ברטנורא על כלים כ

משנה כלים, פרק כ':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

הכרים - עשויין למלאותן צמר או נוצה, ואדם נותנן תחת מראשותיו:

והכסתות - כמו כרים הן, אלא שהן ארוכים וגדולים וכל גופו של אדם שוכב עליהן:

מרצופין - כמין שקים של עור גדולים שנותנים בהן סחורות שמוליכין בספינות:

הרי אלו טמאים מדרס - דכל הני עבידי נמי לשכיבה :

קלוסטור - כמין סל וכפיפה שתולין בפי הבהמה, ונותנים בה מספוא ושעורים והבהמה אוכלת כשהיא מהלכת:

תורמל - כיס גדול של עור שהרועה נותן שם כל חפציו:

כריתית - שק של עור קטן:

רבצל - חמת קטן של עור שמשימים בו בשמים:

מזודה - כלי שנותנים בו צידה לדרך. תרגום צידה זוודין:

הרי אלו טמאים מדרס - כל אלו השנויים במשנה, אם יש בכולן השיעור המפורש בהן או יותר, מטמאין מדרס, דמשמשין שכיבה עם מלאכתן. אבל בפחות מכשיעור המפורש בהן לא:

נפחתו טהורין - שכל אלו עשויין לקבל, שהקיבול ההוא מכינם ומזמינם להיות ראויין למשכב ומושב, וכשנפחת בטל העיקר שהוא הקיבול שבעבורו היה קרוי כלי, ובטלה הטפלה. שהיא טומאת מדרס:

(ב)

חמת חלילין - חמת מלא רוח ומשימין החלילים בפי החמת והרוח יוצא דרך הנקבים ומוציא מן החלילים קול של שיר :

טהורה מן המדרס - דלא חזיא לשכיבה :

עריבת פיסונות - עריבה שמביאין בה אבנים קטנות ורגבי אדמה כדי לתת בנדבכים של בנין. ופיסונות לשון שקל פיסא שדא ביה דאמרינן בגמרא בסנהדרין גבי מרקוליס:

בית שמאי אומרים מדרס - קסברי, משמשת שכיבה עם מלאכתה. ובית הלל סברי אינה משמשת:

שנסדקה טמאה מדרס - ואם לא נסדקה אינה טמאה מדרס, דאומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו. אבל כשנסדקה ומוציאה משקין , אינה ראויה אלא לשכיבה . ופחותה מב' לוגים , או יתירה מתשעה קבין, אינה טמאה מדרס ואפילו נסדקה:

ונתפחה - מחמת גשמים מתנפח העץ ונסתם הסדק:

טמאה טומאת מת - כמו שהיתה בתחלה קודם שנסדקה, מפני שיש לה בית קיבול. ואינה טמאה מדרס, דאינה מיוחדת לשכב עליה, הואיל ומשתמשין בה בלישה:

בקדים ונסדקה - לאחר שנתפח העץ ונסתם הסדק, הניחה ברוח קדים ונסדקה:

טמאה מדרס - דחזרה להיות ראויה לשכיבה ולא ללוש בה:

זה חומר בשיירי כלי עץ - דתחלתן אין טמאין מדרס, וכשנסדקו טמאים מדרס:

כלי נצרים - סלים עשויין מנצרים של ערבה וכיוצא בהן:

עד שיתחסמו - שתגמר שפתן העליונה:

אע"פ שנשרו שפתותיהן כל שהן - שנפלו שפתותיהן ולא נשאר בשפתותיהן אלא כל שהן, טמא:

(ג)

מקל - של עץ בעלמא שעשאו בית יד לקרדום לפי שעה, שלא קבעו בתוכו:

חיבור לטומאה בשעת מלאכה - דאע"ג דבאפי נפשיה פשוטי כלי עץ לא מקבלי טומאה, הכא בית יד הוא, וידות נתרבו לכל תורת טומאת הכלי או האוכל, ואם נטמא הקרדום נטמא הבית יד, וכן אם נגעה טומאה בבית יד נטמא הוא ונטמא הקרדום עמו. ודוקא בשעת מלאכה הוי חבור לטומאה, שלא בשעת מלאכה לא, דשלא בשעת מלאכה אדם עשוי לזרקו לבין העצים:

דיוסטר - כלי המשמש לשני צדדים. דיו, שנים. סטר, צד. כדמתרגמינן לסטר חד. והוא מקל שיש בו שני נקבים אחד מלמטה ואחד מלמעלה, ושתי יתדות תחובות בהן אחת ממזרח למערב ואחת מצפון לדרום, והנשים מסיכות בו את המטוה שבפלך, וקורין לו נספ"א בלע"ז. ופעמים שעושין אותן ידות מברזל ומקבלין טומאה:

קבעו בכלונס - קבע הדיוסטר דהיינו המקל עם שתי יתדותיו בכלונס, דהיינו עץ ארוך וגדול התקוע בארץ:

טמא - הדיוסטר מכאן ואילך, אם נגעה בו טומאה, דהוי המקל חיבור ליתדות בין בשעת מלאכה בין שלא בשעת מלאכה, כיון שנקבע, שאין אדם עשוי לזרקו לבין העצים, אבל הכלונס עצמו אינו חיבור לו, שאם נגעה טומאה בכלונס לא נטמא הדיוסטר:

עשה בו הדיוסטר - שקבע שתי היתדות בגופו של כלונס:

אין טמא - מן הכלונס אלא מה שהוא לצורך היתדות להסך את המטוה, והשאר בין מלמעלה בין מלמטה טהור, שהכלונס ארוך הוא וגדול:

כסא - שהוא עשוי, וקבעו בכלונס, הכסא טמא מדרס, ואין הכלונס חיבור לו להיות מיטמא מדרס כמותו:

עשה בו כסא - מן הכלונס עצמו עשה כסא:

אין טמא אלא מקומו - דהיינו צורך הישיבה. ושאר הכלונס טהור:

קבע הכסא בקורת בית הבד - שעוצרים בה השמן מן הזיתים. הכסא טמא מדרס, והקורה אינה חיבור וטהורה. ואם מעץ הקורה עצמה הכסא עשוי בראשה האחד, אף הכסא טהור, דאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו. ותניא בתורת כהנים, אשר ישב עליו יטמא, יכול אפילו ישב על האבן ועל הקורה, תלמוד לומר, כלי, ולא אבן ולא קורה. אוציא את אלו, ולא אוציא כלי אבנים כלי גללים כלי אדמה, תלמוד לומר הכלי, כלי המיוחד לקבל טומאה, וכלים הללו אין מקבלים טומאה לעולם. אין לי אלא כסא וספסל וקתדרא המיוחדים לישיבה, מנין תיבת הבלנים, תיבה שפתחה מצדה, עריבה משני לוג עד תשעה קבין שנסדקה ואינו יכול לרחוץ בה רגלו אחת, תלמוד לומר וכל הכלי, ריבה. יכול אפילו כפה סאה וישב עליה, תרקב וישב עליו, תלמוד לומר אשר ישב, המיוחד לישיבה , לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתנו:

(ד)

עד שיקצע - שיחתכנה ויתקננה לישיבה. והלכה כחכמים:

אע"פ שקבעה בכותל טמאה - טומאת מת או שרץ. ולא בטלה מתורת כלי ולא אמרינן כלי המחובר לקרקע כקרקע דמי אלא כשהיה מחובר לקרקע מתחלתו, או שנעשה כדי לשמש את הקרקע:

(ה)

כופת - כלי המיוחד לישיבה, ושל תמרה הוא:

שקבעו בנדבך - בשורת הבנין:

בנה עליו ולא קבעו - כדרך שהאומנים עושים שבונים כיפה על גבי נסרים ואח"כ מסירים אותם:

ממא - אם ישב הזב על הבנין שעליו, נטמא הכופת שתחת הבנין, שהזב מטמא את המשכב ואת המושב שתחת אבן מסמא. וכן כשקבעו ולא בנה עליו וישב הזב עליו כשהוא קבוע, טמא, דלא נתבטל בהכי. אבל כשקבעו ובנה עליו, בטל לגבי כותל וככותל דמי:

מפץ - כמין מחצלת עשויה מקנים או מגמי:

על גבי הקורות - של עליה:

מעזיבה - טיט וצרורות של אבנים שנותנים על גבי התקרה. וכל כמה שלא קבע המפץ בקורות וישב הזב על המעזיבה, נטמא המפץ שתחתיה ולא בטל מתורת כלי, דאי בעי שקיל ליה. וכן אם קבעו ולא נתן עליו מעזיבה וישב הזב עליו, טמא מושב. ולא בטיל עד שיקבע ויתן עליו המעזיבה:

כדרך קבלתה - שוליה למטה:

שלא כדרך קבלתה - שוליה למעלה:

(ו)

סדין שהוא טמא מדרס - שראוי לטמא מדרס קאמר, ולא שנטמא מדרס ממש. דא"כ אדתני סיפא אבל טמא טמא מת, ליתני אבל טמא מגע מדרס , כדתני בהקומץ רבה :

ועשאו וילון - מסך לפתח, או וילון לספינה. ודוקא שעשה בו שינוי מעשה, אבל מחשבה אינה מוציאתו מידי טומאה שהיו ראוין לה:

אבל טמא טמא מת - מפני שהשמש מתחמם כנגדו ומתעטף בשוליו לפעמים, הלכך לא בטיל מתורת כלי:

מאימתי טהרתו - שבטל תורת מדרס ממנו:

משיתפר - בתוספתא מוכח דבית שמאי בעו שיקרענו ויתקננו למדת הפתח, ויתפור בו לולאות לתלותו במסך או בספינה. ובית הלל דאמרי משיקשור, לא בעו קריעה, אלא משיקשור בו הלולאות כדי לתלותו בהם. ואית ספרים דגרסי, בית שמאי אומרים משיתבר. והיא היא. כלומר משישברוהו ויקרעוהו כדי לתפרו למדת הפתח:

ר' עקיבא אומר משיקבע - מעת שיתלה אותו על הפתח או על הספינה. והלכה כבית הלל:

(ז)

לארכה טהורה - אור"ך הקנה לאורך המחצלת, טהורה. דלא חזיא לשכיבה, שהקנים מזיקין לשוכב, ולא חזיא כי אם לסיכוך:

כמין כי - יונית. שהיא כמין כ' הפוכה שלנו. כלומר, לעולם היא טמאה עד שימשוך הקנים משלשה צדדים. והלכה כחכמים:

עשאם לרחבה - אורך הקנה לרוחב המחצלת:

ד' טפחים - כשיש בין קנה לקנה ד' טפחים, חזיא לשכב בין שני הקנים:

נחלקה לרחבה - ונשברו הקנים שלה לחצי:

רבי יהודה מטהר - דלא חזיא לשכיבה. ואין הלכה כר' יהודה:

המתיר ראשי המעדנים - מנהג עושי מחצלאות כשמשלימין המחצלת נשאר כמין מלל, וגודלים אותו בכל שני טפחים גדיל אחד וקושרו שלא יסתר האריג. ואם ניתר עומד לסתירה ונתבטל מתורת כלי וטהורה:

מעדנים - קשרים. כמו וילך אליו אגג מעדנות (שמואל א טו), כלומר, קשור כדרך שקושרים האסורים. וכן התקשר מעדנות כימה (איוב לח):

שהם של ששה טפחים - שני טפחים בין מעדן למעדן וטפח מכאן וטפח מכאן:

משתקנב - משיחתוך ויקטום ראשי קרומים הבולטים. וזו היא קניבה: