משנה כלים כו א
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק כו · משנה א | >>
סנדל עמקי, וכיס של שנצות, רבי יהודה אומר אף כפיפה מצרית, רבן שמעון בן גמליאל אומר אף סנדל לדיקי כיוצא בהן, הרי אלו מטמאין ומטהרין שלא באומן.
אמר רבי יוסי, והלא כל הכלים מטמאין ומטהרין שלא באומן, אבל אלו אף על פי שהן מותרין, טמאין, שההדיוט יכול להחזירם.
לא אמרו אלא בכפיפה מצרית, שאף האומן אינו יכול להחזירה.
סַנְדָּל עִמְקִי,
- וְכִיס שֶׁל שְׁנָצוֹת,
- רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
- אַף כְּפִיפָה מִצְרִית,
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- אַף סַנְדָּל לָדִיקִי כַּיּוֹצֵא בָּהֶן,
- הֲרֵי אֵלּוּ מִטַּמְּאִין וּמִטַהֲרִין שֶׁלֹּא בְּאֻמָּן.
- אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:
- וַהֲלֹא כָּל הַכֵּלִים מִטַּמְּאִין וּמִטַּהֲרִין שֶׁלֹּא בְּאֻמָּן;
- אֲבָל אֵלּוּ,
- אַף עַל פִּי שֶׁהֵן מֻתָּרִין, טְמֵאִין,
- שֶׁהַהֶדְיוֹט יָכוֹל לְהַחֲזִירָם;
- לֹא אָמְרוּ אֶלָא בִּכְפִיפָה מִצְרִית,
- שֶׁאַף הָאֻמָּן אֵינוֹ יָכוֹל לְהַחֲזִירָהּ:
סנדל עמקי, וכיס של שנצות -
- רבי יהודה אומר: אף קפיפה מצרית.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף סנדל הלדיקי כיוצא בהן.
- הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן.
- אמר רבי יוסי:
- והלוא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן,
- אבל אלו, אף על פי מותרין - טמאין, שההדיוט יכול להחזירן.
- לא אמרו - אלא בקפיפה מצרית,
- שאף האומן אינו יכול להחזירה.
כבר הקדמתי לך שכלי עור וכלי עץ אמנם יטמאו מן התורה בשאר טומאות מקבלים לבד, ואלו הכלים אשר נמנו בכאן הן יתפשטו ויחזרו ויתקבצו ויחזירו מקבלים, לפי שיש להן לולאות וקרסין יכנסו בלולאות ויחברו הכלי.
וסנדל עמקי - הוא שילך בו בארץ הלחה העמוקה, והיתה תמונתו מפורסמת כמו שזכרנו.
והלדיקי - מיוחס על הארץ המפורסמת היום "בלדיקיא".
ועניין אמרו מטמאים ומטהרים שלא באומן - כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן, ויחבר הכיס עד שיחזרהו כלי קבול, הנה הוא יטמא. וכן אם היה מעשה אומן, ואחר בא הדיוט ומתח הפתילים העוברים בלולאות והסיר קישורו ופתח אותו, הנה הוא כבר נטהר.
ואמר רבי יוסי שהכלים כולם גם כן לא יצרכו לאומן, אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו, ואף על פי שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט, הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו. ואמנם אלו הכלים הנזכרים בכאן לפי שהן, ואף על פי שהן חלולים ואין להם צורה תקבל בו הטומאה, הנה הוא יקבל טומאה בזה העניין, כי אפילו בלתי אומן יכול לתת אליו זאת הצורה בקלות, וזה כשיתחבר לבד כאילו הן שלימין ולא יעדרו צורה. ולא נתלה במעשה אומן בלתי כפיפה מצרית לבד, אשר היא אינה טמאה מיד בחותך עוביה והפסיד צורתה, כי האומן לא יכול להשלימה ואין ההדיוט.
והלכה כרבי יוסי:
עמקי פי' גאון וכן ערוך על שם מקומו כדכתיב (ירמיה מז) שארית עמקם וגרס בתעניות (דף כא.) עיר המוציאה חמש מאות רגלי כגון כפר עמקי:
כיס של שנצות. הכיס אינו קשור אלא יש לו שנצים מלמעלה ומלמטה ומכניסין באותו השנץ חוט של משיחה שקורין הישטירל"ש שסוגרים בהן את הכיס כי ההוא דבריש המצניע (דף צב.) וכיון דאיכא שנצין:
כפיפה מצרית. כמו חבל מצרית דפ"ק דסוטה (דף ז:) וכמו צורי דקל דשילהי רבי עקיבא (דף צ:) מביא נצרים והוצין וקורעין אותן ועושין מהם כמין חוטין ועושין מהם חבלים וכפיפה:
לדיקי. על שם מקומו מלודקיא:
הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן. כל הני יש להן רצועות ואין צריך לקושרן אלא מותח הרצועות והן נסגרין מאליהן ומתהדקין ונפתחין מאליהן כעין כיסים שלנו ואם הותרו הרצועות טהורין ור' יוסי סבר דאע"פ שהן מותרין טמאין כיון דהדיוט יכול להחזירה (חוץ מכפיפה כצ"ל) והוא מכפיפה שאף האומן אין יכול להחזירה אא"כ בקי הוא ביותר:
סנדל עמקי - סנדלים הנעשות בכפר עמקי:
כיס של שנצות - כמין רצועות תחובות בלולאות בשפת הכיס ומושכים אותן אילך ואילך והכיס נסגר מאליו:
כפיפה מצרית - סל עשוי מצורי הדקל. מביאין נצרים והוצין וקורעין אותן ועושים מהן כמין חוטין ועושין מהן כפיפה וחבלים:
סנדל לדיקי - סנדל שעושים אנשי לדיקיא:
הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן - משום דכל הני יש להן רצועות ואין צריך לקשרן א, אלא מותח ברצועות והן נסגרים מאליהן, וכן נפתחין מאליהן על ידי רצועות אחרות שמושך בהן, כעין שעושין לכיסין במקומנו. ואם הותרו אותן הרצועות דשוב אין ראויין לסגור ולפתוח, טהורים. ורבי יוסי סבר דאף על פי שהן מותרים, טמאין, כיון דהדיוט יכול להחזירם. חוץ מן הכפיפה, דאף האומן אינו יכול להחזירם. והלכה כר' יוסי:
הרי אלו מיטמאין ומיטהרין שלא באומן. כתב הר"ב משום דכל הני יש להן רצועות וא"צ לקשרן כו'. וכ"כ הר"ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. וז"ל הרמב"ם כי כאשר הורכבו קרסים בלולאות ואפילו בלי אומן. ויחבר הכיס עד שיחזירהו כלי קבול הנה הוא יטמא: אר"י והלא כל הכלים מיטמאין כו'. לשון הרמב"ם ואר"י שהכלים כולם ג"כ לא יצטרכו לאומן. אבל כל ששם לכלי צורה יקבל בו הטומאה הנה הוא יטמאהו. ואע"פ שהוא הדיוט. וכן אם הפסיד ממנו זאת הצורה ואפילו הוא הדיוט הנה כבר טהר זה הכלי מטומאתו:
(א) (על הברטנורא) הר"ש. וכלומר דלפיכך מיטמאין שלא באומן. ועתוי"ט:
סנדל עמקי: הנעשה בכפר עמקי כדכתיב שארית עמקם הר"ש ז"ל בשם גאון וערוך אבל הרמב"ם ז"ל פי' סנדל עמקי הוא שהולכין בו בעמקים שהיא ארץ המישור והיתה צורתו ידועה בזמניהם:
כפיפה מצרית: בערוך קפיפה בקו"ף וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
כיס של שנצות: הוא בלא תפירות אלא עור עגול וכופלין אותו וסוגרין אותו ברצועות וכשסתרו הרצועות חזר לעור פשוט ונשחת מתורת כלי וכן כולם עשויין בסגנון זה:
מיטמאין ומיטהרין שלא באומן: שאם הכניס הרצועות בלולאות אדם שאינו אומן בענין ונתקבץ הכיס ונעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם עשאו אומן ובא הדיוט והתיר רצועותיו ופשטו נטהר וקאמר ר' יוסי דכל הכלים אין צריכין אומן אלא אפי' הדיוט שעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם פיחת צורתו והשחיתו מהיות כלי טהור ולא הוזכרו אלו הכלים אלא לענין זה דאע"פ שהותרו רצועותיהן ונפשטו ואין להם צורת כלי קבול אפ"ה טמאים הואיל והדיוט יכול להחזירם לא בטל מהם שם כלי. הרא"ש ז"ל:
שאף האומן אינו יכול להחזירה: אם לא שהוא בקי ביותר:
יכין
סנדל עמקי: שנעשה בכפר עמקי. והוא רק חתיכת עור. ורצועה עוברת בהנקבים שבשפתו סביב. וכשרוצה לנעלו מעמיד רגלו עליו ומותח ברצועה שבשפתו. ועי"ז יתמשך העור ההוא מלמעלה לכף רגלו סביב:
וכיס של שנצות: הוא נמי רק חתיכת עור פשוט. ולולאות בשפתו סביב. וב' רצועות עוברות בהלולאות. וכשירצה לעשות לעור זה ב"ק. מותח ברצועה זו מכאן. ובהרצועה האחרת מכאן. ועי"ז נעשה הב"ק מאליו. והרצועות העוברות בהלולאות נקראו שנצות [כך פירש הר"מ והר"ב וגם רש"י פירש כן שבת צב"א. אמנם מהערוך והר"ש משמע שהשנצות הן הלולאות]. וכל הנהו כשהסיר הרצועות א"צ אומן לחזור ולהכניס הרצועות בהלולאות כשהוציאן:
ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית: הוא סל העשוי מנצרים דקין שג"כ ב"ק שלו נעשה ע"י מתיחת חבל מנצרים שעובר בנקבים שבשפתו. ולרבנן עכ"פ מדצריך קצת אומנות להחזיר חבל זה. תו אינו כאינך ב"ק שהן מעשה הדיוט לגמרי:
רשב"ג אומר אף סנדל לדיקי: סנדל הנעשה במקום לדיקי. והוא ג"כ פשוטי כלי עור כהנך דלעיל. רק שצריך אומנות טפי להחזיר החבל בנקבים שבשפתו. אבל לכולן א"צ אומן ממש לתקנם כבתחילה:
הרי אלו מיטמאין: דכשהכניס הרצועות מק"ט. מדיש לו השתא ב"ק כשירצה למתחו. אף שלא מתחו עדיין:
ומיטהרין: דכשהיו טמאין והוציא הרצועות מהנקבים או מהלולאות ועי"ז נפשט העור נטהר [ואמק"ט]. ואע"ג דעכ"פ אם גם כשנפשט יש ברחבו השתא כשיעור לק"ט. דהיינו ה' על ה' טפחים [כפכ"ז מ"ב]. אפ"ה עכ"פ טומאה דמעיקרא פרחה ממנו מדנשתנה לכלי אחר. וככר שעשאו סדין [פכ"ח מ"ה]. אבל ודאי ביש בו ה' על ה' טפחים מק"ט להבא:
שלא באומן: ר"ל אף שלא היה הקושר או המתיר אומן להחזירו יפה יפה:
אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן: שהרי כשיקלקלן או יתקנן אף מי שאינו אומן נטהרו או יק"ט עי"ז:
אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין: ר"ל דהנך אף לאחר שהוציא הרצועות מהנקבים והלולאות עדיין מק"ט ונשארו ג"כ בטומאתן:
לא אמרו: דבסתרן נטהרו:
אלא בכפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול להחזירה: רק בטרחה רבה ובקיאות יתירה [ר"ש ורב"א] ובהכי סגי דאף שהאומן יכול לתקנו עדיין מבלי שיוסיף לו גוף אחר אפ"ה *) נשאר בטומאתו. וכ"ש סנדל לדיקי דצריך אומנות טפי מכפיפה [כלעיל סי' ד']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת