משנה סנהדרין ז ז

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת סנהדרין · פרק ז · משנה ז | >>

[עריכה]

הנותן מזרעו למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.

מסר למולך ולא העביר באש, העביר באש ולא מסר למולך, אינו חייב, עד שימסור למולך ויעביר באש.

בעל אוב זה פיתום ^לו המדבר משחיו, וידעוני זה המדבר בפיו, הרי אלו בסקילה, והנשאל בהם באזהרה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ,

אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

מָסַר לַמֹּלֶךְ וְלֹא הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ,

הֶעֱבִיר בָּאֵשׁ וְלֹא מָסַר לַמֹּלֶךְ,

אֵינוֹ חַיָּב, עַד שֶׁיִּמְסֹר לַמֹּלֶךְ וְיַעֲבִיר בָּאֵשׁ.

בַּעַל אוֹב, זֶה פִּיתוֹם הַמְּדַבֵּר מִשֶּׁחְיוֹ,

וְיִדְּעוֹנִי, זֶה הַמְּדַבֵּר בְּפִיו;

הֲרֵי אֵלּוּ בִּסְקִילָה,

וְהִנִּשְׁאָל בָּהֶם – בְּאַזְהָרָה:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

הנותן מזרעו למולך -

אינו חייב - עד שימסור למולך, ויעביר באש.

מסר למולך - ולא העביר באש,

העביר באש - ולא מסר למולך,

אינו חייב - עד שימסור למולך, ויעביר באש.

ובעל אוב - זה פיתום המדבר משחיו.

וידעוני - המדבר בפיו.

הרי אלו - בסקילה.

והנשאל בהם - באזהרה.

זו ההעברה אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאד, אבל עיקרו הוא כשהיו מבערין אש, והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בכך והוא הנקרא מולך, והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשתמש בעסק אותו הנעבד, והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה, וכיון שעשה זה נתחייב סקילה. ומתנאיו, שימסור ויעביר מקצת זרעו לפי שנאמר "מזרעך"(ויקרא יח, כא) ולא כל זרעך. ואם עשה כגון זה לשם עבודה זרה אחרת משאר הנעבדים אינו חייב מיתה, לפי שזו היא עבודת המולך, וזהו המתברר מלשון התלמוד.

ובעל אוב - מפורסם בלשון המקרא מין ממינם, ולא יתערב לך בדורש אל המתים, לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה בשום פנים, אבל הוא מין ממיני הבודים בעתידות דברים מלבם, וזה כשיצום וילין בקברים וידבר דברים והוא רואה בחלומות עתידות כפי מחשבתו. ובעל אוב הנזכר במקרא יהיה בעשיית מעשים. ויש ממנו מין אחר, והוא שלוקח גולגולת אדם אחד שנתאכל ממנו הבשר, ויצניע אותה ויקטר לה ובודה דברים בה, והוא שומע ממנה דברים כמו ששומעין מן המת במלאכת בעל אוב.

וכל מה שאתה רואה ממאמרם מדבר ושומע בעניין זה, הוא שמועה כוזבת כפי מה שישים מחשבתו בזה, כמו שיארע לבני אדם הרבה במקום הפנוי, רוצה לומר בשעת התיחדות.

ידעוני - אמרו מניח עצם ידוע בפיו, והוא מדבר מאליו. ו"ידוע" שם עוף.

ואמרו גם כן בכאן מדבר משחיו - יתדמה לו שמיעת קול מתחת שחיו:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

שימסור למולך - מוסרו ביד הכומרים:

ויעביר באש - מעבירו מצד זה לצד זה ^לד:

עד שימסור ויעביר באש - שנאמר (ויקרא יח) לא תתן להעביר ^לה, וכתיב התם (דברים יח) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש, מה העברה האמורה שם באש, אף העברה האמורה כאן באש:

אוב זה פיתום - לוקח גולגולת של מת לאחר שנתאכל הבשר ומקטיר לה ושואל ממנה עתידות והיא משיבה ^לז: ! (לח)

והמדבר משחיו - ויש שעושים שישיב המת דרך בית השחי ^לט:

וידעוני - חיה ששמה ידוע. וצורתה כצורת אדם בפניה וידיה ורגליה, והיא מחוברת בטבורה לחבל היוצא מן השורש שנשרש בארץ שמשם חיותה, וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים אל החבל עד שהוא נפסק והיא מתה מיד ^מ. והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטור:

והנשאל בהם - שבא ושואל בהם להגיד לו דבר העתיד כגון שאול:

באזהרה - דאל תפנו אל האובות ^מא:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

ויעביר באש. לשון הר"ב מעבירו מצד זה לצד זה. וז"ל הרמב"ם זו העברה אינה שרפה כמו שחשב המון רב למאד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותה בכך והוא הנקרא מולך. והיה אוחז אחד מבניו ונותן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד. והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה ע"כ. וכ"כ רש"י שאינה שרפה. ודייק לה מדקתני בברייתא המעביר עצמו פטור. אלמא לאחר העברה הוא חי. והא דאמרינן גבי חזקיה שסכתו אמו סלמנדריא. לאו למולך היה. אלא לאלהי ספרוים דהתם שרפה כתיב. ע"כ. וההעברה משמע מלשון הרמב"ם שהכומרים מעבירין. וכן לשון רש"י. וסתמא דמלתא שמשין שלה קא מעבירין לה. ע"כ. אבל בחבורו פ"ו מהלכות ע"ז כתב ואותן הכהנים נותנין הבן לאביו אחר שנמסר בידן להעבירו באש [ברשותן] ואבי הבן הוא שמעביר בנו על האש. וכתב הכ"מ דלא ימצא בך מעביר משמע שהוא עצמו מעביר. ע"כ:

עד שימסור ויעביר. לשון הר"ב שנאמר [לא] תתן להעביר. משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה על. מנת להעביר לחיוביה על נתינה לחודה. רש"י:

פיתום. שם המכשף. רש"י. ומ"ש הר"ב לוקח גלגולת של מת וכו'. גמרא. ואין זה דורש אל המתים. לפי שדורש אל המתים אינו עושה מעשה. אלא כדתניא ודורש אל המתים. זה המרעיב עצמו והולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. ע"כ. והרמב"ם כתב בפרק י"א מהלכות ע"ז כדי שיבא מת בחלום ויודיעו מה ששאל עליו. ע"כ. ומ"ש הר"ב לאחר שנתאכל. עיין מ"ש בלשון זה בסוף פרק דלעיל:

[*המדבר משחיו. והר"ב העתיק והמדבר. וכן מוכח בברייתא דתרתי נינהו. ומ"ש הר"ב ויש שעושין וכו'. לשון רש"י. מעלה את המת מן הארץ. ומושיב לו בשחיו תחת זרעותיו ומדבר משחי איישל"א בלע"ז]:

וידעוני. כתב הר"ב חיה ששמה ידוע וכו' וכשרוצים לצוד אותה מורים בחצים וכו' לפי שאין יכולים לקרב אליה שהיא מזקת כמ"ש הר"ב במ"ה פ"ח דכלאים. ובגמרא ת"ר ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו [*ע"י כשפים לשון רש"י בפירוש המשנה] והעתיקה הרמב"ם. ועיין מ"ש בזה במשנה ב' פ"ק דכריתות:

[*והנשאל בהם. פירש הר"ב שבא ושואל וכו' וכן פירש"י. ותמיהני על לשון המשנה דקתני בלשון נפעל וכן נמצא ג"כ במדרש ג' דברים באוב וכו' שהביא רש"י בשמואל א' כ"ח. והנשאל. והכוונה על השואל וצ"ע]:

באזהרה. כתב הר"ב דאל תפנו אל האובות. וכפירש"י ומסיים ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. וכתבו התוספות וקשה דאי אל תפנו אזהרה לנשאל א"כ יהא בו כרת דכתיב בפרשת קדושים והנפש אשר תפנה וכו' והכרתי אותה. וי"ל איפכא דאזהרה לנשאל מלא ימצא בך. דכתיב בקרא בתריה שואל אוב וידעוני. ע"כ. וכ"כ הרמב"ם פרק י"א מהלכות עכו"ם אסור לכאול בעל אוב וידעוני. שנאמר לא ימצא בך. ובפ"ו כתב העושה אוב או ידעוני וכו'. ואזהרה שלהן מנין שנא' אל תפנו. ע"כ. והכ"מ כתב שכן הוא בת"כ פרשת קדושים. ע"כ. וחפשתי ולא מצאתי:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(לד) (על הברטנורא) העברה זו אינה שריפה כמו שחשב המון רב למאוד. אבל עיקרו הוא כשהיו מבעירין אש והיו מלהטין אותו לשם אותו הפסל הידוע שהיו עובדין אותו בבך והוא הנקרא מולך, והיה אוחז אחד מבניו ונתן אותו ביד המשמש בעסק אותו הנעבד והיה מעבירו על האש מצד זה לצד זה. הר"מ. ועתוי"ט:

(לה) (על הברטנורא) משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה. ולא משמע ליה נתינה ע"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה רש"י:

(לו) (על המשנה) פיתום. שם המכשף. רש"י:

(לז) (על הברטנורא) ואין זה דורש אל המתים, לפי שדורש אינו עושה מעשה אלא כדתניא ודורש כו' זה המרעיב עצמו ותולך ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה. פירש"י שד של בית הקברות יהא אוהבו ומסייעו בכשפיו. והר"מ כתג: כדי שיודיעתו המת בחלום מה ששאל עליו:

(לח) (על ה) בוי"ו. וכן משמע בגמרא דתרתי נינהו:

(לט) (על הברטנורא) לשון רש"י, מעלה המת מן הארץ ומושיב לו בשחי תחת זרועותיו ומדבר משחיו:

(מ) (על הברטנורא) עיין פרק ח' דכלאים מ"ה. ובגמרא, ידעוני זה המניח עצם ידוע בפיו והוא מדבר מאליו. (ע"י כשפים):

(מא) (על הברטנורא) ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בך. רש"י ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

הנותן מזרעו וכו': ביד שם פ' ששי סי' ד':

עד שימסור ויעביר באש: ופי' רש"י ז"ל לא תתן להעביר משמע ליה לתנא נתינה הבאה לכלל העברה ולא משמע ליה נתינה ע"מ להעביר לחיוביה על נתינה לחודה ע"כ:

מסר למולך וכו': ס"א העביר באש ולא מסר למולך מסר למולך ולא העביר באש. ובגמרא אמר רב יהודה איני חייב עד שיעבירנו דרך העברה פי' שלא שינה מן החוק אלא כדרך מנהג העברת המולך ה"ד אמר אביי שורת לבנים באמצע והאש מכאן ומכאן והוא עובר בין שתי האשות רבא אמר כמשוורתא דפוריא פי' אינו מעבירו ברגליו אלא קופץ ברגליו כדרך שהתינוקות עושין בימי הפורים שהיתה חפירה בארץ והאש בוער בו והוא קופץ משפה לשפה ותניא כותיה:

בעל אוב זה פיתוס: בסמך מצאתיו מוגה אבל בערוך הביאו בערך פתים במ"ם. ואיתא בתוס' פ' הקומץ רבא ד' ל"ז:

והמדבר: מִשִֹיחיוֹ כך נראה שגורס רעז"ל בוי"ו ולא משמע כן מפי' רש"י ז"ל. וכן הגיה הרי"א ז"ל בשם רוב הספרים בנקודות וגם נקד בשם הספרים משיחיו החי"ת בשב"א והוי"ו בחול"ם. ובברייתא דבגמ' תניא בעל אוב זה המדבר בין הפרקים ומבין אצילו ידיו ופי' הרא"ש ז"ל בפירושו אשר על הלכות קטנות להרי"ף ז"ל בהלכות תפילין דף פ"ב דאציל היינו מרפק דהיינו קודא ומאי דשייר במתני' פי' בברייתא וכמו שהוסיפה הברייתא בין הפרקים דהיינו בין פירקי אצבעותיו הוסיפה נמי אצילי ידיו דהיינו הקודא ולאו היינו שחי דתנן במתני' ע"כ. וביד שם ר"פ ששי וסי' ב': [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת קדושים בין הפרקים היה עולה המת ויושב בין פרקי המכשף בין שיחיו ומדבר בקול נמוך מאוד כאילו יוצא מתחת לארץ ע"כ]:

ידעוני: פי' הרמב"ם ז"ל שהוא עוף ורבינו עובדיה ז"ל תפס פי' רש"י. בסוף לשון רעז"ל והיא קרויה בלשון חכמים בר נש דטורא. אמר המלקט פי' רש"י ומכניס מאותו חיה עצם לתוך פיו והעצם מדבר מאליו ע"י כשפים:

והנשאל בהם באזהרה: דאל תפנו ואזהרה דמכשפים גופייהו מלא ימצא בו וגו' רש"י ז"ל. והקשו תוס' ז"ל דאי אל תפנו אזהרה לנשאל [עיין בתוי"ט] ועיין בספר קרבן אהרן פ' שביעי דפרשת קדושים במה שהשיב שם על זה בעד רש"י ז"ל ושנויה היא שם ג"כ בספ"ט וביד שם בהלכות עכו"ם פי"א סי' י"ד וז"ל שם אסור לשאול בעל אוב וידעוני שנאמר לא ימצא בך ושם פרק ששי כתב העושה אוב או ידעוני וכו' ואזהרה שלהן מאל תפנו ע"כ. וי"מ אוב מגזרת כאובות חדשים יבקע דעיקר האומנות בכך וידעיני הוא נקרא כן לפי שמודיע מה שיהיה עד כאן:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

אינו חייב עד שימסור למולך ויעביר באש: כך הוא עבודתו, מוסר בנו לכומרים לשם המולך, ואח"כ מחזירים אותו להאב, והאב נושאו על זרועו או כתפו, והולך כך עמו בין ב' מדורות מקצה אל קצה השני, אבל כשהאב אחזו בידו והעבירו בין ב' המדורות, שהבן הלך ברגליו, פטור:

מסר למולך: ר"ל לכומרים שלה:

זה פיתום: בתיו דגושה, ופירושו בלשון יוונית, מגיד נעלמות:

המדבר משיחיו: שהקול נשמע כאילו יוצא מתחת כתיפו. דכך מעשהו, עומד ומקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס שבידו, ולוחש מלות ידועות, והקול הנ"ל נשמע מתחת כתיפו, או שלוקח גלגולת מת, ומקטיר לפניו, והשואל שומע אז תשובתו כאילו יוצא מתחת כתף הבעל אוב, או מבין פרקי אצבעותיו של הבעל אוב והקול נמוך מאוד, כאילו יוצא מתחת הארץ מול תחת הכתף [ועי' לח"מ פ"ו מע"ז] ואין זה דורש למתים, שאינו רק במלקות, דזהו במרעיב עצמו ולן בבית הקברות, או לובש מלבושים ידועים וישן בחדר יחידי כדי שיתראה אליו המת בחלום וישיב על שאלתו [רמב"ם פי"א מע"ז]:

וידעוני זה המדבר בפיו: מכניס עצם עוף ידוע בפיו [ולרש"י ור"ב מכניס לפיו עצם של חיה הנקראת אדני שדה, ועי' בפירושינו פ"ח דכלאים מ"ד], ועושה שאר מעשות זרות, עד שיפול בנכפה, וידבר עתידות [רמב"ם פ"ג מע"ז] (ואמר מדבר בפיו, כלומר לא כבעל אוב שאין הוא מדנר רק שומע קול אחר מדבר אכן ידעוני הבעל ידעוני בעצמו מדבר בשעה שהוא נכפה):

והנשאל בהם באזהרה: נ"ל דר"ל הדבר הנשאל מהם הוא בלאו [ונ"ל עוד דלהכי לא קאמר "השואל בהם". דקמ"ל ע"פ מ"ד [סנהדרין ס"ח א'] לא תלמד לעשות אבל אתה למד להבין ולהורות, וא"כ בכה"ג שואל איכא, אבל אינו מבקש דבר הנשאל, ולהכי באמת מותר. או נ"ל דקמ"ל דבשואל בהם ולא השיבו לו, אין כאן לאו. מיהו אשכחנא טובא בלשון חז"ל, שאמרו נשאל במקום שואל, כמו אין נשאלין בהם אלא למלך [פפ"ח דיומא], וכ"כ אמרו ספק טומאה הבא בידי אדם נשאלין עליה [נדה ד"ה ב'], ואשכחנא נמי איפכא שהשתמשו מלת הפועל תחת הנפעל, כמו החולן ליבמתו, שהכוונה שנחלן מיבמתו, והיא נקראת חלוצה, ואינה אלא חולצת, ועי' מ"ש [יבמות פי"ב סי' י"ד]:

בועז

[עריכה]