תפארת ישראל על מכות א

משנה מכות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על מכות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

כיצד העדים נעשים זוממין:    ה"ק כיצד העדים נעשין זוממין ונענשין, בשאי אפשר לקיים בהן דין הזמה, כאותו עונש שרצו לחייב אותו שהעידו עליו:

מעידין אנו באיש פלוני:    כהן:

שהוא בן גרושה או בן חלוצה:    דבן חלוצה נמי חלל מדרבנן עכ"פ הוי:

אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו:    ויפסל זרעו מלהנשא לכהן, כשאר חלל, כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו:

אלא לוקה ארבעים:    דכתיב ועשיתם לו, ולא לזרעו. [והא דלא נקט הך דינא במעיד שהוא ממזר, דשייך בכל ישראל. היינו משום דקאי אזוממי בת כהן דסיים בה מסכת סנהדרין ולכן נקט בעדות כהונה [תוס']. ולפעד"נ דקמ"ל דאף בבן גרושה חייבין מלקות. ולא מצו למימר לאסרו בתרומה באנו [כסנהדרין מ"א א'], וא"כ יחייבו להזוממין ממון ולא מלקות כלקמן י"ד. דהכא שאני דאינו ידוע כמה ממון יפסידוהו בכה"ג לוקה ואינו משלם. או נ"ל דנקט בן גרושה משום חלוצה. לאשמעינן אף דרצו רק לעשותו חלל דרבנן, לוקה]:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות:    מדהרג בשגגה. [ואי"ל הרי יכול לפטור עצמו מגלות. שיאמר מזיד הייתי. י"ל דמיירי שיש רגלים לדבר שהיה שוגג, כך כ' תוס'. והקשה מהרש"א הרי גם בל"ז אין אדם משים עצמו רשע, רק בהעידו שאכל חלב בשוגג, שיכול לומר מזיד הייתי שאינו רוצה להביא חולין לעזרה [כתוס' ב"מ ד"ג ב'], משא"כ הכא. ולפעד"נ דגם הכא מצי למימר שאינו רוצה לחטוא מלעלות לרגל, או לשאר מצות שבעולם שאינה יוצא משם [כלקמן פ"ב מ"ז]:

אין אומרים יגלה זה תחתיו:    דכתיב הוא ינוס, הוא ולא זוממיו:

מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה:    וכגון שאין גט בידה. ואע"ג דלא ראינו אין ראיה. י"ל דמיירי שאמר ששילם בפניהן או ששילם ביום זה ואומרים הם להד"מ שאותו היום ראינו שלא פרע בעצמו שהיה הוא או היא עמנו במקום פלוני:

סופו ליתן לה כתובתה:    ור"ל ואיך ישלמו כל הכתובה שרצו להפסידו, שמא היום או מחר יגרשה או ימות, ויצטרך בלא עדותן ליתן כתובתה, ונמצא שלא הפסידוהו כלום:

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו:    שיקנה מהבעל זכותו בהכתובה:

ואם מתה יירשנה בעלה:    ר"ל שמין כמה היה אדם נותן להבעל בעבור שיתן לו הבעל היום זכותו בכתובתה, בתנאי שאם לאחר זמן תתאלמן או תתגרש האשה, יתן לה הלוקח סך כתובתה שקיבל, ואם תמות היא בחיי הבעל, שהדין הוא שירשנה בעלה, יהיה הלוקח תחת הבעל, שלא לפרוע הכתובה, ושירש הוא הנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל של האשה. וכל מה שהיה נותן הלוקח להבעל עבור זכות כל אלה, זהו מה שרצו העדים להפסיד להבעל, דהרי משהעידו שכבר גירשה, אינו יכול למכור כל הנ"ל, ולהכי כסך דמי המקח הנ"ל, ישלמו העדים להבעל. [והיינו דאמרינן בש"ס. דשמין בבעל, ובאשה, ובכתובתה. ר"ל שהלוקח הקונה באופן הנ"ל, נותן עיניו בהבעל ובהאשה, מי מהן זקו או חולה שעי"ז שכיח שימות מקודם. גם מי מהן קפדן או כעסן, שעי"ז שכיחי גירושין, כמו שתקנו מה מה"ט גט מקושר לכהנים קפדנים. גם נותן עיניו בהשדה שיחד לה הבעל לכתובתה, השמינה היא אם רזה. או עשוייה להשתדף. וגם מחשב נמי השאר והכסות שחייב ליתן להאשה משך זמן הנ"ל, וכל זה ישומו הב"ד. ואי"ל ישלמו העדים נמי להאשה השאר והכסות שרצו להפסידה. ליתא, דהרי רק לה ולטובתה רצו להעיד במה שאמרו שנתגרשה, לבעבור שתבעה הכתובה מהבעל. ועי' תוס' כתובות [דפ"ט ב']:

משנה ב

לוקין ומשלמין שלא השם:    ר"ל שם חיוב שלהן שבתורה:

מביאו לידי תשלומין:    דשם חיוב מלקות שלהן נפקא מלא תענה, ושם חיוב תשלומין שלהן ילפינן מכאשר זמם:

וחכמים אומרים כל המשלם אינו לוקה:    דקיי"ל בעדים זוממין ובחובל בחבירו [וגנב וגזלן, כמכות דט"ז א'], דאף שנתחייבו בחטאן מלקות ותשלומין, בפירוש חייבתן תורה רק תשלומין ופטורים ממלקות. משא"כ בשאר עבירות, כשבאין בהם חיוב ממון ומלקות כאחת, לוקה ואינו משלם [עי' כתובות דל"ב ב' ו(רמב"ם פ"ב מהל' גניבה)]:

משנה ג

ועשיתם לו כאשר זמם דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין לוקין אלא ארבעים:    והכי קיי"ל:

משלשין בממון:    ר"ל מחלקין חיוב התשלומין של הזוממין, כפי מספר העדים, שיתן כל אחד חלקו:

ואין משלשין במכות:    ר"ל אם רצו לחייב לאדם מלקות והוזמו, אין מחלקין המלקות לפי מספר העדים, רק כל א' וא' ילקה:

כיצד:    נ"ל דשואל כיצד, כדי דלא תימא דוקא בנתחייבו מלקות משום לא תענה. כגון שהעידו שהוא בן גרושה, אין משלשין במכות. אלא אפילו בנתחייבו מלקות משום כאשר זמם, כגון שרצו לחייבו מלקות, דדמי לרצו לחייבו ממון, אפ"ה רק בממון משלשין ולא במלקות:

אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים:    דדוקא בממון מתחלק, דכשיקבלו הנידון, הרי מצטרף בידו כפי שרצו להפסידו, ומתקיים שפיר כאשר זמם. אבל במלקות אם ילקו לכל א' רק חלק מה מהמלקות, האיך יתקיים כאשר זמם, הרי הם רצו לחייבו מלקות שלם:

משנה ד

אין העדים נעשים זוממין עד שיזומו את עצמן:    ר"ל בגוף עצמן:

אמרו להם היאך אתם מעידין שהרי נהרג זה או ההורג היה עמנו אותו היום במקום פלוני אין אלו זוממין:    ואפילו אומרים ג"כ עמכם ועם ההורג והנהרג, עכ"פ הרי הכחישו העדות עצמה, והו"ל הכחשה ולא הזמה, מיהו העדות בטל:

שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני:    שרחוק ממקום המעשה שאמרתם, יותר ממהלך יום. [כ"כ הר"ן, וכן העתיק התוי"ט. ואחמ"כ רבותינו ז"ל, קיצור לשון יש כאן, דהרי בש"ס [ד"ה א] אמרי' בפירוש דסגי ממזרח בירה למערב בירה, בכדי דלא יוכל לראות ממקום הזמה למקום המעשה. אלא בשלא כוונו השעה, כגון שהעדים העידו שהרג בצפרא, והמזימין אומרים דבפניא היו עמהן במקום אחר, אז צריך שיהיה בין ב' המקומות יותר ממהלך יום, וכדקאמרינן התם בש"ס]:

הרי אלו זוממין ונהרגין על פיהם:    דזאת עדות אחרת היא, דהיינו על גוף העדים, והאמינתן תורה. משא"כ בכל הכחשה למה נאמין לאלה יותר מאלה. [מיהו בדיני נפשות, אפילו וודאי הוכחשו, כגון שבא הרוג ברגליו, פטורים מכלום, מדהו"ל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד שאין לוקין עליהן מלקות, רק מכת מרדות [(רמב"ם פי"ח מהל' עדות ה"ו)]. ולפ"ז מ"ש [(רמב"ם פי"ח מהל' עדות ה"ב)] דבאמרו עמכם ועם הנידן היינו, בדיני נפשות פטור. מדהו"ל הכחשה, דלא ידעינן מאן מנייהו משקרן. ק' הרי אפילו ידעינן ששיקרו פטורים. נ"ל דהתם מיירי באומרים שהרג בשוגג וחייב גלות]:

משנה ה

באו אחרים והזימום:    המזימין הראשונים הזימו גם לכת עדות הב':

באו אחרים והזימום אפילו מאה כולם יהרגו רבי יהודה אומר איסטסית:    בלשון יון מחלוקת וערעור:

היא זו:    ר"ל שעוררין זה על זה, להזים בעצת רשע לכל המעיד בדבר זה:

ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד:    ר"ל אותן שהוזמו מכת השנייה. דס"ל לר' יודא דאין מקבלין זוממי זוממין:

משנה ו

אין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין:    של הנידון:

והרי אחיו קיים:    ר"ל דמשמע מקרא שאחיו עדיין קיים:

יכול משעה שקבלו עדותן:    והוזמו:

תלמוד לומר נפש תחת נפש הא אינן נהרגין עד שיגמר הדין:    ואע"ג דקרא דנפש בנפש רק ברוצח כתיב. עכ"פ הש"ס יליף נמי מנה עדים שרצו לחייב מלקות בג"ש דרשע רשע, וחייבי גליות יליף מנה בג"ש דרוצח רוצח. [והקשה בני הב"ח המופלג כ"ה יעקב עזריה שליט"א ביום בר מצוה שלו, דעכ"פ מדנקט הש"ס למחייבי מלקות ולמחייבי גלות לכל חד קרא באנפי נפשיה, ש"מ דלא גמרינן חד מחבריה אע"ג דשניהן דינן במלקות, א"כ עכ"פ מנ"ל בהעידו שהוא בן גרושה ובן חלוצה, שאין לוקין עד שיגמור הדין. ונ"ל דלאחר שגלתה תורה מג"ש דרוצח רוצח דאף במלקות שאינו מכאשר זמם רק מלא תענה, נמי אינו לוקה עד שיגמור הדין, א"כ בעדי בן גרושה נמי הכי]:

משנה ז

אם מתקיימת העדות בשנים למה פרט הכתוב בשלשה אלא להקיש:    כל לשון היקש נ"ל דר"ל כמקיש בקורנס, שמסמיך ב' גופים זה אל זה. ה"נ נסמכו ונדחקו ב' הכתובים יחד, והתפעלו זה מזה, ככוונת זה כך כוונת זה:

מה שלשה מזימין את השנים:    דרוב הם:

ומנין אפילו מאה:    ר"ל ששנים מזימין ק':

תלמוד לומר עדים:    דמשמע דגם טובא אין להם עדיפותא רק כב' עדים:

אף שלשה אינן נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין:    ודוקא בהעידו כל א' תוך כדי דיבור של חבירו [עי' רפ"ב דנזיר שיעורו]. דאל"כ עדות אחרת היא. מיהו אף שאין נהרגין עד שיוזמו כולן, עכ"פ מדהן עדות אחת, נתבטל כל העדות [ולראב"ד תתקיים העדות באותן שלא הוזמו. ואילה"ק במה פליגי ת"ק ור"ש, הרי בל"ז אמרינן בכל דוכתא אין היקש למחצה [ככריתות כ"ב ב']. י"ל ע"פ מש"כ תוס' [יבמות פ"ו א' ד"ה אף] דהיכא דלא מסתבר ל"א אין היקש למחצה. א"כ ה"נ י"ל דלת"ק לא מסתבר לומר לאקושי ג' לב' גם לומר שלא יאמינו לב' שלא הוזמו מפני שהוזם השלישי. ולר"ש לא מסתבר להיקש של ת"ק לומר היקישא דג' לב', שיזימו ב' לג' שהן רבים מהן]:

רבי עקיבא אומר לא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו:    דקמ"ל קרא, דאף דגם בלא השלישי היה נידון, אפ"ה בהוזם גם הוא, נהרג. אבל בהוזמו רק ב' מג' העדים, הן נהרגין. ופליג בהא אר"ש. [וי"א דלא פליגי]. מיהו שיוכלו ב' להזים לג', ס"ל לר"ש ולר"ע דא"צ קרא, דב' כשירין לכל עדות שבעולם:

כעושי מצוה:    דשכר מצוה גדול מעונש העבירה [כיומא דע"ו א']:

משנה ח

מה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה:    דהרי לא נשאר לעדות רק א':

אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה:    ודוקא כשכל א' העיד תוך כ"ד של חבירו וכלעיל סי' ל"ו. ואילה"ק הרי אין היקש למחצה [ככריתות דכ"ב ב'] והרי בב' אפילו העידו שלא תכ"ד בנמצא אחד מהן קרוב עדותן בטילה:

י"ל היכא דלא מסתבר לא אמרינן אין היקש למחצה וכן משמע מתוס' [יבמות פ"ו א']:

רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות:    כשא' קרוב או פסול נתבטל כל העדות אפילו הן ק':

בזמן שהתרו בהן:    בדיני נפשות מיירי. ודברי ר' הן. דמדנשתתף הקרוב עם שאר העדים, להתרות בהחוטא בתורת עדות, עדות א' הוא. והא דקאמר בשהתרו. והרי וודאי סגי בשיתכוון לראות בתורת עדות, ולמה לי שיתרה דוקא. נ"ל משום דבלי התראה יוכלו כל קרובי הרוצח לפטרו ממיתה, שיאמרו ראינו ונתכוונו להעיד. [ועי' תוס' ד"ו א' ד"ה שמואל ותו' סנהדרין ד"ט א'] אלא קמ"ל דבהתרה אפילו אומר אח"כ שלא התכוון להעיד לא מהימן אם לא שיאמר בפירוש בשעת ההתראה דלאו לאסהודי אתא. או נ"ל דהא דנקט שהתרו בו, היינו משום דכשהתרו בו צריך לשאל להמתרה אי למחזי אתא או לאסהודי, משא"כ בשלא התרו, מסתמא מדהוא קרוב למחזי אתא, וא"צ לשאלו. מיהו אי נימא דהך שהתרו בו אסוקי מלתא דרבי יוסי היא, לא קשה כלל, דהרי איהו ס"ל במשנה ט' דהעדים בעצמן צריך שיתרו:

מה יעשו שני אחין:    בצירוף א' מהשוק:

שראו באחד שהרג את הנפש:    ובדיני ממונות נמי, קיי"ל אם נתכוון לראות כדי להעיד, מצטרף הקרוב לבטל כל העדות. וי"א דצריך נמי שיבוא לב"ד להעיד. דתרתי בעינן, שראה כדי להעיד ויעיד. וי"א דבלא ידע הכשר שזה קרוב לו, לא נתבטל עדות הכשר. מיהו כשהזמין התובע עדים כשרים, בשום גוונא לא נתבטל עדותן ע"י שראו ג"כ הפסולין [ח"מ ל"ו]:

משנה ט

ואחד מתרה בו באמצע:    ואפילו היה המתרה פסול להעיד, כגון שהוא קרוב [וכגון שאומר שלא מתכוון להעיד], סגי בהתראה זו, דאפילו ההתראה מפי הנהרג מהני, כששמעוה העדים, וגם שמעו שהשיב ההורג על מנת כן [(רמב"ם פי"ב מהל' סנהדרין)]:

בזמן שמקצתן רואין אלו את אלו:    נ"ל דהאי מקצתם, אב' הכתות ועל המתרה קאי. ור"ל בין שקצת מכל כת רואין א"ע זה את זה. אף שאין המתרה רואה אותן ולא הם רואין אותו רק שמעו קולו כשהתרה. ובין שהמתרה רואה קצת מכל כת וכת והן ראו אותו, [וט"ס בתוי"ט כאן ד"ה ואם, כ' או הן רואין המתרה. וצ"ל והן רואין וכו', דבכה"ג צריך שיראו א"ע שניהן, וכ"ה ברמב"ם פ"ד מעדות ], שאף שב' הכתות לא ראו א"ע כלל זא"ז, אבל כולן ראו המעשה ושמעו ההתראה:

הרי אלו עדות אחת:    דאין נהרגין עד שיזומו כולן. וגם אם נמצא א' מהן קרוב או פסול והתכוון להעיד, עדותן בטילה. וה"ה בהוזם א מהן, בטל כל העדות:

ואם לאו:    שבב' הכתות הללו ובהמתרה, לא היו קצת שרואין זא"ז:

הרי אלו שתי עדיות:    דכל כת שראו זא"ז מחשב לעדות אחרת לבד. וה"ה בב' שראו עדות אחת, אין העדות מתקיים עד שיראו זא"ז. גם צריך שיראו כאחת בשעה א' [(רמב"ם פ"ד מהל' עדות)]:

לפיכך אם נמצאת אחת מהן זוממת הוא והן נהרגין:    הוא נהרג מדאיכא כת שראו זא"ז, שלא הוזמו. וכת הב' שהוזמו ג"כ נהרגין, מדמצטרפין מדראו זא"ז:

והשניה פטורה:    פשיטא דהרי לא הוזמו. רק קמ"ל דאפילו הוזמו גם כת הב' אחר שנהרג הרוצח, פטורים דכתיב כאשר זמם ולא כאשר עשה, ולא אמרינן כבר הוחלש העדות מקודם כשהוזמו הראשונים. מיהו בממון אעפ"י שלא ראו א' את חבירו, מצטרפין לעדות א'. ואפילו זה אומר שהלוהו ביום פלוני, וזה אומר שהלוהו ביום אחר, ולא ראה א' ההלואה שראה חבירו, או שבפני א' הלוהו, ובפני א' הודה שלוה ממנו, מצטרפין [(רמב"ם פ"ד מהל' עדות)]. וכ"כ לעניין הזמה, דהואיל דממון איתא בחזרה, אפילו לאחר מעשה נעשה זוממין [ועי' מ"ש פ"ג דב"ב סי' מ"ט]. אמנם לרמב"ם [(פ"כ מהל' עדות)] גם במלקות אחר שנלקה הנידון ג"כ נעשין זוממין, ולא מצאנו ראיה לדבריו:

על פי שנים עדים:    ר"ל דמשמע שיהיה כל העדות וההתראה ע"פ ב' העדים. ולא קיי"ל כן:

דבר אחר על פי שנים עדים שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן:    רק שיבינו הב"ד בעצמן דברי הבעלי דין והעדים, אף שאין יכולין להשיב באותו לשון, עכ"פ יבינו הלשון:

משנה י

ובא לפני אותו בית דין:    שנתחייב לפניהן. וה"ה לפני ב"ד אחר. רק אם הב"ד הב' בא"י אז סותרין את דינו, דאולי תועיל לו זכות א"י שיצא זכאי. [ואעפ"כ באותו ב"ד אין סותרין, אעפ"י שמושבן השתא בא"י ואיכא למימר אוירא דא"י יחכימם השתא טפי ממעיקרא [כב"ב דף קנ"ח ב']. עכ"פ לא לירעו נפשייהו. ותו כיון דכבר גמרו דינו לחיוב, תו לא מצו חזו ליה זכותא. אלא יושיבו ב"ד אחר לדונו השתא. א"נ, מ"ש מתני' לפני אותו ב"ד, היינו כשהן עדיין במקומן. משא"כ כשהן השתא בא"י, כב"ד אחר דמו. א"נ, משום דבב"ד אחר יש חלוק בין א"י לח"ל, להכי פסק ותני אותו ב"ד, דבכה"ג איו שום חילוק]:

אין סותרים את דינו:    לחזור לישא וליתן, אולי יצא זכאי:

ופלוני ופלוני עדיו:    וביום פלוני וכו' [כסנהדרין פ"ה מ"א]. ודוקא ברוצח. אבל בשאר חייבי מיתה, צריך שיהיו אותן עדים שהעידוהו בראשונה, דבעינן יד העדים תהיה בו בראשונה, אם היה להן יד מעיקרא. רק ברוצח גלי קרא דא"צ [כסנהדרין דמ"ה ב']:

סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ:    דכל זמן שיש סנהדרין בלשכת הגזית, יש ג"כ דין סנהדרין בח"ל בכל פלך [היינו מלכות], ודנין שם אפילו דיני נפשות:

סנהדרין ההורגת אחד בשבוע:    ר"ל פעם א' בז' שנים:

נקראת חובלנית:    ר"ל משחתת, שמחבלת ומשחתת העולם:

לא נהרג אדם מעולם:    שהיינו מרבין עליו בשאלות ובדיקות, עד שלא יהיה אפשר להם להעדים שלא יכחישו א"ע זא"ז, ותתבטל העדות:

רבן שמעון בן גמליאל אומר אף הן מרבין שופכי דמים בישראל:    דמתוך כך אין הרצחנים מתיראין שידונום. ואף שכונסין אותו לכיפה, או נידון בדינא דמלכותא [כמ"ש סנהדרין פ"ה סי' ט'] דהרי ע"כ היינו טעמא דת"ק. היינו בלא היה שם התראה כהוגן, או שיש עכ"פ אומדנא דמוכח שזה הרגו. משא"כ בשהוכחשו בבדיקות, יש אומדנא להיפך [ול"מ נ"ל דמודו ר"ע ור"ט בשהוכחשו בבדיקות זרות. שכונסין הנידון לכיפה, רק רשב"ג ס"ל שמזה לא יתירא הרוצח]: