תפארת ישראל על מעשר שני ד

משנה מעשר שני, פרק ד':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

<< · תפארת ישראל · על מעשר שני · ד · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המוליך פירות מעשר שני ממקום היוקר למקום הזול:    דוקא עבר והוליך דלכתחילה פודהו במקומו או מעלהו לירושלים:

פודהו כשער מקומו:    מקום הפדיון אף שהוציא הוצאות הדרך מכיסו א"א השבח לפי חשבון רק בשבח הניכר כפ"ב מ"א כ"כ ע"ר הגזצוק"ל. וכ"ש אי נימא דגם ברישא אינו מנכה ההוצאות כמו בסיפא וכן מסתבר. א"כ אם ההוצאות עצמן אינו מנכה מכ"ש שלא ינכה שבח כנגדן:

השבח לשני:    אף שבעיר שוה יותר:

ויציאות מביתו:    ר"ל כשפודהו אינו מנכה הוצאות הדרך:

משנה ב

כמות שהשולחני פורט:    ר"ל בבא לחלל פרוטות מע"ש על סלע כסף מחשב כמו שלוקח שולחני כשמחליף סלע שלו:

ולא כמות שהוא מצרף:    כשמצרף שולחני פרוטות לתתם בעד סלע נותן פחות:

ואין פודין מע"ש אכסרה:    ר"ל באומד שלא במדה משקל ומנין:

את שדמיו ידועים יפדה על פי עד:    לאאמ"ו מיותר:

ואת שאין דמיו ידועים יפדה על פי שלשה:    בקיאין בשומ' ואפי' א' עובד כוכבים או בעלים:

כגון היין שקרם:    שהתחיל להחמיץ:

ומעות שהחליאו:    שהחלידו דבשלמא כשלא נתקלקלו היין והפירות והמעות הרי שער שלהן ידוע. משא"כ כשנתקלקלו צריך לאמוד כמה גבר הקלקול ואין דמיהן ידוע:

משנה ג

מפני שהוא מוסיף חומש:    מלבר דבאמר ד' נותן ה':

ואחר אומר בסלע ואיסר:    הוא א' מצ"ו בסלע אבל בפחות מזה לא:

מפני שהוא מוסיף על הקרן:    דשיתרבה הקרן עדיף דאחומש יכול להערים כלקמן ותו דלא קפדינן אתוספת חומש. דהרי כל הנאת התוספת שלו הוא שאוכלו בירושלי':

ובין שנתן לו במתנה:    הטבל דמעשר אסור ליתן במתנה כרפ"ק. ואי"ל דמיירי הכא בהורישו דבש"ס [קדושין נ"ד ב'] משמע דגם להורישו בפה אסור מדאינו שלו:

משנה ד

מערימין על מעשר שני:    כדי שלא ליתן חומש:

לעבדו ולשפחתו העברים:    שאין גופן קנוי וכ"ש לאחר. ושפחה עברי' דקאמר הכא היינו קטנה ובמעש"נ דרבנן [כגיטין ס"ה א']:

הילך מעות אלו:    במתנה:

ופדה לך:    לעצמך:

מפני שידן כידו:    וזכייתן שלו הוא:

משנה ה

היה עומד בגורן ואין בידו מעות:    לתתם לחבירו לפדותן בהערמה לעצמו בלי חומש כלעיל ולחבירו אין מעות אפי' בביתו ואינו יכול להקנות לחבירו מעות שבביתו אגב סודר דמטבע אין נקנה בחליפין:

אומר לחברו הרי הפירות האלו נתונים לך במתנה:    ודוקא בעודן בטבלן וכלעיל ט"ו:

חוזר:    הבעה"ב בעצמו:

משנה ו

משך ממנו מעשר בסלע:    דמותר למכור מעשר שני בשדעתו להתפיס המעות בקדושת מעשר שני:

ולא הספיק לפדותו עד שעמד בשתים:    דהוקר השער קודם שנתן המעות. והרי אף על פי שקנאו על כל פנים המעשר לא יצא לחולין עד שישלם כדין תורה דמעות קונות:

נותן לו סלע:    מדקנה במשיכה:

ומשתכר בסלע:    ר"ל הלוקח מרוויח הסלע הב' לעצמו:

ומעשר שני שלו:    דאף דצריך לפדותו כשער של עכשיו. דלענין איסור אמרינן כדין תורה דדוקא מעות קונות. עכ"פ הסלע השני של לוקח:

ולא הספיק לפדותו עד שעמד בסלע:    והרי צריך ליתן למוכר ב' סלעים מדמשכו כבר:

נותן לו סלע מחולין:    ובו סגי להפקיע קדושת הפירות:

וסלע של מעשר שני שלו:    ר"ל סלע ב' נותן לו ממעות מעשר שני:

אם היה עם הארץ:    ר"ל אם המוכר עם הארץ:

נותן לו מדמאי:    ר"ל מעשר שני של דמאי. דאין נותנין לעם הארץ מעשר שני וודאי:

משנה ז

הפודה מעשר שני ולא קרא שם:    שלא אמר זה פדיון מעשר שני:

היה מדבר עם האשה על עסקי גיטה וקדושיה:    להכי לא נקיט קדושיה וגטה כדי שלא נטעה לפרשם בוי"ו החיבור. גם ניח"ל למנקטינהו בדרך לא זו אף זו דבגט כבר אגיד' בי' וגם א"צ דעת' משא"כ בקדושין:

ולא פירש:    שלא אמר זה גיטך או את מקודש' בזה:

רבי יוסי אומר דיו:    מדעסוקי' באותו ענין:

משנה ח

המניח איסר:    להיות מתחלל עליו פירות מע"ש שיאכל:

והלך למקום אחר:    והוליך האיסר עמו:

והרי הוא יוצא בפונדיון:    והוא ב' איסרין. סד"א שיאכל עוד עליו איסר וחצי:

אוכל עליו עוד איסר:    דחציו כבר נתחלל והחצי השני לבד הוא חולין עדיין. ולא אמרי' הרי לא היה רק חצי איסר דמי מע"ש ויאכל עליו עוד איסר וחצי. אלא אמרי' דכמו שהרוויח חצי איסר של חולין להיות איסר הרוויח נמי חצי איסר של מעש"נ להיות איסר:

אוכל עליו עוד פלג:    ר"ל עוד חצי איסר דהרי רק חציו נתחלל. והכא קמ"ל דגם לחומרא אמרינן כן:

המניח איסר של מעשר שני:    לאכול עליו חולין:

אוכל עליו אחד עשד באיסר:    איסר כך גרס בירוש':

ואחד ממאה באיסר:    נ"ל דמיירי שהי' לו דמאי שקנה מע"ה דמפריש ממנו מע"ר והוא שלו רק שמפריש ממע"ר תרומת מעשר ונותנו לכהן. ואח"כ מפריש מע"ש ומעלהו לירושלים כמ"ש ריש דמאי וע"ש. ולפ"ז אם הניח איסר להיות פדיון אמע"ש שבדמאי זה נאכל מתבואה זו חוץ לירושלים מה ששוה י"א איסרין וא' מק' באיסר. כיצד דהרי כשהניח האיסר לפדיון המע"ש הותרו לו י' איסרין בתבואה זו. אמנם גם המע"ר שהיה צריך להפריש מהדמאי קודם המע"ש ג"כ מותר לו לאכלו. והרי אם ישארו לו י' אחר שנטל המע"ר ע"כ שהיה לו מקודם י"א איסרין ותשיעית האיסר. והיה מעשר ראשון שלהם איסר א' ותשיעית איסר ונשארו לו י' איסרין חזר ונתן / איסר לכהן להיות תמ"ע על האיסר מע"ר שמקיים לעצמו נמצא שנשאר לו י"א איסרין שמותר לאכלם בלי פדיון חוץ לירושלים דהרי איסר א' הוא מעשר שכבר הפריש עליו תמ"ע וממעשר זה א"צ ליתן מע"ש. וי' איסרין הנשארים הטבולים למע"ש הרי כבר הניח איסר א' להיות פדיון בעד איסר א' מע"ש שחייב מי' איסרין הללו ולא חיישי' שמא הפריש הע"ה כבר המע"ר ולפ"ז היה צריך הקונה הזה ליתן מע"ש מכל / איסר האלו וראוי להיות פדיון המע"ש / איסר. והרי הוא לא הפריש רק איסר א' לפדיון. ליתא דאי נמי הכי הוה היה הכל חולין דס"ל לת"ק כחכמים דר"א דמאי פ"ד מ"ג דאמרינן התם בירושלמי דס"ל הנאמן לראשון נאמן לשני ואם הפריש הע"ה מע"ר גם המע"ש הפריש. ומטעם זה גם אותו תשיעית האיסר מלגיו שהוא עשירית איסר מלבר שקבלו הכהן לתמ"ע לא חיישינן שמא כבר נתן הע"ה המע"ר. ולפ"ז היה צריך הכהן להפריש מתמ"ע זה שקיבל מהקונה עשירית העשירית האיסר שהוא א' ממאה באיסר להיות מע"ש לא חיישינן להכי. נמצא שעל סמך איסר א' שהניח נאכל חוץ לירושלים י"א איסר וא' מק' באיסר. ואם היה כהן הקונה מע"ה הדמאי. אוכל אדם א' כל הי"א איסרין ואחד מק' באיסר חוץ לירושלים [מיהו לא צריך תנא לאשמעי' דמותר לכהן לאכול חוץ לירושלים כל עשירית איסר שקבל דהא מלתא דפשיטא היא דשאר התמ"ע ממ"נ מותר לאכלו חוץ לירושלים ודו"ק] וכ"ש אם וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר ורק על מע"ש מסופק אם הפרישו. כ"ש שמותר לאכול י"א חוץ לירושלים. דהרי אז אין המע"ר משועבד למע"ש כלל:

בש"א הכל עשרה:    ר"ל אפי' בברי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר דלא מבעיא במסופק על מע"ר ומע"ש דאיכא למימר שמא כבר הפריש הע"ה מע"ר ולא מע"ש דהנאמן אראשון אינו נאמן אשני מדטריח' לי' מלתא לאסוקי [כמכות די"ז א' ורש"י שם]. והיינו כר"א דרבנן דמאי פ"ד מ"ג [וט"ס בירוש' הכא דקא' דב"ש כר"א דנאמן אראשון נאמן אשני וליתא דהכי ס"ל לרבנן התם יע"ש] ולהכי שמא כל מה שקנה מהע"ה משועבד רק למע"ש וא"כ כשיניח איסר אינו אוכל רק י' אלא אפילו וודאי לו שלא הפריש הע"ה מע"ר. אפ"ה משום לא פלוג בתבואה הניקח מע"ה אינו אוכל רק י':

ובה"א בודאי אחד עשר:    ר"ל בוודאי לו שלא הפריש ע"ה מע"ר רק על מע"ש מסופק אזי אוכל י"א. ולא נקטו ב"ה א' מק' כת"ק דבשלמא ת"ק דאיירי נמי בדמאי שפיר קמ"ל דהכהן שקבל אותו א' מק' לתמ"ע א"צ לחוש שמא כבר הפריש הע"ה התמ"ע. אבל ב"ה דבודאי טבל למע"ר מיירי סגי להו למנקט דאוכל י"א ולא גזרינן כב"ש אטו בחשוד הע"ה בתרתי. ותו מדהו"ל המע"ר חולין גמורים שמותר לישראל לאכלו וליתן דמי' ללוי [כגיטין ד"ל ע"א] סד"א דאיכא למגזר גבי' טפי קמ"ל דלא גזרי' אבל התמ"ע שנותנו לכהן מלתא דפשיטא היא דמתמ"ע וודאי א"צ להפריש מע"ש:

ובדמאי עשרה:    ר"ל במסופק אשניהן אוכל רק י' דהנאמן אראשון א"נ אשני כלעיל סי' מ"ו:

משנה ט

כל המעות הנמצאים:    בכל מקום. ובירושלים כל השנה חוץ מברגל:

הרי אלו חולין:    ואין חוששים שמא מע"ש הן:

אפילו דינר זהב עם הכסף ועם המעות:    דאין דרך לערבם ומסתבר דמע"ש הן ולהכי כרכם יחד דחללם לדינרי זהב ומה שלא הגיע לדינר זהב חילל על כסף והנשאר היו פרוטות אפ"ה שרי:

מצא בתוכן:    תוך המעות:

הרי זה מעשר:    ול"א שחרס זה הוא מכלי שהיה בו מעשר ונשבר ונתן חרסו לכיסו לשום כוונה:

משנה י

ר' יהודה אומר אם היה של חרס:    דאין דרך להקדישו:

ומה שבתוכו קרבן:    ר"ל הקדש. דמה שכתוב עליו אתוכו קאי:

אמרו לו אין דרך בני אדם להיות כונסין חולין לקרבן:    דנזהרים שלא ימעלו בהקדש להכי לא חיישינן דטעה אלא הכל הקדש. מיהו בכלי חרס מודו דרק תוכו קדוש:

משנה יא

המוצא כלי:    שום כלי:

מ' מעשר:    ר"ל מעש"נ דליכא לספוקי במע"ר או במעשר עני. דהרי אלו אין בהם שום קדושה ול"ל לכתוב עליו אלא וודאי שלא יכשל אדם במה שבתוכו כתב כן:

שבשעת סכנה:    שגזרו לבטל המצות:

היו כותבין ת' תחת תרומה:    וה"ה לאינך:

רבי יוסי אומר כולם שמות בני אדם הם:    ר"ל ראשי שמות בנ"א ולדבריהם דרבנן קאמ' דלדידיה אפילו כתוב תרומה בפירוש אפ"ה שרי וכדמסיק:

שאני אומר אשתקד היתה מלאה פירות תרומה ופנה:    ואע"ג דבספיקא דאורייתא לא אמרינן שאני אומר כפ"ק דפסחים הכא שאני דליכא חזקת איסור והא דקאמר אשתקד היינו משום דלתשמיש זמן מועט לא היה כותב עליו תרומה. אלא אמרינן דאשתקד לשנה שלימה זימן אותה לתת לתוכה תרומה. ורבנן ס"ל אי הכי מגרר הוה גריר למלת תרומה:

משנה יב

האומר לבנו:    לאו דווקא אלא אפי' הניחן הוא עצמו בזוית זו ומצאן בזוית אחרת. רק אורחא דמלתא נקט דאילו הניח הוא עצמו מסתמא היה יודע מי נכנס לשם. כך נ"ל וכן משמע בתוספתא פ"ה [ועיין פסחים ד"י ע"ב ודו"ק]:

הרי אלו:    מה שמצא:

היה שם מנה:    כך א"ל אביו:

השאר חולין:    ול"א כולן מעות אחרות הן: