משנה נזיר ז א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נשים · מסכת נזיר · פרק ז · משנה א | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן, אבל מטמאין למת מצוהא.

היו מהלכין בדרך ומצאו מת מצוה, רבי אליעזר אומר: יטמא כהן גדול ואל יטמא נזיר.

וחכמים אומרים: יטמא נזיר ואל יטמא כהן גדול.

אמר להם רבי אליעזר: יטמא כהן, שאינו מביא קרבן על טומאתו, ואל יטמא נזירב, שהוא מביא קרבן על טומאתו.

אמרו לו: יטמא נזיר, שאין קדושתו קדושת עולםג, ואל יטמא כהן, שקדושתו קדושת עולם.

משנה מנוקדת

כֹּהֵן גָּדוֹל וְנָזִיר אֵינָן מִטַּמְּאִין לִקְרוֹבֵיהֶן,

אֲבָל מִטַּמְּאִין לְמֵת מִצְוָה.
הָיוּ מְהַלְּכִין בַּדֶּרֶךְ וּמָצְאוּ מֵת מִצְוָה,
רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר:
יִטַּמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל,
וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר;
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
יִטַּמָּא נָזִיר,
וְאַל יִטַּמָּא כֹּהֵן גָּדוֹל.
אָמַר לָהֶם רַבִּי אֱלִיעֶזֶר:
יִטַּמָּא כֹּהֵן,
שֶׁאֵינוֹ מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ;
וְאַל יִטַּמָּא נָזִיר,
שֶׁהוּא מֵבִיא קָרְבָּן עַל טֻמְאָתוֹ.
אָמְרוּ לוֹ:
יִטַּמָּא נָזִיר,
שֶׁאֵין קְדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם,
וְאַל יִטַּמָּא כֹּהֵן,
שֶׁקְּדֻשָּׁתוֹ קְדֻשַּׁת עוֹלָם:

נוסח הרמב"ם

כוהן גדול, ונזיר - אין מיטמאין בקרוביהן.

היו מהלכין בדרך - ומצאו מת מצוה,
רבי אליעזר אומר:
יטמא כוהן גדול - ואל יטמא נזיר.
וחכמים אומרין:
יטמא נזיר - ואל יטמא כוהן הדיוט.
רבי אליעזר אומר:
יטמא כוהן - שאינו מביא קרבן על טומאתו,
ואל יטמא נזיר - שהוא מביא קרבן על טומאתו.
אמרו לו:
יטמא נזיר - שקדושתו קדושת שעה,
ואל יטמא כוהן - שקדושתו קדושת עולם.

פירוש הרמב"ם

לשון התורה בנזיר "על נפש מת לא יבא, לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא להם במותם"(במדבר ו, ו), והלשון בכהן גדול "על כל נפשות מת לא יבא לאביו ולאמו לא יטמא"(ויקרא כא, יא).

וכבר בארנו בפרק שקודם זה, שהנזיר מטמא למת מצוה, והביאו ראיה על זה ממה שכתוב "לאביו ולאמו", וכן כוהן גדול מטמא למת מצוה שנאמר "לאביו ולאמו".

והלכה כחכמים:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

כהן גדול ונזיר אינן מיטמאין לקרוביהן - כדכתיב בפרשת אמור ובפרשת נשא:

היו מהלכים בדרר - לאו דוקא בכהן גדול פליגי, דהוא הדין בכהן הדיוט נמי פליגי, דחד טעמא הוא:

פירוש תוספות יום טוב

אבל מיטמאין למת מצוה. נזיר מפרש במשנה ה' פ' דלעיל מדכתיב גביה לאביו ולאמו כו'. וה"נ כתיב בכה"ג:

ואל יטמא נזיר שהוא מביא קרבן כו'. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו. תוס':

יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם. ואפי' אמר נזיר עולם מ"מ סתם נזירות הוה שלשים יום. תוס'. ואפשר נמי לומר שקדושתו לא היתה עליו מעולם אלא משנזר. [משא"כ כהן גדול שאע"פ שלא היתה עליו קדושת כהן גדול אלא משנתמנה להיות כהן גדול מ"מ היתה עליו קדושת כהן הדיוט. ושאלני בני האלוף כמהר"ר שמואל יצ"ו שהרי אפשר שיהיה נזיר מעולם. דהיינו כשהדירו אביו וכדתנן במ"ו פ"ד והשלים הוא אח"כ ונדר נזירות עולם ומשמע נמי דבנו סתמא תנן והיינו אף משנולד. ושמשון יוכיח שהיה נזיר עולם מבטן אמו. והשבתיו דסברא פשוטה היא שאין האיש מדיר בנו כל עוד שאין הבן יודע להשמר ולהזהר מכל אשר יצוהו אביו מדיני הנזירות. שאע"פ שכשהוא עודו מוטל בעריסה אמו שומרתו. הנה כשיכול להלוך אנה ואנה לא תועיל לו שמירת אמו שהיא מתעסקת בשאר צרכי הבית שכן ר"י קרי לאשתו ביתו [שבת קי"ח] כמ"ש בפ"ק דסוטה מ"א בד"ה רי"א כו' ואין לכל אדם יכולת לשכור שומר וכדי שלא נאמר שנתנו חכמים דבריהם לשיעורין על כרחינו צריכים לומר דהא דתנן שמדיר בנו בנזיר. היינו משהגיע לחינוך שהוא יודע להזהר מדיני הנזירות כשמלמדין אותו. וכי הא דתנן בספ"ג דסוכה לענין לולב ובברייתא התם מפורש שכן גם לענין תפילין ושאר מצות וה"נ דכוותה ואף בסוגיא שעל מ"ו דפ"ד הכי מוכח דאע"ג דכתב הר"ב לעיל שם דהלכה היא מפי הקבלה היינו שפירש כדברי רבי יוחנן אבל ריש לקיש אמר דטעמא כדי לחנכן במצות. וא"כ קודם שמגיע לכלל חינוך אין כאן נזירות כלל אף מאביו. ואין נראה שיחלוק עליו ר' יוחנן בזה. דאל"כ כי קא מקשה בסוגיא כמה זימני בשלמא לרבי יוחנן כו' ה"ל להקשות ג"כ בשלמא לר"י בנו סתמא קתני אלא ודאי דאף לר' יוחנן מסתמא כפי הסברא דדוקא בשהגיע לחינוך הכי אגמרו לה. וא"כ לא משכחת שיהיה נזיר מעולם אלא מאחר שהגיע לחינוך אליבא דכ"ע ואין להשיב עלי מדהרמב"ם לא כתב בחבורו דדוקא בהגיע לחינוך שהרי כך דרכו להעתיק המשנה כצורתה]:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) למ"מ. נזיר מפורש במ"ה פרק דלעיל, מדכתיב גביה לאביו כו'. וה"נ בכהן גדול:

(ב) (על המשנה) נזיר כו'. שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו. תוספ':

(ג) (על המשנה) עולם. ואפילו אמר נזיר עולם מ"מ סתם נזירות הוי שלשים יום. תוספ'. ואפשר נמי לומר שקדושתו לא היה מעולם אלא משנזר משא"כ כהן גדול שאע"פ שלא היתה עליו קדושת כהן גדול אלא משנתמנה מ"מ היתה עליו קדושת כהן הדיוט. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

כהן גדול ונזיר:    וכו'. ביד עד סוף סימן ג' פ"ז דהל' נזירות:

אבל מיטמאין למת מצוה:    כתבו תוספות ז"ל מדדייק בגמרא ע"כ לפי' ר' אליעזר ורבנן בכהן גדול ונזיר אלא כי אזלי בהדי הדדי אבל כל חד וחד לחודיה בני איטמויי נינהו למת מצוה ומנלן דת"ר וכו' מכאן מוכיח שאין לגרוס במשנתינו בפירוש ומיטמאין למת מצוה ברישא דא"כ למה לו לדקדק בפלוגתייהו ישאל על המשנה להדיא מנלן ע"כ. וגם הרי"א ז"ל מחקן וכתב בבל הספרים ל"ג זה:

ואל יטמא נזיר:    שקדושתו עדיפא כיון שהזקיקתו תורה להביא קרבן על טומאתו מה שאין כן בכהן למ"ד יטמא נזיר ואל יטמא כהן ואפילו כהן הדיוט ולמ"ד יטמא כהן ואפילו כהן גדול:

נזיר קדושתו קדושת שעה:    ואפילו אמר נזיר עולם מ"מ נזיר סתם הוי שלשים יום תוס' ז"ל ולפי זה משמע קצת דל"ג במתני' בפלוגתייהו אלא כהן סתם. אכן הרי"א ז"ל הגיה בפירוש ואל יטמא אפילו כהן הדיוט אמרו לו יטמא נזיר שקדושתו קדושת שעה כצ"ל. וביד פ"ג דהלכות אבל סימן ט':

תפארת ישראל

יכין

אינן מיטמאין בקרוביהן:    אב ואם, אח ואחות, בן ובת, ואשתו:

אבל מיטמאין למת מצוה:    שאין לו קוברין:

היו מהלכין בדרך:    הוא הדין נזיר עם כהן הדיוט פליגי בהו. אלא דנקט כה"ג לרבותא דר"א:

שהוא מביא קרבן על טומאתו:    דמדצריך קרבן לכפרה, שמע מינה קדושתו שחללה עדיפא:

אמרו לו יטמא נזיר שאין קדושתו קדושת עולם:    דסתם נזירות ל"י. ואפילו נזיר עולם, לא היתה קדושתו משנולד. ואפילו הזירו אביו אז, אף על גב שהנזירות חלה אז עליו גם קודם שהגיע לעונת נדרים [כ(רמב"ם פ"ב מהל' נזירות הי"ג)], על כל פנים לא חלה עליו קודם שהגיע לחנוך, מה שאין כן בכהן מוזהרים הגדולים על הקטנים. [ולפענ"ד בלא זה יש לומר דקדושת עולם היינו שאין אדם יכול להפסיקו. אבל בהדירו אביו הרי הבן וקרוביו יכולים למחות [כפ"ד מ"ו]. ובל"ז כל נזירות יכול להתבטל בהתרת חכם]:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים