מלאכת שלמה על נזיר ז

<< · מלאכת שלמה · על נזיר · ז · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כהן גדול ונזיר:    וכו'. ביד עד סוף סימן ג' פ"ז דהל' נזירות:

אבל מיטמאין למת מצוה:    כתבו תוספות ז"ל מדדייק בגמרא ע"כ לפי' ר' אליעזר ורבנן בכהן גדול ונזיר אלא כי אזלי בהדי הדדי אבל כל חד וחד לחודיה בני איטמויי נינהו למת מצוה ומנלן דת"ר וכו' מכאן מוכיח שאין לגרוס במשנתינו בפירוש ומיטמאין למת מצוה ברישא דא"כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן ע"כ. וגם הרי"א ז"ל מחקן וכתב בבל הספרים ל"ג זה:

ואל יטמא נזיר:    שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן למ"ד יטמא נזיר ואל יטמא כהן ואפילו כהן הדיוט ולמ"ד יטמא כהן ואפילו כהן גדול:

נזיר קדושתו קדושת שעה:    ואפילו אמר נזיר עולם מ"מ נזיר סתם הוי שלשים יום תוס' ז"ל ולפי זה משמע קצת דל"ג במתני' בפלוגתייהו אלא כהן סתם. אכן הרי"א ז"ל הגיה בפירוש ואל יטמא אפילו כהן הדיוט אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה כצ"ל. וביד פ"ג דהלכות אבל סימן ט':

משנה ב

על אלו הטומאות:    וכו'. ר"פ גיד הנשה ובדף ק'. ובטור י"ד סי' שס"ט:

על המת ועל כזית מן המת:    בגמרא בפירקין ובפ' האיש מקדש בברייתא כמו שכתבתי שם סימן ח' גרסי' בשעת פטירתו של ר' מאיר א"ר יהודה לתלמידיו אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם דחק סומכוס ונכנס וכו' כעס ר' יהודה ואמר לתלמידיו לא כך אמרתי לכם אל יכנסו תלמידי מאיר לכאן מפני שקנתרנים הם וכיצד הנחתם סומכוס ליכנס ושנה לפני על המת ועל כזית מן המת אם על כזית מן המת מגלח על המת עצמו לכ"ש ואמר ר' יוסי יאמרו מאיר שכב יהודה כעס יוסי שתק תורה מה תהא עליה ואוקי לה ר' יוסי במת שאין עליו כזית בשר ופריך עלה בגמרא ועדיין יאמרו על אבר ממנו מגלח על כולו לא כ"ש ואוקמוה כדאמר ר' יוחנן אמתני' דר"פ שני דאהלות בנפל שלא נתקשרו אבריו בגידין יפה הכא נמי ורבא מוקי לה כדפי' רעז"ל והוא ג"כ מה שפי' הרמב"ם ז"ל ועיין בגמרא בפירקין סוף דף נ"ב וריש דף נ"ג דמשמע משם דרבא גופיה חזר בו ולכ"ע חצי קב עצמות בעינן בין בשאר עצמות בין ברוב בנינו בין ברוב מנינו בין בשדרה ובגלגולת וכדפי רש"י ז"ל ושמא גרסא או פי' אחר היה לו להרמב"ם ז"ל באותה סוגיא וכמו שהגיהו ג"כ תוס' ז"ל ע"ש ובכלל דבריהם כתבו דמעיקרא לא גרסינן מילתיה דרבא אלא מכח סוף סוגיא דבדף נ"ב י"ס דגרסי לה הכא. ובר"פ שני דאהלות נקט רעז"ל לפרושי כאוקמתיה דר' יוחנן. ועיין ג"כ בתוס' פ' המפלת (נדה דף כ"ז.) וביד ר"פ שני דהלכות טומאת מת וסימן ג' י"א י"ב. וכוליה פירקין עד סוף סימן ג' פ"ז דהלכות נזירות והתם פירש כאוקמתיה דר' יוחנן וכאוקמתיה דרבא. בפי' רעז"ל אע"פ שאינו שלם כתב הר"ס ז"ל פי' שאם הוא שלם תיפוק ליה שמגלח עליו אע"פ שאין בכולו כזית מטעם אבר מן המת שהרי האברים אין להם שיעור ומש"ה אמרינן שיש בו ברוב בנין או רוב מנין של עצמות לבד שאין עליהם בשר כלל ולפי שהם רוב בנין ורוב מנין קרי להו מת ע"כ. עוד כתב גמרא רבא אמר לא נצרכה אלא לרוב בנינו ולרוב מנינו שאין בהן רובע עצמות. תוספות לרבותא נקט שאין בהן רובע עצמות דשיעורא דנזיר הוי בחצי קב אלא לרבותא דאע"פ שאין בו רובע עצמות הוא מגלח עליו כיון שיש בו רוב בנין או רוב מנין אבל אם אין בו רוב בנין או רוב מנין אינו מגלח אא"כ יש בו חצי קב עכ"ל. ובזה נתבארו דברי הרמב"ם ורע"ב ז"ל שתפסו בלשונם אע"פ שאין בהם רובע הקב עכ"ל ז"ל: בֶצֶל לשון הפרש כמו ויצל אלהים.

מלא תרווד רָקָב:    חזקיה אמר דשיעורו מלא פסת היד ור' יוחנן אמר שיעורו מלא חפניו ותנאי נמי פליגי בשיעור מלא תרווד. ירוש' ר' ינאי אמר או בקבר אפילו נגע בקבר אדם הראשון חברייא אמרין מסרס קריא או בקבר או ברקב הוא תני בר קפרא אומר או בקבר או ברקב ע"כ:

על השדרה ועל הגולגולת:    בגמ' בעי אי שדרה וגולגולת תנן או דילמא או שדרה או גולגולת ולא אפשיטא בהדיא. אבל הרמב"ם ז"ל שם בפ"ז דהל' נזירות מני להו בתרתי שמנה שם שנים עשר טומאות שהנזיר מגלח עליהן שהוא פירש שם על המת דקתני ברישא דמתני' כשתי האוקמתות כמו שכתבתי וז"ל שם סי' ה' כל אלו השתים עשרה טומאות שמנינו אם נגע נזיר באחת מהן או נשאה או האהיל הנזיר עליה או האהיל הטומאה על הנזיר או היה הנזיר ואחת מאלו הטומאות באהל אחד ה"ז מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן טומאה וסותר את הכל חוץ מן הרקב שאינו מטמא במגע שאי אפשר שיגע בכולו שהרי אינו גוף אחד אבל אם נשאו או נטמא באהלו מגלח וכן נזיר שנגע בעצם המת אפילו עצם כשעורה או נשאו ה"ז מגלח עליו ומביא קרבנות טומאה וסותר את הקודמין ואין עצם כשעורה מטמא באהל אבל אם נטמא בגוש ארץ העמים או בשדה שנחרש קבר בתוכה שהן מטמאין במגע ובמשא או שהאהיל עליו ועל אחד מן השתים עשרה שריגים היוצאין מן האילנות או הפרעות היוצאות מן הגדר או מטה או גמל וכיוצא בו או שנטמא באהל רובע עצמות שאין בהן לא רוב בנין ולא רוב מנין או שנטמא ברביעית דם מן המת שהיא מטמאה במגע ובמשא ובאהל או שנטמא בגולל או בדופק שהן מטמאין במגע ובאהל או שנטמא באבר מן החי או באבר מן המת שאין עליהם בשר כראוי ה"ז אינו סותר ע"כ. והתם בראש הפרק כתב ואלו טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן. א על הנפל ואפילו לא נתקשרו אבריו בגידין. ב ועל כזית מבשר המת. ג ועל כזית נצל. ד ועל עצמות שהן רוב מנין העצמות אכ"פ שאין בהן רובע הקב. ה ועל העצמות שהן רוב בניינו של מת ואע"פ שאין בהן רובע הקב. ו ועל חצי קב עצמות אע"פ שאין בהן לא רוב בניינו ולא רוב מניינו וכל העצמות יהיו משל מת אחד ולא משני מתים. ז ועל השדרה הבאה ממת אחד. ח ועל הגולגולת של מת אחד. ט ועל אבר מן המת הבא ממת אחד. י ועל אבר מן החי מאדם אחד שיש עליהם בשר שראוי לעלות בו ארוכה בחי. יא ועל חצי לוג דם הבא ממת אחד. יב על מלוא חפנים רקב המת ע"כ:

על אבר מן המת:    וכו' שיש עליהם בשר כראוי כצ"ל. ואם אין עליהם בשר כראוי פלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש ר' יוחנן אמר אין הנזיר מגלח דהכי משמע דיוקא דרישא וריש לקיש אמר הנזיר מגלח עליהם מדלא קתני בסיפא בהדיא כדקתני הנהו דאתו מדיוקא דרישא ור' יוחנן מתרץ דהא דהדר קתני רביעית דם לאפוקי מדר' עקיבא דאמר דם הבא משני מתים מטמא באהל קמ"ל סיפא דממת אחד בעינן ורובע עצמות נמי הדר קתני ליה לאשמועי' דעל אהלן הוא דאין הנזיר מגלח אבל על מגעו ועל משאו מגלח. ופי' רש"י ז"ל בדף נ"ג ע"ב וכגון דלא אקמח אקמוחי דיש בו עצם כשעורה ע"כ. וקשה לע"ד א"כ תיפוק ליה משום עצם כשעורה כמו שהקשו בעלי התלמוד קודם לזה שם דף נ"ג ע"א וז"ל הגמרא וחצי קב עצמות חצי קב עצמות אין רובע עצמות לא היכי דמי אילימא דאית בהון עצם כשעורה תיפוק לי משום עצם בשעורה ומאי איריא רובע ומשני אלא דאיקמח אקמוחי פי' שטחנן הדק כקמח או כעפר שאין בהן עצם כשעורה וקמ"ל דאי אית ביה חצי קב מטמא על מגעו ועל משאו ועל אהלו פחות מחצי קב ה"א דאפילו על מגעו אינו מטמא לפי שאין בו עצם כשעורה קמ"ל סיפא דכיון דהוי רובע עצמות אע"ג דאין בהן עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא כנלע"ד לפי מה שהעתקתי מפירוש תוס' בלשון קצר ומשונה קצת. אכן רש"י ז"ל זה לשונו גם שם וקמ"ל דאי אית ביה חצי קב מטמא על מגעו ועל משאו ועל אהלו פחות מחצי קב אפילו על מגעו אינו מטמא לפי שאין בו עצם כשעורה ע"כ ולע"ד צ"ע:

וכן על חצי לוג דם:    ואע"ג דרביעית דם מטמא באהל וכו' כצ"ל בפי' רעז"ל. ובגמ' תניא ר' יהודה אומר ששה דברים ר' עקיבא מטמא וחכמים מטהרין על אבר מן המת שבא משני מתים ועל אבר מן החי שבא משני בני אדם ועל חצי קב עצמות שבא משני מתים ועל רביעית דם שבא משני מתים ועל עצם כשעורה שנחלק לשנים והשדרה והגולגולת ובמסקנא משני דרביעית דם אינו מן המנין משום דאמר רבי דבכולן חזר בו ר' עקיבא לגבי רבנן חוץ מרביעית דם הבא משני מתים משום דכתיב על כל נפשות מת ולענין תגלחת נזיר איירי האי ברייתא מדקתני ועל חצי קב עצמות כדתנן במתני' דהכא ולא קתני ועל רובע עצמות כדתנן במתני' דבפ' שני דאהלות וברביעית דם פליג ר' עקיבא ארבנן בתרתי חדא דאיהו אמר דאפילו על רביעית דם נזיר מגלח ואינהו ס"ל דאין נזיר מגלח אלא על חצי לוג דם ועוד דאיהו ס"ל דרביעית דם הכא משני מתים מטמא באהל ואינהו ס"ל דוקא רביעית דם הבא ממת אחד:

על מגען:    בלא וי"ו צריך להיות:

ועל משאן:    ביד רפ"א דהלכות טומאת מת:

ועל עצם כשעורה על מגעו ועל משאו:    ס"א ועל אהלן ה"ר יהוסף ז"ל:

על אלו הנזיר מגלח:    על אלו דרישא למעוטי עצם כשעורה שאין הנזיר מגלח על אהלו ואע"ג דהדר תנייה בהדיא איכא למימר תנא והדר מפ' ועל אלו דסיפא למעוטי אבן הסכוכית פי' רש"י ז"ל אבן מסמא לשון אחר לרש"י ולתוס' ז"ל אילן המסך על הארץ ואע"ג דהא נמי תנן בהדיא בסיפא אבל הסככות והפרעות וכו' תנא והדר משרש:

עד שיטהר:    בגמרא בעי האי עד שיטהר בשביעי קאי ועד דעביד הערב שמש קאמר ור' אליעזר היא דשמעינן ליה בברייתא לעיל פ"ג בגמרא דף י"ח דאמר נזיר מגלח ומונה מיד אע"פ שלא הביא קרבנותיו או דילמא עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו ורבנן היא דפליגי עליה ואמרי דאינו מתחיל למנות עד שיבא אשמו ופשטינן דמדקתני סיפא ומתחיל ומונה מיד מיום ז' לפי שאינו מביא קרבן מכלל דרישא דאית ביה קרבן עד שיטהר עד שיביא קרבנותיו במשמע דהיינו שמיני ורבנן היא וכתב רש"י ז"ל ואי איכא ספרים דכתיב בהו ור"ש היא לאו שבשתא היא דברייתא תני להא דרבנן כר"ש:

ואינו מתחיל למנות עד שיטהר ויביא את קרבנותיו:    כצ"ל ס"א ויביא שאר קרבנו הרי"א ז"ל. וכתבו תוס' ז"ל ואינו מתחיל למנות נזירות טהרה עד שיטהר ולא גרסינן במשנה ויביא קרבנותיו וכן מוכח בגמרא דבעינן מתני' מני ואי גרסינן לה פשיטא דרבנן היא ע"כ. אבל רש"י ז"ל נראה שהיה גורסו שכתב או דילמא מאי עד שיטהר דקאמר עד שיביא קרבנותיו דפרושי קמפרש ע"כ ולפירושו ז"ל אי מתני' ר' אליעזר כפי מאי דהוה סלקא דעתך דמאן דבעי ויביא קרבנותיו דקתני במתני' מילתא באפי נפשה היא:

משנה ג

אבל הסככות:    וכו' בתשובות הרשב"א ז"ל סימן תע"ו. ופי' הרמב"ם ז"ל ואינו סותר את הקודמין לפי שאינו סותר אלא בטומאות ידועות והם שיהיו מעצמו של מת לפי שנאמר וכי ימות מת עליו בפתע פתאים ולא נאמר וכי יטמא לנפש וטמא ראש נזרו ע"כ:

הסככות:    אילן המיסך על הארץ ובפ' דם הנדה אמרינן דמדאורייתא לאו אהל מעלייא מפני שהענפים רחוקים זה מזה ואין בהן פותח טפח אף כי יש בודאי כזית מן המת תחת אחת מהם ומן התורה טהור כי הלך תחת כולן ורבנן הוא דגזרו טומאה בהולך תחתיו:

ופרעות:    אבנים היוצאות מן הגדר הסמוך לבית הקברות ויש שם נפל תחת אחת מן האבנים וגזרו חכמים טומאה למהלך תחת אחת מן האבנים ואף כי ספק טומאה בר"ה ספוקו טהור ובמסכת נדה משמע דמהלך על פני כולה טמא בודאי תוס' ז"ל:

והגולל והדופק:    הכריחו התוס' בשם ר"ת ז"ל הכא בפירקין גם בסוף פ' שואל וגם בכתובות פ"ק דף ד' גם בסנהדרין דף מ"ז דגולל היינו אבן גדולה מלשון וגללו את האבן שמניחין על הקבר לסימן והיא מצבה דכתיב היא מצבת קבורת רחל ואותם האבנים שמניחין בצדדין שהאבן גדולה יושבת עליהן שלא על המת נקראין דופק ושם בכתובות פ"ק הכריח ר"י בעל התוס' מכח התוספתא כפי' הקונטרס דודאי גולל הוא כסוי הארון וכמו שפירש כאן רע"ב ז"ל אלא שבפ' שני דאהלות סימן ד' תפס פי' ר"ת ז"ל:

ואהל רובע עצמות:    כך צ"ל. וכדמפרש רע"ב ז"ל וכן הוא בגמרא אבל הרמב"ם ז"ל נראה שגורס ואהל ורובע דמפרש ואהל ר"ל שנגע באהל של המת או אם האהיל על רובע וכו' ויש גורסין וְאֹהֶל כדכתיב בקרא ויש גורסין וְאָהֵל האלף בקמ"ץ דלשון חכמים לחוד. ומה שפי' רע"ב ז"ל אבל על מגע ומשא של רובע עצמות מגלח ואפילו הם נמוקים ולא נשאר בהם עצם כשעורה שלם כבר כתבתי (ראיתי מה שכתבתי) במתני' דלעיל ואע"פ שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ז דהלכות נזירות סימן ד' וכן אם נטמא ברובע עצמות הבאין מן השדרה או מן הגולגולת ה"ז ספק טמא דמשמע אבל אם נגע בהן או נשאם פשיטת ליה לרמי בר חמא השואל דמגלח עליהם על כרחך לא קאמר אלא ברובע עצמות הבא מהשדרה או מהגולגולת דחמירי אבל הבא משאר עצמות לא נתבאר בדברי הרמב"ם ז"ל אפילו הם נמוקים שמטמאים במגע ובמשא:

אחר זמן רב שהאיר והזהיר עינינו הרב בעל תוספות י"ט נר"ו:    מצאתי שכתב אריש מילתיה דרע"ב ז"ל וז"ל ורובע עצמות כתב הר"ב אבל על מגע ומשא מגלח. גמרא. דאלת"ה לא איצטריך למתנייה דהא מרישא תנן ועל חצי קב ש"מ דעל רובע לא. והרמב"ם ז"ל בחיבורו לא כתב כן בהדיא אבל הניחו במשמע מדכתב או שנטמא באהל רובע עצמות וכ' שאינו סותר דש"מ דהא נטמא במגע ובמשא רובע עצמות דסותר ולא ידעתי למה לא פירש כן בהדיא ע"כ. ועל סוף דבריו שכתב ואפילו הם נמוקים לא ראיתי שדבר מאומה ונלע"ד שהם מדברי התוספות שכתבתי במתני' דלעיל. וכתבו תוס' ז"ל ורביעית דם ואהל רובע עצמות שמטמאין באהל אין הנזיר מגלח עליהן דכי ימות מת עליו אמרה תורה ובדין הוא דה"ל למיתני פחות מחצי לוג דם או פחות מחצי רב אלא נקט שיעורים המפורשים בפ' שני דאהלות שהן מטמאין באהל ע"כ:

וכלים הנוגעים במת:    פירש הראב"ד פ"ז דנזירות ה"ח מה שאמרו שהאדם מיטמא בכלים הנוגעים במת לטומאת שבעה לא אמרן אלא בחבורין חבורי אדם בכלים וכלים במת אבל שלא בחבורין טומאת ערב ע"כ. ועיין מ"ש על זה בתוספות יו"ט סוף משנה ראשונה דפ' ששה עשר דאהלות:

וימי סְפיִרוׂ:    כך צ"ל ומצאתיו מנוקד בשוו"א תחת הסמ"ך ובחירק תחת הפ"א:

וימי גֶמרוֹ:    בסגו"ל תחת הגימ"ל. וכתבו תוס' ז"ל וימי ספירו וימי גמרו איצטריך למיתני דאי חנא ספירו ה"א אבל ימי גמרו דחמירי סותר ואי תנא גמרו ה"א אבל ספירו דקיל עולה והקשו ז"ל לא ליתני אלא ימי ספירו וליכא למימר אבל גמרו סותר דא"כ מאי נפקא מינה במה שימי ספירו אינו סותר הרי כבר סתר מטעם ימי גמרו וצ"ע ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל צריך להקדים לשון וימי ספירו ללשון וימי גמרו אבל אמתני' קשה אמאי לא תנא ברישא וימי גמרו ובסיפא וימי ספירו כמו שהוא האמת דקודם הם ימי חלוטו ואחר שנטהר מצרעתו הן ימי ספירו שבעת ימים שהוא מנודה מאשתו באיסור תשמיש המטה כדכתיב וישב מחוץ לאהלו ז' ימים אע"פ שכבר נכנס לפנים מן החומה כדתנן בר"פ בתרא דנגעים:

על אלו אין הנזיד מגלח:    לא קאי אימי ספירו ואימי גמרו שהרי הוא צריך לגלח תגלחת מצורע אלא קאי אשארא שאין מגלח כדין נזיר טמא ומזה בשלישי ובשביעי לא קאי נמי אימי גמרו ואימי ספרו דאין טעון הזאה וכן יש כלים שנוגעין במת ואין טעונין הזאה וכן משמע נמי בגמרא דלא קאי אכלים הנוגעים במת דמפרש דמיירי בכלי עץ ואין אדם הנוגע בהן צריך הזאה אלא קאי אשארא ארביעית דם וגולל ודופק וכו' תוס' ז"ל:

ומתחיל ומונה מיד:    והוא שתהא נזירות מרובה כדי שיהא בו גידול שיער שלשים יום לאחר שנתגלח בתגלחיות שתים של מצורע רש"י ז"ל:

וימי הסגרו של מצורע:    כגון שפרחה בו צרעת והסגיר אותו הכהן ועמד בעיניו או כיהה עולין לו לימי נזירותו תוס' ז"ל. ובגמרא בעי לאיפשוטי ממתני' דקתני ומזה בשלישי ובשביעי דארץ העמים משום גושא גזרו עליה דאי משום אוירא היכא דאיכא אוירא בלא גושא כגון דנכנס בה דרך קרון או ספינה שלא פסע בארץ מי הוי טומאה חמורה דתיבעי הזאה שלישי וז' ודחי לה דלעולם אימא לך משום אוירא וכי קתני ומזה לא קאי אארץ העמים כי היכי דלא קאי אימי ספירו ואימי גמרו ואכלים הנוגעים במת דאם נגע נייר בכלים הנוגעים במת מי צריך הזאה והלא הנוגע בהם אינו טמא רק טומאת ערב אלא לאו ש"מ דלאו אכולהו קאי אלא אסככות ופרעות וכו'. וז"ל הרמב"ם ז"ל שם פ"ז סימן ח' נגע באהל המת או בכלים הנוגעים במת אינו מזה בשלישי ובשביעי ויראה לי שדין זה מיוחד בנזיר אבל כל אדם שנטמא בכלי טומאת ז' יזה בשלישי ובשביעי כמו שיתבאר בהלכות טומאת מת וכן יראה לי שזה שאינו מזה בשלישי ובז' אם נגע בכלים כדי שיעלו לו ימי טומאתו בכלי ממנין ימי נזירותו ע"כ:

משנה ד

ר' אליעזר אומר משום ר' יהושע בן חנניה:    ונלע"ד דר' אלעזר גרסי' בלי יוד והוא ר' אלעזר בן שמוע חברו של ר"מ [הגה"ה וכן מצאתי אחר זמן שהגיה ג"כ הרי"א ז"ל]: וכדתניא בגמרא א"ר אלעזר כשהלכתי לערדסקייא מצאתי את ר' יהושע בן פתר ראש שהי' יושב ודן לפני ר"מ בהלכה כל טומאה וכו' א"ל ר"מ אל תהי זו קלה מן השרץ אמרתי לו לר"מ כלום אתה בקי בר' יהושע בר ממל אמר לי הן אמרתי לו כך אמר לי ר' יהושע בר ממל משום ר' יהושע כל טומאה מן המת וכו' ובגמרא פריך והא בברייתא אשכחן דגמיר לה ר' אלעזר מר' יהושע בר ממל ור' יהושע בר ממל הוא דשמיע לה מר' יהושע בן חנניה והיכי קתני במתני' ר' אלעזר משום ר' יהושע ומתרצינן כל מילתא דמתאמרא בבי תלתא קדמאי ובתראי אמרינן ומציעאי לא אמרינן והכא נמי במתני' תנא ר' אלעזר ור' יהושע ולא נחשב ר' יהושע בן ממל שהוא אמצעי עמהם וכי ה"נ אשכחן במתני' דבפ' שני דמסכת פאה כדכתבינן התם. ובירושלמי דשבת פ"א גמרא דלא ישב דף ג' ע"א גרסי' ר' חזקיה ר' ירמיה רי חייא בשם ר' יוחנן אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה ואם לאו תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון מה טעם והודעתם לבניך ולבני בניך יום אשר עמדת עד יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב ע"כ:

כל טומאה:    וכו' ירושלמי דפסחים ס"פ האשה ובבבלי תוס' דברכות פ"ג דף כ':

לא תהא זו קלה מן השרץ:    ומה על טומאת השרץ שאין הנזיר מטמא כלום חייבין עליו משום ביאת מקדש על טומאה מן המת שהוא טעון הזאה שלישי וז' אינו דין שיהו חייבין עליה משום ביאת מקדש ואע"פ שאין הנזיר מגלח עליה רש"י ז"ל. ועיין בספר קרבן אהרן פ' ויקרא רפי"ב דדבורא דחטאות שכתב שם דר' יהודה לית ליה האי כללא דר' יהושע שהרי אין הנזיר מגלח על הסככות ועל הפרעות כדתנן לעיל בסמוך ואעפ"כ מרבה להו ר' יהודה לטומאת ביאת מקדש מבכל דבר ע"כ. בפי' רע"ב ז"ל ומילתא דר' מאיר ליתא שהרי מגע ומשא של עצם כשעורה שהיא קל וכו'. אמר המלקט איני מבין מה ראיה הוא מביא למפסק הלכתא דלא כר"מ מהאי טעמא איברא דלית הלכתא כר"מ וגם שכן פי' הרמב"ם ז"ל וז"ל ומאמר ר' מאיר אינו נכון וכבר נתבאר בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה ועל משאו ואינו מגלח על רביעית דם אע"פ שעצם כשעורה אינו מטמא באהל ורביעית דם מטמא באהל כמו שזכרנו בפ' שני מאהלות והנה רצה ר' עקיבא ללמד רביעית דם מקל וחומר מעצם כשעורה כמו שאתה רואה עכ"ל ז"ל. ואם אין טעות בדפוס בפי' רע"ב ז"ל נלע"ד שבמחילה מכבוד תורתו של רע"ב ז"ל שמשם העתיק בשנוי לשון קצת נלע"ד לומר שאין כונת הרמב"ם ז"ל כאשר חשב רע"ב ז"ל שמה שכתב וכבר נתבאר בזה הפרק שהנזיר מגלח על מגע עצם כשעורה וכו' הוא ראיה וסיוע למה שכתב קודם לכן ומאמר ר' מאיר אינו נכון רק שם הפסיק ופסק דלית הלכתא כר"מ כדרכו במקומות רבות לפסוק סתם הלכתא בלא טעמא או יהיה משום דהוי יחיד לגבי רבים או משום טעמא אחרינא. ומה שכתב הרמב"ם ז"ל וכבר נתבאר בזה הפרק וכו' הוא לבד הקדמה למה שעתיד לפרש הקל וחומר שרצה ר' עקיבא לדון כך נלע"ד:

ומה אם עצם:    וכו'. ברייתא בפ' ר"א דמילה (שבת דף קל"ב) ובפסחים פ' כיצד צולין (פסחים דף פ"א) ונלע"ד דשם בפ' ר"א דמילה שכתוב א"ל ר' אלעזר בן עזריה טעות הוא וצ"ל אמר לו ר' אליעזר. ופי' שם רש"י ז"ל אין דנין ק"ו מהלכה דלא ניתנה תורה שבעל פה לידרש בשלש עשרה מדות ע"כ. וז"ל רבינו שמשון בעל ספר כריתות בבית אחד ומפ' בתשובות די"ג מדות הלכה למשה מסיני הן וכי אגמריה על פסוק ולא על הלכה ומכאן אנו למדין שאין דנין אחת מי"ג מדות על דבר הל"מ וכן אין דנין יוכיח מהלכה ע"כ:

אינו דין שהנזיר מגלח על מגעה ועל משאה:    והה"נ דהל"ל על אהלו דלר"ע אית ליה האי סברא אלא משום דלגבי שיעורה דקמייתי לה מינה מקל וחומר לא מצי אמר על אהלו לא אמר נמי גבי רביעית דם רש"י ז"ל. וכתוב בתוספת יו"ט אין דנין כאן קל וחומר פי' הר"ב שעצם כשעורה הלכה היא ואין דנין וכו' וצריך לומר דהא דאמרן לעיל במשנה ב' דחצי לוג דם הלכה היא כדמשמע מפי' הר"ב דזהו דוקא לענין אהל ע"כ. ובלשון הבעיא דבגמרא גם בלשון הברייתא דפשיט מינה דעצם כשעורה הוא שהוא הלכה ורביעית דם הוא דבעינן למילף מקל וחומר קתני אין דנין קל וחומר מהלכה ופירשו התוס' פי' מכח חומר שהוא הלכה למשה מסיני לא נעשה קל וחומר ע"כ. וביד פ"ג דהלכות ביאת מקדש סימן י"ג. והתם פי' בכסף משנה דרבינו מפרש דהא דתנן כל טומאה מן המת שאין הנזיר מגלח עליה אין חייבין עליה על ביאת מקדש לא לענין כלים הנוגעים במת אתנייא אלא לענין טומאות הפורשות מן המת כגון רביעית דם ורובע עצמות אבל כלים הנוגעים במת אע"פ שאין הנזיר מגלח עליהם חייבין עליהם על ביאת מקדש מדגרסי' בירוש' וכו':

אלא כך אמרו הלכה:    ס"א כך אמרה: