מהר"ם על הש"ס/מכות/פרק ב

על ש"ס: מהר"ם | ראשונים | אחרונים

דף ז עמוד א

תוס' ד"ה היה עולה. צ"ל היה יורד:

דף ז עמוד ב

ד"ה אשר לא צדה וכו' בסופו כדאמרינן פ' כיצד הרגל. צ"ל כדפירשנו פ' כיצד כו':
ד"ה או השליך וכו'. טעות הוא וצ"ל בתחלת הדבור ואב"א הא דאיתלע וכו' הכתוב אח"כ עד סופו:
בא"ד א"כ קשיא ברייתא זו לברייתא דלעיל דקתני או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עליה ונראה לפרש דה"ק דכ"ע דעלייה הוי ומיירי במיהדק או בדלא איתלע ולא איירי בירידה שהיא צורך עלייה דבהא לא פליגי הברייתות ולא קשיא כאן לנזיקין כאן למיתה ואב"א הא והא לגלות וכו'. וכוונת התוס' דכתבו דה"ק דכ"ע דעלייה ר"ל דשני הברייתות תרוייהו איירי בענין שאותה השמטה של השליבה היתה עלייה כגון במיהדק או בדלא אתלע והא דמחייבת איירי בנזיקין והא דפוטרת איירי במיתה דכל דרך עלייה פטור מגלות אבל בהשמטת השליבה היא דומה לירידה כגון דלא מיהדק או דאיתלע כ"ע מודו דירידה היא וחייה גלות כוותיה דר"י ומ"מ לשון התוס' דקאמר א"כ קשיא ברייתא זו לברייתא דלעיל דקתני או השליך עליו להביא ירידה שהוא צורך עלייה אינו מדוקדק משום דהא מברייתא דלעיל לא קשיא כלום דלא אייר לעיל כלל בנשמטה שליבה מתחתיו אלא בירידה שהיא צורך עלייה גמורה כגון שמשפיל עצמו בגרזן להרים אותו בכח ובהשפלתו הרג באותה ירידה חייב אבל בנשמטה השליבה מתחתיו אימא לך דגם ברייתא ס"ל דעלייה היא ולא מקרי ירידה צורך עלייה אלא לר"י הוה קשה דקאמר כבר נגעת בירידה שהיא לצורך עלייה וס"ל דנשמטה השליבה נמי מקרי ירידה שהיא לצורך עלייה וחייב גלות ופריך לימא כתנאי וכו' ומשני לא דכ"ע עלייה וכו' מאי משני אדרבה השתא יקשה על ר,י טפי דכ"ע ס"ל דעלייה היא והוא ס"ל דירידה היא וק"ל:

דף ח עמוד א

גמ' הדר אמר רבא לאו מלתא הוא דאמרי ואשר יבא את רעהו ביער דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל. כצ"ל והוא דכתוב כןא בספרים מה יער וכו' טעות הוא כצ"ל:
תוס' ד"ה היינו דקאמר ליה ועוד וכו' עד וכן פירש בסנהדרין וכו'. ר"ל דכל מאן דדריש מסורת צריך ראייה ממשמעות הפסוק הלכך ה"נ רבי שמתחלה עלה בדעתו לדרוש מסורת היבא ראייה מדכתיב מן העץ:
ד"ה בלא איבה פרט לשונא וכו' עד אבל לא קשה מולא אויב לו וכו'. לשון התוס' בדבור כמו שהוא א"א לישבו וראיתי מה שהרבה להוסיף ולגרוע בדברי התוס' והגיה לפי דעתו ול"נ שאין צריך להוסיף שום דבר אלא תיבת לא הכתובה למעלה צ"ל למטה וכך צ"ל אבל קשה מולא אויב לו דבתורת כהנים דההוא לא אצטריך למימר וכו' משום פרשה שנשנית וכו' ודו"ק נ"ל:

דף ח עמוד ב

ד"ה טמא יהיה וכו' וקשה לישתוק מאשר ומטמא יהיה וכו' . כצ"ל:

דף ט עמוד א

ד"ה אלמא גר תושב נכרי הוא. נ"ל דכן צ"ל אינו מדקדק מדאתי למעוטי גר תושב שהרג גר תושב לפי שאינו ממעט וכו':

דף ט עמוד ב

ד"ה נשמט אנשמט לא קשיא וכו' עד ואין זו סברא לומר דלית ליה לרבי דר"ש דהוה רביה וכו'. לפי גירסת הגמ' שלפנינו והתניא ר"ש אומר לעולם אינו גולה עד שישמט מחצלו מידו לשון התוס' בדבור זה מגומגם דמאי קאמר ואין זו ס"ל דלית ליה לר' דר"ש דהוי רביה דהא כיון דהאי ברייתא אתיא כר' אליבא דר"ש א"כ ס"ל לרבי דלר"ש עצמו שונא אינו גולה וא"כ לא שייך לומר דלית ליה דר"ש רביה דלדידיה ר"ש גופיה לית ליה הא ואי משום דמתני' קתני ר"ש אומר יש שונא גולה וכו' הכי הוי ל"ל וכי לית ליה לר' הא דקתני מתני' וכו' ע"כ נ"ל דלפי התוס' לא גרסי בברייתא שניה ר"ש אומר לעולם אינו גולה אלא הכי גרסי בגמ' והתניא לעולם אינו גולה וכו' ומשני לא קשיא הא רבי וכו' וכן דייק מלשון רש"י דכתב הא דקתני נפסק גולה אפילו בשונא וכו' רבנן ואליבא דר"ש היא והא דקתני נפסק אינו גולה רבי היא וכו' ולא כתב ג"כ רבי היא ואליבא דר"ש כמו שכתב בפירוש הברייתא הראשונה ש"מ דלא גריס רש"י בברייתא שניה ר"ש:
ד"ה בגלעד שכיחי רוצחים. פי' ולהכי הוצרכו וכו' בלתי ספק שהוקשה לתוס' מאי נ"מ בהא דבגלעד שכיחי רוצחים משום הכי לא הוצרכו לערי מקלט יותר דרוצחים דשכיחי היינו במזיד והגולים אינם כי אם שוגגים וא"כ לא משני התוס' מידי במאי דכתבו דהקב"ה מזמינם לפונדק הא מ"מ השוגגים אינם שכיחים בגלעד והיאך מזמינם לפונדק ויצטרכו עבור זה לערי מקלט רבים ונ"ל לפי שההורגים במזיד בלא עדים רבים שכיחים בגלעד דקב"ה מזמין כל השוגגים משאר מקומות לכאן כל שוגג ומזיד לפונדק אחד ולכך היו צריכים לערי מקלט רבים וק"ל:
ה"ג בגמ' אמר אביי בגלעד שכיחי רוצחים:

דף יא עמוד א

גמ' אמר אביי נקטינן נגמר דינו ומת כו'. פי' נגמר דינו ומת הרוצחי קודם שגלה מוליכין עצמות הרוצח לערי מקלט:

דף יא עמוד ב

תוס' ד"ה אפילו על תנאי צריך הפרה וכו' יש מדקדקים מכאן וכו'. לשון התוס' מגומגם כאשר מובן מעצמו ונ"ל דהמשך דברי התוס' כך הם יש מדקדקים מכאן דנידויים שלנו אין לנדות עצמו מספק כי דוקא היכי שהמתנה מסופק בעצמו:

דף יב עמוד א

גמ' ורמי מעשר אמעשר דתניא וכו'. כצ"ל:
תוס' ד"ה אילן שהוא עומד וכו' ונוטלה לפנים מכנגד החומה ולפנים כלפנים. כצ"ל:
בא"ד תימה דבשלהי כיצד צולין אמרינן דגגות לא נתקדשו וא"כ מעשר שני אין אוכלין על האילן. כצ"ל, ר"ל משום דעל האילן דהוי כמו על גג הבית דאין בו קדושה ותירץ דאיירי דענפיו מועטין וכו' ר"ל ולא חשיב גג:
בא"ד עוד י"ל דמיירי בענפיו מרובים וכו'. צ"ע על כוונת התוס' דמתחלה מאי מקשו ולבסוף מה תירצו דאם ר"ל דבקושיא הוה ס"ל דעל האילן כשענפיו מרובין הוי כמו על הגג וכשם של נתקדשו הגגות ה"נ לא נתקדשו על האילן א"כ מאי תירץ לבסוף במ"ש ואויר ירושלים כירושלים ויש ליישב דבתירוצא בתרא קאמר דעל האילן אפילו שענפיו מרובין נקרא אויר ירושלים ואויר ירושלים נתקדש כירושלים עצמו ודוקא על הגגות שעל הבתים לא נתקדש אבל האויר שעל גבי האילן נתקדש אפילו עד לרקיע וק"ל:

דף יג עמוד א

ד"ה גמר שיבה שיבה וכו' אבל לר' יהודה הא איכא קרא. ר"ל אבל א"ל דלר"י נמי איצטריך ג"ש למילף מינה רוצח מעבד עברי דרוצח מיהא למשפחתו שב כמו עבד עברי דהא איכא קרא בהדיא גבי רוצח דשב אל משפחתו דכתיב ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו דהוה פירושו לכל הפחות אל משפחתו: