ברטנורא על כלים כו

משנה כלים, פרק כ"ו:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

(א)

סנדל עמקי - סנדלים הנעשות בכפר עמקי:

כיס של שנצות - כמין רצועות תחובות בלולאות בשפת הכיס ומושכים אותן אילך ואילך והכיס נסגר מאליו:

כפיפה מצרית - סל עשוי מצורי הדקל. מביאין נצרים והוצין וקורעין אותן ועושים מהן כמין חוטין ועושין מהן כפיפה וחבלים:

סנדל לדיקי - סנדל שעושים אנשי לדיקיא:

הרי אלו מיטהרין ומיטמאין שלא באומן - משום דכל הני יש להן רצועות ואין צריך לקשרן , אלא מותח ברצועות והן נסגרים מאליהן, וכן נפתחין מאליהן על ידי רצועות אחרות שמושך בהן, כעין שעושין לכיסין במקומנו. ואם הותרו אותן הרצועות דשוב אין ראויין לסגור ולפתוח, טהורים. ורבי יוסי סבר דאף על פי שהן מותרים, טמאין, כיון דהדיוט יכול להחזירם. חוץ מן הכפיפה, דאף האומן אינו יכול להחזירם. והלכה כר' יוסי:

(ב)

שניטלו שנציו - לרבנן מיירי שלא ניטלו לגמרי אלא שניתקו מן הלולאות ועדיין תלויות בכיס. ולרבי יוסי אפילו ניטלו לגמרי, מפני שהדיוט יכול להחזירם:

נפשט - הכיס ונעשה כמין עור חלק שאין לו בית קיבול, טהור:

טלה עליו מטלית - נתן בשוליו טלאי, כלומר חתיכה קטנה של עור חיבר בו מלמטה, דדרך הכיסים מכניסים עור קטן בין התפירה וכשפושטו נשאר אותו העור ולא בטל קיבולו:

לא נטמא חברו - דטומאת משקין לטמא כלים לאו דאורייתא ולא חשיב חיבור:

צרור המרגלית - מניחין מרגלית בתוך עור להיות שמורה שם וקושרים אותו, וכשמוציאין המרגלית נשאר העור כמו כיס עד שיטרח ויפשט, מחמת אותה מרגלית שעמדה ימים רבים ונצרר:

צרור המעות - כמו צרור המרגלית. וטעמא דצרור המרגלית מטמא טפי, משום דדרך צרור המרגלית לעמוד יותר מצרור המעות, שצרור המעות רגילים להתיר תמיד, משום דלהוצאה ניתנו. והלכה כחכמים:

(ג)

כף לוקטי קוצים - כמין כף יד של עור תופשים מלקטי קוצים בידיהן, שלא ינקבו ידיהן בקוצים:

טהורה - דאינה עשויה לקבלה:

הזון - אזור כמין אבנט. ובלשון יוני קורין לחגור זוני:

ברכייר - דפוס של עור נתון על הברכיים, כדי שיוכלו לעמוד על ברכיהן:

טמאים - דעשויים לקבלה :

שרוולים - כמין בית יד של עור דחוק וצר שנותנים בעלי אומנות בזרועותיהן, כדי שלא יפלו בגדיהן הרחבים על ידן ויבטלו אותן ממלאכתן:

פרקמינין - גרסינן. והוא דבר שמחתל וקושר בו פדחתו:

בית אצבעות - כמין יד של עור עשוי להכניס אצבעותיו לתוכו:

קייצין - מלקטי קוצים. פירוש אחר, מלקטי פירות הקיץ:

האוג - פרי אדום המצוי באילן שגדל ביער מאליו. ופעמים שהמלקטים קוצים ביערים מלקטים האוג ונותנים אותו בבית אצבעות, נמצא שהוא עשוי לקבלה:

(ד)

ותקנה טמא מדרס - עדיין עומד בטומאתו, כיון דאוזן שניה קיימא:

טהור מן המדרס - אע"פ דנתקנה ראשונה קודם שנשברה שניה, מכל מקום טהור, דפנים חדשות באו לכאן, שלאחר שירדה לה טומאת מדרס נתחדשו לה פנים הללו, ואין זו הראשונה מאחר שכבר נתקלקל בה כדי בטולה:

אבל טמא מגע מדרס - משום דאוזן ראשונה כשנשברה, ותיקנה שהביא אוזן אחרת תחת השבורה וחיברה לסנדל, נטמאת מגע מדרס, שהרי נגעה בסנדל הטמא מדרס, וכי נשברה אוזן שניה דפרח מינה טומאת מדרס אשתייר ביה טומאת מגע, דכל הסנדל מחובר לאוזן ראשונה שנתקנה:

עד שנפסקה - אוזן שניה, טהורה. דכיון דנשברו שתי אזנים תו לא חזי למידי :

עקבו - עור של סנדל המכסה את גובה הרגל שכנגד שוקו מאחוריו:

חוטמו - שעולה כנגד אצבעות הרגל מלפניו:

טהור - מטומאה דלמפרע, אבל מקבל טומאה מכאן ולהבא:

סוליים - עור שתחת פרסת הרגל בלבד. שאין לו עקב. ובלע"ז סול"א:

האמום - דפוס של מנעל עשוי מעור מלא שער:

ר' אליעזר מטהר - דסבר לא נגמרה מלאכתו של מנעל עד שישמטנה מעל גבי האמום:

וחכמים מטמאין - דחשבי ליה נגמרה מלאכתו . והלכה כחכמים:

כל חמתות צרורות - נאדות שניקבו נקב המוציאן מידי טומאתן וקשר הנקב:

טהורין - כמו שהיו, מפני שעתיד להתיר הקשר:

חוץ מקשר של ערביים - שאינו נוח להתיר:

צרור שעה - קשר העשוי לפי שעה ועומד להתיר:

צרור עולם - קשר העשוי להיות קיים לעולם:

כל חמתות צרורות טהורות - בין צרור עולם בין צרור שעה, ואפילו של ערביים. והלכה כתנא קמא:

(ה)

לשטיח - לשטוח על גבי קרקע ולישב עליו:

סקורטיא - עור שלובשים העבדנים בשעת מלאכתן:

קטבליא - עור שמציעין על גבי המטה ושוכבים עליו:

עור החמר - גרסינן. ולא גרסינן עור החמור. כלומר עור שמשים החמר על בגדיו כשמחמר אחר בהמתו :

עור הכתן - עור שנותנים לפניהם אומני פשתן כדי שלא ידבק הנעורת של פשתן בבגדיהם:

עור הכתף - שמשים הכתף בכתפו שלא יזיק לו המשאוי שעל כתפו:

עור הרופא - רופא החבורות נותן לפניו עור שלא יטנפו בגדיו בדם הפצעים:

עור העריסה - שמשימים על עריסה של קטן:

עור הלב של קטן - רגילים היו לחגור עור על מתני הקטן כנגד לבו, שלא יכנו החתול על לבו וימות:

עור הכר והכסת - של מטה:

עור הסרוק - עור שחוגרים אומני המסרקות על מתניהן:

עור הסורק - אומנים הסורקים פשתן:

ר' אליעזר אומר מדרס - וכל שכן טמא מת. דהא תנן בפרק בא סימן [נדה דף מ"ט] כל הטמא מדרס מיטמא טמא מת:

וחכמים אומרים טמא מת - ולא מדרס, שאין עשויין לישב עליהן. והלכה כחכמים:

(ו)

עב כסות - כגון לבדין שעשה מהן כסות, זהו עב כסות. וכן עב ארגמן, לבד צבוע ארגמן. כך פירשו רבותי. ואני שמעתי, עב כסות, עור שמכסים בו הבגדים. עב ארגמן, עור שמכסים בו ארגמן:

תכריך כסות - עור שכורכים בו הבגדים:

תכריך ארגמן - עור שכורכים בו ארגמן:

חפוי - מכסה. תרגום מכסה, חופאה:

טהור - דהכי תניא, יכול שאני מרבה חפויי כלים לטומאה, תלמוד לומר (ויקרא יא) אשר יעשה מלאכה בהם, פרט לחפויי כלים:

ולמשקלות טמא - והא דתנן לעיל סוף פרק כל כלי עץ שנחלק, זה הכלל וכו' העשוי לחיפוי טהור, חיפוי דמשקלות שאני, לפי שהוא עשוי לקבלה , והמשקלות עצמה אינה כלי. והלכה כתנא קמא:

(ז)

שיש חסרון מלאכה - שעדיין חסרה מעשה ואחר כך תתקיים [המחשבה] :

אלא העוצבה - שאע"פ שחסרה מלאכה, מחשבה מטמאתה, לפי שאין מקפידין על חסרון מלאכה שלה. ועוצבה הוא עור המכסה את המרכב, ואינה צריכה קיצוע , דכיון דעשויה לכיסוי אינו חושש לקיצוע:

(ח)

של בעל הבית - דאינו עשוי למכרן, ועושה מהן מטות ודולפקאות וטבלאות. חשב עליהן לדבר שראויין לו בלא חסרון מלאכה, מקבלים טומאה מיד:

ושל עבדן - דעשוי למכור, אין המחשבה מטמאתן. דעביד דממליך ומוכרן והלוקח יעשה מהן מנעלים, ועדיין לא נגמרה מלאכתן לכך:

של גנב מחשבה מטמאתן - דקננהו ביאוש. דקסבר סתם גניבה יאוש בעלים הוא, דלא ידעי ממאן לתבעו:

ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן - ואע"פ שחשב עליהן לדבר שאין בו חסרון מלאכה. דסתם גזילה אין בו יאוש בעלים, דכיון דידע מאן גזליה אזיל ותבע ליה בדינא :

חילוף הדברים - סתם גזילה איכא יאוש, דלעיניה שקל מיניה ומחזא חזא דאינש אלמא הוא ומיאש, אבל סתם גניבה, סבר משכחנא ליה לגנב ותבענא ליה לדינא ולא מיאש. והלכה כתנא קמא:

(ט)

עור שהוא טמא מדרס - כגון שטיח וכיוצא בו:

אף העושה מטפחת מן העור - שהוא טמא מדרס:

טמאה - המטפחת, שהמטפחת דומה לשטיח, דפעמים שהוא יושב עליה. אבל אם קצץ הכסתות של עור הטמאות ועשה מהן מטפחות, טהורות, מידי דהוי אכלים שנשברו. ומיהו מקבלות טומאה מכאן ולהבא, כדתנן לעיל בפרק כ"ד: