משנה כלים כ ב

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כ · משנה ב | >>

חמת חלילין, טהורה מן המדרס.

עריבת פיסונות, בית שמאי אומרים, מדרס.

ובית הלל אומרים, טמא מת.

עריבה משני לוג ועד תשעה קבין שנסדקה, טמאה מדרס.

הניחה בגשמים ונתפחה, טמאה טמא מת.

בקדים ונסדקה, מקבלת מדרסז.

זה חומר בשיירי כלי עץ מבתחילתן.

וחומר בשיירי כלי נצרים מבתחילתן, שמתחילתן אינם מקבלים טומאה עד שיתחסמו.

נתחסמו, אף על פי שנשרו שפתותיהן, כל שהן טמאין.

חֵמֶת חֲלִילִין,

טְהוֹרָה מִן הַמִּדְרָס.
עֲרֵבַת פִּיסוֹנוֹת,
בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים, מִדְרָס;
וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים, טְמֵא מֵת.
עֲרֵבָה
מִשְּׁנֵי לֹג וְעַד תִּשְׁעָה קַבִּין
שֶׁנִּסְדְּקָה,
טְמֵאָה מִדְרָס.
הִנִּיחָהּ בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפְּחָה,
טְמֵאָה טְמֵא מֵת.
בַּקָּדִים וְנִסְדְּקָה,
מְקַבֶּלֶת מִדְרָס.
זֶה חֹמֶר בִּשְׁיָרֵי כְּלֵי עֵץ מִבִּתְחִלָּתָן.
וְחֹמֶר בִּשְׁיָרֵי כְּלֵי נְצָרִים מִבִּתְחִלָּתָן,
שֶׁמִּתְּחִלָּתָן אֵינָם מְקַבְּלִים טֻמְאָה,
עַד שֶׁיִּתְּחַסְּמוּ.
נִתְחַסְּמוּ,
אַף עַל פִּי שֶׁנָּשְׁרוּ שִׂפְתוֹתֵיהֶן,
כָּל שֶׁהֵן, טְמֵאִין:

חמת חלילין - טהורה מן המדרס.

עריבת פיסונות -
בית שמאי אומרין: מדרס.
ובית הלל אומרין: טמא מת.
עריבה, משני לוג ועד תשעת קבין -
שנסדקה - טמאה מדרס.
הניחה בגשמים, ונתפחה - טמאה טמא מת.
בקדים, ונסדקה - מקבלת מדרס.
זה חומר בשירי כלי עץ מבתחילתן,
וחומר בכלי נסרים מבתחילתן -
שתחילתן - אינן מקבלין טומאה עד שיתחסמו,
נתחסמו, אף על פי שנשרו שפתותיהן כל שהן - טמאין.

חמת חלילין - הוא נוד המזמרים. ואין ראוי לישב עליו ולזה לא יטמא במדרס הזב, כמו שהשרשנו פעמים.

עריבת הפיסונות - היא עריבת הבנאים ילושו בו הגיניסין.

בית שמאי אומרים, שכבר נעשה לקבל, ויכוננוהו לישיבה אם כן הוא ראוי למשכב ולזה יטמא במדרס הזב. ובית הלל אומרים, שאינו ראוי לישיבה אם כן לא יטמא במדרס הזב, ואמנם יטמא בטומאת מת להיותו כלי מעשה, ויחזור אב הטומאה במת לפי מה שהשרשנו בפתיחה.

עוד חזר אל הבדל אחר ואמר, שהעריבה רוצה לומר עריבת העץ, כאשר היתה מחזקת משני לוגין עד תשעה קבין, והן שלושים וששה לוגים, ואחר ניקבה, הנה היא אז אינה ראויה ללוש בה, וראויה לכפותה ולישב עליה ולזה טמאה במדרס שהיא ראויה למשכב לבד, ולא תטמא במת מפני שהיא כבר נפסדה מדין הכלים.

ואם עזבוה במים עד שנסתם הנקב כמו שיקרה לקצת מיני העצים שיתפחו במים, הנה כבר שבה כלי ותטמא אז טומאת מת, ולא תטמא אז במשכב הזב לפי שהיא אז עריבת הלישה ולא תעשה עריבת הלישה לישב עליה ולא תהיה משכב. והוא אמרם בתלמוד "אומרים במדרס, עמוד ונעשה מלאכתנו", כלומר כי כאשר ישב הזב על כלי לא יעשה לישיבה אלא לשימוש אחר, עד שנאמר לו קום מזאת העריבה ונלוש בה, הנה היא לא תחזור משכב, אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב אשר הן ראשון לא אב.

ושמור אלו העניינים, ואני אבאר זה השורש בהלכה של אחר זה.

עוד אמר שאם שם זאת העריבה במקום שנושב רוח מזרחית, ואבד אותה ופתח הסדיקה חזרה כמו שהיתה, שתטמא במדרס הזב ולא תטמא במת לפנים אשר זכרנו.

והשמיענו זאת ההלכה, כי כאשר נסתם הסדק במים כאשר נתפח העץ נחשבהו סתום וישוב כלי קבול. וכאשר הסכימו בזה השורש אשר זכרנו, והוא שכלי עץ המקבלין כאשר היו שלימים ויוכשרו למה שנעשו לו לא יטמאו משום משכב, והנה כאשר נשברו וחזרו שלא הוכשרו למה שנעשו לו ויטהרו מטומאת מת, וחזרו אז ראוין למשכב יטמאו במדרס הזב, אמר על זה השורש זה חומר בשירי כלי עץ מבתחילתן. והביא במשל אלו העניינים כלי נסרים, לפי שבתחילת עשייתן לא יקבלו טומאה עד שתשלם שפת הכלי, ובסופן כאשר נשרו שפתותיהן אף על פי שלא נשאר מהן אלא שיעור מועט הנה הן יקבלו טומאה, והוא אומרו כל שהן, הנה גם זה חמור בסופו מבתחילתו.

וכלי נסרים - הן הכלים אשר יעשו מהקנים הדקים, כמו הסלים וכיוצא בהן.

וכבר קדם לך בפרק ששה עשר שסלים של עץ משיחסם ואז יקבלו טומאה, וביארנו שם שעניין יחסם עשיית שפת הכלים העגולה בפי הכלי.

ופירוש נשרו - נבלו ונפלו:

חמת חלילין. חמת מלא רוח ומשימים החלילים תוך החמת והרוח יוצא דרך הנקבים ומוציאים החלילים קול כשנופח בפיו:

טהורה מן המדרס. דלא חזיא לשכיבה דכיון שאינה מליאה מתגלגלת:

פיסונות. פי' גאון עריבה שמביאין בה אבנים קטנות לתת בין הנדבכין ולישנא דרבנן פיסי כדאמר פרק ארבע מיתות (דף סד.) גבי מרקוליס שקל פיסא שדא ביה:

ב"ש אומרים מטמא מדרס. קסברי שכיבה משמשת עם מלאכתה וב"ה אומרים אינה משמשת:

שנסדקה. אבל אם לא נסדקה אינה טמאה מדרס שאומר לו עמוד ונעשה מלאכתנו אבל כשנסדקה שמוציאה משקים משמשת ישיבה עם מלאכתה כדתניא לעיל בת"כ ופחותה מב' לוגין או יתירה מתשעה קבין אינה טמאה מדרס אפילו נסדקה:

ונתפחה. מחמת גשמים נתנפח הסדק ונסתם:

בקדים. ברוח קדים:

ונצרקה. כמו נצמקה וכיון שנצרקה נסדקה:

זה חומר בשירי כלי עץ. דמתחלתם אינם טמאים וכשנסדקו טמאים מדרס:

עד שיתחסמו. לעיל פי"ו כלים של עץ משיחסום ויקנב: תניא בתוספ' [פי"א דב"מ] עריבה שהיא פחותה מב' לוגין הרי היא כקערה ושיעורה בזיתים ומשני לוגין עד תשעה קבין אפילו זבין וזבות נדות ויולדות יושבות ושוכבות בתוכה טהורה נסדקה ואינה מעמדת את המים כדי להדיח אחת מהרגלים הרי היא כטמא מת ומקבלת טומאת מדרס דברי ר' יוסי בר' יהודה רבי אומר כשיחשוב עליה רבי יוסי אומר מטמאת ומטהרת אפילו י' פעמים ביום כיצד הניחה בגשמים ונתפחה טהורה בקדים ונצמקה טמאה מיטהרת ומיטמאת אפילו י' פעמים ביום. נפחתה במוציא זיתים ורימונים טהורה מכלל הטומאה. חישב עליה רבי מטמא וחכמים מטהרין ואומרין עד שיעשה בה מעשהו. יתר על כן שנסדקה אפילו זבין וזבות נדות ויולדות יושבות ושוכבות טהורה. נפחתה במוציא רימון טהורה מכלל טומאה. חישב עליה ר"ע מטמא וחכמים מטהרין עד שיקצע אמר רבי יוסי מעשה שהביאו מכפר עריס לפני רשב"ג יותר מששים עריבות והיה משער גדולה לסאה סאה והקטנה לשני לוגין וקרובים דברים של סאה סאה. המחזקת ט' קבין. (שיעורה בזיתים) עריבת הפיסונות שמשני לוגין ועד ט' קבין ב"ש אומרים מדרס וב"ה אומרים טמא מדרס. החמת בית שמאי אומרים מליאה ועומדת וב"ה אומרים מליאה וצרורה ר' יהודה אומר חילוף הן הדברים. פירוש שיעורה בזיתים דאם נקבה במוציא זיתים טהורה. ומשני לוגין עד ט' משום נסדקה נקט האי שיעורא. טהורה מדין מדרס כדפרישית דאומרים עמוד ונעשה מלאכתנו. אינה מעמדת המים ממהרות המים לצאת ואין שהות אפילו להדיח רגלו אחת. והא דנקט לשון נקבה משום דסתם לישה בנשים ועריבה עשויה ללוש בה את העיסה חוזרני לומר דאינה עשויה דבפ"ב דמס' ידים קרי לה עריבת הרגלים. הרי היא טמאה הרי היא ראויה להטמאות בטומאת מת ובטומאת מדרס ומתני' דלא בעי חישב כרבי יוסי ברבי יהודה. יתר על כן מתשעה קבין. וקרובים דברים של סאה סאה והא דלא קאמר שני סאין אלא סאה וחצי סאה דהיינו ט' קבין. מליאה ועומדת טמאה. אע"פ שאינה צרורה וסתם דמליאה למעוטי דחלילים וב"ה בעו צרורה משום דמליאה (צ"ל כשאינה) כשאר צרורה אינה עומדת יפה. חילוף הן הדברים ב"ש בעו מליאה וצרורה ובה"א מליאה אף על פי שאינה צרורה וסתם מתני' בעדיות כרבי יהודה דתנן (פ"ה) החמת בש"א צרורה ועומדת ובה"א אע"פ שאינה עומדת: עוד תניא בתוספתא לעיל (פ"ט) כליבה של חייטין טמאה טמא מת פירש ממנה אבר אחד טמאה ושני איברים טהורה. עריסה של בנות הרי זו טמאה טמא מת היתה משמשת ישיבה ושכיבה הרי זו טמאה מדרס מטה שמוכרין עליה את הכלים הרי זו טמאה טמא מת היתה משמשת ישיבה ושכיבה הרי זו טמאה מדרס. מטה שנפחתה מעיין שלה ואין חבלים מחוברים לה ונשתייר בה כדי ישיבה ושכיבה הרי אלו טמאים מדרס. היו דבלולין יוצאין ממנה הרי אלו טמאים מפני שהם מחזירים. פי' מעיין חבלים שלה של סירוג. הדבלולים כשנפחת מקצת הסירוג יוצאין מן הסירוג ראשי חבלים:

חמת חלילין - חמת מלא רוח ומשימין החלילים בפי החמת והרוח יוצא דרך הנקבים ומוציא מן החלילים קול של שיר ב:

טהורה מן המדרס - דלא חזיא לשכיבה ג:

עריבת פיסונות - עריבה שמביאין בה אבנים קטנות ורגבי אדמה כדי לתת בנדבכים של בנין. ופיסונות לשון שקל פיסא שדא ביה דאמרינן בגמרא בסנהדרין גבי מרקוליס:

בית שמאי אומרים מדרס - קסברי, משמשת שכיבה עם מלאכתה. ובית הלל סברי אינה משמשת:

שנסדקה טמאה מדרס - ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרס, דאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשנסדקה ומוציאה משקין ד, אינה ראויה אלא לשכיבה ה. ופחותה מב' לוגים ו, או יתירה מתשעה קבין, אינה טמאה מדרס ואפילו נסדקה:

ונתפחה - מחמת גשמים מתנפח העץ ונסתם הסדק:

טמאה טומאת מת - כמו שהיתה בתחלה קודם שנסדקה, מפני שיש לה בית קיבול. ואינה טמאה מדרס, דאינה מיוחדת לשכב עליה, הואיל ומשתמשין בה בלישה:

בקדים ונסדקה - לאחר שנתפח העץ ונסתם הסדק, הניחה ברוח קדים ונסדקה:

טמאה מדרס - דחזרה להיות ראויה לשכיבה ולא ללוש בה:

זה חומר בשיירי כלי עץ - דתחלתן אין טמאין מדרס, וכשנסדקו טמאים מדרס:

כלי נצרים - סלים עשויין מנצרים של ערבה וכיוצא בהן:

עד שיתחסמו - שתגמר שפתן העליונה:

אע"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן - שנפלו שפתותיהן ולא נשאר בשפתותיהן אלא כל שהן, טמא:

חמת חלילין. פי' הר"ב חמת מלא רוח כו' ומוציא כו' קול של שיר. כשנופח בפיו. הר"ש. [ובארץ רוסיא שכיחי הרבה זאקווייף בל"א]:

טהורה מן המדרס. פירש הר"ב דלא חזיא לשכיבה. דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר"ש:

עריבת פיסונות. של עץ. הרמב"ם פרק כ"ו מה"כ:

פיסונות. פי' הר"ב לשון שקל פיס' דאמרינן בגמרא בסנהדרין. פ' ארבע מיתות דף סד:

עריבה. שלשין בה את הבצק. הרמב"ם שם:

שנסדקה. לשון הר"ב ומוציאה משקין. וכ"כ הר"ש. ובמשנה דלקמן העתיק ת"כ דתניא שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. וכן העתיק הרמב"ם בחבורו שם. ולשון התוספתא מהרגלים. ועיין בפי' הר"ב רפ"ד דידים:

טמאה מדרס. כתב הר"ב שאינה ראויה אלא לשכיבה שכופתה על פיה כמ"ש הרמב"ם וכדתני כפה סאה וישב עליה שכתב הר"ב בסוף משנה דלקמן. ומ"ש הר"ב ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרם כו' אבל אם נגע בה גופו יהיה דינה דין כלים שנגע בהן הזב. אשר הן ראשון ולא אב. הרמב"ם. [*ומ"ש הר"ב ופחותה מב' לוגים וכו'. טעמא כתב הר"ש בשם התוספתא שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד]:

מקבלת מדרס. בכולי דוכתי תני טמאה מדרס ולא ידענא אמאי משני הכא למתני מקבלת מדרס:

שיתחסמו. עיין מ"ש במשנה ב פט"ז:

(ב) (על הברטנורא) כשנופח בפיו. הר"ש:

(ג) (על הברטנורא) דכיון שאינה מלאה מתגלגלת. הר"ש:

(ד) (על הברטנורא) ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת. תורת כהנים:

(ה) (על הברטנורא) כשכפאה על פיה. וכדתניא, כפה סאה וישב עליה:

(ו) (על הברטנורא) שהרי היא כקערה ושיעורה בזיתים. וביתר מט' קבין לקמן במשנה ד':

(ז) (על המשנה) מקבלת כו'. לא ידענא אמאי משני הכא מבכל דוכתי דתני טמאה מדרס:

חמת חלילין:    פי' בערוך נוד קטן שעושין הרועין לזמר בו ולקבץ הבהמות וכן עושין אותו לוקחין עור הגדי וקושרין כל נקביו לבד משתי ידיו ובנקב אחד קושרין שפופרת של קנה ובאותו קנה מניח פיו ונופחו ויוצא הקול מן הקרנות כמשתי שופרות ויש נקבים קטנים בצדי הקרנות ומחליף אצבעותיו על הנקבים ומזמר בהן ע"כ. ונראה דגרסי' חֵמַת החי"ת בציר"י והמ"ם בפת"ח שהוא סמוך כמו וחמת מים:

טהורה מן המדרס:    דלא חדא לשכיבה שהרוח יוצא והיא מתקפלת:

עריבת פיסונות:    של עץ ובלשון שני פי' בערוך עריבה שעושין בה הבנאים הטיט:

עריבה משני לוג וכו':    בפ' בתרא דמסכת ידים קרי לה עריבת הרגלים ומתני' דקתני דמטמא מדרס דלא כר' עקיבא דפליג התם וקאמר דאין שם מדרס עליה ואפשר לומר דשיערו חכמים דיותר מט' קבין אינה טמאה מדרס משום דעד ט' קבין הוא שיעור כלי הראוי לבעל קרי החולה או שמא כך הלכה למשה מסיני:

בקדים ונצרקה:    כמו ונצמקה וכיון שנצרקה נסדקה כן מצאתי בקצת פירושים להר' שמשון ז"ל:

וחומר בשירי כלי נצרים:    מצאתי שמחק הרב בצלאל אשכנזי ז"ל מלת בשירי והכן משמע למי שיעמיק:

עד שיתחסמו:    כדתנן לעיל פט"ז הסלין של עץ משיחסים ויקנב:

יכין

חמת חלילין:    זאקפייפע והוא עשוי כעין מפוח שמחוברין בו כמה חלילים. יש שנקביהן צרים ועי"ז קולן דק. ויש שנקביהן רחבים. ועי"ז קולן עב וגס. וכשדוחקין על המפוח במקומות ידועות. אז מנגן מאליו ע"י הרוח היוצא מהמפוח דרך החלילים. וכבר יש אצלינו כלי קטן דומה לזה. לשחוק הקטנים ונקרא האמניקא בל"א:

טהורה מן המדרס:    דהרי ע"י ישיבת הזב אין יכולים למלאות רוח בהמפוח. ואומרים להיושב עליו עמוד ונמ"ל:

עריבת פיסונות:    הוא עריבת עץ העשוי לשום בתוכה אבנים וצרורות הנצרכים להביא לבנין:

בית שמאי אומרים מדרס:    מדחזי בדוחק לישב בתוכה בשעה שמביא בתוכה האבנים להבנין:

וב"ה אומרים טמא מת:    דמדחזי לישיבה רק בדוחק. מדחושש שלא ילכלך בגדיו בהפיסונות שבתוכה. להכי אמק"ט מדרס. רק מק"ט מת. א"נ דה"ט. מדלא חזי לישיבה רק למוליכי פיסונות שאין חוששין ללכלוך בגדיהן. ומדלא חזי לרוב בנ"א אינו מקב"ט מדרס. [ואע"ג דלקמן [פכ"ג מ"ד] בכסא של כלה. ומשבר של חיה. אע"ג דאינן מיוחדין לכל אדם. קיי"ל דמטמא מדרס. ודלא כר' יוסי. וכ"כ ישיבת הסתת [פכ"ב מ"ח] ומדוכה המדית [פכ"ג מ"ב] שמיוחדין רק לבעלי מלאכתן. ואפ"ה מק"ט מדרס. י"ל הנך כולהו חזיין לכל אדם רק שאין אדם אחר רגיל לישב שם. אבל עריבת פסיונות מלכלוכו לא חזי לכל אדם. רק למי שהוא בלא זה מלוכלך וגדולה מזו מצאנו בכסא של כלה שנטלו חפויו [פכ"ב מ"ד] אע"ג דחזי לישיבה לרוב בנ"א כיון דלא חזי לכלה שעשוי לה אמק"ט מדרס]:

עריבה:    שעיקר תשמישה לרחוץ בתוכה הרגלים [כרפ"ד דידיה] ומשמשין בה ג"כ ללישה. אבל רק ארעי. משום שהיא טרחה מרובה לנקה אותה בכל פעם יפה יפה אחר רחיצת רגליו קודם לישה. לכן אינו לש בה רק בדוחק גדול. ומיירי שמחזקת משני וכו':

מב' לוג ועד תשעה קבין:    דבמחזקת פחות מב' לוגין. הרי היא ככל כלי הבית. דלא סגי להן שיתטהרו ע"י סדק כל שהוא. דהרי שיעור שלו בנקיבה צריך כמוציא רמון [כרפי"ז] ובמחזיק יותר מט' קבין. הרי לא חזי כל כך לישיבה. ואין המחשבה ליחדה לישיבה מועלת לה. עד שיעשה בה מעשה לישיבה [כלקמן מ"ד]:

שנסרקה:    והסדק גדול כל כך שבתוך הזמן שיצטרך להדיח בה רגל א'. יזובו כל המים שבתוכה דרך הסדק. דאל"כ הרי גם כשנסדקה חזיא לרחיצת הרגלים כבתחלה. שהרי יכול לרחוץ בה רגליו זה אחר זה:

טמאה מדרס:    דמדלא חזיא לרחיצת רגליו. מסתמא עומדת לישיבה. ואע"ג דעכ"פ חזיא עדיין ללישה. וא"כ עדיין יאמרו להיושב עליה עמוד ונמ"ל ללוש בתוכה. י"ל כיון דגם מתחלה כשעדיין היתה שלימה לא השתמשו בה ללישה רק בדרך ארעי וכמש"ל. וכ"ש השתא שנסדקה. שע"י הסדק שבה לא חזיא ללישה רק בדוחק לפיכך אין התשמיש ארעי של הלישה חשוב כל כך שיאמרו עבורה אל היושב עמוד ונמ"ל. א"נ נ"ל כיון דע"י הסדק שבה אין לשין בתוכה רק לעתים רחוקים כשאין לו עריבה אחרת ללוש בתוכה דמי למרצופין בריש פרקן. דברוב פעמים חזיא שפיר לישיבה. ואין אומרים להיושב ע"ג עמוד ונמ"ל:

הניחה בגשמים ונתפחה:    ועי"ז נסתם הסדק:

טמאה טמא מת:    דהרי השתא ראוייה שוב לרחיצת רגלי' כבתחילה. לפיכך נתבטל שוב השתא ממנה טומאת מדרס. מדא"ל השתא עמוד ונמ"ל:

בקדים ונסדקה מקבלת מדרס:    אם מהשתא ישב עליה הזב נטמא מדרס:

זה חומר בשירי כלי עץ מבתחלתן:    דהרי בתחלה אמק"ט מדרס. וכשנסדקה עד שאינו יכול לרחוץ בה אפי' רגל א' מק"ט מדרס:

וחומר בשירי כלי נצרים:    הן סלים הנעשים מערבי נחל. וחזרו ונתקלקלו:

מבתחלתן שמתחלתן אינם מקבלים טומאה עד שיתחסמו:    נ"ל דמלת חסום לשון חיזוק הוא. וכדאמרינן [ביצה ל"ד א'] רעפים צריך שיתחסמו. והיינו שיתחזקו. ור"ל הכא שאין כלי נצרים מק"ט. עד שיתחזקו יחד ערבות הסל:

נתחסמו אע"פ שנשרו שפתותיהן:    ר"ל אפי' נשר כל השפה ושעמה. ולא נשאר מהסל רק ב"ק קטן:

כל שהן טמאין:    ר"ל נשארו בטומאתן ומק"ט גם להבא. וה"ה כל כלי שנפחת ממנה למעלה כל השפה סביב. ונשאר רק קצת בית קיבול הרי הוא בטומאתו [כפי"ז מ"ד]:

בועז

פירושים נוספים