רמב"ם על סנהדרין ט
<< · רמב"ם · על סנהדרין · ט · >>
סנהדרין פרק ט
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה סנהדרין ט רמבם
שיסה בו - הוא שירמוז על אותה חיה בידו או בקולו עד שיזיקו.
והשיך - הוא שיגרה בו אותה חיה וידביק שיניו בגופו.
והלכה כחכמים:
מחלוקת רבי שמעון היא על מה שנלמד מהלכה ראשונה והוא אמרו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם פטור, שנשמע מזה שאם נתכוין להכות אדם והכה אדם אחר חייב. ורבי שמעון חולק על זה ואומר אפילו נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור.
והלכה כרבי שמעון:
דברי רבי יהודה אמורים על כוונת דברים נסתרים, והוא זה כגון שיצא אבן או חץ מבין אנשים הרבה והרג, ואין ידוע מי הוא אותו שיירה אותו החץ כולם פטורין, ואין בזה מחלוקת.
אבל שור שהרג ונגמר דינו, ונתערב בשוורים אחרים, סוקלים את כולם. ורבי יהודה חולק בזה, ואומר כונסין אותן לכיפה.
ואין הלכה כרבי יהודה, ולא כרבי שמעון:
דברו הראשון באדם שעבר עברה ונגמר דינו למיתה קלה ואחר כך עבר עברה חמורה, סלקא דעתך שיהא נדון בקלה לפי שהוא גברא קטילא ולא ישגיחו למה שעשה אחר כך, קא משמע לן שהוא נדון בחמורה.
ועניין זיקת ראשונה כמו שאבאר, כגון שתהיה חמותו אשת אביו ויבא עליה, הנה הוא מצד שהיא חמותו חייב שריפה, ומצד שהיא אשת אביו חייב סקילה. ואם היתה חמותו קודם שישאנה אביו ידון בשריפה, ואם נשאה אביו ראשון ואחר שהיתה אשת אביו נעשית חמותו ידון בסקילה. ועל דרך זה תקיש.
ואין הלכה כרבי יוסי:
כיפה - מושב מאסר שעושין בבית הסוהר, גובהו כשיעור קומת האדם שווה בשווה, ואין לו שם מקום להתפשט ולא לישן.
וזהו שאמרנו בכאן לקה ושנה - רוצה לומר מלקות של כרת ובאותו עוון בעצמו כגון שאכל חלב פעם אחר פעם, אבל כריתות חלוקים לא, לפי שכל מחויב כרת לוקה, וכבר זכרנו זה ועוד יתבאר עיקרו לפנים. אבל מלקות דלאו, מלקין אותו כל זמן שיעבור ואפילו אלף פעמים.
ואמרו שלא בעדים - רצונו לומר שלא בעדות שחייב מיתה, והוא שלא תתקיים העדות בשום פנים, שהמיתה נמנעת בשביל אותה עדות ואף על פי שהיא אמת, כגון קלקול ההתראה או ספיקות שאירעו בבדיקות ובחקירות ובכיוצא בהן.
וכל מי אשר יתחייב בכגון זה, נותנין לו לחם צר ומים לחץ עד שיכשלו כוחותיו ויכחש בשרו, ואחר כך מאכילין אותו פת שעורים עד שכריסו נבקעת:
קסוה - כלי שרת, נגזר מן "קשות הנסך"(במדבר ד, ז).
ומקלל בקוסם - הוא שיברך את השם בשם עבודה זרה.
ובועל ארמית - שיבעול בת עובדי עבודה זרה בפרהסיא, בעשרה מישראל או יותר, ובשעת מעשה, כגון פנחס.
אבל אחר שבא עליה ופירש, או שלא יהיה בקהל ישראל, או שאינה עובדת עבודה זרה, אסור להרגו. לפי שהוא מחויב כרת על בת עובדי עבודה זרה, ואף על פי שלא נזכר בתורה ולא מנה זה בכלל הכריתות קבלה היא, ונתבאר במקרא "ובעל בת אל נכר, יכרת ה' לאיש אשר יעשנה"(מלאכי ב, יב) וגו'. וכבר בארנו גם כן שהבא על הגויה חייב מלקיות הרבה, וכולם מדרבנן. ואם ישאל לנו הקנאי אם יפגע בו אם לא, ואפילו הוא בשעת מעשה, אין מורין לו. ואם פשט ידו והרגו אין עליו עונש. וכמו כן אם התחזק הבועל בשעת המעשה, והרג את הקנאי להציל נפשו ממנו, אינו חייב מיתה לפי שהוא רודף אחריו להרגו, והתורה לא גזרה הדין להרגו אלא על הדרך הנזכר.
אמרה תורה "והזר הקרב יומת"(במדבר יח, ז), רבי עקיבא אומר מיתת חנק, וחכמים אומרים מיתה בידי שמים.
וזו המיתה בידי שמים הוא פחות מן הכרת, לפי שהמחויב כרת ישאר העונש עליו אחר המיתה כמו שנבאר בפרק שאחר זה, ומחויב מיתה כשמת נתכפר לו.
ואלה המחויבין מיתה גם כן לוקין מדאורייתא כשיתברר החטא בעדים והתראה כמו מחויבי כרת בשווה, ובלבד שיהיו עוברים על לאו.
- ומחויבי מיתה הן אוכל טבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל תרומה, וזר ששמש, וטמא ששמש, וטבול יום ששמש, ומחוסר בגדים ששמש, ומחוסר כפורים, ושלא רחץ ידים ורגלים, ושתויי יין, ופרועי ראש.
- אמנם טמא שאכל תרומה הוא שנאמר "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט).
- ונאמר בטבל "ולא יחללו את קדשי בני ישראל"(ויקרא כב, טו), וכמו שהחלול האמור בתרומה במיתה כך חלול האמור בטבל במיתה.
- וזר שאכל תרומה, לפי שאחר שאמר "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט) אמר "וכל זר לא יאכל קדש"(ויקרא כב, י).
- וזר ששמש מבואר, שנאמר "והזר הקרב יומת"(במדבר יח, ז).
- וטמא ששמש, הוא מה שנאמר בטמאים "וינזרו מקדשי בני ישראל ולא יחללו"(ויקרא כב, ב), וזה החלול כמו החלול הנזכר באמרו "ומתו בו כי יחללוהו"(ויקרא כב, ט).
- וטבול יום, מפי הקבלה סמכוהו לזה שאמר הכתוב "קדושים יהיו לאלהיהם ולא יחללו"(ויקרא כא, ו).
- ומחוסר בגדים, שנאמר בכהנים "וחגרת אותם אבנט" וגו' "והיתה להם כהונה לחקת עולם"(שמות כט, ט), בזמן שבגדיהם עליהם כהונתם עליהם, אבל כשיחסר מהם דבר הנה הוא כזר.
- ומחוסר כפורים, לפי שנאמר "וכפר עליה הכהן, וטהרה"(ויקרא יב, ח), מכאן ראיה לפני הבאת כפרה טמאה נקראת.
- ונתבאר שאין עבודה לטמא, ואם עבד במיתה.
- ושלא רחץ ידים ורגלים מבואר, שנאמר "ירחצו מים ולא ימותו"(שמות ל, כ).
- "יין ושכר אל תשת אתה ובניך, בבואכם אל אהל מועד ולא תמותו, ראשיכם אל תפרעו, ובגדיכם לא תפרומו, ולא תמותו"(ויקרא י, ו).
ואין הלכה כרבי עקיבא:
משנה סנהדרין, פרק ט':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב