משנה נזיר ז ג
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ז · משנה ג | >>
אבל הסככות, והפרעות, ובית הפרסיא, וארץ העמיםיב, והגולל, והדופק, ורביעית דם, ואוהל, ורובע עצמות, וכלים הנוגעים יז במת, וימי ספרו, וימי גמרויח, על אלו אין יט הנזיר מגלח, ומזה בשלישי ובשביעי, ואינו סותר את הקודמין, ומתחיל כא ומונה מיד, וקרבן אין לו.
באמת, ימי הזב והזבה וימי הסגרו של מצורע, הרי אלו עולין לו.
אֲבָל הַסְּכָכוֹת, וְהַפְּרָעוֹת,
- וּבֵית הַפְּרָס,
- וְאֶרֶץ הָעַמִּים,
- וְהַגּוֹלֵל, וְהַדּוֹפֵק,
- וּרְבִיעִית דָּם,
- וְאֹהֶל,
- וְרֹבַע עֲצָמוֹת,
- וְכֵלִים הַנּוֹגְעִים בְּמֵת,
- וִימֵי סָפְרוֹ, וִימֵי גָּמְרוֹ,
- עַל אֵלּוּ אֵין הַנָּזִיר מְגַלֵּחַ,
- וּמַזֶּה בַּשְּׁלִישִׁי וּבַשְּׁבִיעִי,
- וְאֵינוֹ סוֹתֵר אֶת הַקּוֹדְמִין,
- וּמַתְחִיל וּמוֹנֶה מִיָּד,
- וְקָרְבָּן אֵין לוֹ.
- בֶּאֱמֶת,
- יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וְימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצוֹרָע,
- הֲרֵי אֵלּוּ עוֹלִין לוֹ:
- יְמֵי הַזָּב וְהַזָּבָה, וְימֵי הֶסְגֵּרוֹ שֶׁל מְצוֹרָע,
אבל הסככות, והפרעות,
- ובית הפרס, וארץ העמים,
- והגולל, והדופק,
- ורביעית דם, ואוהל,
- ורובע עצמות, וכלים הנוגעים במת,
- וימי ספרו, וימי גמרו,
- על אלו -
- אין הנזיר מגלח,
- ומזה בשלישי, ובשביעי,
- ואינו סותר את הקודמים,
- ומתחיל ומונה מיד - וקרבן אין לו.
- באמת,
- ימי הזב, והזבה - וימי הסגרו של מצורע,
- הרי אלו - עולים לו.
- ימי הזב, והזבה - וימי הסגרו של מצורע,
הסככות – צללים, רוצה לומר האילנות שעושין צל על הארץ, אם היתה טומאה תחת ענפיהם, ועבר הנזיר תחת אלו הענפים.
ופרעות – האבנים והעצים הבולטים מן הכתלים ומה שדומה להם, אם היה תחתיהם טומאה ועבר הנזיר תחתיהם.
ובית הפרס – שדה שנחרש בו קבר ונתערבו עצמותיו עם העפר, כמו שיתבאר בפרק האחרון ממסכת אהלות.
וגולל - הוא גב הקבר.
דופק - צידי הקבר.
ויתבאר לך בפרק ראשון מאהלות שכלים הנוגעים במת, מי שנגע בהם יטמא טומאת שבעה. וכמו כן יתבאר בפרק שני מאהלות שבית הפרס וארץ העמים מטמאין במשא ובמגע, ורביעית דם מטמא במגע ובמשא ובאוהל, ושגולל ודופק מטמאין במגע ובאוהל ואין מטמאין במשא.
ולשון התורה בטומאת הקבר מה שאמר "או בעצם אדם או בקבר, יטמא שבעת ימים"(במדבר יט, טז). אבל עם היותו שנטמא בכל זה וחייב הזאת שלישי ושביעי כמו שביאר ואמר ומזה בשלישי ובשביעי, אינו חייב בתגלחת ואינו סותר הימים הקודמים אלא בטומאות ידועות והם שיהיה מעצמו של מת, לפי שנאמר: "וכי ימות מת עליו בפתע פתאום"(במדבר ו, ט), ולא אמר "וכי יטמא לנפש וטמא את ראש נזרו".
ומה שאמר ואהל - רוצה לומר שנגע באוהל המת, או אם האהיל על רובע עצמות, והוא עניין מה שאמר רובע עצמות.
אחר כך זכר ימי ספרו וימי גמרו של מצורע, לפי שהם סותרים כמו ימי הטומאה ואין עולין לו למניין ימי הנזירות. ואין סותרין הקודמין להם כמו הטומאה, אלא ישלים ימי הנזירות אחר השלמת "ימי ספרו וימי גמרו", כמו שהוא משלים ימי הנזירות אחר שעברו שבעת ימי הטומאה שנטמא במת או בכזית מן המת, ומה שמנה עמהם.
ולשון התורה במצורע כשנרפא מצרעתו שיגלח כמו שזכרנו, וישהא שבעת ימים אחר התגלחת הטהרה, והוא מה שאמר "וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים"(ויקרא יד, ח), ואחר כך יביא קרבנותיו. ואלו השבעה ימים נקראים "ימי ספרו". וימי הצרעת שהיה בהם מוחלט שהן ימי החלטו, נקראין "ימי גמרו", רוצה לומר תשלום טומאתו.
ואומר שימי ספרו גם כן וימי גמרו אינן עולין לו מימי הנזירות, כמו שאינן עולין לו ימי טומאתו כשנטמא באחת מאלו הטומאות המנויות שהנזיר מגלח עליהן. אבל המצורע שצריך להסגר כמו שמבואר בתורה "והסגירו שבעת ימים שנית"(ויקרא יג, ה), ואלו ימי הסגר עולין לו ונמנין מימי הנזירות.
וכמו כן הזב והזבה, כל ימי טומאתם וימי הספירה גם כן המחוייבים להם אחר הפסקות הזיבות, הכל עולין מן המניין, וזה הלכה למשה מסיני כמו שאמר באמת ימי הזב והזבה:
אבל הסככות - אילן שיש לו ענפים מובדלים זה מזה, ויש כזית מן המת תחת אחד מהן, ועבר הנזיר ואין ידוע אם עבר תחת הענף המאהיל על המת:
והפרעות - אבנים או עצים בולטים מן הכותל וטומאה תחת אחד מהם:
ובית הפרס - שדה שנחרש בה קבר עושה בית הפרס מאה אמה, שכך שיערו שהמתרישה מוליכה את העצם:
וארץ העמים - שגזרו חכמים טומאה על ארץ העמים:
גולל - כסוי הארון:
דופק - הארון עצמו שהכסוי דופק עליו יג:
ורביעית דם - אפילו על משאו יד ומגעו אין הנזיר מגלח:
ואהל ורובע עצמות - אם האהיל על רובע קב של עצמות טו המת, אינו מגלח, עד שיאהיל על חצי קב. אבל על מגע ומשא טז של רובע עצמות, מגלח, ואפילו הם נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם:
וכלים הנוגעים במת, שהם מטמאים כמת עצמו - והנוגע בהם טמא טומאת שבעה:
וימי גמרו - ימי חלוטו של מצורע:
וימי ספרו - לאחר שנטהר מצרעתו, דכתיב (ויקרא יד) וישב מחוץ לאהלו שבעת ימים:
על אלו אין הנזיר מגלח - על כל הנך דמתניתין:
ומזה בשלישי ושביעי - הא לא קאי אימי ספרו ואימי גמרו, דלא שייך בהו הזאה ג' וז' כ:
ואינו סותר את הקודמין ומתחיל ומונה מיד - כל אלה שאמרנו, אינן עולין לימי הנזירות ואין סותרין, אלא אחר שיזה ג' וז' ויטהר אם נטמא בטומאת מת, ואחר שישלים ימי גמרו וימי ספרו אם נצטרע, משלים נזירתו על מנין הימים שמנה קודם שנטמא, ואינו מביא קרבן טומאה:
באמת אמרו ימי הזב והזבה - כל ימי טומאתם וימי ספירתם שבעה נקיים:
וימי הסגרו של מצורע - שנאמר בו (שם טז) והסגיר את הנגע שבעת ימים, עולין למנין ימי הנזירות, וא"צ לומר שאין סותרין את הקודמים:
[אבל הסככות והפרעות. הארכתי בפירושם בס"ד במשנה ב' פ"ח דאהלות]:
ובית הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ' ג' משנה ה' דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים שלשם. ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא:
וארץ העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירותו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ"ג מ"ו מי שנזר וכו'. ואח"כ בא לארץ כו' בה"א נזיר בתחילה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח"ל וכו'. רש"י ועיין מ"ש לעיל:
והגולל והדופק. פי' הר"ב כיסוי הארון והארון עצמו. ובמשנה ד' פ"ב דאהלות מפרש בע"א. התם כפי' ר"ת והכא כפירש"י:
ורביעית דם. פי' הר"ב אפילו על משאו כו'. גמ' [דף נ"ג] לאפוקי מר"ע דסוף פרקין דאלת"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש"מ דעל רביעית דם לא:
ואהל ורובע עצמות. פירש הר"ב אם האהיל על רובע כו'. וצ"ע לישנא דורובע. והרמב"ם פירש ואהל. ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מ"ש רובע עצמות. וכן פסק בחבורו [פ"ז] נגע באהל המת:
ורובע עצמות. כתב הר"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמ'. דאלת"ה לא איצטריך למתנייה. דהא מרישא דתנן ועל חצי קב. ש"מ דעל רובע לא. והרמב"ם בחבורו לא כתב כן בהדיא. אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכו' שאינו סותר. דש"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר. ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא:
וכלים הנוגעים במת. פירוש בעודם נוגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחבורין ראב"ד פ"ז מהלכות נזירות. [והכ"מ כתב שכן גם דעת הרמב"ם. אבל כשלמדתי מסכת אהלות יגעתי ומצאתי שלא כן הוא כדברי הכ"מ אלא דלהרמב"ם א"צ חבורין לשום כלי. וגם הראב"ד אינו מצריך חבורין אלא לכלי שטף. ועיין לקמן בד"ה ומזה כו']:
וימי ספרו וימי גמרו. וצ"ע דלא ליתני אלא ימי ספרו. וליכא למימר אבל גמרו סותר. דא"כ מאי נ"מ במה שימי ספרו אינו סותר. הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוס':
על אלו אין הנזיר מגלח. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מעצמו של מת. רמב"ם. וכ"כ התוספות בד"ה ורביעית דם:
ומזה בג' ובז'. כתב הר"ב הא לא קאי אימי ספרו כו' ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמ' דדוקא למת טמא בגושה ולא באוירה. ובאהל וכלים להרמב"ם א"צ הזייה ויהיב טעמא כדי שיהא עולין לו ככתוב בחבורו פ"ז אע"פ שבפירושו לא משמע כן. בתוס' נחלקו ר"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזייה. ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו ע"ש ולפי מה שאמר לעיל דדוקא בחבורין צריך הזייה נ"ל דלא קשיא דכשאינו בחבורין אין הנזיר מגלח ואין הכהן מוזהר עליו. [וזהו לפי מה שהוא מובן מל' הראב"ד פ"ז מהלכות נזירות שהעתקתיו לעיל. אבל מדבריו שבפ"ה מהט"מ מבואר דבכלי מתכות אינו מצריך חבורין. ולפיכך קושית ר"ח כהן במקומה עומדת. וראיתי להרמב"ן בפירוש החומש ריש פרשת חוקת על בחלל חרב שכתב והנראה מן הסוגיות במשנה ובגמ' שהוא מטמא במגע ובמשא כמת אבל אינו כמוהו לטמא באהל. שמא מצאו בו מיעוט מן הכתוב באהל. אדם כי ימות באהל שאינו רק על האדם עצמו. ואם היה החרב שנטמא במת מטמא באהל. היו הכהנים אסורים בכל הבתים שבכלן החרב טמא ויהיה מטמא אותם באהל. וכן נראה עוד בגמ' שאין החרב הנוגע במת מטמא אדם להצריכו הזאת ג' וז' אע"פ שהאדם הזה הנוגע בו אב לטומאה. והיה זה מפני שבכתוב השני שאמר והזה על האהל כתוב א) (וכל) הנוגע ב) (במת או) בעצם או בחלל. ולא אמר או בחלל חרב. וא"כ הרי החרב כחלל לטמא במגע [ובמשא] טומאת ז' אבל לא לטמא באהל ולא להצריכו הזאה. ואין הנזיר מגלח עליו ואין הכהן מוזהר ממגעו כלל והוא הקרוב והנראה מדברי רז"ל. עכ"ל]:
ואינו סותר את הקודמים. ומתחיל ומונה מיד. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש"י:
באמת אמרו. עיין בפירוש הר"ב ריש פרק שני דתרומות:
(יא) (על המשנה) הפרס. ואף טומאת בית הקברות תנן בפ"ג מ"ה דאינה סותרת אבל לאו מלתא פסיקא היא. שהרי יכול להטמאות בבית הקברות במתים דלשם ויסתור. לפיכך לא תני ליה הכא:
(יב) (על המשנה) העמים. שנזר בארץ ובתוך ימי נזירתו יצא לארץ העמים ונכנס. והא דתנן בפ"ג מ"ו מי שנזר כו' ואח"כ בא לארץ בה"א נזיר בתחלה וסותר הקודמין התם טעמא לפי שעשה נזירתו בח"ל כו'. רש"י. וטומאת אהל העמים היתה נוהגת בזמן הבית מפני שהעמים בימים הקדמונים לא היו נזהרים לקבור מתיה' במקום מיוחד. וכל מדרך כף רגל היה ספק קבר:
(יג) (על הברטנורא) וכפירש"י. ובמ"ד פ"ב דאהלות מפרש כפירוש ר"ח:
(יד) (על הברטנורא) לאפוקי מר"ע דסוף פרקין. דאלת"ה לא איצטריך. דהא מרישא דתנן על חצי לוג דם ש"מ דעל רביעית דם לא. גמרא:
(טו) (על הברטנורא) צ"ע לישנא דורובע. והר"ם פירש ואהל ר"ל שנגע באהל המת או אם האהיל על רובע עצמות והוא ענין מה שאמר ורובע:
(טז) (על הברטנורא) דאלת"ה לא איצטריך למתנייה, דמ"ש מרישא דתנן ועל חצי קב שמע מינה דעל רובע לא. ועתוי"ט:
(יז) (על המשנה) הנוגעים. פירוש בעודם נגעים שאינן מטמאין טומאת ז' אלא בחיבורן (בכלי שטף) הר"א. ודעת הר"מ דא"צ חבורין לשום כלי. ועתוי"ט:
(יח) (על המשנה) גמרו. צ"ע למ"ל למיתני ימי גמרו, דליכא למימר דסותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספרו אינו סותר הא כבר סתר מטעם ימי גמרו. תוספ':
(יט) (על המשנה) אין כו'. לפי שלא נאמר בו וכי יטמא לנפש אלא וכי ימות מת עליו עד שיטמא מטומאות שהן מע, צמו של מת. הר"מ:
(כ) (על הברטנורא) ומשמע דאאינך כולהו קאי. ובארץ העמים מפורש בגמרא דדוקא למתטמא בגושה ולא באוירה ובאהל ובכלים להר"ם א"צ הזיה כו'. ובתוספ' נחלקו ר"ת סובר דבכלי מתכות צריך הזיה, ור"ח כהן השיב לו איזה בית אשר תבנו לי, דכל שהנזיר מגלח הכהן מוזהר עליו:
(כא) (על המשנה) וסתחיל כו'. והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחות שתים של מצורע. רש"י:
אבל הסככות: וכו' בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תע"ו. ופי' הרמב"ם ז"ל ואינו סותר את הקודמין לפי שאינו סותר אלא בטומאות ידועות והם שיהיו מעצמו של מת לפי שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאים ולא נאמר וכי יטמא לנפש וטמא ראש נזרו ע"כ:
הסככות: אילן המיסך על הארץ ובפ' דם הנדה אמרינן דמדאורייתא לאו אהל מעלייא מפני שהענפים רחוקים זה מזה ואין בהן פותח טפח אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהם ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך תחתיו:
ופרעות: אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים ואף כי ספק טומאה בר"ה ספוקו טהור ובמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי תוס' ז"ל:
והגולל והדופק: הכריחו התוס' בשם ר"ת ז"ל הכא בפירקין גם בסוף פ' שואל וגם בכתובות פ"ק דף ד' גם בסנהדרין דף מ"ז דגולל היינו אבן גדולה מלשון וגללו את האבן שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב היא מצבת קבורת רחל ואותם האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהן שלא על המת נקראין דופק ושם בכתובות פ"ק הכריח ר"י בעל התוס' מכח התוספתא כפי' הקונטרס דודאי גולל הוא כסוי הארון וכמו שפירש כאן רע"ב ז"ל אלא שבפ' שני דאהלות סימן ד' תפס פי' ר"ת ז"ל:
ואהל רובע עצמות: כך צ"ל. וכדמפרש רע"ב ז"ל וכן הוא בגמרא אבל הרמב"ם ז"ל נראה שגורס ואהל ורובע דמפרש ואהל ר"ל שנגע באהל של המת או אם האהיל על רובע וכו' ויש גורסין וְאֹהֶל כדכתיב בקרא ויש גורסין וְאָהֵל האלף בקמ"ץ דלשון חכמים לחוד. ומה שפי' רע"ב ז"ל אבל על מגע ומשא של רובע עצמות מגלח ואפילו הם נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם כבר כתבתי (ראיתי מה שכתבתי) במתני' דלעיל ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז דהלכות נזירות סימן ד' וכן אם נטמא ברובע עצמות הבאין מן השדרה או מן הגולגולת ה"ז ספק טמא דמשמע אבל אם נגע בהן או נשאם פשיטת ליה לרמי בר חמא השואל דמגלח עליהם על כרחך לא קאמר אלא ברובע עצמות הבא מהשדרה או מהגולגולת דחמירי אבל הבא משאר עצמות לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל אפילו הם נמוקים שמטמאים במגע ובמשא:
אחר זמן רב שהאיר והזהיר עינינו הרב בעל תוספות י"ט נר"ו: מצאתי שכתב אריש מילתיה דרע"ב ז"ל וז"ל ורובע עצמות כתב הר"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמרא. דאלת"ה לא איצטריך למתנייה דהא מרישא תנן ועל חצי קב ש"מ דעל רובע לא. והרמב"ם ז"ל בחיבורו לא כתב כן בהדיא אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכ' שאינו סותר דש"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא ע"כ. ועל סוף דבריו שכתב ואפילו הם נמוקים לא ראיתי שדבר מאומה ונלע"ד שהם מדברי התוספות שכתבתי במתני' דלעיל. וכתבו תוס' ז"ל ורביעית דם ואהל רובע עצמות שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עליהן דכי ימות מת עליו אמרה תורה ובדין הוא דה"ל למיתני פחות מחצי לוג דם או פחות מחצי רב אלא נקט שיעורים המפורשים בפ' שני דאהלות שהן מטמאין באהל ע"כ:
וכלים הנוגעים במת: פירש הראב"ד פ"ז דנזירות ה"ח מה שאמרו שהאדם מיטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרן אלא בחבורין חבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב ע"כ. ועיין מ"ש על זה בתוספות יו"ט סוף משנה ראשונה דפ' ששה עשר דאהלות:
וימי סְפיִרוׂ: כך צ"ל ומצאתיו מנוקד בשוו"א תחת הסמ"ך ובחירק תחת הפ"א:
וימי גֶמרוֹ: בסגו"ל תחת הגימ"ל. וכתבו תוס' ז"ל וימי ספירו וימי גמרו איצטריך למיתני דאי חנא ספירו ה"א אבל ימי גמרו דחמירי סותר ואי תנא גמרו ה"א אבל ספירו דקיל עולה והקשו ז"ל לא ליתני אלא ימי ספירו וליכא למימר אבל גמרו סותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספירו אינו סותר הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו וצ"ע ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל צריך להקדים לשון וימי ספירו ללשון וימי גמרו אבל אמתני' קשה אמאי לא תנא ברישא וימי גמרו ובסיפא וימי ספירו כמו שהוא האמת דקודם הם ימי חלוטו ואחר שנטהר מצרעתו הן ימי ספירו שבעת ימים שהוא מנודה מאשתו באיסור תשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו ז' ימים אע"פ שכבר נכנס לפנים מן החומה כדתנן בר"פ בתרא דנגעים:
על אלו אין הנזיד מגלח: לא קאי אימי ספירו ואימי גמרו שהרי הוא צריך לגלח תגלחת מצורע אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא ומזה בשלישי ובשביעי לא קאי נמי אימי גמרו ואימי ספרו דאין טעון הזאה וכן יש כלים שנוגעין במת ואין טעונין הזאה וכן משמע נמי בגמרא דלא קאי אכלים הנוגעים במת דמפרש דמיירי בכלי עץ ואין אדם הנוגע בהן צריך הזאה אלא קאי אשארא ארביעית דם וגולל ודופק וכו' תוס' ז"ל:
ומתחיל ומונה מיד: והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע רש"י ז"ל:
וימי הסגרו של מצורע: כגון שפרחה בו צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה עולין לו לימי נזירותו תוס' ז"ל. ובגמרא בעי לאיפשוטי ממתני' דקתני ומזה בשלישי ובשביעי דארץ העמים משום גושא גזרו עליה דאי משום אוירא היכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה דרך קרון או ספינה שלא פסע בארץ מי הוי טומאה חמורה דתיבעי הזאה שלישי וז' ודחי לה דלעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני ומזה לא קאי אארץ העמים כי היכי דלא קאי אימי ספירו ואימי גמרו ואכלים הנוגעים במת דאם נגע נייר בכלים הנוגעים במת מי צריך הזאה והלא הנוגע בהם אינו טמא רק טומאת ערב אלא לאו ש"מ דלאו אכולהו קאי אלא אסככות ופרעות וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ז סימן ח' נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת ז' יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובז' אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו ע"כ:
יכין
אבל הסככות: כזית ממת מונח תחת א' מענפי האילן, ואינו יודע תחת איזהו מהן
והפרעות: כזית ממת מונח תחת א' מהאבנים או תחת א' מהקורות, שבולטת מכותל, ואינו יודע תחת איזהו מהן עבר, דאף על גב דהו"ל ספק בקבוע, על כל פנים כיון שאינו ניכר טומאה במקומה הו"ל רק קבוע דרבנן:
ובית הפרס: שדה שנחרש שם קבר, מטמא ק' אמה מהקבר לכל רוח שחורש. והוא מטמא במגע ומשא מד"ס שמא התגלגל על ידי החרישה עצם כשעורה, מהקבר לשם:
וארץ העמים: גוש מח"ל מטמא מד"ס במגע ומשא:
והגולל: כסוי ארון:
והדופק: דופני הארון:
ורביעית דם: ר"ל שאינו חצי לוג, ואפילו נטמא בו במגע ומשא:
ואהל: בנגע הנזיר באהל המת של פשתן [עי' פתיחה שלי לטהרות סי' ח']:
ורובע עצמות: שהאהיל על רובע עצמות. אבל מגע ומשא בהן אפילו דקין כקמח סותרין. [ותמהני [*) עי' מ"ש בקול הרמ"ז.] אם כן למה לא תני לה תנא לעיל בהדי עצם כשעורה. ודוחק לומר דתני ושייר וצ"ע]:
וכלים הנוגעים במת: שנגע בכלים אפילו בעודן נוגעין במת [ולתוספות בנגע בכלי מתכות, חרב הרי הוא כחלל, וסותר]:
וימי ספרו: מצורע לאחר שנטהר מצרעתו, סופר ז"י:
וימי גמרו: ימי חלוטו של מצורע. והא דנקט ימי חלוטו כלל, דפשיטא אם ימי חלוטו סותר, מה מהני דימי ספירו אינו סותר. תירץ אאמ"ו רבינו הגאון זצוק"ל, דנקט חלוטו לרבותא דאינו עולה לו:
ומזה בשלישי ובשביעי: בנטמא טומאה מת [ולרמב"ם פ"ז מנזירות ה"ט גם אהל וכלים כשנטמא בהן, אם הוא נזיר א"צ הזאה בגו"ז]:
ואינו סותר את הקודמים: ולעיל פ"ג סי' כ', דאמרינן דנזיר בתחילה. ה"ט לפי שמנה ימיו בח"ל, ואין עולין לו. אבל אם מנה ויצא אינו סותר מנויו שבתחלה:
ומתחיל ומונה מיד: להשלים לימים שמנה קודם שנטמא במת וקודם שנצטרע. אבל ימי טומאה אין עולין לו:
באמת אמרו ימי הזב והזבה: ימי טומאתן וז"נ שלהן:
הרי אלו עולין לו: וכ"ש שאין סותרין, וזה הלממ"ס הוא:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
פירוש הרא"ש |
מאירי |
הריטב"א |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש