תפארת ישראל על כלים כו

משנה כלים, פרק כ"ו:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

סנדל עמקי: שנעשה בכפר עמקי. והוא רק חתיכת עור. ורצועה עוברת בהנקבים שבשפתו סביב. וכשרוצה לנעלו מעמיד רגלו עליו ומותח ברצועה שבשפתו. ועי"ז יתמשך העור ההוא מלמעלה לכף רגלו סביב:

וכיס של שנצות: הוא נמי רק חתיכת עור פשוט. ולולאות בשפתו סביב. וב' רצועות עוברות בהלולאות. וכשירצה לעשות לעור זה ב"ק. מותח ברצועה זו מכאן. ובהרצועה האחרת מכאן. ועי"ז נעשה הב"ק מאליו. והרצועות העוברות בהלולאות נקראו שנצות [כך פירש הר"מ והר"ב וגם רש"י פירש כן שבת צב"א. אמנם מהערוך והר"ש משמע שהשנצות הן הלולאות]. וכל הנהו כשהסיר הרצועות א"צ אומן לחזור ולהכניס הרצועות בהלולאות כשהוציאן:

ר' יהודה אומר אף כפיפה מצרית: הוא סל העשוי מנצרים דקין שג"כ ב"ק שלו נעשה ע"י מתיחת חבל מנצרים שעובר בנקבים שבשפתו. ולרבנן עכ"פ מדצריך קצת אומנות להחזיר חבל זה. תו אינו כאינך ב"ק שהן מעשה הדיוט לגמרי:

רשב"ג אומר אף סנדל לדיקי: סנדל הנעשה במקום לדיקי. והוא ג"כ פשוטי כלי עור כהנך דלעיל. רק שצריך אומנות טפי להחזיר החבל בנקבים שבשפתו. אבל לכולן א"צ אומן ממש לתקנם כבתחילה:

הרי אלו מיטמאין: דכשהכניס הרצועות מק"ט. מדיש לו השתא ב"ק כשירצה למתחו. אף שלא מתחו עדיין:

ומיטהרין: דכשהיו טמאין והוציא הרצועות מהנקבים או מהלולאות ועי"ז נפשט העור נטהר [ואמק"ט]. ואע"ג דעכ"פ אם גם כשנפשט יש ברחבו השתא כשיעור לק"ט. דהיינו ה' על ה' טפחים [כפכ"ז מ"ב]. אפ"ה עכ"פ טומאה דמעיקרא פרחה ממנו מדנשתנה לכלי אחר. וככר שעשאו סדין [פכ"ח מ"ה]. אבל ודאי ביש בו ה' על ה' טפחים מק"ט להבא:

שלא באומן: ר"ל אף שלא היה הקושר או המתיר אומן להחזירו יפה יפה:

אמר רבי יוסי והלא כל הכלים מיטמאין ומיטהרין שלא באומן: שהרי כשיקלקלן או יתקנן אף מי שאינו אומן נטהרו או יק"ט עי"ז:

אבל אלו אף על פי שהן מותרין טמאין: ר"ל דהנך אף לאחר שהוציא הרצועות מהנקבים והלולאות עדיין מק"ט ונשארו ג"כ בטומאתן:

לא אמרו: דבסתרן נטהרו:

אלא בכפיפה מצרית שאף האומן אינו יכול להחזירה: רק בטרחה רבה ובקיאות יתירה [ר"ש ורב"א] ובהכי סגי דאף שהאומן יכול לתקנו עדיין מבלי שיוסיף לו גוף אחר אפ"ה *) נשאר בטומאתו. וכ"ש סנדל לדיקי דצריך אומנות טפי מכפיפה [כלעיל סי' ד']:

משנה ב

כיס של שנצות: כיס של שנצות שבמשנה א' מיירי בנתפשט עור הכיס והוציאו הרצועות מהלולאות. אבל עדיין נשארו הרצועות תפורות בשפת עור הכיס. ובהא פליגי רבנן ור' יוסי. אבל הכא מיירי שהרצועות שהוציא מהלולאות נתנתקו לגמרי מעור הכיס. ובהא לכ"ע יש חילוק. דכשנשאר הב"ק של הכיס. אע"ג שנתנתקו הרצועו' לגמרי אפ"ה הכיס מק"ט. אבל אם אחר שנתנתקו הרצועו' מהכיס נתפשט ג"כ עור הכיס. בכה"ג גם לר' יוסי אמק"ט עוד:

שנטלו שנציו טמא: דאע"ג שנתנתקו הרצועו'. עכ"פ כיון שנשאר ב"ק שבו מק"ט עדיין וגם נשאר בו טומאתו שנטמא תחלה:

נפשט: שנעשה עי"ז כחתיכת עור פשוט בלי ב"ק:

טהור: מדאית ביה תרתי שנתנתקו רצועותיו וגם נפשט העור מב"ק שהי' בו. תו אין בו צורת כלי ואמק"ט וגם נטהר מטומאתו תחלה:

טלה עליו את המטלת מלמטן: שתפר בתחתיתו מבחוץ חתיכה קטנה מעור באמצע ועי"ז אף שיפשיט העור. נשאר עליו צורת כלי. שיהי' מקום החתיכה כשולים [ולהר"ב ע"י המטלית שתפר באמצעו נשאר בו ב"ק קטן אף שיפשיט העור וקק"ל א"כ פשיטא]:

טמא: ר"ל אף שנתנתקו הרצועו' וגם נתפשט העור. אפ"ה מק"ט וגם נשאר בטומאתו שבתחלה:

כיס לתוך כיס: תפורים יחד בקצה א' ויש ב"ק לכ"א:

לא נטמא חברו: וכ"ש ב' כיסין מחוברי' יחד. דמדטומא' משקין לכלי' מדרבנן הקילו בה. אבל בטומאה דאוריי'. בנטמא א' נטמא כולו. ודמי ממש לתורמל [פי"ט מ"ח] דאין אחד חיבור לחבירו. וכ"כ במרדע וזומא ליסטרן [פכ"ה מ"ב] דבנטמא א' במשקין חבירו טהור [ועי' פ"ב מ"ז ולעיל פכ"ה סי' כ"ד]. מיהו בהי' שפת החיצון עודף על הפנימי. אז בנטמא הפנימי נטמא החיצון. אבל בנטמא החיצון לא נטמא פנימי:

צרור המרגלית: הוא עור שצוררין בו מרגלי' כדי שלא יתלכלך ושלא יאבד בקטנותו והוציא ממנו המרגלית ונשאר ב"ק בהעור בהמקום שהיה כרוך. דמדאינו רגיל לפתוח הצרור רק לזמן מרובה להכי צררו בחוזק. ועי"ז גם כשנתרוקן המרגלית משם נשאר הב"ק במקומו:

טמא: וקמ"ל אף שלא התכוון לעשות הב"ק אפ"ה מחשב כשאר ב"ק ומק"ט:

וחכמים מטהרים: דמעות להוצאה ניתנו וצריך לפתחו כל שעה. לפיכך אינו צוררו כ"כ בחוזק. וכשמוציא המעות אף שמתקיים זמן מה. לאחר שעה יתמהר שוב להתפשט ולא מחשב ב"ק [וכפט"ז מ"ה]. ולר"א לא דמי להתם. דהתם כולן אינו ב"ק. משא"כ הכא לפעמים מחששתו שמא יאבד צוררו בחוזק וגזרינן הא אטו הא:

משנה ג

כף לוקטי קוצים: הוא עור פשוט כמדת פנימית כף היד. שקושרין אותו על פנימיות הכף כשלוקטין קוצים. שלא יעקצוהו כשילקטם:

טהורה: דכל שאין לו ב"ק טהור מדאורייתא [כרפט"ו ורתוי"ט שם] ואפ"ה כשיש בו צורת כלי גזרו בה רבנן טומאה והכא מיירי שאין בו צורת כלי [ועי' פכ"ד סי' נ"ו וסי' ע"א ובפרקן מ"ט]:

הזון: אבנט מעור:

והברכייר: ב' חתיכות עור שהן קערוריות. והקטע מכניס בהן ברכיו שלא ילקו כשסומך עליהן בהלוכו:

טמאין: מדיש להן עכ"פ ב"ק [ועיין פ"ח מ"ג ודו"ק]:

והשרוולים: הוא כעין טבעת מעור. שהאומן דוחקו על בתי ידיו הרחבות שבמלבושיו שלא יעכבוהו במלאכתו:

טמאין: אף שאין להם ב"ק. וגם אין בהם ה"ט כשיעור הראוי לק"ט [כלקמן פכ"ז מ"ב]. עכ"פ הו"ל פשוטי כלי עור שיש בהן צורת כלי. ומק"ט עכ"פ מד"ס. ולהכי לא ערבינהו תנא עם זון וברכייר שהן טמאין מדאורייתא מדיש להן ב"ק וכמש"ל:

והפרקליימין: שטערען בינדע מעור שלובשו על המצח להגן:

טהורין: מדלא נחשב תמונתה צורת כלי כאבנט לעיל [ועיין פ"כ מ"ד ודו"ק]:

וכל בית אצבעות: הוא כעין האנד שוה קטנה של עור. ויש בה כמה כיסין קטנים להכניס אצבע בכל כיס. אבל אין הכיסין ארוכין. רק כדי להכניס בהן ראשי אצבעות:

טהורות: מדאין בהכיסין ב"ק דפתוחין הן בראשן נגד ראשי האצבעות:

חוץ משל קייצין: היינו אותן שלובשין על האצבעות כשלוקטין פירות שגדלים בעצי קוצים. כגון אוגים וכדומה וכדמסיק:

מפני שהיא מקבלת את האוג: האהן ביטטען בל"א שגדולם בעצי קוצים וכן שושנה בין החוחים וכדומה. ואמק"ט מדאינה עשויה רק שינצל המלקט מעקיצת הקוצים. ורק מדיש בה ג"כ ב"ק להכניס בתוכה האוג שלקט ועושין כן מדחושש המלקט שיסרט בשרו כשיוציא ויחזיר ידו בין הקוצים על כל אוג ואוג שילקט כשירצה להניחו לתיך הכיס שבבגדו:

משנה ד

סנדל: סנדל עשוי מעור קשה בשוליים ובעקב וקצת מזה ומזה בצד העקב. אבל אין עור על גביו. רק קצת עור קשה בראשו לכסות אצבעות [רש"י שבת דף ס"ו א']. ולכן יש לו בב' צדדיו בכל צד אוזן שמכניס בהן חוט. כדי לקשרו ולהדקו על הרגל שלא ישמט מעליו. מדאין עור על גביו [רש"י שבת קי"ב א']:

טמא מדרס: ר"ל להשאר בטומאה דמעיקרא וכ"ש לק"ט להבא ועי' דוגמת זה לעיל [פי"ח מ"ו ופי"ט מ"ה]. וה"ה לענין טומאת מת. רק נקט טומאת מדרס מדמצוי בבית. מהנשים שבתוכו. טפי משאר טומאות. מיהו באמת אפי' לא תקנה נמי טמא מדרס משום דאכתי מנא היא דחזיא לנעלו בשיקשור חוט ארוך באוזן הנשאר ויכרכנו סביב פס רגלו ויהדקו רק נקט תיקנו משום סיפא דבנפסק גם שנייה אילו לא תיקן הראשונה בינתיים. אפי' במגע מדרס. אינו מטמא. דבלי אזנים אינו כלי כלל [שבת קי"ב ב' ותוס' שם]:

טהור מן המדרס: רק מטומאה דמעיקרא [ולא מטומאה דלהבא] אף שנתקן הא' קודם שנפסק הב':

אבל טמא מגע מדרס: דהאוזן הראשון כשתקנו. הרי נגע האוזן ההוא בהסנדל שטמא מדרס וכשנפסק אוזן הב' ונטהר הסנדל מטומאה דמעיקרא. עכ"פ הרי כולו חיבור הוא לאוזן הראשון שהוא כבר טמא מגע מדרס. ובאמת אפי' לא תיקן להשניה עכ"פ מדכבר תיקן הראשונה טמא השתא כולו מגע מדרס. רק נקט הכא ותקנה איידי ראשונה. מיהו ודאי כולו מק"ט מדרס להבא:

לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהורה: לרמב"ם אפי' להבא אמק"ט מדלא חזי למידי ולר"ש רק טומאה ראשונה פרח מינה אבל מק"ט להבא:

נפסק עקבו: ר"ל העור שנגד העקב מאחוריו. נפסק מהעור שעומד זקוף מזה ומזה בצדדי הסנדל. נמצא שעי"ז אף שעור העקב עדיין מחובר בתחתיתו בהשוליים. אפ"ה אינו מועיל כלום להדק הסנדל ע"ג הרגל. וכ"ש בנחלק העקב באמצע גבהו או בניטל עור העקב לגמרי מהסנדל:

ניטל חוטמו: שניטל לגמרי מעט העור שבראש הסנדל שמכסה האצבעות ולא מצי למינקט גביה ונפסק דהעור הקטן הזה אינו מחובר להעור הזקוף שבצדדי הסנדל:

או שנחלק לשנים: ר"ל או שעדיין הכל מחובר בהסנדל רק שעור החוטם נחלק לארכו לשנים ועי"ז לא חזי למידי דגנאי הוא לאדם לצאת בסנדל מרופט כזה:

טהור: להר"ב מק"ט עכ"פ להבא. ולהר"ש אף להבא אמק"ט:

סוליים: הוא חתיכת עור פשוט כמדת תחת פסת הרגל ואין לו עקב וחוטם אלא קושרין אותו ברצועות שבו ע"ג הרגל:

שנפסק מכל מקום: בין תחת העקב או תחת האצבעות או בא' מצדדי הרגל תחת הפס:

מנעל שנפחת: מנעל הוא נעשה מעור רך ואין לו עקב אבל יש בו אזנים מזה ומזה כבסנדל ובהן רצועות כדי לקשרו ע"ג הפרסה וגם חוטמו הרך מתפשט יותר ע"ג הפרסה טפי מבסנדל. ולפיכך כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן ממעל לעור החוטם ממש. משא"כ סנדל שחוטמו קצר כשקושרין יחד הרצועות שבו קושרין אותן על בשר שבגב הפרסה ממש. והכא מיירי שנפחת ונקרע קצת משפת החוטם:

טהור: נתבטל טומאה שבו גם אמק"ט עוד:

מנעל שעל האמום: היינו דפוס שהמנעל נעשה ע"ג ומה"ט נקט מנעל משום דסנדל שנעשה מעור קשה. אין העור שלו נוח לכופו ע"ג האמום. ולכן יעשוהו בלי אמום. אף שעי"ז לא יהיה מכוון ממש כשטח הרגל:

ר"א מטהר: שאמק"ט מדהו"ל כאילו לא נגמר עדיין [שבת קמ"א ב]:

וחכמים מטמאים: מדאין חסר לתשמישו מעשה אומן. דהרי גם הדיוט יכול לשמטו מהאמום. להכי מחשב כנגמר ועוד דהרי לא גרע מגולמי כלי עור דמק"ט כגולמי כלי עץ [רמב"ם פ"א מכלים ה"י]:

כל חמתות צרורות: נודות עור שניקבו נקב המטהרן [כפי"ז] וחזר וקשר העור שבשפתות הנקב סביב יחד ועי"ז נסתם הנקב:

טהורות: דע"י סתימה שע"י הקשר לא נחשב ככלי שלם ואע"ג דלענין צמ"פ ס"ל דקשר הו"ל כסתום [כפ"י]. נהי דכסתום מחשב ככלי שלם לא הוה:

חוץ משל ערביין: שיודעין אומנות לקשור באופן שאינו נוח להתירו:

רמ"א צרור שעה: ר"ל כל קשר שעשאו כדי שיהיה קשור רק לפי שעה:

טהורות: אפי' של ערביין:

צרור עולם טמאות: אפי' של הדיוט:

ר' יוסי אומר כל חמתות צרורות טהורות: אפי' של ערביין וצרור עולם. לא מחשב ע"י הקשר ככלי שלם:

משנה ה

אלו עורות: פשוטות:

עור שחשב עליו לשטיח: לישב עליו. כי כך היה דרכן [עי' פכ"ד מי"ב]:

עור סקורטיא: הוא כעין סינור שירצע בל"א שחוגר בו הבעל מלאכה סביב לו בשעת מלאכתו והוא מעור עב [כפט"ז מ"ד]:

עור קטבוליא: הוא עור שמכסין המצע שבמטה כעין לאקען שלנו כדי לישן עליו:

עור החמר: שחוגר בה המחמר בהמות:

עור הכתן: לשון כיתנא דהיינו פשתן. ור"ל שהסורק פשתן קושר כמין שירצע לפניו סביב שלא יתלכלכו בגדיו מקסמי הנעורת בסרקו אותן [עפט"ז מ"ו]:

עור הכתף: שהנושא משא על כתיפו מניח חתיכת עור פשוט על כתפו תחת המשא שלא תדחקנו:

עור הרופא: המקיז דם ופותח מכות. חוגר בהעור שלא יתטנף מהדם והליחות:

עור העריסה: שכורכין בו הילד כשישכיבהו בעריסה. כדי שלא יטנף הכר שתחתיו ברעי ושתן. אולם עי' [פרה פי"ב מ"ח] נראה שהוא השולים של העריסה. שקשור בכפתורים שהן סביב שפת התחתון של דפנות העריסה. ואעפ"כ לא דמי לקטבליא לעיל. דהתם העור רך. והכא העור עב קצת. כדי שלא יתקלקל כ"כ מהר מהרעי ושתן של תינוק:

עור הלב של קטן: שמלבישין לקטן על לבו שלא יתלכלכו בגדיו מרירי פיו וממאכלים:

עור הכסת: שמניחו על הכר או הכסת שלא יתלכלך בשישב עליהן. א"נ עור שכורכו ומקפלו ככר וכסת כדי לישן עליהן:

מדרס: ר"ל כל עורות הנ"ל מק"ט מדרס. דיש מהן מיוחדין לישיבה או שכיבה. ויש מהן שמיוחדין שלא בשעת מלאכתן לישיבה או לשכיבה ע"ג:

עור הסרוק: שכורכין בו צמר סרוק:

עור הסורק: שהסורק צמר נותנו עלירכיו בשעה שסורק:

וחכ"א טמא מת: אבל אמק"ט מדרס דדוקא הנך דלעיל. אפי' משתמש בהן לדבר המלכלך. אפ"ה ביני ביני לכשיצטרך לו לישב עליו הופכו על צד השני ויושב עליו אבל הנך מדמשתמש בהן לצמר. עי"ז נימי הצמר שהן דקין וקלין נדבקין בכל צדדי העור. ואינו רגיל לישב עליו. כדי שלא ידבקנו הנימין על בגדיו. ואפ"ה מק"ט מת. מדעכ"פ בגד הוא ויש בו צורת כלי:

משנה ו

עב כסות: עור שמכסין בה הבגדים:

ותכריך כסות: עור שכורכין בו הבגדים:

עב ארגמן: שמכסין בה הצמר שצבוע ארגמן. מדהוא יקר וחושש שיתלכלך מאבק:

ותכריך ארגמן: שכורכין אותה בו:

ובה"א טמא מת: ולא מדרס. דמדקפיד מאד על נקיותן. אינו יושב עליו רק בשעת הדחק מאד. ונ"ל דמיירי שכרכו בו סביב [כפכ"ד מי"ב] דאל"כ הרי כל העשוי לחיפוי אמק"ט כלל [כלעיל ספט"ז] וה"נ הרי אמרינן בסיפא דהעשוי לחפוי כלים טהור:

עור שעשאו חפוי לכלי טהור: אמק"ט כלל:

למשקלות: לחפוי למשקלות שלא ישחקו ויגרע משקלן:

טמא: מק"ט מת מדיש להן ב"ק:

רבי יוסי מטהר: נ"ל טעמו משום דב"ק זה הוא רק לצורך המשקולות שגם הוא אמק"ט מדאינו כלי דלא מקרי כלי תשמיש רק כשעשוי להניח עליו או בתוכו שום דבר או כשהוא עשוי כדי לעשות עמו שום מלאכה או פעולה ומה"ט גם קנה מאזנים מחשב כלי [כפי"ב מ"ב] מדעשוי להשתמש בגופו דהיינו לתלות בו דבר הנשקל. אבל משקלות שהוא רק כדי לשקול כנגדו שום דבר שיכול לעשות כזה עם חתיכת עץ ואבן בעלמא. אם הוא כמשקל הראוי. להכי אפי' בכלל פשוטי כלים אינו ואמק"ט כלל. וכיון דהמשקולת גופה אמק"ט. איך יהיה העור שהוא טפל לו חמור מהעיקר [זבחים ס"ג א']:

משנה ז

כל מקום שאין חסרון מלאכה: שאין חסר בו מעשה כדי שיהיה ראוי לתשמיש שיחדוהו לו. וכגון עור שיחדו לשטיח. וכדומה:

מחשבה מטמאתן: דכל הכלים יורדים לטומאה במחשבה [כפכ"ה סי' נ"ו] ואף שחסר עדיין קצת מלאכה לקישוט וכדומה [כלעיל ספי"ב] רק הכא בפשוטי כלי עור מיירי:

וכל מקום שיש חסרון מלאכה אין מחשבה מטמאתן: דהא דאמרינן לעיל [פכ"ה מ"ז] דכל הכלים יורדין לטומאה במחשבה היינו באין שם חסרון מלאכה:

אלא העוצבה: הוא עור שהוא מכסה המרכבה. דבה אף שחסר בה מעשה רבה עד שיהיה ראוי לכך. דהיינו שלא עיבדה וקצעה עדיין. אפ"ה אינו מקפיד מלהשתמש בו גם מבלעדי כך. וא"ת הרי העוצבה הו"ל תשמיש מרכבה. והו"ל תשמישי כלים בשעת מלאכתן. והוא פשוטי כלי עור שאמק"ט [כפט"ז מ"ז]. י"ל התם היינו במשמש להכלי שמשמש לאדם אבל הכא העוצבה גופה משמש להאדם כדי לישב עליו או תחת העור הפרוס. כה"ג לא מקרי משמש משמשי אדם. דהרי י"ל איפכא דהמרכב משמש להעוצבה אלא שניהן משמשין להאדם:

משנה ח

מחשבה מטמאתן: דכשחישב עליהן לדבר שראוי לו בלי חסרון מלאכה מק"ט מיד:

ושל עבדן אין מחשבה מטמאתן: דאף שחישב עליהן לשטיחה וכדומה שא"צ עוד מלאכה לתשמיש זה אפ"ה אמק"ט. מדרגיל להמלך למכרן לנעלים. וא"כ חסר כאן מעשה ואמק"ט משא"כ בעה"ב אינו רגיל למכור כלי תשמישו [כח"מ סי' צ' סי"א]:

של גנב מחשבה מטמאתן: דכשלו דמי. דסתם גנבה יאוש בעלים הוא. דלא ידע ממי יתבענה ואע"ג דכל יאוש כדי לא קנה עכ"פ משום שע"י מחשבתו זו איכא נמי שינוי שם. דמתחלה היה נקרא עור סתם והשתא עוצבא. לפיכך מדאיכא תרתי שינוי שם בהדי יאוש מהני שיקנה לו [ב"ק סו ב' ותוס' שם]:

ושל גזלן אין מחשבה מטמאתן: דמדידע מי גזלו. מצי תבע לו בדינא ואינו מיאש. ומיירי בגזלן עובד כוכבים דערכאות מפקי באומדנא. להכי לא מיאש נגזל. ולפיכך מדאינו של גזלן. לא מהני מחשבתו שיחשב עי"ז כלי לק"ט. אבל בגזלן ישראל דב"ד ישראל לא היה מוציא ממון בלי עדים. מסתמא הגזלן נשמר בעצמו שלא לגזלו קמי סהדי. ויאושי מיאש נגזל מיניה מדקשה עליו להביא עדים שגזלו:

רש"א חלוף הדברים של גזלן מחשבה מטמאתן: דמדאינש אלמא הוא. סומך על תקיפתו. ומיאש נגזל מדלא מצי מפיק מיניה:

ושל גנב אין מחשבה מטמאתן: מדבידו לחקור אחר הגנב שגנבו:

משנה ט

עור שהוא טמא מדרס: ר"ל עור שראוי לק"ט מדרס מדעשוי לשטיח וכדומה. או שנטמא העור באמת במדרס:

וחשב עליו לרצועות ולסנדלין: שאח"כ חישב עליו לעשות ממנו רצועות או סנדלין:

כיון שנתן בו את האזמל: שתחב האיזמל בהעור לחתכו לרצועות:

טהור: ר"ל נטהר אז מטומאה דמעיקרא וגם אמק"ט להבא עדיין. ואע"ג דגם רצועות מק"ט עכ"פ משאר טומאות [כפכ"ד סי' ל"ה] היינו כשכבר הם רצועות. אבל הכא הרי לא חתך עדיין הרצועות מהעור ואכתי חסר מעשה אומן לכך:

וחכ"א עד שימעטנו פחות מה' טפחים: ס"ל דלא נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא עד שיעשה בו מעשה רבה עד שלא יהיה ראוי עוד למלאכה דמעיקרא. ולפיכך הכא דוקא כשמיעטו לפחות מן ה"ט לא חזי למדרס שטיח. דכך הוא שיעור עור בין לק"ט מדרס או שאר טומאות [כפכ"ז מ"ב]. ואע"ג דהכא דחתכו בכונה. אז גם בפחות מה' טפחים מק"ט [כפכ"ז סי' כ"ז]. היינו להבא. אבל עכ"פ טומאה דמעיקרא נתבטל ממנו. ואת"ל עכ"פ הרי רצועות ומנעלים מק"ט [נגעים פי"א]. וא"כ הול"ל שיהיה טמא מגע מדרס. כסדין שעשאו ווילון [פכ"ז מ"ט] וכפה שנתנו על הספר [פכ"ח מ"ה]. י"ל התם כבר עשאו ווילון וכבר נתנו על הספר משא"כ הכא רק נתן בו האיזמל אבל עדיין לא חתכו לרצועות לפיכך טומאה ראשונה נתבטלה. ולכלל קבלת טומאה שניה לא בא:

[ובהא יתורץ נמי מה דק' מהכא דקאמר ר' יהודה דע"י תחיבת הסכין בהשטיח נתבטל ממנו טומאה דמעיקרא והרי בשבת [דנב"ב] קאמר ר"י בפירוש דרק בעשה בו מעשה לקלקל מבטל טומאתו. ולא בעשה מעשה לתקן כגון טבעת אדם שהקיש עליו כדי לתקנו לבהמה מעשה תיקון כזה לא מבטל טומאתו. והרי ה"נ נתינת האיזמל בהשטיח. הוא כדי לתקנו לרצועות. ואיך יבטל טומאתו. ולפי דברינו הנ"ל י"ל דהא דמעשה תיקון לא מהני לבטל טומאה שבכלי. היינו בשכבר תקנו לתשמיש השני. ולהכי באמת סדין שעשאו ווילון ס"ל לר"י דנשאר בטומאתו מדרס כמעיקרא. אבל הכא שלא חתך עדיין העור לרצועות. רק תחב בו האיזמל לחתכו הרי המחשבה עם מעשה זו ביטל מהשטיח טומאה דמעיקרא. אבל עדיין לא היה במעשה זה כפי הראוי לתשמיש דלהבא. להכי לר"י נסתלק ממנו טומאה לגמרי. ובמגינת שלמה תירץ דדוקא להעלות טומאה דמעיקרא מהכלי קאמר ר"י התם דלא נטהר רק בשהיה המעשה לקלקל אבל הכא הא דר"י מטהר היינו רק שלא יק"ט להבא ובכה"ג אפי' בעשה מעשה לתיקון אמק"ט עוד]:

ר"א בר ר"צ אומר אף העושה מטפחת: נ"ל דהאי אף דקאמר ראב"צ. ה"ק לת"ק. דמדקאמרת דכשלא נפחת מה"ט עדיין נשאר בטומאתו משמע דוקא בכה"ג שלא נתבטל עדיין מהעור תורת שטיח שהיה עליו מעיקרא וגם עדיין לא נגמר הכלי החדש שרוצה לעשות ממנו לפיכך עדיין נשאר בטומאתו שבתחלה. הא בשטיח שכבר עשאו מטפחת. שכבר נגמר הכלי החדש שרוצה לעשות ממנו. באמת נתבטל מהכלי טומאה ישנה שבו ואהא קאמר ראב"צ מלת אף. ור"ל אף שכבר עשה מהשטיח מטפחת והוא מטלית מרובע לקנח בו ידיו אף שכבר נגמר המטפחת. אפ"ה עדיין נשאר טומאה דמעיקרא עליו דאע"ג דהשתא ודאי כלי חדש הוא עכ"פ מדמטפחת דומה בתמונתו לשטיח. אין כאן התחדשות בתמונת הכלי והו"ל רק ככלי גדול שעשאו קטן:

ומן הכסת: ר"ל אבל אם עשה מטפחת מעור כסת. והוא כעין כיס מלא מוכין והוציא המוכין וחלק הכיס לשנים ועשאו מטפחת:

טהורה: דהרי נשתנה צורתו דמעיקרא [ועי' פכ"ח מ"ה]. מיהו פשוט דמק"ט להבא. [כלעיל פכ"ד מי"ד]: