תוספות יום טוב על כריתות א

תוספות יום טוב · על כריתות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

שלשים ושש כריתות בתורה. מנינא ל"ל אמר רבי יוחנן שאם עשאן כולן בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת. ומפיק ליה מואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב (ויקרא י"ח) לחלק על כל אשה ואשה [*ולאו דוקא שיתחייב ל"ו חטאות. דהא בפסח ומילה אין חיוב חטאות. ועיין בד"ה והאשה כו']:

כריתות. לשון הר"ב במזיד בלא התראה. אבל אי איכא התראה יש מהן בחנק. ויש מהן בסקילה. ויש מהן במלקות. ובשוגג בחטאת. רש"י:

הבא על האם וכו'. האי דנקט ואיירי למתני ברישא עריות דאם ודאשת אב כו' והדר פסיק ותני ביני וביני הבא על הזכור ועל הבהמה. והדר מתחיל למתני אשה ובתה. ולא קתני כולהו בהדי הדדי בקמייתא. משום דקיי"ל בסנהדרין [פ"ז משנה ד'] דכל הני דנקט ברישא אם ואשת אב וכלה והבא על הזכור ועל הבהמה. דינייהו בסקילה. ולהכי תננהו ברישא משום דחמורות משאר מיתות ב"ד. רש"י. והבא על אשה ובתה בשרפה. והבא על אשת איש בחנק. דקיל מכולהו מיתות ב"ד. והבא על אחותו וכו'. עד ועל הנדה כולהו במלקות. כמו ששנויים בריש פרק ג' דמכות ושם הקשיתי לשאול על שינוי סדר אחות אשתו ואשת אחיו שלא ככתוב. והמגדף כו' עד והמחלל את השבת כולהו בסקילה כמו שנשנו בפרק ז' דסנהדרין. אלא דלא בעי למפסק בין כריתות דעריות. והטמא שאכל את הקדש וכו' עד והסך בשמן המשחה כולהו במלקות ושנויין במ"ב פרק ג' דמכות ובסדר הזה. ולא ידעתי טעם לדבר:

הבא על האם וכו'. דעל כל העריות כולן הוא אומר בסיפא (שם) ונכרתו הנפשות העושות. והמגדף. דכתיב (במדבר ט"ו) את ה' הוא מגדף [לא בא הכתוב. אלא ליתן כרת למברך את השם. כחכמים דראב"ע דאמרי הכי דף ז']. והעובד עבודה זרה. דכתיב (שם) כי דבר ה' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת. ובעובד ע"ז מיירי דזהו דבר ה'. דאמר בסנהדרין [צ"ט ע"א]. אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ולא יהיה לך בעבודה זרה מדבר. והנותן מזרעו למולך. כתיב בהדיא גביה (ויקרא כ') ושמתי אני את פני באיש ההוא והכרתי אותו. ובעל אוב. והנפש אשר תפנה אל האובות וגו' והכרתי (שם). ומחלל שבת. כי כל העושה בו מלאכה ונכרתה וגו' (שמות ל"א). וטמא שאכל את הקדש. כל איש אשר יקרב וגו' וטומאתו עליו ונכרתה (ויקרא ז') [עיין במ"ב פי"ג דזבחים]. הבא אל המקדש [טמא]. כי את משכן ה' טמא ונכרתה (במדבר י"ט). והאוכל חלב כי כל אוכל חלב ונכרתה (ויקרא ז'). בדם. כל אוכליו יכרת (שם י"ז). בנותר. ואוכליו עונו ישא כי את קדש ה' חלל ונכרתה (שם י"ט). ופגול. יליף מנותר [כמ"ש במשנה ג' פרק ב' דזבחים]. והשוחט ומעלה. פירשם הר"ב. והאוכל חמץ בפסח. כל אוכל חמץ ונכרתה (שמות י"ב). והאוכל ביוה"כ. כל הנפש אשר לא תעונה ונכרתה (ויקרא כ"ו) ועינוי מאכילה [כמ"ש בר"פ בתרא דיומא]. העושה מלאכה ביוה"כ. כל מלאכה לא תעשו וגו' והאבדתי (שם) והוא כרת. והמפטם את השמן. אשר ירקח כמוהו וגו' ונכרתה (שמות ל'). ועמ"ש בדבור והסך. קטרת. איש אשר יעשה כמוה וגו' ונכרתה מעמיו (שם). פסח. והאיש אשר הוא טהור וגו' וחדל וגו' ונכרתה (במדבר ט'). מילה. וערל זכר אשר לא ימול וגו' ונכרתה (בראשית י"ז). רש"י:

הזכור. נקב המשכב מקרי זכור. כמ"ש בשם רש"י במשנה ד' פ"ז דסנהדרין:

והאשה המביאה את הבהמה עליה. מסיק בגמ' דבגברי קא חשיב למנינא לחייבו על כולם אפילו עשאם בהעלם אחד ודל מנהון האשה הנרבעת ותנא ל"ג חטאת בלבד [ועמ"ש בדבור והסך כו'] ותנא האשה הנרבעת ופסח ומילה לסיומינהו כריתות. דאי אמרת בנשי קא חשיב. דל מנהון הבא על הזכר ועל הבהמה דאין כאן צד אשה:

הבא על אשה ובתה. לשון הר"ב ובת בתה ובת בנה בכלל. וכן בתו כו' עיין רפ"ט דסנהדרין:

והעובד עבודה זרה. פי' הר"ב כדרך עבודתה. או המזבח וכו' וכן פירש לקמן במחלל את השבת באחת מאבות מלאכות. דתנא לא מהדר. אלא אמצות שחייבים עליהן כרת. ושם שבת קתני. ושם עבודה זרה קתני. ולעולם בכל חדא וחדא איכא טובא. גמרא:

ובעל אוב. כתב הר"ב וידעוני בכלל ששניהם בלאו א' נאמרו. והעושן בהעלם א' לא מחייב שתים. רש"י בגמ'. ועיין מה שאכתוב בזה בס"ד במשנה ב' [*ופ"ז דסנהדרין קתני נמי וידעוני דהתם לענין מיתה חילקן הכתוב שכתב או ידעוני. הכי מפרש לה ר' יוחנן שם דף ס"ה]:

פגול. לשון הר"ב קדשים שחשב לאכלן חוץ לזמנן או חוץ למקומן. ודברי תימה הן דבהדיא שנינו במשנה ג' פ"ב דזבחים חוץ למקומו פסול ואין בו כרת:

והמעלה. מתקיף לה רב ביבי בר אביי. כיון דאיכא תרי העלאה. מוקטרי אברי פנים מוקטרי אברי חוץ. כדשמעינן מפלוגתייהו דרבנן ור' יוסי הגלילי במתני' דרפי"ג דזבחים. והכא ליכא לשנויי שם העלאה קתני כדלעיל בעובד עבודה זרה ומחלל שבת דשבת ועבודה זרה תנא יתהון במקומן. דתנן במסכת שבת פ"ז [מ"ב] אבות מלאכות ארבעים חסר אחת ובסנהדרין תנן בפ"ז [מ"ז] אחד העובד ואחד הזובח כו' משא"כ המעלה דלא תנא בהדיא [והתוס' הקשו בזבחים פי"ג דף ק"ז דעבודה זרה נמי ליכא למשמע ממתניתין דהתם. אלא חיוב חטאת אהנך עבודות. אבל חלוק חטאות לא שמעינן מינה] והתם בגמ' פי"ג דזבחים. איתא נמי להך אתקפתא. דהכא אגב גררא מייתי ליה. ואסקה התם בקשיא. וכתבו התוס' דקשיא דלא משני ההיא דכריתות כרבי יוסי הגלילי דפטר מוקטרי חוץ במשנה דזבחים רפי"ג:

המפטם את השמן. פי' הר"ב במשקל סממנים ובמדת השמן כמו שעשה משה שנאמר (שמות ל') ובמתכונתו לא תעשו כמוהו. כמוהו הוא דאסור אבל חציו שפיר דמי. גמ' [דף ה']. ומ"ש הר"ב והוא שיעשנה לסוך בו. אע"פ שעל הסיכה עצמו שיסוך בו פטור כדלקמן. ומ"ש הר"ב אבל המפטמו להתלמד או למסרו לצבור. אינו חייב. אתיא מתכונתו מן ובמתכונתו [דקטורת] וכתיב לגבי קטרת. לא תעשו לכם. לכם הוא דאסור הא למסרו לצבור פטור. גבי שמן נמי למסרו לצבור פטור. גמ'. [*ואע"ג דמשמע דהך דלהתלמד אינו ענין בפני עצמו. דהא לא ילפינן אלא למסרו לצבור ויהיה להתלמד פירושו כדי למסרו לצבור. ובברייתא נמי. וכן בפיסקא ללמד בו למסרו לצבור. מ"מ הרמב"ם בפ"ב מהלכות כלי המקדש העתיק להתלמד בה או למסרו לצבור ונ"ל דהוי בכלל למסרו לצבור הואיל שמה שעושה להתלמד יהיה לתועלת לעשותו לצבור לכשירצה. ובברייתא דפטום הקטרת גרסינן להתלמד בה או למסרו לצבור]:

המפטם. פירשתי במשנה ב' פ"ג דמכות:

והמפטם את הקטרת. כתב הר"ב אם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב בדברי חכמים. בברייתא בגמרא. והיא ידוע בכל סדורי התפלות. ומכל מקום ז"ש הר"ב כפי משקלו הקצוב. לאו דוקא. דהא גבי קטרת לא כתיב כמוהו כמו בשמן. וכ"ת כי היכי דילפינן שמן מקטרת דלמסרו לצבור פטור. ה"נ תהדר קטרת וניליף משמן דלחצאין פטור. הא אמרינן בגמרא דליתא. דבקטרת כתיב והקטרת אשר תעשה כל עשייה דקטרת אפשר דמקטיר פרס שחרית ופרס בין הערבים. אלא ה"ק הר"ב. שאם לקח מכל אחד מהם כפי משקלו הקצוב עד שיהא ראוי להקטיר איזה שיעור. ולא בעינן עד שיעשה כולו כמו בשמן. [*וכתב הר"ב והוא שיעשנה להריח בה. שכן הוא בפי' בכתוב. ומסיים רש"י אבל המריח בקטרת של בה"מ לא אזהרה ולא כרת וכו'. ולא דמי לסך בשמן המשחה. דהתם אית ביה מעשה. ומש"ה אית ביה אזהרה. ע"כ]:

והסך בשמן המשחה. פי' הר"ב שעשה משה דכתיב (שם) ואשר יתן ממנו על זר. ממנו מאותו של משה. ועמ"ש במשנה ב' פ"ג דמכות. ואע"ג דלא כתיב אלא חד כרת בהנך תרי איש אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו. קיי"ל כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחת חלק חטאת ביניהן. והיינו טעמא דקתני המפטם את הקטרת במיצעא. וכ"ת דבעי למיתני. פיטומין בהדי הדדי. נתנינהו איפוך המפטם את הקטרת. והמפטם את השמן. והסך בשמן המשחה. אמאי פלגינהו לשמן. אלא הא קמ"ל מה קטרת לאו בפני עצמו וחייבים עליו כרת בפני עצמו. אף מפטם שמן וסך [בשמן] נמי כיון דלאו בפני עצמו חייבים עליו בפני עצמו. גמ'. ומ"ש הר"ב ואפילו היה בן כ"ג מושחים אותו דכתיב (ויקרא ו') והכהן המשיח תחתיו מבניו נימא קרא והכהן שתחתיו מבניו מאי המשיח. הא קמ"ל דאפי' מבניו. ההוא דמשח הוי כ"ג. ואי לא משח לא הוי כ"ג. ומ"ש הר"ב וממנו מושחים מלכי בית דוד [*משבא דוד. אבל שאול נמשח. רש"י] ואין מלכי ישראל מושחין. גמ'. דכתיב (שמואל א' ט"ו) קום משחהו כי זה הוא. זה טעון משיחה ואין אחר טעון משיחה. והא דאלישע משח ליהוא. מתרצים בגמ' באפרסמא דכיין ולא בשמן המשחה. ומ"ש הר"ב ואין מושחין מלך בן מלך. דכתיב (דברים י"ז) למען יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו כל הימים. ירושה היא. ומפני מה משחו את שלמה מפני מחלוקתו כו'. [*דאמר קרא בקרב ישראל בזמן ששלום בישראל הויא המלכות ירושה. כדכתיב הוא ובניו וא"צ משיחה. אבל כי איכא מחלוקת לאו ירושה הוא. ובעי משיחה בתחלה]. [ומ"ש] ויהואחז מפני יהויקים אחיו כו' ובגמ' מקשים מי הוה שמן המשחה. והא יאשיה גנזו. כדכתב הר"ב ברפ"ו דשקלים. ומתרץ באפרסמא דכיא. ותמהני על הרמב"ם שבפ"א מהלכות כלי המקדש פירש להא דיהוא שהיתה בשמן אפרסמון. ודיהואחז לא פי' בו כך:

הפסח והמילה במ"ע. כתב הר"ב אבל כולהו הנך לא תעשה נינהו. לאוי דעריות מפורשין הן. ומגדף מצינו לאו (שמות כ"ב) אלהים לא תקלל. ובעבודה זרה (שם ל"ד) לא תשתחוה לאל אחר. והנותן מזרעו למולך. ומזרעך לא תתן להעביר למולך (ויקרא י"ח). ובעל אוב אל תפנו אל האובות (שם י"ט). והמחלל את השבת לא תעשה בו כל מלאכה (שמות כ'). רש"י. וטמא שאכל את הקדש כו'. כבר כתבתי לאזהרתם במשנה ב' פ"ג דמכות. ע"ש. [*ואף דכתיב בסוף פרשת קדש לי (שם י"ג) ושמרת את החוקה הזאת. ור"ע מוקי ליה בפסח. כדאיתא בסוף עירובין [דף צ"ו] הא מסקינן התם דהשמר דעשה עשה. וכשלמדתי מסכת עירובין. הקשה לי אחד מבני הישיבה אמאי תקשה מדר"ע. הא איכא תרי קראי אחריני דכתיבי בפרשת משכו בענין הפסח ולפרוך מנייהו. ואליבא דכ"ע שנאמר (שם י"ב) ושמרתם את הדבר הזה לחק לך ולבניך וגו' ונאמר (שם) ושמרתם את העבודה הזאת. והשיבותיו דהני תרי קראי אין לפרש לשון דושמרתם דכתיבי בהו שיהיו משמעותן על אזהרה לקיים הדבר ולעשותו. דקרא קמא ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו'. אילו היה ענינו שמירת קיום ועשיית הדבר א"כ יתחייבו פסחי דורות בכל עבודות של פסח מצרים. אף בנתינת דם על המשקוף ומזוזות ושנינו בפ"ט דפסחים משנה ה' שא"צ. ואע"פ שכתבתי שם דבכתוב מפרש הטעם של נתינת דם הזה שהיא משום שלא יתן המשחית שעבר בלילה הוא. מ"מ אילו היה משמעות הכתוב של ושמרתם את הדבר הזה לחק וגו' על קיום ועשיה. היינו מוכרחים לומר שאע"פ שבטל הטעם מ"מ גזירת הכתוב לעשות כן לדורות זכר לשל מצרים. דהא לא כתיב מיעוט בהדיא על נתינת דם הזה. כמ"ש מיעוטי באינך דמחולקים בהם פסח דורות מפסח מצרים. אלא אין ושמרתם הזה אלא שמירה בלב שיזכרו שע"י העבודה הזאת זכו ויצאו ממצרים. ושמירה זו שבלב יהיה לחק וגו'. וקרא תניין ושמרתם את העבודה הזאת. אינו ציווי כלל. אלא מספר והולך נמשך אל והיה כי יאמרו לכם וגו' מה העבודה וגו'. וה"ק קרא והיה כי תבואו אל הארץ ושמרתם וגו'. כלומר שתהיו שומרים ועושים. ואז כי יאמרו לכם וגו'. ודומה לזה כתבו התוס' פ"ק דקדושין דף ט"ו בד"ה כי טוב לו עמך. שאינו אלא ספור דברים בעלמא. ולא דרשינן מיניה מידי. ע"כ. כך נ"ל ברור]:

משנה ב

על אלו חייבים כו' ועל שגגתן חטאת. וטעמא כתבתי במ"ג פרק ב' דהוריות:

ועל שגגתן חטאת. פירש הר"ב כגון הבא על אחת מן העריות כסבור שהיא אשתו והבא על הזכור ועל הבהמה כסבור לבא על אשתו שלא כדרכה. ובא על הזכור או על הבהמה ואח"כ נודע לו דזכר הוא או בהמה היא. והאשה המביאה נמי דסבורה להביא אדם והביאה בהמה. ונדה דסבור טהורה היא. ומגדף כסבור מברך הוא שם בן ב' אותיות וברך שם בן ד' אותיות. דאינו חייב אלא על שם בן ד' אותיות. כדאמרינן בפ"ד מיתות. עבודה זרה כו' מולך כסבור להעביר אדם אחר והעביר את בנו. בעל אוב נתכוין לכשוף אחר. שבת כסבור חול הוא. קדש כסבור בשר חולין הוא. מקדש כסבור בית אחר הוא. חלב כסבור שומן. ודם כסבור טחול. ל"א דם כסבור שדם חגבים או דם דגים הוא. לשון מורי. נותר ופגול כסבור כשר הוא. שוחט בחוץ כסבור בהמת חולין היא. מעלה כסבור *) במות אלו של צבור מותרות ומוקי לה לקרא בבמת יחיד. פסח ויו"כ כסבור ימות החול הן. שמן וקטרת נתכוין לסמנים אחרים ונמצאו שהם הסמנים הכתובים. רש"י. ומ"ש הר"ב האומר אין שבת בתורה כו'. כגון תנוק שנשבה לבין הגוים. ולא שמע מעולם שיש שבת. דאילו שמע ועכשיו שכחו. חייב. כמ"ש הר"ב ברפ"ז דשבת וז"ל. כל השוכח עיקר שבת כו' חייב חטאת אחת כסבור אין שבת בתורה. ואע"ג דמעיקרא שמע ועכשיו שכחו. ע"כ. וכלומר אע"ג דמעיקרא שמע דאל"ה פטור לגמרי. והרמב"ם בפ"ב מה' שגגות פסק דאפילו לא שמע מעולם נמי חייב:

מפני שהוא בעולה ויורד. פירש הר"ב ואין אשם תלוי בא. אלא על דבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת קבועה. והטעם פירשתי במ"ד פ"ב דהוריות:

וחכמים אומרים אף המגדף. אדרבי מאיר מהדרי דאמר חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו וקאמרי דאף המגדף נמי. ולא ידעתי מאי קשיא ליה לרש"י דבגמרא דף ז'. אדמפרשינן למתני' דרבנן מהדרי אידעוני. דלא תנן לה. לפי שאין בו מעשה [כדתנן בפ"ז דסנהדרין מ"ז ופי' שם רש"י דהכנסת העצם ידעוני. אינו מדבר בשעת מעשה. אלא לאחר המעשה שהוא בפיו מדבר העצם מאליו אבל בעל אוב צריך להקיש בזרועותיו והקשת זרועותיו חשיב ליה מעשה] וקאמרי מגדף נמי לית ביה מעשה. כתב תימה לי. ולרבי יוחנן דאמר לעיל הואיל ושניהם בלאו אחד נאמרו [כלומר ולא משום שאין בו מעשה]. מאי אף דקתני מתני' ע"כ. ואלא מיהת מתני' דלעיל דתני מגדף לחייבו בחטאת ר"ע היא דלא בעי מעשה. ומה"ט לא אמר ר"י דלא תנן ידעוני משום שאין בו מעשה כדאמר ר"ל. דמתני' ר"ע היא ולא בעי מעשה כדאיתא בגמרא דלעיל. וראיתי להרמב"ם בפ"א מהלכות שגגות דלא קא חשיב למגדף במחוייבי חטאות. וקא חשיב לידעוני כשהוא במעשה. וכן עוד לו ברפ"ו מהלכות עבודה זרה שמחייב לידעוני בחטאת. ומפרש עלה כיצד מעשה הידעוני מניח עצם עוף ששמו ידוע בפיו ומקטיר ועושה מעשים אחרים עד שיפול כנכפה וידבר בפיו וכו'. ובמגדף שם בפ"ב לא הזכיר שיהא חייב חטאת. ובפרק ט"ו מהלכות סנהדרין דקא חשיב לכל הנסקלים לא התנה בידעוני שיהא במעשה. כמו המגדף שנסקל בלא מעשה. והיינו דבפרק ד' מיתות לענין סקילה תנן לידעוני. שהוא המדבר כו' ובלא מעשה:

משנה ג

יש מביאות כו'. התחיל לפרש קרבן חטאת שלא ע"י חטא:

המפלת כמין בהמה חיה ועוף כו'. מתני' מתפרשת יפה בדברי הר"ב בפ"ג דנדה מ"ד. ששם היא שנויה לענין טומאת לידה. ומה שראוי להוסיף בה הנני יוסיף שמה שכל הטמאה לידה הרי זו מביאה קרבן וחטאתה נאכלת. כמ"ש הרמב"ם בפ"א מהלכות מחוסרי כפרה:

סנדל. מ"ש הר"ב ורבותי פירשו שהיא חתיכת בשר כו'. לא דק. דדתנאי נינהו לשני הפירושים הללו בברייתא פ"ג דנדה דף כ"ה. ואולי [משום] דהתם נקט תנא בלישניה. לשון של שור קאמר דרבותי פירשוהו יותר. דהיינו שעשוי בצורת סנדל. ומ"מ היינו כלשון של שור. וכ"כ בהדיא בפירוש מ"ד פ"ג דנדה. וכן נמי מ"ש בפי' הראשון. כך מצאתי. לא קאי אלא על מ"ש ולשון סנדל וכו':

משנה ד

המפלת ואין ידוע. שנויה בסיפא דמתניתין ו' פ"ג דנדה וע"ש:

אמר רבי יוסי אימתי כו'. אבל בזמן שהיו שתיהם עומדות כו'. כתב הר"ב דדוקא חטאת שבא על חטא כו'. דהכי שמעינן ליה לרבי יוסי במ"ה פ"ה. וכן הלכה. וכן נמי באשם תלוי שם במ"ה פ"ה. לפי שבא במקום חטאת:

משנה ה

המפלת שפיר מלא מים. שנויה בפ"ג דנדה מ"ג וע"ש בסיפא:

המפלת כמין דגים כו'. דהא דתנן במ"ג פ"ג דנדה אם יש עמהם דם טמאה לאו משום לידה אלא משום נדה. וכמו שכתבתי שם בריש הפרק. ומש"ה העתיקם הרמב"ם בפ"ה מהא"ב. ולא בפרק עשירי ששם כל ספיקי לידה:

המפלת יום ארבעים כו'. שנויה בפ"ג דנדה בסופו. וע"ש:

ויוצא דופן כו'. שנויה ברפ"ה דנדה. וע"ש:

משנה ו

המפלת אור לשמונים ואחד. פי' הר"ב שילדה נקבה וליל פ"א וכו' הפילה. ולישנא מעליא הוא דנקט אור וכדפי' הר"ב בריש פסחים. והא דלא תנן המפלת אור למ"א כשילדה זכר. מפורש בפירוש הר"ב במשנה ד' פ"ב. ועמ"ש שם:

ב"ש פוטרין מן הקרבן. פירש הר"ב מלידה שניה. אע"ג דלאחר מלאת הוא דחייב בקרבן שני כמ"ש בפי' הר"ב במתני' דלקמן ועמ"ש שם:

הדמים אינם מוכיחים. כתב הר"ב שהרי המפלת תוך מלאת. דמה טמא מפני הלידה לפי שהוא דם לידה לא דם טוהר. הרמב"ם:

משנה ז

והשאר עליה חובה. כתב הר"ב דתניא יכול תביא על הלידה כו'. ת"ל זאת משמע על לידה אחת תביא דהיינו על כל אחת ואחת. רש"י פ"ב דף ט'. ודאינה מביאה על כל לידה ולידה דתוך מלאת. עיין בפי' הר"ב פ"ב משנה ד':

אמר רשב"ג. עיין במשנה י"ז פ"ק דאבות בהודעת מי הוא:

המעון הזה. פי' הר"ב שבועה היא. ועמ"ש בזה משנה ט' פ"ב דכתובות:

בדינרין. דינרין של כסף. דינרי של זהב. כ"פ בערוך:

משנה כריתות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב