מלאכת שלמה על כלים כו
<< · מלאכת שלמה · על כלים · כו · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סנדל עמקי: הנעשה בכפר עמקי כדכתיב שארית עמקם הר"ש ז"ל בשם גאון וערוך אבל הרמב"ם ז"ל פי' סנדל עמקי הוא שהולכין בו בעמקים שהיא ארץ המישור והיתה צורתו ידועה בזמניהם:
כפיפה מצרית: בערוך קפיפה בקו"ף וכן הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
כיס של שנצות: הוא בלא תפירות אלא עור עגול וכופלין אותו וסוגרין אותו ברצועות וכשסתרו הרצועות חזר לעור פשוט ונשחת מתורת כלי וכן כולם עשויין בסגנון זה:
מיטמאין ומיטהרין שלא באומן: שאם הכניס הרצועות בלולאות אדם שאינו אומן בענין ונתקבץ הכיס ונעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם עשאו אומן ובא הדיוט והתיר רצועותיו ופשטו נטהר וקאמר ר' יוסי דכל הכלים אין צריכין אומן אלא אפי' הדיוט שעשה כלי קבול מקבל טומאה וכן אם פיחת צורתו והשחיתו מהיות כלי טהור ולא הוזכרו אלו הכלים אלא לענין זה דאע"פ שהותרו רצועותיהן ונפשטו ואין להם צורת כלי קבול אפ"ה טמאים הואיל והדיוט יכול להחזירם לא בטל מהם שם כלי. הרא"ש ז"ל:
שאף האומן אינו יכול להחזירה: אם לא שהוא בקי ביותר:
כיס בתוך כיס: כך הגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
לא נטמא חברו: בתוספתא בד"א כשהיו שניהם שוין אבל אם היה הפנימי עודף על החיצון נטמא פנימי נטמא חיצון נטמא חיצון לא נטמא פנימי. ונראה שיש טעות בתוספתא. אח"כ מצאתי כדברי בפי' הר"ש ז"ל וגם ברמב"ם בפכ"ח דהלכות כלים סי' ה' וז"ל הרמב"ם ז"ל שם בד"א כשהיו שפתותיהן שוין אבל אם היה החיצון עודף ונטמא הפנימי נטמא החיצון נטמא החיצון לא נטמא הפנימי ובשרץ בין כך ובין כך אם נטמא אחד מהם נטמא חברו ע"כ פי' מפני שטומאת השרץ מדאורייתא הלכך אפי' נטמא החיצון נטמא פנימי:
ר' אליעזר מטמא: מתני' דלא כר' נתן דא"ר נתן בתוספתא לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על צרור המעות שהוא טהור על מה נחלקו על צרור המרגליות שר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין. ופי' בערוך צרור המרגליות צרור המעות פי' בגד או עור עשוי לצור בו מרגליות או מעות ע"כ. וברמב"ם ס"פ שני דהלכות כלים ופי' הוא ז"ל צרור המעות אין ניכר בית קבולו ואין עליו תמונת כיס מפני פירוד המעות ע"כ:
כף לוקטי קוצים: כמין כף יד של עור תופשין מלקטי קוצים בידיהן שלא ינקבו ידיהן בקוצים וראיה לדבר ובליעל כקוץ מונד כולהם כי לא ביד יקחו. וכתב הר"ש ז"ל כפלוקטי קוצים כף לוקטי קוצים ובמשנה דווקנית גרסי' בהדיא כף לוקטי וכן בערוך וכן גאון ע"כ:
בורכייר: דפוס של עור נתון על הברכים כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהם עכ"ל ר"ע ז"ל. אמר המלקט הר"ש ז"ל פי' כשעושים מלאכתן וז"ל בשם הערוך עושי המלאכה שצריכין לעמוד כרועים על ברכיהם אבל הרמב"ם ז"ל פי' שהן למי שהוא נכה רגלים ע"כ ותימה שמצאתי מוגה והבוכרייר גם ע"י הרב בצלאל אשכנזי ז"ל:
שרוולים: י"מ שהוא שמשים על לבו בעת הקציר מפני השרב. וגם פה תמהתי שהגיה הרב בצלאל הנזכר ז"ל השדווליס בדלי"ת וסמ"ך ומ"מ פשוט הוא שניקוד הוי"ו בקמץ לכל הגרסאות. ומ"מ השרבנים טמאים בבי"ת ונו"ן:
הפרקלימין טהורה: ס"א טהורים:
בפי' ר"ע ז"ל. נר' שצ"ל פרקנימין גרסי' וכן היא גירסת הר"ש ז"ל וז"ל פרקנימין בערוך גריס פרקלימין והוא דבר שמחתל בו פדחתו ויש שגורסין פרלימנין ופרקלינין דתנן לעיל בפכ"ד שלשה פרקלינין הן אין זה לא פרקלימין דהכא ולא בית אצבעות דהכא. אבל הרמב"ם ז"ל משמע שסובר שהן אותם השנויות בפכ"ד וכן הרא"ש ז"ל וכן בערוך פרלימנין ופרקלנין נראה שענין אחד יש להם ע"כ אלא שבפירוש הר"ש ז"ל כתיבת יד ישן נושן אין זה הפירוש שכתבתי בשמו שם:
וכל בית הצביעות: כך הגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל במשנה ובפירוש והן בית אצבעות:
סנדל שנפסקה וכו'. ותקנה טמא מדרס: כך הגיה ה"ר יהוסף ז"ל וכתב ס"א טמאה אך נ"ל דטעות הוא דהא סנדל הוי לשון זכר כדתנן נפסקה אחת מאזניו נפסק עקבו וכו'. ותנן במסכת יבמות פ' י"ב סנדל שיש לו עקב וכו' ע"כ:
ותקנה טמאה מדרס: ואפי' לא חזר ותקנה והאי דקאמר וחזר ותקנה משום סיפא דאם לא חזר ותקנה היה טהור אף ממגע מדרס כשנפסקה השניה דבלא אזנים לא חזי למידי ואין שם כלי עליו הרא"ש ז"ל ויש לרש"י ז"ל בזה שני פירושים ועיין עליהם בתוס' ז"ל שם בפ' אלו קשרים שהם ז"ל כתבו שם דנקט ברישא דוקא ותקנה דאי לא תקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא לא הספיק וכו' ואגב דנקט ברישא ותקנה נקטה נמי בסיפא עכ"ל ז"ל גם שם בפ' עושי' פסין האריכו למישקל ולמיטרא בשני הפירושים שפירש רש"י ז"ל שבתחלה פירש אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמישא אחרינא וחזר בו והגיה אבל טמא מגע מדרס משום דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה קמייתא דהא איתקנא ראשונה ע"כ בקיצור ועיין עוד שם. ומצאתי שהגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור נפסק עקבו ניטל חוטמו וכו':
חוטמו: הרמב"ם ז"ל פי' חוטמו הוא המקום שנכנס בו בהן הרגל וכן ג"כ פי' הרא"ש ז"ל:
טהור: אע"פ שחזר ותקנו אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא. הר"ש ז"ל:
סולייס: גרסי' בשני סמכי"ן וכן בערוך וכן הגיה הרב בצלאל הנז' ז"ל:
מנעל שעל האימום: י"מ שהוא לבוש האימום מעור שלא יפגם האימום ומטמאים רבנן לפי שנועלין אותו לקוצים ומחזירין אותו לאימום ולא יתכן פי' זה כלל דשם פ' תולין מוכח בהדיא דבסתם מנעל חדש מיירי שעשוי לנעילה וכדפי' כבר ר"ע ז"ל. ובתוספתא תניא מנעל האימום ר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאין אר"ש שזורי לא נחלקו ר' אליעזר וחכמים על מנעל האימום שהוא טהור ועל מה נחלקו על שניטל מעל האימום שר' אליעזר מטהר וחכמים מטמאים מפני שהאשה נועלתו ומחזירתו לאימום:
חוץ משל ערביין: מפני שכך הוא דרכן תמיד לצוררן. הרמב"ם ז"ל שם בחבורו. ובירושלמי פ"ו דכלאים משמע דאיכא מאן דתני אפכא ר"מ אומר צרור שעה טמאות צרור עולם טהורות דקאמר התם אית תנאי תני מחליף בדברי ר"מ אבל ר' יעקב בר אחא בשם ר' איסא היה שונה כמתני' א"ר יודן סימן דכלים כלאים פי' משנה של כלאים היא סימן למשנה של כלים היכי תנינן דכי היכי דגבי כלאים אילן סרק אדם מבטלו ע"ג גפנו ואסור ואילן מאכל אין אדם מבטלו ע"ג גפנו ומותר כך צרור עולם דאדם מבטל החבל טמא דאין עשוי להתיר וצרור שעה דאין אדם מבטלו ועשוי להתיר טהור ה"ר שמשון ז"ל ופי' בערוך בלשון ראשון בערך צר צרור שעה פי' לפני המלכים עושין חכמי האומות צורות ונותנים בידיהן כ"ד אבנים ותחתיו ספל גדול של נחשת ובסוף כל שעה ושעה משליך הצלם מידו אבן אתת לתוך אותו הספל ונשמע קול הספל בכל העיר וידעין השעות ע"כ פי' ומש"ה טהור:
עור החמר: גרידא היא גירסת הערוך הר"ש ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל גריס עור החמור ועור החמר ופי' עור החמור עור שנותנין ע"ג החמור ופעמים שוכבין עליו וגם שם בחבורו גורס שניהם ולזו הגירסא הסכים הרא"ש ז"ל וכן נראה ג"כ מה"ר שמשון ז"ל. ואני הדיוט בינותי בערוך וראיתי שגם הוא גורס שתיהן עור החמור ועור החמר בערך ער האחרון וגם הרב בצלאל אשכנזי ז"ל כן הגיה וגם ה"ר יהוסף ז"ל:
עור העריסה: שמשימין על עריסה של קטן להציל על הבגדים שלא יפסדו מפני השתן והרעי:
עוד הלב של קטן: פי' הרמב"ם ז"ל שתולין עורות על לבו של קטן שלא יתלכלכו בגדיו בריר:
עור הסרוק: פי' הרמב"ם ז"ל שמוכרין בו הצמר הסרוק:
עור הסורק: אומנים הסורקים צמר או פשתן:
ר' אליעזר אומר מדרס וכו': בעור הסרוק ועור הסורק פליגי ר' אליעזר ורבנן:
בפי' ר"ע ז"ל. ואני שמעתי וכו' אמר המלקט הוא קרוב לפירוש הרמב"ם ז"ל וז"ל הרמב"ם המוגה. עב כסות כמין כיס מעור יעשה שנשמרין בו הבגדים ושמו מפורסם עיבה ע"כ ולפי פי' זה הגיה הרב בצלאל ז"ל עב בצירי ובלתי יו"ד וכן עב ארגמן. גם ה"ר יהוסף ז"ל נקד בצירי: תניא בתוספתא א"ר אלעזר ב"ר יוסי לא נחלקו ב"ש וב"ה על עב ארגמן ועל תכריך ארגמן שהן טמאים על מה נתלקו על עב כסות ועל תכריך כסות שבית שמאי מטמאין ובית הלל מטהרון:
עוצבה: הוא עור המכסה את המרכב שהוא בלשון משנה טפיטן של סוס ובתוספתא ר"ש בן מנסיא אומר עוצבא שהוא עתיד לקצעה וליטול זנבה טהורה. וכתב ה"ר יהוסף ז"ל ס"א העצבה בלא וי"ו:
רש"א כו': בפ' הגוזל בתרא מסיק דרבי ס"ל גנב כגזלן דר"ש דקני ביאוש ולא כגזלן דרבנן דלא קני. ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ב' דפרשת זבין:
כיון שנתן בו את האזמל טהר: כך הגיה הרב בצלאל ז"ל טהר בלתי וי"ו:
עד שימעטנו פחות מחמשה טפחים: ופי' רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב עד שימעטנו וכו' דל"ד לטלית שהתחיל לקורעה דתנן לקמן בפכ"ח דכיון שנקרע רובה טהורה דהתם קודם קריעה היה שמה טלית ועומדת להתכסות ובקריעתה בטל שמה הלכך אע"ג דשירים בני קבולי טומאה טהרו מטומאה ראשונה אבל הכא כל שעה שם עור עליו הלכך עד שיבטלנו מכשיעור ע"כ וברמב"ם שם לשונו עד שימעטנו פחות פחות מה' טפחים:
ר' אלעזר ב"ר צדוק אומר אף העושה מטפחת וכו' ומן הכסתות טהורה: והיינו כר' יהודה דאמר כיון שנתן בו את האזמל טהורה: