הנה והנה. אז דוקא חשוב כמת אף שחי עדיין (חשוב כמת). אבל מקודם אף שיבש בו כסלע כחי חשוב. דכיון שמדלג כחי לא גרע מטרפה שג"כ ודאי ימות. ואפילו הכי לדידיה חשוב כחי. וא"כ קיי"ל שפיר כב"ה דסגי ביבש בו כסלע. ואהא תו מסופק הש"ס בנולדו בו סימני טרפה מה. דדילמא דוקא ביבש בו כסלע. שברגע ימות. משא"כ טרפה שאפשר לו לחיות עדיין עד קרוב לי"ב חודש. דילמא זה עדיין לא מקרי אוכל לקבל טומאה. נמצא הכל עולה על נכון בלי שום גמגום. ואפשר שגם רש"י סבירא לי' כפירושנו זה. דז"ל רש"י שם בד"ה מקרטע. מפרפר. וכגון שיבש בו כסלע דתו אינו חי. עכ"ל. אם כן לשיטת רש"י. דביבש בו כסלע מיירי. אם כן אי נימא דלרש"י מה דקאמרו ב"ה משימותו היינו שימותו לגמרי. א"כ ל"ל להש"ס לאוקמי כלל במקרטע. דהיינו שמפרפר. והול"ל איכא בינייהו שיבש בו כסלע. דלב"ה הרי עדיין לא מת. ולר"ע כיון שאין יכול לחיות כבר הוא כמת. ומה לי אם מפרפר או אינו מפרפר. ומפרפר דנקט הש"ס בכדי לגמרי נקטיה. אע"כ דגם רש"י ס"ל דלב"ה משיבשו בו כסלע חשוב כמת אפילו מקרטע. ולר"ע מדמקרטע זהו חיותו. ולפ"ז מקרטע דנקט הש"ס. לר"ע איצטריך לפרש דבריו דהיינו מה שאמר ר"ע שיכול לחיות. ומ"ש רש"י מקרטע היינו מפרפר. זהו לפרש דברי ר"ע. ומ"ש רש"י אח"כ וכגון שיבש בו כסלע. זהו אליבייהו דכולהו. דבהא פליגי. דלב"ה בהא סגי. ולר"ע צריך נמי שלא יפרפר. ואפשר עוד דגם הרמב"ם בפ"ב דאוכלין הכי ס"ל ודוק]:

יחור:    ענף עץ תאנה שמחוברין בה תאנים שנתבשלו. אבל לא נתיבשו עדיין. דביבשו גם במחוברין מקבלין טומאה [כחולין קכ"ז ב']:

של תאנה שנפשח:    שנתלש קצת מגזע האילן:

ומעורה בקליפה:    שעדיין מחובר בהגזע על ידי קליפת האילן לבד. והא דנקט תאנה. ה"ה שאר אילן [וכדמוכח מחולין קכ"ז ב']. דגם בשאר אילנות דוקא בנפשח לגמרי מחשב כתלוש רק אורחא דמלתא נקט תאנה דמדקליפתו עב ורך אף שנפשח הענף ישאר תלוי בו:

רבי יהודה מטהר:    ר"ל התאנים שבענף אין מקבלין טומאה דמדמעורין בקליפה דינן כמחובר. וכל מחובר אין מקבל טומאה [כספ"ב]:

וחכ"א אם יכול לחיות:    דהיינו אם ידביק הענף שוב למקומו באילן. ישוב הענף שוב לגדל פירות אז מחשב כמחובר דאל"כ כתלוש דמי:

ומעורה אפילו בשרש קטן:    מדיכול לחיות על ידי זה. [ונ"ל דלא דוקא כקנה של תבואה שחיותה מועט. אלא אפילו אילן גדול שצריך חיות רב. נמי סגי בשנשאר מחובר רק בשורש דק. וכדמוכח ממסכת ערלה [פ"א מ"ד] באילן שנעקר. ונשאר מחובר בשורש דק. כמחט של מתוח האורגים פטור מערלה. רק נקט הכא תבואה. מדמצוי טפי שתעקר. א"נ דלרבותא נקט תבואה. כיון דע"כ בתבואה שנגמרה כבר מיירי. דאל"כ האיך יקבל טומאה. אם כן כיון שנגמרה וכבר נעקר רובה סד"א דוודאי לתלישה ולקצירה קאי. וכתלוש כבר דמי. קמ"ל]:

משנה טעריכה

חלב:    בציר"י. והשתא מפרש דהא דאמרינן לעיל במשנה ג' דחלב א"צ הכשר. היינו רק חלב טהורה שחוטה בשווקים. דשם א"צ מחשבה. לפיכך אהני ליה הכשר דשחיטה. או חלב טמאה אפילו בכפרים דלא אכלי ליה וצריך מחשבה. עכ"פ מדסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר. אבל חלב טהורה נבלה. אין סופו לטמא טומאה חמורה. לפיכך צריך הכשר בכל מקום:

בהמה טהורה:    אפילו נתנבלה:

אינו מיטמא טומאת נבלות:    וטהור לגמרי. אבל חיה שנתנבלה חלבה טמא כבשרה:

לפיכך הוא צריך הכשר:    ממים ואח"כ כשיגע בו טומאה נטמא [והא דלא נקט נמי חלב טהורה שחוטה בכפרים דלא אכלי ליה. ולפיכך צריך מחשבה. ומשום הכי לא אהני ליה הכשר דשחיטה. מדהו"ל ההכשר קודם המחשבה אלא צריך השתא הכשר מים ושרץ. י"ל דלא נקט אלא דבר הצריך הכשר בכל מקום. אבל חלב טהורה שחוטה. דרק בכפרים צריך הכשר לא איירי בה. אי נמי חלב בכפרים לא צריך למתני דצריך הכשר מדכבר תני לה לעיל במשנה ב]:

מיטמא טומאת נבלה:    דכשיש כזית ממנה. מטמאה לאדם וכלים כבשרה ממש.

לפיכך אינו צריך הכשר:    דאפילו לא הוכשר במים ולא נגע בשרץ מטמא לאוכלין. [ואין להקשות פשיטא דנבלה לא עדיף משאר אב הטומאה. דמטמאו לכל דבר בלי הכשר מים. י"ל דמיירי שאין ממנה רק פחות מכזית. שאין בה טומאת נבלה וצרפו לשאר אוכלין שכבר נתטמאו ממקום אחר. וכשהוא יחד כביצה אע"ג שהפחות מכזית לא הוכשר. מצטרף לו ומטמא לאוכלין. מיהו הך פחות מכזית נבלה. להר"ב צריך עכ"פ מחשבה בכפרים קודם הכשר. ולתוס' גם בשווקים צריך מחשבה קודם ההכשר. דלא עדיף מבשר של נבלה טמאה דצריך מחשבה [ועיין מ"ש בס"ד לעיל בזה הכלל סי' ו']. ואין להקשות מה קמ"ל דמצטרף אותו חצי כזית. פשיטא. דהרי נבלה חמורה מטומאת אוכלין בג' דברים. דנבלה מטמאה בכזית. ומטמאה אדם וכלים. וא"צ הכשר. משא"כ טומאת אוכלין. צריך שיהיה בו כביצה. ומטמא רק אוכלין ומשקין. וצריך הכשר. אם כן טומאת נבלה חמורה מטומאת אוכלין והרי כל חמור מצטרף להקל. ולא איפכא [כמעילה פ"ד מ"ד]. י"ל דקמ"ל דאע"ג דאותו כזית לא הוכשר. והרי בו אין טומאת נבלות ודוק]:

דגים טמאים:    מתים:

צריכין מחשבה בכפרים:    וצ"ל דבימי חכמי המשנה. היו הנך מינין מאוסין גם לכנענים מלאכלן. ולפיכך היו צריכין מחשבה. ורק בשווקים שיש רבוי עם. אוכלין גם המאוסין. כמ"ש שם בשר נבלת עוף טהור וכלעיל. [אמנם להרמב"ם [פ"ג מאוכלין] גרסינן במשנה א"צ מחשבה. וכן מסתבר דהרי נראה שיאכלום למעדנים. וגם למה ימאסו בהן מדאין בהן סימני טהרה. ולרבינו כ"מ שם היה להרמב"ם הגירסא במשנתנו דגים וחגבים קטנים צריכין מחשבה בכשרים. גם זאת הגירסא מסתברת טפי משנגרס טמאין. ולא ידענא מה הכריח לרבינו לומר. כן. דכיון דע"כ צ"ל שהיה להרמב"ם גירסא אחרת במשנתנו הלא מסתבר יותר לומר שהיה להרמב"ם הגירסא במשנה זו כמו בתוספחא [פ"ג] שדגים וחגבים א"צ הכשר. מדנימא שגירסת הרמב"ם בהמשנה היה קטנים במקום טמאין. ותו דא"כ עכ"פ היה לו להרמב"ם להביא הדין של דגים וחגבים טמאין. וצ"ע]. מיהו הכשר צריכין בכל מקום [כך כתב הר"ש והרא"ש והר"ב. וכן פסק הרמב"ם [פ"ג מאוכלין ה"ג]. ונ"ל דמיירי בלא ניער עליהן הרשת דאי בסתמא מחזקינן שודאי ניער עליהן הרשת. וכבר הוכשרו [וכמכשירין פ"ו מ"ג ורמב"ם פט"ז מאוכלין ה"ג]. ונ"ל עוד דמה"ט לא כלל להו תנא בהדי הנך דמשנה ב'. דהרי כולהו צריכי מחשבה והכשר ואפילו נימא כגרסת הרמב"ם דדגים וחגבים טמאין א"צ מחשבה וצריכין הכשר. וכמש"ל. אפילו הכי קשה דהו"ל להתנא למכללינהו בהדי הנך דמשנה א'. אע"כ דדגים וחגבים לא פסיקו ליה הכשירן כשאר הצריכין הכשר. מדתלייה בהו באם ניער הרשת או לא]:

משנה יעריכה

כורת דבורים:    במחובר לקרקע בטיט. כ"ע לא פליגי דדינו כמחובר. ובמונח ע"ג יתדות. כ"ע לא פליגי דדינו כתלוש. כי פליגי במונח ע"ג קרקע. ואינו מחובר בה בטיט:

רא"א הרי היא כקרקע:    לכל מילי. לקנותה בכסף ושטר וחזקה. ולקנות אגבה מטלטלין. והמוכר כל קרקעותיו או הקדישן או נתנן. גם זו בכלל. והוא הדין לענין שאר מילי:

וכותבין עליה פרוזבול:    דפרוזבול אינו נכתב רק כשיש קרקע ללוה [כשביעית פ"י מ"ו]. דכשאין לו קרקע. לא תקנו שיועיל פרוזבול. דכל ענין פרוזבול תקנתא דרבנן הוא. שלא ימנעו מלהלוות זה לזה. מחשש שיפסיד חובו [כגיטין ל"ז א']. והרי אינו מצוי שילוה לאדם שאין לו קרקע. מדאינו בטוח חובו. ולהכי מדאינו מצוי שאעפ"כ ילוה לו. מילתא דלא שכיחא לא עבדו רבנן תקנתא. כך פירש רשב"ם בשם זקנו רש"י ז"ל [ב"ב ס"ו א']. וכך כתב גם הרא"ש כאן. אמנם הרשב"ם [שם] פי' מדעת עצמו. דמשום הכי אין פרוזבול נכתב רק ע"ג קרקע. משום דכל היתר פרוזבול הוא. מדכתב המלוה לב"ד מוסרני לכם חובי. הו"ל כגבוי. ולא קרינן ביה לא יגוש. א"כ ה"מ כשיש להלוה קרקע שלא יכול להבריחו הוה ליה שפיר כאילו כבר גבוהו ב"ד. משא"כ במטלטלין:

ואינה מקבלת טומא' במקומה:    ר"ל דוקא בעומדת במקומה שיחד לה שתעמוד שם בקביעות אינה מקבלת טומאה. בין היא בין הדבש שבתוכה. הא כשאינה עומדת במקומה המיוחד לה. גזרו בה רבנן טומאה. מדדמי לשאר כלי בית המטלטלין. ויקילו גם בהן. הא באינך מילי דנקט תנא אפילו בשאר דוכתי דינה כקרקע. מדליכא למגזר בה מידי [כך נ"ל דעת התוספות [ב"ב ס"ו א']. אבל לרשב"ם שם. גם לשאר מילי דינה כמטולטל כשאינה עומדת במקום המיוחד לה. ורק בטומאה נקט מקומה. משום הדבש. דסד"א דגם כשטלטל הכוורת עם הדבש שבתוכו. או כשהוציא הדכש מהכוורת לא יקבל הדבש טומאת אוכלין וכמ"ד דצריך מחשבה לאכלו קודם שיקבל טומאה [כב"ב דף פ' ע"ב]. קמ"ל במקומה דהא שלא במקומה גם הדבש מקבל טומאה אף שלא חישב עליו]:

והרודה ממנה בשבת:    אם תלש חלת דבש מתוכה בשבת:

חייב חטאת:    דכמחובר בקרקע דמי. ונ"ל דמה"ט כ"ש כשהעתיק כל הכוורת ממקומה דחייב חטאת לר"א. אלא נקט רודה לרבותא. דסד"א דוקא בעוקר הכוורת דקביע. אבל הדבש סד"א מדתרתי לריעותא שאינו דבוק בקרקע. וגם לא קביע שהרי לבסוף יטלנו משם. לא חשוב כמחובר קמ"ל. [ונ"ל דלהכי איצטריך לכולהו. ולא הסתפק במאי דקאמר הרי היא כקרקע. מדסד"א דדוקא לענין דין עצמה שתהא נקנית בכסף שטר וחזקה דינה כקרקע. אבל לענין מילי אחרינהו לכתוב עליה פרוזבול. לא. ואי אשמעינן הנהו תרתי. סד"א דה"מ ממונא. די"ל דאף דמדאורייתא אין דינה כקרקע. עכ"פ הפקר ב"ד הפקר [כיבמות פ"ט ב']. אבל בטומאה דהוא איסורא. מממונא לא ילפינו [ברכות י"ט ב']. ואי אשמעינן טומאה. הוה אמינא דוקא בטומאה תקנו שיהיה דינה כקרקע ואין מקבלת טומאה. דאפושי טומאה לא מפשינן. אבל לענין חיוב חטאת בשבת. שנקל להביא חולין בעזרה לא. קמ"ל דלר"א לכולהו מילי דינה כקרקע מדאורייתא]:

ומקבלת טומאה במקומה:    אפילו במקומה. מיהו מדדין הדבש שם כמאכל [וכמשנה דלקמן]. נראה לי דצריך הכשר מים מקודם:

והרודה ממנה:    ונ"ל דה"ה בעוקר כל הכוורת לרבנן פטור. רק איידי דר"א נקט רודה לרבותא. וכלעיל סי' ס'. נקטו אינהו נמי רודה. וס"ל לרבנן דלכל מילי דינה כתלוש. וגם הדבש שבתוכה מקבל טומאה. ולא בעי מחשבה. וקיימא לן כחכמים:

משנה יאעריכה

חלות דבש:    סתמיה לאכילה קאי ודינו כאוכל כל עוד שהוא בכוורת וכרבנן לעיל במשנה י' [רמב"ם פ"א מאוכלין הי"ח]:

מאימתי מיטמאות משום משקה:    להיות תחלה אפילו כשנגע בולד הטומאה. ושיהא נטמא ומטמא בכ"ש. ושהשותה ממנו רביעית טמא. נטמא גופו. משא"כ אוכל. בשנגע בולד נעשה ולד ולד. ונטמא בכ"ש. אבל אינו מטמא אחרים עד שיהא בהמטמא כביצה קלופה. והאוכל אוכלין טמאין אין גופו נטמא. עד שיאכל חצי פרס. שהוא כביצה ומחצה להרמב"ם. וכב' ביצים לרש"י [כהרמב"ם פרק ד' מאוכלין]:

בש"א משיחרחר:    ר"ל משיחרחר ריב עם הדבורים לגרשן מהכוורת. דהיינו משיעשן תחת הכוורת להבריחן [כך פירשו קצת מרבותינו. ותמהני מה הוכחה בזה שיהיה לשתייה. דילמא לאכלו. דהרי דבש ככוורתו אוכל הוא [כב"ב דף פ' ע"ב]. וי"מ דחרחור לשון חימום הוא [כטבו"י פ"א מ"ג]. ור"ל משיחמם החלות להוציא הדבש. אף שמעורב עדיין עם השעוה. וי"ג משיהרהר. דהיינו משיחשוב לסחוט הדבש מהחלות. ופשיטא דמחשבה הנאמר ככל מקום היינו עם דיבור [ועמ"ש ספכ"ה דכלים ובשאר דוכתי. וגם על זה תמהני דמ"ש מזיתים וענבים דצריך שיצא מהן משקה ממש [ועיין רפ"ק דטהרות. ופ"י שם מ"ד וה']:

ב"ה אומרים משירסק:    דהיינו משיכתת החלות אז הדבש שבהן דינו כמשקה. מיהו כל זה בשעדיין הדבש מעורב עם השעוה. אבל דבש הזב מכוורתו. אף שלא ריסק החלות דינו כמשקה. רק בחישב עליו לאכלו [דהיינו שלא באופן שתייה בכוס]. אז דינו כמאכל [תוספתא דמכילתין ורמב"ם פ"א מאוכלין הי"ח]:

משנה יבעריכה

אמר ר' יהושע בן לוי:    לאחר שהשלים התנא לפרש במשנה כל דיני התורה הקדושה. חתם בפתוחי חותם קודש לד' להודיע איזה שכר צפון ליראי ד' וחושבי שמו. והודיע שיהי' עונג העולם הבא השמור להם כפול ש"י פעמים ככל תענוגי עולם הזה אשר הוצרכו לעזבן מפני עסקן בתורה. וכדקאמרינן [ברכות דף ס"ג ב'] ומיץ חלב יוציא חמאה. במי אתה מוצא חמאה של תורה. במי שמקיא עליה חלב שינק משדי אמו. וכן רבא הוה מעיין בשמעתתא. ואותיב ודחק כרעיה אאצבעיה עד דנפק מיניה דמא [כתובות קי"ב א']. אולם אמר לכל צדיק וצדיק. היינו אפילו לצדיק שאינו גמור. אפילו הכי בשיעסוק בסדרי משנה וחוזר חלילה. בכלל יראי ד' הוא. הנה שכרו אתו בעה"ב. ופעולתו לפניו גם בעולם הזה. שגם עולמו יראה בחייו. ולאאמ"ו הגאון זצוק"ל. מנין ש"י הוא החצי מכל מנין המצות שצונו ה'. דהן תרי"ג מצות המפורשות בתורה [כמכות דף ז' ב']. ועוד ז' מצות דרבנן [וסימנך בענן החם והם

  • (א) ברכת הנהנין לפניהן ולאחריהן [חוץ מברכת המזון שהוא דאורייתא].
  • (ב) עירוב [והוא כולל ג' מיני עירוב. וסי' תחת. "תחומין. "חצרות. "תבשילין.]
  • (ג) נט"י.
  • (ד) נר שבת ויום טוב.
  • (ה) הלל.
  • (ו) חנוכה.
  • (ז) מגילה.

[כך נראה לפענ"ד למנותן. אבל יו"ט שני אינו עולה למנין. דעיקר תקנתו רק משום ספק היה. והוה ליה ככל ספיקא דאורייתא דמחמרינן בה בכל דוכתא. וכ"כ אין למנות בדיקת חמץ. דהוא רק מחשש שיבוא לכלל איסור דאורייתא [ועיין ברש"י ותוס' ריש פסחים]. וקידוש היום על היין [כנזיר ד"ד א'] עיקר הקידוש דאורייתא [כפסחים ק"ו א'] רק חכמים תקנו שיעשה המצוה באופן נאות. וכן בכל המצות. והבדלה. י"א שהוא דאורייתא [רמב"ם פכ"ט משבת]. ואפילו למ"ד דרבנן. הוא ג"כ רק לכבוד השבת שהוא דאורייתא. ונטילת לולב בגבולין שבעה. הוא רק זכר למקדש שהיה דאורייתא. אי נמי דילפינן כן מדכתיב ציון היא דורש אין לה. מכלל דבעי דרישה [סוכה מ"א א']. והו"ל דברי קבלה דכדאורייתא דמי [רבינו ב"י א"ח סי' תקנ"ד]. וא"כ אין למנותו בכלל ז' מצות דרבנן. ומהאי טעמא נמי אין למנות בכלל מצות דרבנן צום הרביעי. וחמישי. ושביעי. ועשירי שכבר נזכרו בקבלה [כר"ה י"ח ב']. וכ"כ אין לנו למנות בכלל דרבנן כל הגדרים שרבו כמו רבו. ורק אלו הז' מצות שמנינו כל עיקרן דרבנן]. נמצא שכל המצות דאורייתא ודרבנן הם יחד תר"ך. והם כתר תורה. אמנם מדכתיב מי הקדמני ואשלם. דהקב"ה מסייענו לקיים מצותיו. לכן אין ראוי לאדם לקבל רק חצי השכר. דהיינו כמנין ש"י. עד כאן תוכן דברי קדשו של עטרת ראשי זצוק"ל בהוספה מועטת:

עתיד הקדוש ב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שלש מאות ועשרה עולמות:    ומדלא מפרש בקרא איזה יש ינחילם. להכי מפרש התנא דהכי קאמר קרא. הי"ש עצמו תהיה להם לנחלה. דהיינו ש"י עולמות:

להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא:    נ"ל דלהכי מייתי נמי סיפא דקרא. שלא יאמר אדם. הרי אין התורה נקנית. אלא א"כ ממית עצמו עליה יום ולילה [כברכות ס"ג ב']. ורק במי שמשים את עצמו אכזרי כעורב לצרכי בניו ובני ביתו כהאי דהוה אמר לאתתיה ששאלה ממנו פרנסת ילדיו כשהלך לבית המדרש. והשיב לה. איכא קרמי באגמא [כעירובין דף כ"ב ע"א]. ואם יהיה כל עסק ישראל בתורה. מלאכתן אימתי נעשית. ואת"ל אין הכי נמי. לא ישגיחו על אלה. הרי דאגות אלה יטרדוהו בשעה שעוסק בתורה. והקול קול יעקב אם אין קמח אין תורה. וגם בקיום מצות התורה ישביתוהו אלה. דג' דברים מעבירין לאדם על דעתו ודעת קונו [כעירובין דף מ' ע"ב] להכי על זה משיב התנא. הרי הכתוב כבר תירץ קושייתך. דה"ק קרא. להנחיל אוהבי יש. ר"ל אם תהיה עסקך בתורה לשמה. להיות בכלל אוהבי ד'. אז הקב"ה יתן לך הש"י עולמות שבעה"ב שתבוא לך כנחלה הבאה לאדם ממקום אחר. וכקרן קיימת לעולם הבא. ששם תהיה הנשמה כבת יורשת למעשה הגוף בעמלו בתורה. אבל יבטיח לך האב הנאמן שגם אוצרותיהם שלהם. של אוהבי. שנתרוקנו ע"י עסק בתורתי. גם הם אמלא אני [כברכות ל"ה ב']:

אמר רבי שמעון בן חלפתא:    מייתי הך מימרא הכא בתר הך דלעיל. דמדאמרינן לעיל דהעוסק בתורה אוכל פירותיה בעולם הזה דיופרי. והקרן קיימת לעולם הבא עד אין סוף. לא תקשה הרי הרבה עשו כן ולא הועילו. וכקושיית הש"ס [בברכות שם] להכי מסיים נמי במאמר ר' שמעון בן חלפתא לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. ואם כן זה שלא מצא בכל עמלו בתורה. ברכה בביתו היינו מדלא היה לו כלי השלום בביתו. ולהחזיק לו בה ברכת ד' היא תעשיר. מדלא דקדק בחיוביו לאדם. והיה לו קטטה עם חבירו ובני ביתו. מדלא מילא חיוביו להם כראוי. והרי השלום והברכה הא בהא תליא. וכדאמרינן [ב"מ דף נ"ט ע"א] כד שלימה שערי מכדא. רמי ואזיל תיגרא בביתו. ואם כן כל אחד סימן לחבירו. אבל כשישראל שרויים בשלום יחד ובאחדות. הרי אז אף כשאין עושין רצונו של מקום ח"ו. גדול כח השלום להריק עליהם ברכות וטובות במדה טפופה. ואפילו כשעובדין ע"ז. וכמ"ש בב"ר [פל"ב] על הפסוק חבור עצבים אפרים הנח לו. דר"ל גם אם אפרים מחובר ואדוק עם עצבים. יענה ויאמר האב הרחמן למה"ד הנח לו. ואעלים עיני מחטאיו מלהענישו אבל חלק לבם. אם לבם חלק זה מזה. שמחסרים חיוב שחייבין זה לזה. אז עתה יאשמו. וכן אמרינן נמי בירושלמי [פאה ד"ל ע"א] אחאב לא הניח הר וגבעה בארץ ישראל שלא העמיד עליו ע"ז. ואעפ"כ היו יוצאין למלחמה ונוצחין. והוא בעבור שהיה שלום ביניהן. שהרי עובדיה טמן כמה מאות נביאים. ואפילו הכי כשעמד אליהו בהר הכרמל והכריז בקול גדול לפני המלך. אני נותרתי נביא לד'. לא היה אחד מהקהל הגדול שהלשינו לומר שקר אתה אומר. ואם כן אם כך לעוברי רצונו. לעושי רצונו על אחת כמה וכמה. דכל שכן וקל וחומר בן בנו של קל וחומר. כשישראל בנים למקום עושין רצון אביהם שבשמים וצביונו. כ"ש שיהיה גם תיווך השלום שביניהם סיבה להחזיק ולתמוך כותל הגוהה בבנין העה"ז. הנוטה ליפול. יחזקהו ד' ביד עוזו במסמרים בל ימוט. ואורות ההצלחות והברכות יבקיעו לו בכל דרכיו מחלונות הרקיע סביב לו:

ה' עוז לעמו יתן:    ר"ל ד' עוז לעמו יתן. דהיינו שיתן להם שכר עולם הבא שהוא עוז והדר. נצחי ובלתי משתנה. זה יתן הקב"ה במתנה לעתיד. אמנם ד' יברך גם כן את עמו. את הטפל לעמו. דהיינו צרכי עולם הזה. שנחשבו לעמו כטפל. דהיינו בני חיי מזוני. היא ברכה המשולשת. גם לה יזכו בשלום. ר"ל על ידי השלום והאחוה והאהבה כשיהיה ביניהן. והתחילה המשנה שהיא פי' כל התורה. במ' מאימתי. וסיים במ' שלום. וגם ר"ת שלכל הששה סדרים שהוא זמן נקט גם כן הוא במספר קטן מ'. נגד ג' פעמים מ' יום שהיה משה רבינו ע"ה בהר. שניתנה לו אז כל התורה כולה. ומסיים תנא בשלום ומתחיל שוב מאימתי קורין. דהיינו עסק התורה. כמ"ש בס"ד בפירושינו ריש ברכות. וגם בפרשה ראשונה של קריאת שמע איכא תרתי. שלום ואחדות. כדמשתמע נמי לישנא דפסוק ראשון שמע ישראל. דהיינו שמדבר אל כל ישראל בלשון יחיד. דהתיך בדיבורו כל האומה הקדושה. כאילו היא כולה גוף אחד. להתדמות לאביהם שבשמים. שכשם שהוא יחיד בעולמו. כך יהיו גם הם אחד בארץ. ואח"כ קאמר ודברת בם. היינו התורה. ומבטיח על זה בפרשה השנייה והיה אם שמוע תשמעו וגו' ונתתי מטר ארצכם וגו' לומר לך שאלו השנים דהיינו התורה והשלום. שני שדים המה לנו. ביניהן נלין על ברכי התורה ומשניהן נינק זבת חלב ודבש גם בעולם הזה כמובטח לנו בקריאת שמע. ולא יעשה ח"ו תורתו פלסתר. ועתה אחינו. לא ברכב ולא בסוסים. נחנו נעבור חלוצים לפני ד' במלחמה על שדי תרומות תורתנו הקדושה. ובמלחמת תנופה אנחנו נלחמים עם תאוות הארציות המאוששות. ואז חצנו שנונים באשפתנו גם במלחמת צרכנו. כי לד' המלחמה. וד' אתנו. ובשם אלקינו נדגול. על כן לא נירא בהמיר ארץ. כי הנה האדון ד' אדון כל הארץ בראשינו. ואנחנו חלוצי צבא הכרתי והפלתי אחוזי חרב העומדים בבית ד' בלילות עמל מינו לנו על שדה המערכה בחלקת שדה תורתנו הקדושה. ד' אבינו והיא אמנו. היא היתה ותהי לנו לעד אם כל חי. להניק בניה יותר ממה שהעגל רוצה לינק בצרכנו בעולם הזה. ואתנו אחוזת נחלתנו מעבר לים החיים. שם קרננו תרום בכבוד. ולד' אנו מצפים כי לא עזבנו ולא יעזבנו. יתן פרס לחילו מבית המלך. כמלך המחלק אכסניא לעבדיו. כן משולחן גבוה קזכינן. ואכלו לחם חוקם. כי עצום עושה דברו. והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו. יפרוס עלינו סוכת שלומו. ויזכנו אותנו ואת זרענו וזרע זרענו לעבדו שכם אחד מתוך הרחבה. כה יחל ישראל [לפ"ק] אל ד'. ואני תפלתי לך ד' עת רצון. ברוך אתה ד' פוקח עורים. למדני חוקיך. שאותך לבדך ביראה נעבוד. ברוך אל ההודאות ורוב ההודאות. ברוך ד' אלהי ישראל אבינו מעולם ועד עולם אמן ואמן:

בועזעריכה

הלכתא גבירתאעריכה