משנה כריתות א א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר קדשים · מסכת כריתות · פרק א · משנה א | >>
שלשים ושש א כריתות בתורה:
הבא על האםג, ועל ד אשת האב, ועל הכלה.
הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואשה המביאה את הבהמה עליהה.
הבא על אשה ובתה, ועל אשת איש.
הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנדה.
המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב.
המחלל את השבת, וטמא שאכל את הקדש, והבא למקדש טמא.
האוכל חלב, ודם, ונותר, ופגול.
השוחט והמעלה בחוץ.
האוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים.
המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה.
הפסח והמילה במצות עשה.
שְׁלֹשִׁים וְשֵׁשׁ כָּרֵתוֹת בַּתּוֹרָה:
- הַבָּא עַל הָאֵם,
- וְעַל אֵשֶׁת הָאָב,
- וְעַל הַכַּלָּה;
- הַבָּא עַל הַזְּכוּר,
- וְעַל הַבְּהֵמָה,
- וְאִשָּׁה הַמְּבִיאָה אֶת הַבְּהֵמָה עָלֶיהָ;
- הַבָּא עַל אִשָּׁה וּבִתָּהּ,
- וְעַל אֵשֶׁת אִישׁ;
- הַבָּא עַל אֲחוֹתוֹ,
- וְעַל אֲחוֹת אָבִיו,
- וְעַל אֲחוֹת אִמּוֹ,
- וְעַל אֲחוֹת אִשְׁתּוֹ,
- וְעַל אֵשֶׁת אָחִיו,
- וְעַל אֵשֶׁת אֲחִי אָבִיו,
- וְעַל הַנִּדָּה;
- הַמְּגַדֵּף,
- וְהָעוֹבֵד עֲבוֹדָה זָרָה,
- וְהַנּוֹתֵן מִזַּרְעוֹ לַמֹּלֶךְ,
- וּבַעַל אוֹב;
- הַמְּחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת,
- וְטָמֵא שֶׁאָכַל אֶת הַקֹּדֶשׁ,
- וְהַבָּא לַמִּקְדָּשׁ טָמֵא;
- הָאוֹכֵל חֵלֶב, וְדָם,
- וְנוֹתָר, וּפִגּוּל;
- הַשּׁוֹחֵט וְהַמַּעֲלֶה בַּחוּץ;
- הָאוֹכֵל חָמֵץ בַּפֶּסַח,
- וְהָאוֹכֵל וְהָעוֹשֶׂה מְלָאכָה בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים;
- הַמְּפַטֵּם אֶת הַשֶּׁמֶן,
- וְהַמְּפַטֵּם אֶת הַקְּטֹרֶת,
- וְהַסָּךְ בְּשֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה.
- הַפֶּסַח וְהַמִּילָה בְּמִצְוֹת עֲשֵׂה:
שלשים ושש כריתות בתורה -
- הבא על האם, ועל אשת האב, ועל הכלה,
- הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואשה המביאה את הבהמה,
- והבא על אשה ובתה, ועל אשת איש,
- הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אימו, ועל אחות אשתו,
- ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, ועל הנידה,
- והמגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב,
- והמחלל את השבת, וטמא שאכל את הקודש, והבא אל המקדש טמא,
- והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופגול,
- השוחט ומעלה בחוץ, האוכל חמץ בפסח, האוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים,
- המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה.
- הפסח, והמילה - במצות עשה.
דע שאין מונין בהלכה הזאת אלא כללי העניינים ומניחים הפרטים.
וזה שאמר הבא על האשה ובתה - רוצה לומר לחבר האם עם הבנים, ונכלל בו אשה ובת בנה, אשה ובת בתה, ואמה, ואם אמה, ואם אביה, ובתו, ובת בנו, ובת בתו.
וכן העובד עבודה זרה - באיזה צד שיהיה מן העבודות, ובכלל הזה מנסך ומקטר משתחוה ומזבח ורבים אחרים, כמו שבארנו בשביעי מסנהדרין.
וכן מה שאמר והמחלל את השבת - נכלל בו תשעה ושלשים כריתות, לפי שעל כל אב מלאכה חייב כרת, ומן התולדות מה שקיצר, תמצא מניינם כמו שבארנו בשביעי משבת.
ומפני הטעם הזה הספיק לו מה שאמר בעל אוב, ולא אמר ידעוני, והוא עניין מה שאמרו "הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו, "אל האובות ואל הידעונים"(ויקרא יט, לא), ורישיה דקרא נקט", רוצה לומר האוב הנזכר בתחילת הפסוק, והוא מורה על מה שאחריו.
וכבר נתבאר דין שוחט ומעלה בחוץ, ודין טמא שאכל את הקדש בשלישי מזבחים, ודין הנותר והפגול בשני מזבחים, ודין הבא אל המקדש טמא בשני משבועות. ואתה דרוש כל אחד מאלו במקומו ותמצא איך יתחייב זה כרת במעשה זה, ואיך לא יתחייב.
והתועלת שיש במה שאמר שלשים ושש אף על פי שמניינם ידוע, להודיענו שהעושה מאלו העבירות הרבה בהעלם אחד חייב על כל אחד חטאת על כל שגגה, כמו שבארנו במה שאמר באבות מלאכות "ארבעים חסר אחת", שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת.
והמפטם את השמן - הוא שיעשה שמן המשחה כמו שעשאו משה רבינו במדבר באותן המשקלים ממש, שנאמר "כמוהו"(שמות ל, לב). ואם עשה אותו כדי שילמוד מעשהו או לתת אותו לזולתו אינו חייב כרת, עד שתהא כוונתו במעשהו למשחה בו.
וכן המפטם את הקטרת אינו חייב אלא אם נתכוין במעשהו להריח בה, לא שילמד סדר מלאכתו והוא מה שנאמר "להריח בה"(שמות ל, לח). ודע שאם עשה הקטרת כפי אותם המשקלים שהם קבלה בידינו, שהוא חייב עליה כרת, בין שעשה ממנו שיעור הרבה או שיעור מועט. ואין אנו צריכים שתהא כפי אותם המשקלים בעצמם כמו שמן המשחה, אלא מאחר שעשה כמוה להריח בה חייב כרת שנאמר "במתכונתה לא תעשו"(שמות ל, לז), רוצה לומר כסדר משקלה.
ומה שאמר והסך בשמן המשחה - רוצה לומר שעשה משה בלבד, והוא שאמרו "אין חייבים אלא על סיכת שמן המשחה שעשה משה בלבד", לפי שנאמר "ואשר יתן ממנו על זר"(שמות ל, לג), רומז אל מה שעשה משה. ודע שלא נעשה ממנו לעולם ולא יעשה אלא מה שעשה משה, שנאמר "יהיה זה לי לדורותיכם"(שמות ל, לא), כך קבלנו.
ואין מושחין בו אלא כהנים גדולים בלבד, ואפילו היה כהן בן כהן מושחין אותו, שיוצקין ממנו על ראשו יציקה, ומושחין גבות עיניו כמו כ"ף יונית שהיא כזה C, והוא שנאמר "ויצוק משמן המשחה על ראש אהרן, וימשח אותו לקדשו"(ויקרא ח, יב).
ומלכי בית דוד בלבד מותר למשחם בשמן המשחה. ויש בזה חילוק והוא, שדוד עליו השלום לפי שנמשח בשמן המשחה היה ראוי למלוכה כמו שהעידו לו הפסוקים, וכל בניו אחריו אף על פי שלא נמשחו בשמן המשחה, ואמרו "מנלן שאין מושחין מלך בן מלך, דאמר קרא "למען יאריך ימים על ממלכתו, הוא ובניו"(דברים יד, כ), מלמד שהמלוכה ירושה היא לבנים". אבל אם נזדמן שתהא קטטה ומריבה בין בני דוד על איזה מהם ימלוך הזה או זה, ואחר כך הסכימו על אחד מהם, או שנגררו אחריו הרוב, או מינוהו סנהדרין או נביא או כהן גדול, באיזה צד שיזדמן לעלות המלוכה ביד אחד מהם, הרי זה נמשח בשמן המשחה כדי לסלק המריבה ולהסיר המחלוקת מן ההמון, [וידעו] שזה הוא משיח ה' וייראו מפניו. והראייה על זה מה שנאמר "בקרב ישראל"(דברים יד, כ), אמרו "בזמן שהשלום בישראל", רוצה לומר אז אין צריך מלך בן מלך משיחה, אבל בזמן מלחמה מושחין אותו. ואמרו "מפני מה משחו את שלמה, מפני מחלקותו של אדוניהו, ואת יואש מפני מחלקותה של עתליה, ואת יהואחז מפני יהויקים אחיו".
וכשנצטרך למשוח למלך מבני דוד כמו שאמרנו, מושחים אותו כמין נזר על שתי גבות, ויהיה עומד על מעין מים, אמרו "אין מושחים את המלכים אלא על גבי מעין, ומושחין המלכים כמין נזר", לפיכך אם הוסיפו במשיחה על השיעורים האלו, ושלא בזמנים האלו, הרי זה קרוב לעבור על מה שנאמר "ואשר יתן ממנו על זר"(שמות ל, לג). אבל הקטרת אילו לקח אותה אדם והריח בה אינו חייב כרת, אבל מעילה חייב, שנהנה מן הקדש בלבד.
ולא נשאר לפנינו מכל מה שצריך מדיני המשנה הזאת, אלא ידיעת מלאכות שמן המשחה וקטורת.
לפיכך אני אומר, שאם לוקח אדם "מור דרור" משקל חמש מאות שקלים, ו"קנמון בשם" משקל חמש מאות שקלים, ו"קנה בשם" מאתיים וחמישים שקלים, ודקדק במשקלם כולם תכלית מה שאפשר לו. ושקל כל סם מהם בפני עצמם בבת אחת, זולתי קנמון בשם ששוקל אותו בושם פעמיים, מאתיים וחמישים ומאתיים וחמישים, והוא עניין מה שנאמר "וקנמן בשם מחציתו חמשים ומאתים"(שמות ל, כג), (אחר כך מאתיים וחמישים), וקבלנו שרוצה לומר בזה ששוקלין מאתיים וחמישים ואחר כך חמישים ומאתים. ואחר כך חבר אלו הארבעה סמנים אחר שחיקתן, והשרה אותם במים מתוקים עד שיצאו כוחותם באותן המים. ואחר כך נתן עליו שמן זית טוב שיעור ההין, אחר כך נתנו על האש ונתבשל עד שנשאר השמן לבדו וקיבל כוח הסמנים, המלאכה הזאת היא שחייב עליה כרת.
אבל מלאכת הקטרת, סמניה שאמרה תורה הם ארבעה מבוארות בשם, והם נטף ושחלת וחלבנה ולבונה, והשאר הם קבלה בידינו, והם נכללים במה שנאמר "קח לך סמים נטף ושחלת וחלבנה"(שמות ל, לד), אחר כך אמר "סמים ולבונה זכה"(שמות ל, לד), ואמרו רבותינו ז"ל "אחד עשר סמנים נאמרו למשה מסיני", רוצה לומר שאלו האחד עשר סמנים שיש להם משקל נאמרו מסיני. וכן מוסיפין על אלו האחד עשר סמנים הנשקלים, מלח סדומית וכיפת הירדן ומעלה עשן, מכל אחד כל שהוא, ואין חוששין למשקל. וכן היו עושים אותו, לוקחין נטף ושחלת וחלבנה ולבונה מכל אחד משקל שבעים מנה. וכבר בארנו פעמים שהמנה מאה דינרים, ומשקל הדינר ששה דרכמונים, ומשקל הדרכמון ששה עשר גרגירי שעורה. מור וקציעה שבולת נרד וכרכום מכל אחד ששה עשר מנה, קנמון תשע מנים, קלופה שלשה מנים, הרי כל המשקל שלש מאות וששים ושמונה מנה. וכשיעור הזה היו עושים ממנו בכל שנה, אמרו "שלש מאות וששים וחמשה כנגד ימות שנת החמה, ושלשה שמהם היה מקטיר הכהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים" כמו שנבאר בכפורים, והשאר זו היא ששנינו "מותר הקטרת", מה היו עושים בו רוצה לומר הנותר מן השלש מנים אחר שנטל מלא חפניו, עושה מה שאמרנו ברביעי משקלים. וכל אלו מערבין אותם דרך שחיקה, ונותנין גם כן בהם כיפת הירדן ומלח סדומית ומעלה עשן מכל אחד ואחד חלק בלא צמצום ומשקל.
ופירוש השמות האלו יש מהם שהוא מפורסם ויש מהם שנחלקו בו:
- וכבר נתבאר בתלמוד, שהעשב הזה שקרוי "מעלה עשן" לא היו יודעין אותו אלא בית אבטינס בלבד.
- "נטף" הוא עץ נקרא בלשון ערבי "עוד בלאסן", ובלעז "פושט דבלסאמו", ונקרא כן לפי שהשמן מזיע ממנו.
- ו"שחלת" קורין אותו בלשון ערבי "אלטולפאר אלבדור.
- ו"חלבנה" אומרים עליו שהוא הנקרא בלשון ערבי "מחלאב", ויש אומרים "לדאן" ובלעז "לדאנו" והוא שקד, ויש אומרים "מיעה" ובלעז "איסטוראק" והוא הקרוב לאפשר, לפי שהתלמוד ביאר שחלבנה ריחה רע, רוצה לומר שריחה מאוס.
- ו"מור" ידוע.
- ו"קציעה" אין יודעין אותו.
- "שבולת נרד" קרוי בלשון ערבי "סנבאל אלנדרין", ובלעז "אושפיק נרדי".
- ו"כרכום" ידוע.
- ו"קושט" קרוי בלשון ערבי "קוסט".
- ו"קנמון" קרוי בלשון ערבי "עוד הינדי", ובלעז "לינגנא אלואיש".
- ו"קלופה" גם כן "קשר סליכה", ובלעז "קאשיא ליגנא".
- "כפת הירדן" "עמברא", ובלעז "לאמרי".
הרי זה מה שרצינו לומר כאן:
שלשים ושש כריתות - לעובר במזיד בלא התראה ב:
הבא על אשה ובתה - ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו ובת בתו ובת בנו, חמותו ואם חמותו ואם חמיו, כולם בכלל זה:
המגדף - מברך את השם:
והעובד עבודה זרה - כדרך עבודתה. או המזבח והמקטר והמנסך והמשתחוה אפילו שאין דרך עבודתה בכך ו:
בעל אוב - וידעוני בכלל. ששניהם בלאו אחד נאמרו ז, ותנא נקט אוב שהוא ראשון במקרא:
והמחלל את השבת - באחת מאבות מלאכות ארבעים חסר אחת ותולדותיהן:
נותר - קדשים לאחר שעבר זמנן:
פגול - קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן ח:
השוחט - קדשים בחוץ חייב, אע"פ שלא העלן. דכתיב (ויקרא יז) ואל פתח אהל מועד לא הביאו דם יחשב לאיש ההוא דם שפך ונכרת:
ומעלה - נמי בכרת, דכתיב (שם) אשר יעלה עולה או זבח ואל פתח אוהל מועד לא יביאנו. ואם שחט והעלה בשוגג, חייב שתי חטאות:
והמפטם את שמן המשחה - במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשאו משה במדבר. והוא שיעשנו לסוך בו ט, אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור אינו חייב:
והמפטם את הקטורת - אחד עשר סממני הקטורת אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב י בדברי חכמים ועירבם כדרך שהיו מערבים הקטורת שמקטירים בבית המקדש, חייב כרת. והוא שיעשנו להריח בה יא, אבל עשאה להתלמד או למסרה לצבור, פטור: והסך בשמן המשחה שעשה משה! (יב),
שלא לצורך כהונה ומלכות, חייב - שלא היו נותנים מאותו שמן אלא על ראש הכהן הגדול, ואפילו היה בן כהן גדול מושחים אותו יג באותו שמן שעשה משה במדבר. וממנו מושחים מלכי בית דוד יד. ואין מושחין מלך בן מלך אם לא היה שם מחלוקת, כמו שמשחי שלמה מפני מחלוקתו של אדוניהו, ויואש מפני מחלוקתו של עתליהו, ויהואחז טו מפני יהויקים אחיו שהיה גדול ממנו. ומשיחת הכהנים היא שיוצקים מן השמן על ראשו ומושחין בין גבות עיניו כמין כ"י יונית. ומשיחת המלכים כמין נזר:
הפסח והמילה במצות עשה - ויש בהן כרת, ואין קרבן על שגגתן. אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו, וחייבים על שגגתן קרבן, דאין קרבן אלא על לאו. דגבי קרבן כתיב (ויקרא ד) ועשה אחת מכל מצות ה' אשר לא תיעשינה:
שלשים ושש כריתות בתורה. מנינא ל"ל אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. ומפיק ליה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י"ח) לחלק על כל אשה ואשה [*ולאו דוקא שיתחייב ל"ו חטאות. דהא בפסח ומילה אין חיוב חטאות. ועיין בד"ה והאשה כו']:
כריתות. לשון הר"ב במזיד בלא התראה. אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק. ויש מהן בסקילה. ויש מהן במלקות. ובשוגג בחטאת. רש"י:
הבא על האם וכו'. האי דנקט ואיירי למתני ברישא עריות דאם ודאשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכור ועל הבהמה. והדר מתחיל למתני אשה ובתה. ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא. משום דקיי"ל בסנהדרין [פ"ז משנה ד'] דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה. דינייהו בסקילה. ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב"ד. רש"י. והבא על אשה ובתה בשרפה. והבא על אשת איש בחנק. דקיל מכולהו מיתות ב"ד. והבא על אחותו וכו'. עד ועל הנדה כולהו במלקות. כמו ששנויים בריש פרק ג' דמכות ושם הקשיתי לשאול על שינוי סדר אחות אשתו ואשת אחיו שלא ככתוב. והמגדף כו' עד והמחלל את השבת כולהו בסקילה כמו שנשנו בפרק ז' דסנהדרין. אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות. והטמא שאכל את הקדש וכו' עד והסך בשמן המשחה כולהו במלקות ושנויין במ"ב פרק ג' דמכות ובסדר הזה. ולא ידעתי טעם לדבר:
הבא על האם וכו'. דעל כל העריות כולן הוא אומר בסיפא (שם) ונכרתו הנפשות העושות. והמגדף. דכתיב (במדבר ט"ו) את ה' הוא מגדף [לא בא הכתוב. אלא ליתן כרת למברך את השם. כחכמים דראב"ע דאמרי הכי דף ז']. והעובד עבודה זרה. דכתיב (שם) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת. ובעובד ע"ז מיירי דזהו דבר ה'. דאמר בסנהדרין [צ"ט ע"א]. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ולא יהיה לך בעבודה זרה מדבר. והנותן מזרעו למולך. כתיב בהדיא גביה (ויקרא כ') ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו. ובעל אוב. והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי (שם). ומחלל שבת. כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' (שמות ל"א). וטמא שאכל את הקדש. כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז') [עיין במ"ב פי"ג דזבחים]. הבא אל המקדש [טמא]. כי את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י"ט). והאוכל חלב כי כל אוכל חלב ונכרתה (ויקרא ז'). בדם. כל אוכליו יכרת (שם י"ז). בנותר. ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה (שם י"ט). ופגול. יליף מנותר [כמ"ש במשנה ג' פרק ב' דזבחים]. והשוחט ומעלה. פירשם הר"ב. והאוכל חמץ בפסח. כל אוכל חמץ ונכרתה (שמות י"ב). והאוכל ביוה"כ. כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה (ויקרא כ"ו) ועינוי מאכילה [כמ"ש בר"פ בתרא דיומא]. העושה מלאכה ביוה"כ. כל מלאכה לא תעשו וגו' והאבדתי (שם) והוא כרת. והמפטם את השמן. אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרתה (שמות ל'). ועמ"ש בדבור והסך. קטרת. איש אשר יעשה כמוה וגו' ונכרתה מעמיו (שם). פסח. והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל וגו' ונכרתה (במדבר ט'). מילה. וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה (בראשית י"ז). רש"י:
הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. כמ"ש בשם רש"י במשנה ד' פ"ז דסנהדרין:
והאשה המביאה את הבהמה עליה. מסיק בגמ' דבגברי קא חשיב למנינא לחייבו על כולם אפילו עשאם בהעלם אחד ודל מנהון האשה הנרבעת ותנא ל"ג חטאת בלבד [ועמ"ש בדבור והסך כו'] ותנא האשה הנרבעת ופסח ומילה לסיומינהו כריתות. דאי אמרת בנשי קא חשיב. דל מנהון הבא על הזכר ועל הבהמה דאין כאן צד אשה:
הבא על אשה ובתה. לשון הר"ב ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו כו' עיין רפ"ט דסנהדרין:
והעובד עבודה זרה. פי' הר"ב כדרך עבודתה. או המזבח וכו' וכן פירש לקמן במחלל את השבת באחת מאבות מלאכות. דתנא לא מהדר. אלא אמצות שחייבים עליהן כרת. ושם שבת קתני. ושם עבודה זרה קתני. ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא. גמרא:
ובעל אוב. כתב הר"ב וידעוני בכלל ששניהם בלאו א' נאמרו. והעושן בהעלם א' לא מחייב שתים. רש"י בגמ'. ועיין מה שאכתוב בזה בס"ד במשנה ב' [*ופ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב שכתב או ידעוני. הכי מפרש לה ר' יוחנן שם דף ס"ה]:
פגול. לשון הר"ב קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן. ודברי תימה הן דבהדיא שנינו במשנה ג' פ"ב דזבחים חוץ למקומו פסול ואין בו כרת:
והמעלה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי. כיון דאיכא תרי העלאה. מוקטרי אברי פנים מוקטרי אברי חוץ. כדשמעינן מפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הגלילי במתני' דרפי"ג דזבחים. והכא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כדלעיל בעובד עבודה זרה ומחלל שבת דשבת ועבודה זרה תנא יתהון במקומן. דתנן במסכת שבת פ"ז [מ"ב] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ובסנהדרין תנן בפ"ז [מ"ז] אחד העובד ואחד הזובח כו' משא"כ המעלה דלא תנא בהדיא [והתוס' הקשו בזבחים פי"ג דף ק"ז דעבודה זרה נמי ליכא למשמע ממתניתין דהתם. אלא חיוב חטאת אהנך עבודות. אבל חלוק חטאות לא שמעינן מינה] והתם בגמ' פי"ג דזבחים. איתא נמי להך אתקפתא. דהכא אגב גררא מייתי ליה. ואסקה התם בקשיא. וכתבו התוס' דקשיא דלא משני ההיא דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ במשנה דזבחים רפי"ג:
המפטם את השמן. פי' הר"ב במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשה משה שנאמר (שמות ל') ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי. גמ' [דף ה']. ומ"ש הר"ב והוא שיעשנה לסוך בו. אע"פ שעל הסיכה עצמו שיסוך בו פטור כדלקמן. ומ"ש הר"ב אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור. אינו חייב. אתיא מתכונתו מן ובמתכונתו [דקטורת] וכתיב לגבי קטרת. לא תעשו לכם. לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור. גבי שמן נמי למסרו לצבור פטור. גמ'. [*ואע"ג דמשמע דהך דלהתלמד אינו ענין בפני עצמו. דהא לא ילפינן אלא למסרו לצבור ויהיה להתלמד פירושו כדי למסרו לצבור. ובברייתא נמי. וכן בפיסקא ללמד בו למסרו לצבור. מ"מ הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש העתיק להתלמד בה או למסרו לצבור ונ"ל דהוי בכלל למסרו לצבור הואיל שמה שעושה להתלמד יהיה לתועלת לעשותו לצבור לכשירצה. ובברייתא דפטום הקטרת גרסינן להתלמד בה או למסרו לצבור]:
המפטם. פירשתי במשנה ב' פ"ג דמכות:
והמפטם את הקטרת. כתב הר"ב אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב בדברי חכמים. בברייתא בגמרא. והיא ידוע בכל סדורי התפלות. ומכל מקום ז"ש הר"ב כפי משקלו הקצוב. לאו דוקא. דהא גבי קטרת לא כתיב כמוהו כמו בשמן. וכ"ת כי היכי דילפינן שמן מקטרת דלמסרו לצבור פטור. ה"נ תהדר קטרת וניליף משמן דלחצאין פטור. הא אמרינן בגמרא דליתא. דבקטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשייה דקטרת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. אלא ה"ק הר"ב. שאם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב עד שיהא ראוי להקטיר איזה שיעור. ולא בעינן עד שיעשה כולו כמו בשמן. [*וכתב הר"ב והוא שיעשנה להריח בה. שכן הוא בפי' בכתוב. ומסיים רש"י אבל המריח בקטרת של בה"מ לא אזהרה ולא כרת וכו'. ולא דמי לסך בשמן המשחה. דהתם אית ביה מעשה. ומש"ה אית ביה אזהרה. ע"כ]:
והסך בשמן המשחה. פי' הר"ב שעשה משה דכתיב (שם) ואשר יתן ממנו על זר. ממנו מאותו של משה. ועמ"ש במשנה ב' פ"ג דמכות. ואע"ג דלא כתיב אלא חד כרת בהנך תרי איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו. קיי"ל כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאת ביניהן. והיינו טעמא דקתני המפטם את הקטרת במיצעא. וכ"ת דבעי למיתני. פיטומין בהדי הדדי. נתנינהו איפוך המפטם את הקטרת. והמפטם את השמן. והסך בשמן המשחה. אמאי פלגינהו לשמן. אלא הא קמ"ל מה קטרת לאו בפני עצמו וחייבים עליו כרת בפני עצמו. אף מפטם שמן וסך [בשמן] נמי כיון דלאו בפני עצמו חייבים עליו בפני עצמו. גמ'. ומ"ש הר"ב ואפילו היה בן כ"ג מושחים אותו דכתיב (ויקרא ו') והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח. הא קמ"ל דאפי' מבניו. ההוא דמשח הוי כ"ג. ואי לא משח לא הוי כ"ג. ומ"ש הר"ב וממנו מושחים מלכי בית דוד [*משבא דוד. אבל שאול נמשח. רש"י] ואין מלכי ישראל מושחין. גמ'. דכתיב (שמואל א' ט"ו) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. והא דאלישע משח ליהוא. מתרצים בגמ' באפרסמא דכיין ולא בשמן המשחה. ומ"ש הר"ב ואין מושחין מלך בן מלך. דכתיב (דברים י"ז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כל הימים. ירושה היא. ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו כו'. [*דאמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל הויא המלכות ירושה. כדכתיב הוא ובניו וא"צ משיחה. אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא. ובעי משיחה בתחלה]. [ומ"ש] ויהואחז מפני יהויקים אחיו כו' ובגמ' מקשים מי הוה שמן המשחה. והא יאשיה גנזו. כדכתב הר"ב ברפ"ו דשקלים. ומתרץ באפרסמא דכיא. ותמהני על הרמב"ם שבפ"א מהלכות כלי המקדש פירש להא דיהוא שהיתה בשמן אפרסמון. ודיהואחז לא פי' בו כך:
הפסח והמילה במ"ע. כתב הר"ב אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו. לאוי דעריות מפורשין הן. ומגדף מצינו לאו (שמות כ"ב) אלהים לא תקלל. ובעבודה זרה (שם ל"ד) לא תשתחוה לאל אחר. והנותן מזרעו למולך. ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח). ובעל אוב אל תפנו אל האובות (שם י"ט). והמחלל את השבת לא תעשה בו כל מלאכה (שמות כ'). רש"י. וטמא שאכל את הקדש כו'. כבר כתבתי לאזהרתם במשנה ב' פ"ג דמכות. ע"ש. [*ואף דכתיב בסוף פרשת קדש לי (שם י"ג) ושמרת את החוקה הזאת. ור"ע מוקי ליה בפסח. כדאיתא בסוף עירובין [דף צ"ו] הא מסקינן התם דהשמר דעשה עשה. וכשלמדתי מסכת עירובין. הקשה לי אחד מבני הישיבה אמאי תקשה מדר"ע. הא איכא תרי קראי אחריני דכתיבי בפרשת משכו בענין הפסח ולפרוך מנייהו. ואליבא דכ"ע שנאמר (שם י"ב) ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך וגו' ונאמר (שם) ושמרתם את העבודה הזאת. והשיבותיו דהני תרי קראי אין לפרש לשון דושמרתם דכתיבי בהו שיהיו משמעותן על אזהרה לקיים הדבר ולעשותו. דקרא קמא ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו'. אילו היה ענינו שמירת קיום ועשיית הדבר א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פסח מצרים. אף בנתינת דם על המשקוף ומזוזות ושנינו בפ"ט דפסחים משנה ה' שא"צ. ואע"פ שכתבתי שם דבכתוב מפרש הטעם של נתינת דם הזה שהיא משום שלא יתן המשחית שעבר בלילה הוא. מ"מ אילו היה משמעות הכתוב של ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו' על קיום ועשיה. היינו מוכרחים לומר שאע"פ שבטל הטעם מ"מ גזירת הכתוב לעשות כן לדורות זכר לשל מצרים. דהא לא כתיב מיעוט בהדיא על נתינת דם הזה. כמ"ש מיעוטי באינך דמחולקים בהם פסח דורות מפסח מצרים. אלא אין ושמרתם הזה אלא שמירה בלב שיזכרו שע"י העבודה הזאת זכו ויצאו ממצרים. ושמירה זו שבלב יהיה לחק וגו'. וקרא תניין ושמרתם את העבודה הזאת. אינו ציווי כלל. אלא מספר והולך נמשך אל והיה כי יאמרו לכם וגו' מה העבודה וגו'. וה"ק קרא והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם וגו'. כלומר שתהיו שומרים ועושים. ואז כי יאמרו לכם וגו'. ודומה לזה כתבו התוס' פ"ק דקדושין דף ט"ו בד"ה כי טוב לו עמך. שאינו אלא ספור דברים בעלמא. ולא דרשינן מיניה מידי. ע"כ. כך נ"ל ברור]:
(א) (על המשנה) ל"ו כו'. מנינא למה לי. שאם עשאן כולם בהעלם א' חייב ע"כ אחת וא'. ומפיק ליה מקרא כו'. ול"ד שיתחייב ל"ו חטאות דהא פסח ומילה אין בהם חטאת:
(ב) (על הברטנורא) אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה ויש מהן במלקות. ובשוגג בחטאת. רש"י:
(ג) (על המשנה) על האם כו'. טעם סידורן דקחשיב להו החמור חמור ברישא [עי' פ"ז דסנהדרין מ"ד ורפ"ג דמכות] רש"י:
(ד) (על המשנה) ועל כו'. כולהון מייתי להו קראי בגמ':
(ה) (על המשנה) והאשה כו'. מסיק בגמ' דבגברי קחשיב למניינא לחייבו על כולם בהעלם א' ודל מנהון האשה כו' ותנא ל"ג חטאות בלבד ותנא האשה כו' ופסח ומילה לסיומינהו כריתות. דאי אמרת בנשי קחשיב דל מנהון הבא על הזכר ועל הבהמה:
(ו) (על הברטנורא) וכ"פ לק' גבי מחלל שבת בא' מאבות מלאכות. דתנא לא מהדר אלא אמצות שחייבין " עליהן כרת ושם שבת קתני ושם ע"ז קתני ולעולה בכל חדא וחדא איכא טובה. גמ':
(ז) (על הברטנורא) והעושן בהעלם א' לא מחייב שתים. רש"י אבל לענין מיתה חילקן הכתוב:
(ח) (על הברטנורא) ודברי תימה הן דבהדיא שנינו במ"ג פ"ב דזבחים חוץ למקומו פסול ואין בו כרת:
(ט) (על הברטנורא) ואע"פ שעל הסיכה עצמה שיסוך בו פטור כדלקמן:
(י) (על הברטנורא) ל"ד דגבי קטרת לא כתיב כמוהו כמו גבי שמן כו' אלא ר"ל עד שיהא ראוי להקטיר איזה שיעור וא"צ שיעשה כולן:
(יא) (על הברטנורא) שכן הוא בפי' בכתוב. אבל המריח בקטרת של בה"מ לא אזהרה ולא כרת כו' ולא דמי לסך בשמן המשחה. דהתם אית ביה מעשה. ומש"ה אית ביה אזהרה. רש"י:
(יב) (על ה) דכתיב אשר יתן ממנו על זר ממנו מאותו של משה. עתוי"ט:
(יג) (על הברטנורא) כל מ"ש הר"ב מייתי להו קראי בגמ':
(יד) (על הברטנורא) ואין מלכי ישראל מושחין. [משבא דוד אבל שאול נמשח רש"י] והא דאלישע משח ליהוא. מתרצים בגמ' באפרסמא דכיא ולא בשמן המשחה:
(טו) (על הברטנורא) בגמ' מי הוה שמן המשחה והא יאשיה גנזו ומשני באפרסמא דכיא:
בעזרת האל יתברך שכרת על הברית שלש עשרה כריתות. נתחיל מסכת כריתות.
כתב הר"ר יהוסף ז"ל בספרים הי' נקוד כְּרֵתוֹת:
שלשים ושש כריתות: פ' השוחט והמעלה דק"ז. וכל הנך כריתות במזיד בלא התראה אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק ויש מהן בסקילה ויש מהן במלקות ובשוגג בחטאת והאי דנקט ברישא עריות דאם ודאשת אב וכלה והדר פסיק ותני ביני ביני הבא על הזכור ועל הבהמה והדר מתחיל למיתני אשה ובתה ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא משום דקים לן בסנהדרין דכל הני דנקט אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה דינייהו בסקילה ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב"ד רש"י ז"ל. והוא מנה הלאוין ופסוקי הכריתות שבכל אחד ואחד מן הל"ו כריתות והעתיק בתי"ט הכריתות ע"ש. וכתוב בתוס' בכתיבת יד וגם בתוספי הרא"ש ז"ל כ"י מדמנה רש"י ז"ל הלאוין בכולן משמע לפי שיטתו שאין קרבן אלא על לאו ומש"ה פסח ומילה דמצות עשה נינהו הלכך לית בהו קרבן ולא נהירא דבהדיא אמרינן בפ' בתרא דמכות דקרבן לא בעי אזהרה דקאמר התם ודלמא אזהרה לקרבן דהא פסח ומילה לית בהו אזהרה ולא מייתי קרבן התם לאו היינו טעמא אלא משום דאיתקש כל התורה כולה לע"ז מה ע"ז שב ואל תעשה אף כל שב ואל תעשה לאפוקי הני דקום עשה נינהו וגם כרת לא בעי לאו כדאמרינן בריש אלו הן הלוקין דכרת לא בעי אזהרה ולא היה צריך רש"י ז"ל למנות כאן הלאוין והא דאמרינן לקמן בגמרא בפרקין קרבן אמאי קאתי אלאו ה"ק אמאי קאתי אלאו דאמר רחמנא לא תעביד ולא אקום עביד ולא אלאו דכתיב בקרא קאמר והא דתנן הפסח והמילה מצות עשה פירוש קום עשה נינהו ולהכי אין בהם קרבן ומיהו בפ' השוחט והמעלה משמע דפירושא דפסח ומילה מ"ע דאיכא בהו עשה ולא אזהרה דפריך רבא הא דתנן הפסח והמילה מ"ע תיתי בק"ו ממותיר ומה מותיר שלא ענש הזהיר בפסח שענש א"ד שהזהיר. ומאי פריך לישני הא דתנן מ"ע היינו קום עשה ולעולם אזהרה איכא ומעלה עליו הכתוב כאילו עבר לאו מק"ו ממותיר וכן בפ' המוצא תפילין דקאמר הא דתנן הפסח והמילה במ"ע הא לאו ליכא ואם איתא הא דר' אלעאי דהשמר פן ואל הוי לאו א"כ לאו נמי איכא ושמרת את החוקה ומשני השמר דעשה עשה אלמא משמע דפסח ומילה מ"ע דוקא ולא אזהרה ומשמע הא באינך איכא אזהרה והיא הגורמת הקרבן. וי"ל דודאי פשטא דמתניתין משמע ג"כ שאין בהן אלא מ"ע ולא אזהרה ומיהו לענין פיטור קרבן וחיוב קרבן אי אפשר לפרשו אלא קום עשה כדאיתא בפ' בתרא דמכות עכ"ל תוספי הרא"ש ז"ל. וכתב רש"י ז"ל וכל הני כריתות אי לא אתרו בהו מיתת ב"ד להנך דשייך בהו מיתה מידי מיתת ב"ד הוא דיצאו ומידי כרת לא יצאו וכרת הוא שמת בלא בנים ע"כ. ובגמרא פריך מניינא למה לי ומשני א"ר יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת ונפקא לן מקרא דכתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לחלק על כל אשה ואשה מדלא כתיב ולנדה לא תקרב. ובעי' בגמרא היכי משכחת לשלשים וארבע חטאות בחד גברא דהאי תנא במאי קחשיב אי בגברי דל האשה הנרבעת לבהמה ובצרה לה חדא אי בנשי קחשיב כגון שנבעלה לבנה ולבן בעלה ולחמיה ולחתנה ולבהמה וכן כולן דל מנהון הבא על הזכור ועל הבהמה ובצרי להו תרתי ותירץ ר' יוחנן לעולם תנא גברא קא חשיב ותני הכי הבא על הזכור והביא זכור עליו ור' ישמעאל היא דאמר חייב שתים ובמגדף סבר לה כר' עקיבא דר' עקיבא הוא דמחייב קרבן במגדף כמו שנכתוב בסמוך בס"ד. ור' אלעזר תירץ לעולם בגברי קחשיב ודקא קשיא לך דל אשה נרבעת האי תנא שלשים ושלשה חטאות חשיב בחד נברא בהעלם אחד ותנא אשה נרבעת ופסח ומילה לסיומינהו לשלשים ושש כריתות דכמו דפסח ומילה לית בהו קרבן על שגגתן אלא תני להו לסיומי מנין הל"ו כריתות תנא נמי אשה הנרבעת לסיומי אע"ג דבגברי קחשיב ואזיל. ופרכינן תו בגמרא היכי מני שלשים ושש ותו לא. דהא שבת מ' חסר אחת הויין וליתני שבעים וחמש כריתות ומשני ר' יוחנן דהאי תנא קתני שגגת שבת דסבור שהיום חול וזדון מלאכות דיודע שמלאכות הללו אסורות בשבת דאי נמי עביד לכולהו אבות מלאכות אינו חייב אלא אחת דליכא אלא חדא שגגה ומתניתין בתר חיוב חטאות נקטינהו לכריתות והכי נמי מסתברא דבשגגת שבת קמיירי מדחשיב גבי ע"ז במתניתין חדא ותו לא מכלל דבשגגת ע"ז וזדון עבודות קמיירי דאי בשגגת עבודות וזדון ע"ז איכא ד' חטאות בד' עבודות זבוח וקיטור ניסוך והשתחואה ובגמרא מפרש שגגת ע"ז וזדון עבודות היכי דמי. ורב אחא בריה דרב איקא אמר לעולם זדון שבת ושגגת מלאכות נמי קחשיב ודאמרת ליחשוב טפי תנא לא מהדר אלא אמצות שחייבים עליהם כרת ושם שבת קתני ושם ע"ז קתני ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא דהא איכא בת בתה ובת בנה דכתיבא ולא קתני אלא שם אשה ובתה קתני הכא נמי שם שבת ושם ע"ז קתני. וכתבו התוס' בשם הרי"ץ ז"ל ואע"ג דתנא אם ואשת אביו והם זו בכלל זו משום דאינו חייב על אשת אביו לאחר מיחה וחייב משום אם ע"כ:
הבא על האם וכו': ביד רפ"א דהלכות איסורי ביאה:
הבא על הזכור: תימא דלא תני בכלל ל"ו כריתות הבא על אביו והבא על אחי אביו ובירושלמי פריך לה ומשני כל שום זכור אחד תוס' ז"ל בסנהדרין דף נ"ד. וכבר כתבתי בפד"מ בשם רש"י ז"ל דנקב המשכב נקרא זכור:
ועל אשת אחי אמו: בבא זו יתירה וצריך למחוק אותה. ופירש רש"י ז"ל והא דלא קתני כרת לא באשת אחי אמו ולא באם אם חמותו דשניות הן מד"ס דלא כתיבי באורייתא ע"כ:
המגדף: מתניתין אליבא דר"ע דמחייב קרבן במגדף דהיינו מברך את השם ורבנן פליגי עליה וס"ל דמגדף היינו עובד ע"ז ולדידהו סמי ממתניתין מגדף ותני מברך את השם דילפי ליה כרת מפסח כמו שנכתוב לקמן סוף סימן ב' כך נלע"ד:
והעובד ע"ז: ביד רפ"ג דהלכות עי"ג:
והנותן מזרעו: שם ביד בפ' ששי סימן ג':
ובעל אוב: שם בראש הפרק. וא"ר יוחנן הכא בגמרא גם בפ"ד מיתות דגבי סקילות תנא בעל אוב וידעוני אבל הכא לא מצי למיתני שלשים ושבעה כריתות לחייבו שלשים וז' חטאות דהא מניינא אמרינן דאתא לאשמועינן שאם עשאם כולם בהעלם אחד חייב על כל א' וא' והני תרתי הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו אינו חייב אלא אחת אבל ליכא למימר הואיל ושניהם בכרת א' נאמרו משום דחילוק חטאות אינו תלוי בחילוק כריתות דהא מפטם שמן המשחה וסך שמן המשחה משום דאיכא שני לאוין על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו אע"ג דאין בשניהם אלא כרת אחד כדכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו אמרינן דכי עביד להו בשוגג בהדי הדדי דמיחייב על כל אחת ואחת. ור"ל מפרש טעמא דלא תני הכא וידעוני משום שאין בו מעשה הלכך לאו בר קרבן הוא אבל בעל אוב יש בו מעשה שמנקש בזרועותיו ומדבר משיחיו אבל ידעוני העצם של אותה חיה שמכניס לתוך פיו מדבר מאיליו ובגמרא מפרש מר מ"ט לא אמר כמר:
והמחלל את השבת: ביד רפ"א דהלכות שבת:
וטמא שאכל את הקדש והבא אל המקדש טמא והאוכל חלב ודם.: ביד ר"פ ששי דהל' מ"א ובריש פ"ז ובפי"ח דהלכות פסולי המוקדשין סי' י' י"ג. ושם חלב חד הוא אע"ג דאיכא כמה לאוין וכן נמי שם דם חד הוא אע"ג דאיכא כמה לאוין וכמה כריתות:
נותר ופגול: ביד שם פי"ח סימן ו' י':
והאוכל והעושה מלאכה ביוה"כ: ביד רפ"א דהלכות שביתת עשור:
המפטם את השמן וכו': ביד פ"א דהל' ביאת מקדש מסימן ה' עד סי' י"ב ובפ' שני סי' ט'. בפי' רעז"ל פגול קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן ע"כ. אמר המלקט צריך למחוק או חוץ למקומן:
פגול וטמא: צריך למחוק מן המשנה מלת וטמא:
השוחט והמעלה בחוץ: ביד פי"ח דהל' מעשה הקרבנות סי' ב' ג'. ובזבחים פ' השוחט והמעלה (זבחים דף ק"ז.) והכא בגמרא נמי פרכינן אמאי לא תני במתני' שלשים ושבע דאיכא נמי המעלה והמעלה פירוש המעלה אברי פנים דהיינו שנשחטה בעזרה והמעלה אברי חוץ פי' בהמת קדשים שנשחטה בחוץ דכיון דגמרינן לה בהקישא או בג"ש כדאיתא התם ה"ל כל חד וחד גוף עבירה וחייב על כל אחד ואחד אפילו בהעלם אחד והא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כי היכי דקא חשיב המחלל את השבת בחדא והעובד ע"ז ואע"ג דטובא חיובי איכא דשאני שבתות וע"ז שכבר שנה לנו חילוקין שלהן במקומן במסכת שבת דתנן אבות מלאכות מ' חסר אחת וגבי ע"ז נמי תנן בפ"ד מיתות אחד העובד ואחד הזובח וכו' ואע"ג דלא פירש התם אי מחייב אכל חדא וחדא אי מיחייב חדא אכולהו מ"מ תנא להו דחייבין על ד' עבודות א"נ איכא שום ברייתא דידעינן מינה חילוק עבודות ואפשר דסמיך אההיא דתני ר' זכאי התם אלו עבודות שחייבין על זדונם כרת ועל שגגתם חטאת אבל הני לא תנא בפ' השוחט והמעלה בהדיא המעלה אברי פנים והמעלה אברי חוץ ולא בשום ברייתא ולשון הגמרא כן גבי העלאה מי קתני יתהון בינכיהון ופירוש בערוך בערך כַן מי איכא שום מסכתא ששמה מסכת העלאות שמפורשים שם דלישני הכי דשם העלאה קתני אלא כיון שאין לה מסכתא היה צריך לפרש כאן המעלה והמעלה ע"כ. ואע"ג דאיכא למשמע מפלוגתא דר' יוסי הנלילי ורבנן דהתם פ' השוחט והמעלה בהדיא מיהא לא תנינהו בתרתי וקאי בקשיא. והקשו שם תוס' ז"ל תימא אמאי לא משני דהאי מתניתין דכריתות ריוה"ג הוא דפטר מקוטרי חוץ ע"כ:
הפסח והמילה במ"ע: פסח ר"ל שלא הקריב קרבן פסח במועדו. ואיתא בתוספות ר"פ השוחט והמעלה ושם בגמרא גם כן. וביד רפ"א דהלכות מילה ורפ"א דהלכות חמץ ומצה ורפ"א דהלכות קרבן פסח. ובר"פ המוצא תפילין דחיק לאוקומה אפילו כר' עקיבא דאמר דקרא דכתיב ושמרת את החקה הזאת למועדה מימים ימימה לענין פסח מיירי דלא חשיב לאו דדוקא השמר דלאו הוא דחשיב לאו אבל השמר דעשה כי האי חשיב עשה וכתבתיו כבר לעיל בשם הרא"ש ז"ל:
המפטם את הקטרת: פירש רש"י ז"ל אבל המריח בקטרת של בית המקדש לא אזהרה ולא כרת דריח אין בו משום מעילה ע"כ אבל תוס' והרא"ש ז"ל כתבו דמעילה מיהא איכא קודם שתעלה תמרתו כדאמרינן בגמרא הכא ובפרק כל שעה ע"כ. ובגמרא א"ר אלעזר א"ר הושעיא כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חילוק חטאות ביניהם ומאי היא מפטם וסך שני לאוין דכתיב על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמוהו כרת אחת דכתיב איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו ואם עשה שניהם בהעלם א' חייב שתים אמר רב נחמן בר יצחק אף אנן נמי תנינא המפטם את השמן המפטם את הקטרת והסך בשמן המשחה למה לי דתני המפטם את הקטרת במיצעא אלא לאו הא קמ"ל מה קטרת לאו בפני עצמו וחייבין עליה כרת בפני עצמה פירוש לאו דכתיב והקטרת אשר תעשה במתכונתה לא תעשו כרת דכתיב איש אשר יעשה כמוה להריח בה ונכרת אף מפטם שמן וסך נמי כיון דלאו בפני עצמו חייבין עליהם בפני עצמן וכי תימא דקא בעי תנא למיתני פטומים בהדי הדדי ניתנינהו אפכא המפטם את הקטרת והמפטם את השמן והסך בשמן המשחה אמאי פלגיה לשמן אלא לאו הא קמ"ל דיש חילוק חטאות ביניהם ש"מ ע"כ. אלא שרש"י ז"ל לא גריס להאי אף אנן נמי תנינא וכתב שפירוש משובש הוא בתלמידים הטועים אבל הרגמ"ה ז"ל גריס לה. ומצאתי כתוב בגליון הפסח והמילה וכו' קשיא לי אמאי לא חשיב מקלל אביו ואמו דהנך נמי לית בהו מעשה ואין לומר משום דאין בהן לאו דהא קחשיב פסח ומילה אף על גב דאין בהן לאו. ונראה לי פסח ומילה מכל מקום יש בהן מעשה בעשיית מצותן אבל מקלל אינו עושה מעשה כלל ע"כ. וכתבו תוס' ז"ל הפסח והמילה במ"ע הקשה הר"ר אלחנן למה לי טעמא דמילה משום שהיא מ"ע תיפוק לי דהיאך יתחייב קרבן אם זכור הוא ימול את עצמו ואם לא ירצה בהא לא יתחייב קרבן ואם אין נזכר איך יביא קרבן וי"ל כגון שנסתרס דכיון שלא מל בעוד שהיה לאל ידו יתחייב עתה קרבן כשנזכר. והרא"ש ז"ל תירץ דאגב פסח נקט במילה טעמא דמ"ע א"נ שנכרת הגיד אחר שנזכר שהוא ערל והיה לו להביא קרבן על ששגג כשהיה יכול למול. עוד כתבו תוס' ז"ל דהקשה הר"ר יעקב מאורלינאש אמאי לא תני פורק עול ומפר ברית ומגלה פנים בתורה דנפקא לן כרת במסכת שבועות מדכתיב דבר ה' בזה ואת מצותו הפר וי"ל דמתניתין אליבא דרבנן ורבי הוא דדריש התם אי נמי אליבא דרבי נמי לא מצי למיתנינהו דהא מהיכא נפקא לן חייבין על שגגתו חטאת מאחות אשה דדרשינן מה אחות אשה מיוחדת שחייבין על זדונה כרת ועל שגגתה חטאת אף כל וכו' והכ"ז נמי נימא מה אחות אשה מיוחדת דכתיב בה לאו אף כל וכו' ובהני לא כתיב בהו לאו ע"כ. והרא"ש ז"ל כתב עוד ומיהו מתניתין לא אתיא כרבי דלדידיה ה"מ למיתנינהו וליתני יצא פורק עול ומגלה פנים בתורה שלא כהלכה ומפר ברית שאין בהן לאו כי היכי דתנא יצא פסח ומילה ע"כ ובגליון תירץ דפורק עול היינו עובד ע"ז ומפר ברית היינו מילה ומגלה פנים מוכח התם דלאו היינו כרת גמור אלא מכניסין אותו לכפה אי נמי לא מייתו עלייהו קרבן ולא הוי דומיא דאחות אשה דליכא לאו ע"כ. ועיין תוס' פ' יום הכפורים (יומא דף פ"ו.) וביד פ"א דהלכות שגגות קא מני ארבעים ושלש עבירות שהיחיד מביא חטאת קבועה על שגגתם כריתות שבעריות כ"ו ובשאר עבירות י"ז:
יכין
שלשים ושש כריתות בתורה: שהעובר עליהן במזיד בלי התראה חייב כרת. אבל בהתרו בו, יש מהן נסקלין, ויש שנשרפין, ויש שנחנקין, ויש רק במלקות. מיהו בעבר בשוגג, בכולן חייב חטאת, חוץ מפסח ומילה [ועי' מ"ש בס"ד בסוגר העונשין סוף מסכת סנהדרין]. ונקט תנא מנינא לומר שבעשאן כולן בהעלם א' חייב על כל א' וא':
הבא על האם: אבל אם אמו ואם אביו מד"ס:
ועל הכלה: אשת בנו:
והאשה המביאה את הבהמה עליה: כל הנך דנקט תנא עד הכא, כולן כשהיו במזיד ובהתראה חייבין סקילה:
הבא על אשה ובתה: תרווייהו לחד חשיב להו, מדבחד לאו כתיבי, ואשה היינו חמותו. ויש בכללה אם חמותו ואם חמיו. ובכלל בתה דנקט תנא, נכלל בת אשתו, בת בתה, ובת בנה, בתו, ובת בתו, ובת בנו [ומה"ט נ"ל דנקט תנא אשה ובתה, ולא נקט חמותו ובת חורגתו, משום דיש בכלל אשה ובתה כמה עריות הנ"ל, שאינן נכללין בכלל לשון חמותו ובת חורגתו. מיהו הרמב"ם ריש הלכות שגגות נקט לכולהו בפירוש רק דתנא דנן רק שם הלאו נקט]. ודין כולן כשהיו במזיד והתראה בשריפה, ובלא התראה רק בכרת, ובשוגג בחטאת:
ועל אשת איש: ואם במזיד ובהתראה, בחנק:
הבא על אחותו: אפילו אחותו רק מאביו או רק מאמו:
ועל אשת אחיו: בין אחיו מאביו או מאמו:
ועל אשת אחי אביו: אשת אחי אביו מהאב. אבל אשת אחי אביו מהאם, או אשת אחי אמו, כולהון שניות הן [כרמב"ם פ"א מאישות]:
ועל הנדה: כל המנויין עד הכא, אם במזיד ובהתראה חייב מלקות. מיהו כשילקה נפטר מכרת. ובלא התראה חייב כרת. ובשוגג חייב חטאת:
המגדף: מברך שם ידוד. וי"א דגם בשם אדר חייב, ובשאר שמות אינו רק לאו. ומגדף אינו חייב רק כשיברך שם בשם. אבל המברך שם הקב"ה בשם ע"ז, רק קנאין פוגעין בו [רמב"ם פ"ב מע"ז]. ולמ"ד מגדף היינו המזמר לע"ז, צ"ל דמיירי בעבודתה בכך, וקמ"ל דאפילו בעבודה בפה חייב. [והקשה אאמ"ו הגזצוק"ל מ"ש מאמירה לעכו"ם דהוא רק שבות. ואת"ל התם אין האמירה גופה העבירה רק גרם עבירה, משא"כ מגדף. עכ"פ מ"ש חוסם בקול ומנהיג בקול מאמירה לעכומ"ז. ותירץ, דעכומ"ז לדעת עצמו עושה, משא"כ בהמה עושה ע"ד האדם]:
והעובד ע"ז: בדרך עבודתה. אבל המזבח, והמקטר, והמנסך, והמשתחוה, אפילו אין דרך לעבדן בכך חייב עליהן:
והנותן מזרעו למולך: שמוסר בנו לכומרי מולך, שיעשו בו נימוסיהם, ואח"כ ישיבוהו לאביו, והאב ישאנו בין ב' מדורות, אבל אינו שורפו [ועמ"ש פ"ז דסנהדרין סי' ס"ו]:
ובעל אוב: וכד מעשהו. מקטיר קטורת ידוע, ומניף בשרביט הדס אילך ואילך ולוחש מלות ידועות לפני גולגולת המת שעומד לפניו, ואז השואל שומע תשובת שאלתו כאילו יוצאת מתחת כתף הבעל אוב, או כאלו יוצא מבין פרקי אצבעותיו, כי לדעתם שם יושב אז הרוח של המת [ועי' מ"ש סנהדרין פ"ז סי' ס"ט]. ושייר תנא ידעוני [והוא שמכניס עצם עוף ידוע או חיה ידועה בפיו, ועושה מעשי תעתועים, ויפול בנכפה וידבר עתידות (ועי' שם סי' ע'). ולהכי שייריה תנא, מדהזכירה תורה אוב וידעוני בלאו א', להכי בעשה שניהן בשוגג בהעלם א', אינו חייב רק חטאת א', להכי לא נקט תנא רק שם הלאו כלעיל סי' ה'. [ולרמל"מ פ"ד משגגות, קיי"ל בהא כר"ל לגבי ר' יוחנן, ולהכי לא נקטה מתני' ידיעוני מדאין בו חטאת. משום דעל פי הרוב אין בו מעשה. ואם היה בו מעשה ועשה אותו בהדי מעשה אוב חייב ב' חטאות [ועי' יבמות דל"ז א' תוס' ד"ה הלכתא]:
המחלל את השבת: שעשה אחד מל"ט מלאכות או מתולדותיהן [ועי' רש"י פ"ז דשבת]. וכל הנזכרין עד כאן חוץ מהבעילות, כולן במזיד והתראה בסקילה. ומהשתא מתחיל תנא למנות עד אחר הסך בשמן המשחה, הנך שכולהון במזיד והתראה חייב מלקות ונפטר מכרת, ובלא התראה ובמזיד, חייב כרת. ובשוגג חטאת:
וטמא שאכל את הקדש: אף דגם הבשר טמא, דהרי נטמא הבשר כשלקחו הטמא בידיו לאכלו, עכ"פ הרי טומאת הגוף קדים ואף שנטמא הבשר קודם שנטמא הגוף, עכ"פ הו"ל טומאת הגוף איסור כולל, ואיסור חל על איסור, [כזבחים פי"ג מ"ב. והא דהכפיל תנא מלת טמא לבסוף. תירץ ע"ר א?מ"ו זצוק"ל, דקמ"ל דאפילו נכנס למקדש ואח"כ נטמא במקדש, חייב כששהה כדי עבודה כרפ"ב דשבועות]:
האוכל חלב ודם נותר: בשר קדשים שנתותר אחר זמן אכילתן:
פגול: כשאכל בשר מקדשים, שחישב בא' מד' עבודות שבהן, שחיטה, קבלה, הולכה, זריקה, לאכול או להקריב מהקרבן אחר זמן הראוי, מקרי פגול שחייב עליו כרת. אבל בחישב לאכול או להקריב חוץ למקום הראוי, אע"ג דג"כ נקרא פגול, אפ"ה באכל ממנו פטור מכרת.
השוחט והמעלה בחוץ: ששחט או העלה קרבן חוץ לעזרה:
והעושה מלאכה ביום הכפורים: שאכל או עשה מלאכה ביו"כ:
המפטם את השמן: שריקח שמן כמדה ומשקל הסממנים כמו שעשה אותו משרע"ה במדבר. ודוקא כשעשה אותו כדי שיסוך בו אדם. אבל בעשאו להריח או אפילו להתלמד, אף שמעולם לא נעשה שוב אחר שעשאו משרע"ה [כש"ס ד"ה ב'], אפ"ה פטור:
והמפטם את הקטורת: שרקח יחד י"א סממני קטורת כקטורת שבמקדש, כשיעור הראוי להקטרה. והכא נמי דוקא בעשאו להריח, אבל להתלמד או למסרו לצבור, פטור:
והסך בשמן המשחה: שנעשה רק פעם א' ע"י משה, ומושחין ממנו את הכה"ג בין גבות עיניו תמונת X והוא כי יוונית [עי' מ"ש זבחים פ"י סי' ל"ז]. ולמלך מזרע דוד מושחין במצחו כמין נזר [עי' רמב"ם פ"א מכלי מקדש ה"ט]. ואין מושחין למלך בן מלך, רק כשיש מחלוקת מי ימלוך. וכשסך זר ממנו כזית, או אפילו מלך וכוה"ג שסכו מהשמן שבראשם במקום אחר בגופן כזית, חייב כרת [רמב"ם שם ה"י].
הפסח והמילה במצות עשה: ולהכי אף שכשהזיד ולא עשאן, חייב כרת, אפ"ה אין חטאת בשגגתן:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת