עיקר תוי"ט על כתובות יא

(א)

(א) (על המשנה) מעשה. הכי גרסי התוספות, ולא גרסי ומעשה ידיה בוי"ו. ועתוי"ט:

(ב) (על הברטנורא) היינו אחר תקנת הגאונים דכתובה נגבית ממיטלטלי, ותנאי כתובה ככתובה דמי. אבל לא מדין הגמרא:

(ג) (על המשנה) ואין חייבין בקבורתה. מסקי התוספות דאצטריך לאשמועינן אפילו היכא דלא שקלה אלמנה כתובתה, כגון דליכא אלא מיטלטלי, אינן חייבין בקבורתה, ואע"ג דהשתא הוו כיורשי כתובתה כיון שאינה גובה אותה מהם. ועתוי"ט:

(ד) (על הברטנורא) הר"מ. כדאשכחן בשומרת יבם דיורשי כתובתה והן יורשי הבעל חייבין בקבורתה. אבל הר"א השיג עליו דשאני שומרת יבם דיורשי הבעל הן יורשי הכתובה ממש, אבל זו שמפני שלא נשבעה הוא שאין יורשיה נוטלים הכתובה לא מפני כן נוכל לקרוא ליורשי הבעל יורשי כתובתה, והלא הם אומרים שכבר נפרעה ונטלה צררי והורישה, אלא ודאי יורשי נדוניתה ונכסי מלוג שלה קוברים אותה ואע"פ שלא ירשו כלום:

(ב)

.אין פירוש למשנה זו

(ג)

(ה) (על המשנה) לאחר. וכל שכן כשמחלתה ליתומים, דכיון שאין לה עליהן כתובה הא אסתלקא מביתייהו ואין לה עליהם מזונות. הר"נ:

(ו) (על המשנה) שלא בבית דין. אשמעינן שמוכרת למזונות ולא איבדה. " ועתי"ט:

(ז) (על המשנה) למזונות. בגמרא מפרשים דעצה טובה קמשמע לן, דלא לקרו לה רעבתנותא, שהרואה שמוכרת כל קרקעות אלו סבר שמוכרתן למזונות מוציא עליה שם רעבתנות. ועיין תוי"ט:

(ד)

(ח) (על המשנה) שוה כו'. מחלוקת הפוסקים, איכא דסברי דאין אונאה לקרקעות כלל, ולדידהו מתניתין דהכא כפשטה. ואיכא דסברי דאין אונאה עד פלג אבל בפלג איתא אונאה. ומפרש בירושלמי, דהכא שוה מנה במאתים מיירי שהוקר ועמד במאתים והלוקח רוצה לקיים המקח, ושוה מאתים במנה כשהוזל ועומד על מנה. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) דהמותר מתנה היא, ויש לומר לשליח נתנה ויש לומר למשלח. רש"י:

(י) (על המשנה) ודינר. יש מפרשים דינר דוקא. ולא נהירא, כיון דאפילו פחות מכדי אונאה בטל, אין חילוק בין דינר לפחות. הראש:

(יא) (על הברטנורא) מסיים רש"י, או האונאה עצמה תשעה קבין. והוא הדין אם נשאר ליתומים שם לבד האונאה תשעה קבין, דכיון דיש ליתומים קרקע שם כשיעור שדה יאמרו אין רצונינו למכור קרקע הראוי לנו. אבל אם אין האונאה ראוי להצטרף לכדי שדה, לא הפסידתן כלל:

(יב) (על המשנה) ר' עקיבא. ששמענו ממנו בסוף פרק קמא דבבא בתרא בית רובע הוא שיעור גינה. רש"י:

(יג) (על המשנה) ארבע מאות. אצטריך, דלא תימא דוקא ברישא דכי מכרה מנה במאתים דאסתלקא מהאי ביתא לגמרי, אבל הכא נימא דאם טעתה במנה ראשון יהא מכרה בטל אטו מנה אחרון דלא ניתי למימר מכרה קיים, קמשמע לן. גמרא, ועתוי"ט:

(ה)

(יד) (על המשנה) שום. בשי"ן ימנית. כמו [תהלים נ] ושם דרך, אראנו בישע אלהים, דשיים אורחיה, סגי שוה. ערוך:

(טו) (על המשנה) שתות. הכא ביתמי תקון שיהא בטל, אע"ג דקיימא לן דשתות קנה ומחזיר אונאה. בן כתב מוהר"ר פאלק כהן:

(טז) (על המשנה) בטל. היינו בדברים שאין צריך הכרזה. ואלו הם עבדים, שמא ישמעו ויברחו. מטלטלים ושטרות, שמא יגנבו. גמרא. ועתוי"ט:

(יז) (על המשנה) קיים. עד פלגא. ותניא נמי הכי. גמרא:

(יח) (על המשנה) אגרת. שטר. לפי שכל הקונה ניחא ליה דלקרוייה אינשי להאי שטרא, כי היכי דלידעו כולי עלמא שע"י הב"ד ובדקדוק היתה הקניה כו' ולפיכך נוח לו ביותר שזה השטר יהא גלוי לכל, לכן קראוה אגרת, שכן דרך אגרת לפשטה ולא לסתמה, וכמו שכתבו הפוסקים גבי המגילה. תי"ט:

(יט) (על המשנה) מנה במאתים וכו'. דוקא מאתים במנה. אבל בפחות ממנה לא. הרמב"ן. ואפשר שזה כדעת הסוברים דהא דבקרקעות אין להם אונאה היינו עד מחצה דוקא. כ"מ. ועתוי"ט פלפול נאה:

(ו)

(כ) (על המשנה) השניה. בין הכיר בה בין לא הכיר בה:

(כא) (על הברטנורא) דאשה רוצה להנשא יותר מהאיש. רש"י:

(כב) (על הברטנורא) ובממאנת היינו טעמא משום דכיון דתקון רבנן נישואין לקטנה משום תקנתא כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר זיכו פירות נכסים לבעל. ובשניה משום קנס. ובאילונית היינו טעמא משום דאע"ג דנישואי טעות הוא כיון שלא הכיר בה אפילו הכי כיון שראתה האשה בעלה אוכל פירות ושתקה מחלה. הר"נ:

(כג) (על הברטנורא) אילונית כשניה. הר"מ. ואי ביושבת תחתיו לאחר שנמצאת אילונית אמאי לית לה והרי היא כנשאה מתחלה לשם אילונית שיש לה מזונות. הר"נ:

(כד) (על הברטנורא) דנכסי צאן ברזל, יכול לומר שלי הוצאתי שהרי ברשות בית דין נשאתיה, וכשאוציאנה מדעתי אחזיר מה שקבלתי. ונכסי מלוג, קיימא לן דעיילא גלימא פירי הוי ומכסי ביה עד דבלי, ולפיכך כשהוציאם ברשות הוציאם. הר"נ:

(כה) (על הברטנורא) שזה הדין אמנם קנס הוא לשניה על העבירה. לפי שהדעת נוטה אחר שאין לה כתובה שלא יהיה לבעל חוקי הנישואין ולא יהנה מנכסי מלוג, אבל מצד הקנס עשינו נכסי מלוג שלה כנכסי שאר הנשים שהעיקר אצלינו עיילא גלימא פירי הוי. הר"מ:

(כו) (על המשנה) כתובה. והוא הדין לכל תנאיה, דתנאי כתובה ככתובה. ועתוי"ט:

(כז) (על המשנה) לכהן גדול. אהכיר בה דאילונית קאי. וקאמר דאלמנה כו' נמי כי הכיר בה יש לה כתובה. גמרא: