משנה עוקצין ג ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת עוקצין · פרק ג · משנה ה | >>

[עריכה]

הקושט, והחמס, וראשי בשמים, התיאה, והחלתית, והפלפלין, וחלות חריע, נלקחים בכסף מעשר, ואינן מטמאין טומאת אוכלין^ח, דברי רבי עקיבא.

אמר לו רבי יוחנן בן נורי, אם נלקחים בכסף מעשר, מפני מה אינן מטמאין טומאת אוכלים.

ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים, אף הם לא ילקחו בכסף מעשר.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַקֹּשְׁטְ, וְהַחֶמֶס, וְרָאשֵׁי בְשָׂמִים, הַתִּיאָה, וְהַחִלְתִּית, וְהַפִּלְפְּלִין, וְחַלּוֹת חָרִיעַ, נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, וְאֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִין, דִּבְרֵי רַבִּי עֲקִיבָא. אָמַר לוֹ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, אִם נִלְקָחִים בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר, מִפְּנֵי מָה אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים. וְאִם אֵינָן מִטַּמְּאִין טֻמְאַת אֳכָלִים, אַף הֵם לֹא יִלָּקְחוּ בְּכֶסֶף מַעֲשֵׂר.

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הקושט, והחמס, וראשי בשמים,

התייה, והחלתית, והפלפלים, וחלות חריע -

נלקחים בכסף מעשר, ואינן מיטמאין טומאת אוכלין - דברי רבי עקיבה.

אמר רבי יוחנן בן נורי:

אם נלקחים בכסף מעשר - מפני מה אינן מיטמאין טומאת אוכלין?

אם אינן מיטמאין טומאת אוכלין - אף הן לא ילקחו בכסף מעשר.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

קושט - בלשון ערב "אל-קסטי".

וחמס - "אל-דארציני".

וראשי בשמים - צמחי הבושם כולם נקראים "ראשי בשמים", רוצה לומר קצות הבושם, וזה כגון הקנה והקנמון ואגוז הבשם ונרד, ומה שקורין בערב "הבאג", ו"בסבאסה" וכיוצא באלו הצמחים, אשר מטיבין הטעמים ונותנים בו ריח ערב.

[ותיה - "אל-אנגדאן", והרבה מתבלין את האוכלים בארצות הקרות בתיה ופיגם] והחלתית עם תיעוב הריח, והרי לך הרופאים זוכרים אותם בספרי המזונות.

וחלות חריע - וזה שמוציאין לבו ושוחקין אותו ועושין ממנו עוגות ומשתמשים בו בטעמם. והירושלמי ביאר לנו כי "חריע" הוא הנקרא בערב "אל-קרטום".

ומאמר רבי יוחנן בן נורי הולך על העיקרים הידועים, והם שכסף מעשר שני אין קונים בו אלא מזונות בלבד. ואמרו בתלמוד (נדה דף נא:) "נמנו וגמרו שאין נלקחים בכסף מעשר, ואין מטמאין טומאת אוכלין". וזה הוא פסק ההלכה:

פירוש רבינו שמשון

[עריכה]

הקושט. בושם הניתן בקטורת בפ"ק דכריתות (דף ו.):

החמס. פי' בשאלתות זנגבילא:

תיאה. היינו סיאה דלעיל בפ"ב (מ"ב) כך פי' בקונט' בפ' בא סימן (דף נא:) ואי אפשר לומר כן דסיאה חייב במעשרות כדתנן בסוף פ"ג דמס' מעשרות ותנן בפרק בא סימן (דף נ.) כל שחייב במעשרות מיטמא טומאת אוכלין:

חלתית. פי' בערוך לסדא פודלינטא בלע"ז:

חלות חריע וכרכום. אף הם לא נלקחו בכסף מעשר דרחמנא אמר (דברים יד) ונתתה הכסף וגו' ואכלת שם ובפ' בא סימן (דף נא:) מסיים בה וא"ר יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מטמא טומאת אוכלים והא דקא"ל רבי יוחנן בן נורי אם ניקחין בכסף מעשר מפני מה אין מטמאין טומאת אוכלין ובפרק בכל מערבין (דף כח.) אמרי' דקור ניקח בכסף מעשר ואין מיטמא טומאת אוכלין התם חזי על ידי שליקה וטיגון והוי כבהמה וחיה שניקחת בכסף מעשר משום דחזיא על ידי שחיטה ובישול וקור נמי לאחר שליקה וטיגון מטמא טומאת אוכלין אבל קודם שליקה דלא חזי לא מיטמא ומ"מ ניקת כיון דחזי ע"י תיקון וא"ת פלפלין מדאין מטמאין טומאת אוכלין מכלל דאין חייבין במעשר דהא תנן בפרק בא סימן כל שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין ואמאי לא מיחייב במעשר מ"ש מזרע גרגיר דאמרינן בריש בכל מערבין (שם) דמתעשרין זרע וירק ואמרו זרע גרגיר למאי חזי ואמר ר' יוחנן משום דראשונים שלא היה להן פלפלין היו שוחקין אותו ומטבילין בו את הצלי וי"ל דפלפלין בעינייהו לא חזו לטיבול אלא ע"י דבר אחר שמגבלין אותו במים כמו שאנו עושין הלכך כיון דבעיניה לא חזי לא מיחייבת במעשר אבל זרע גרגיר שוחקין אותו ומטבילין בו צלי אפילו בעיניה כעין שאדם מטבל פתו במלח א"נ אפי' בלא טיבול חזי לאכילה לאחר שנשחק אלא שאין בו חשיבות אוכל כ"כ שיהו שוחקין אותו אם לא לצורך טיבול ולא דמי לפלפלין דלא (דמי) [חזי] אלא לטיבול והא דאשכחן תבלין דחייבין במעשר בפ"ק דחולין (דף ו.) דאמרינן חושש לשאור ותבלין שבה משום מעשר ומשום שביעית ובפ' העור והרוטב (דף קכ.) אמרי' מאי קיפה פירמא ופריך הוא עצמו יטמא טומאת אוכלין אלא מאי קיפה תבלין אלמא דתבלין חייבין במעשר אע"ג דאין מטמאין טומאת אוכלין אלא ע"י צירוף אין כל התבלין שוין ושמא בפ"ק דחולין (דף ו.) איירי בהנהו דחזו בעינייהו כגון שומין ובצלים וכיוצא בהן ומיהו קשה דהתם דייק מיניה דלא גזרו על תערובת דמאי משמע דפשיטא ליה דאיירי בתבלין שאין דרכן להיות בעין בקדירה ובעיסה וי"ל דודאי בעיסה אין רגילות להיות בעין וקדרה נמי קתני דומיא דעיסה אבל מ"מ איירי בהנהו תבלין דמתבלי בעינייהו והלכך חייבין במעשר וכן ברייתא דר"ש בן אלעזר בפרק בכל מערבין (דף כט.) דקא חשיב עוכלא תבלין וליטרא ירק דפירש שם בקונט' דקאי אאין פוחתין לעני בגורן אבל בפרק העור והרוטב (דף קכ.) איירי בפלפלין ובכיוצא בהן דלא חזו בעינייהו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

הקושט - כך שמו בלע"ז ובערבי. והוא נמנה עם סממני הקטורת:

והחמס - יש שפירשו זנגביל. ויש שפירשו קנמון:

וראשי בשמים - כגון אגוז מוסקאט"ו, ונרד, וכיוצא בהם, שנותנים ריח ערב:

התיאה - מין חלתית:

וחלתית - כך שמה בערבי. ואע"פ שריחה רע, רגילים ליתן ממנה במזונות:

חלת חריע - כרכום יערי. וקורין לו בערבי אלקרטו"ם ^ז:

אף הן לא ילקחו בכסף מעשר - דרחמנא אמר (דברים יד) ונתת הכסף וגו' ואכלת שם, דבר שהוא נאכל כמות שהוא, אתה קונה בכסף מעשר, שאינו נאכל כמות שהוא, אתה קונה בכסף מעשר. וכן הלכה, דאין מטמאין טומאת אוכלים ואין נקחים בכסף מעשר:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

וראשי בשמים. פי' הר"ב כגון אגוז מוסקאט"ו כו'. וז"ל הרמב"ם צמחי הבשם כולם נקראים ראשי בשמים. ר"ל קצות הבשם. וזה כגון הקנה. והקנמון. ואגוזי הבשם. ונרד כו':

[והחלתית. פי' הר"ב ואף ע"פ כו' ועמ"ש במ"ה פ"א דטבול יום]:

וחלות חריע. פי' הר"ב כרכום יערי וכו' וקשה לי בבפ"א דכלאים מ"ח דתנן חריע. ומפרש לה הר"ב הכי ואילו הכא דקתני חלות חריע משמע ודאי דענין אחר הוא ובערוך ערך חריע. ירוש' מהו חריע. מוריקא. ובסוף עוקצין חלות חריע י"מ שזה חלת חריע פחות ממוריקא שהוא דק וזה רחב כאצבע. והוא זול והנשים שפין ממנו פניהם. ע"כ. ולשון הרמב"ם חלות חריע. זה שמוציאין לבו. ושוחקים אותו. ועושין ממנו עוגות ומשתמשין בו בטעמים. והירושלמי באר לנו כי חריע הוא הנקרא בערבי אל קרטם. עד כאן. ובכלאים כתב. חריע בלשון ישמעאל. מצפור. ע"כ. ולשון ישמעאל הוא לשון ערב:

ואינן מטמאין טומאת אוכלין. לפי שאינן נאכלים להנאת גופן. אלא מפני שנותנים טעם במאכלות. או מפני הריח. או המראה. הרמב"ם פ"א מהט"א [הלכה ו']:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(ז) (על הברטנורא) הכי מפרש הר"ב חריע דפרק ב. דכלאים משנה ח'. והכא התנן חלות חריע, משמע דענין אחר הוא. והערוך כתב ירושלמי מהו חריע מוריקא. וחלות חריע, יש מפרשים שהוא פחות ממוריקא שהוא דק, וזה רחב כאצבע. ועתוי"ט:

(ח) (על המשנה) ואינן כו'. לפי שאין נאכלים להנאת גופן. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הקושט וכו':    בנדה פ' בא סימן (נדה דף נ"א) פסיק מינה עלה דהאי דתנן במסכת פאה פ"ג זורע שבת או חרדל שהוא נותן פאה מכל אחד ואחד ולשם הארכתי ע"ש. (ג) וכתבו שם תוס' ז"ל התיאה פי' רש"י ז"ל דהיינו סיאה וקשה דלעיל בגמ' אמרי' דסתמיה לאדם וחייב במעשר וא"כ מטמא טומאת אוכלין והכא מסיק דכל הני אין מטמאין טומאת אוכלין ואין נקחין וכו' וי"ל דדוקא בחצר סתמייהו לאדם כדקתני מתני' דאייתי לעיל בגמרא דתנן בפ"ג דמעשרות הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר אם היו נשמרין חייבין א"נ שני מינין הן עכ"ל ז"ל. וגם הר"ש ז"ל הקשה כן על פי' הקונטרס. עוד כתב ובפ' בא סימן מסיים בה ואמר ר' יוחנן נמנו וגמרו שאין ניקחין בכסף מעשר ואין מיטמאין טומאת אוכלין ע"כ. ועיין במ"ש בפ"ה דפרה סי' ג':

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

הקושט:    קאסטוואורצעל. והוא אחד מסממני הקטורת:

והחמס:    אינגווער בלשון אשכנז. וי"א שהוא קנמון צימאט ראהר בלשון אשכנז:

וראשי בשמים:    מוסקאטנוס. וי"א נעגליין בל"א. ולהרמב"ם כאן. הוא שם כולל לכל הבשמים המובחרים. וראשי. ר"ל מובחרי בשמים [ונ"ל דאין להקשות לפ"ז א"כ למה היה צריך תנא להזכיר קושט וחמס ברישא. וכי ס"ד שאינן בכלל בשמים מובחרים. אלא היינו טעמא משום דקושט וחמס הם שרשים שתחת הקרקע. ואינן כלולים בשם ראשי בשמים. ומה"ט לא תיקשי אדמני תנא רק קושט וחמס. למה מנו חכמים את אלו. ולא שאר מיני בשמים הנזכרים בברייתא דקטורת. וכ"כ כל מיני בשמים מובחרים כפאניליע וקארדמום וכדומה. אלא משום דהנך נכללים במלת ראשי בשמים. ורק בהשרשים אין דינן כך רק קושט וחמס. ודו"ק]:

התיאה:    מין עשב שמשימין בתבשיל לריח:

והחלתית:    ענציאן בלשון אשכנז. והוא ג"כ מין עשב מריח:

והפלפלין:    פעפפער בלשון אשכנז:

וחלות חריע:    כרכום יערי ווילדער זאפרען ששוחקין אותו ולשין מהשחיקה כעין חלות קטנות:

נלקחים בכסף מעשר:    דכיון דגידולן מן הארץ. וחזו לאכילה. אע"ג דלא חזו רק ע"י תערובות. לא גרע ממלח. דלא אימעט מללקחו בכסף מעשר. רק מדאין גידולו מן הארץ [כעירובין כ"ז א']. אע"ג דגם מלח לא חזי בעינא ואינו ניתן במאכל רק לטעם:

ואינן מטמאין טומאת אוכלין:    מדאין הן עצמן מאכל. וכיון שאין נתנין במאכל רק לטעם או לריח או למראה. אינן בכלל מאכל אשר יאכל ואין מקבלין טומאה:

ואם אינן מטמאין טומאת אוכלים אף הם לא ילקחו בכסף מעשר:    והרי גם במעשר בעינן שיהא ראוי לאכילה בלי תערובות. דכתיב ונתת בכסף ואכלת. והכי קיי"ל דבין לקנותן בכסף מעשר שני. ובין לטומאה. כל מיני בשמים אינן נחשבין מאכל [כהרמב"ם פ"ז ממעשר שני ופ"א מאוכלין. ולפ"ז צ"ל דבאמת מלח נתמעט רק מדאין גופו מאכל. והא דאמרינן בעירובין [שם] דמים ומלח אתמעטו מללקחן בכסף מעשר מדאינן פרי. ס"ל לריב"נ דרק משום מים נקט הכי. ונ"ל דמהאי טעמא לא הזכיר התנא לעיל במשנה ד' דשבת לאחר שנתן טעם בקדרה. וכ"כ לולבין שם. שעכ"פ קודם שימתקו אינן נקחין בכסף מעשר. ורק בתוספתא דמכילתין מפרש כן. וכן פסק באמת הרמב"ם [בפ"ז ממעשר שני ה"ח]. היינו משום דזה אין לו ענין במכילתין. ופשיטא דכ"ע מודו בהו. דטומאת אוכלין וקניית מעשר שני הא בהא תליא. ורק בהנך מיני בשמים. מדחזיין כמו שהן עכ"פ לתבל בהן הקדרה. פליג ר"ע וס"ל דהוה כמלח. דלולי דהוה גידולו מהארץ. הי' נקח בכסף מעשר שני. ולהכי נקט לה הכא לאשמעינן רבותא אליביה דר"ע. דאע"ג דאינו מטמא טומאת אוכלין. אפילו הכי נקח בכסף מעשר]:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת