מלאכת שלמה על כלים ג
<< · מלאכת שלמה · על כלים · ג · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
העשוי לאוכלין שיעורו בזיתים: בגמ' ס"פ המצניע איכא אמוראי דס"ל שאם יחדו לכלי חרס לרמונים שיעורו במוציא רמון ואיכא מאן דס"ל התם שאפי' יחדו לרמונים לא מהני בהן יחוד אלא אם ניקב במוציא זית נפטר לגמרי והרי הוא ככלי אבנים כלי גללים:
מטילין אותו לחומרו בזיתים: והא דתנן לקמן בפ"ח גבי כוורת מטילין אותו לחומרו בכונס משקה וכן נמי הא דתנן בספ"ט מטילין אותו לחומרו בצמיד פתיל ובכונס משקה התם מיירי להכניס ולהוציא טומאה לאחרים ומשערינן בכונס משקה לחומרא ובטל מתורת כלי ואינו מציל ולטהרת עצמו אזלינן נמי לחומרא ואינו טהור עד שיוציא זית. והרמב"ם בחבורו כתב ולא אמרו במוציא משקה אלא בגסטרא בלבד לפי שהיא עשויה לקבל המשקין הנוזלין מן הכלים ואם הוציאה משקים הרי בטל תשמישה ע"כ. ומצאתי שכתב מהר"י קארו ז"ל בטור י"ד סימן ר"א דף רמ"ג ע"א בשם מהר"י קולון ז"ל שכתב בשרש נ"ה דבכונס משקה היינו נקב רחב כמו עדשה ואיני יודע מנין לו אח"כ ראיתי שם ע"ב שגם הרב מהר"י קארו ז"ל תמה עליו ולא ידע מנין לו הא מילתא וגם בטור א"ח סי' קנ"ט הביאו וכתב עליו והכריח דדוקא לענין מקוה כתב כן אבל לפסול כלי לנטילת ידים בכונס משקה הוי ודאי שיעורא בציר מהכי טובא ע"ש:
בפי' ר"ע ז"ל. בשמן היינו כונס משקה של שמן וכו' עד שהרי כלי שמחזיק מים. אמר המלקט פי' כלי נקוב מחזיק מים או יין ולא שמן והוא פי' ה"ר שמשון ז"ל וצ"ע אם יש טעות דהא דבר הנראה לעינים הוא דאדרבא כלי שיש בו נקב מחזיק שמן אינו מחזיק יין וכ"ש מים וגם ר"ע ז"ל כן פירש בסימן ב' דפ"ג דמסכת מכשירין והוא פי' הרמב"ם ז"ל שם. ועיין במ"ש לקמן ספ"ט:
ר' אליעזר אומר: כך כתוב בפי' הרמב"ם ז"ל ר' אליעזר אבל בפי' ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל כתוב ר' שמעון וכמו שהוא בפירוש ר"ע ז"ל:
בפי' ר"ע ז"ל. דסבר עביד נמי לאנוחי ביה פרוטות וכו'. כתב עליו ה"ר יהוסף ז"ל פי' זה קשה קצת כי היה לו לומר בפרוטות כמו שאמר בזיתים בגרוגרות באגוזים וכן תנן לקמן ר"פ י"ד חיתנות כדי לקבל פרוטות ותו דלא מצינו בשום מקום לשון זה פרוטה קטנה ויותר היה נראה נכון שהוא חוזר על השמן שהוא נקוב בעגול נקב קטן כפרוטה קטנה ועל זה אמר שאם ניקב הנר נקב קטן עד שהוא נוטף טפין כפרוטה אז הוי טהור וצ"ע ע"כ:
ושל אדמה שהוסק פיו: כאילו ניטל חשיב משום דמפריך ומשמע הא לא הוסק פיו טמא והא דקיימא לן דכלי אדמה אין להם טומאה אפי' מד"ס ה"מ כשלא נצרפו בככשן והאי נר של אדמה בנצרף בכבשן איירי ומין אדמה הוא שאינו חשוב כאותו שעושין ממני כלי חרס וכשהוסק פיו בפתילה מפריך ונפיל הר"ש אכן ר"ע ז"ל תפס כפי פי' הרמב"ם ז"ל. ועיין במה שכתבתי לקמן ר"פ עשירי בשם רש"י ז"ל:
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
אע"פ שהוא נוטל את הגללים וכו': פי' אילו היה נוטל היו החרסים נופלים טמאה כל זמן שהיא מחוברת ע"י הגללים:
נשברה: שנפלו החרסים ודיבק השברים בקולן של סופרים. אמר המלקט לא נתיישב לי יפה לשון ודיבק ממנה חרסיס דקתני במתני'. ושמא שר"ל דדיבק מקצת מחרסיה ומ"מ לשון הרמב"ם ז"ל שם פי"ט נשברה ודיבק חרסיה או שהביא וכו':
או שהביא חרסים: כצ"ל:
וטפלן בגללים: הה"נ טפלן בטיט ונקט גללים משום רבותא דרישא דאע"ג דלא הוי סתימה מעלייתא כמו טיט טמאה דלא בטל שם כלי מעליה. הרא"ש ז"ל:
ה"ז טהורה: משמע אפי' מטומאת מגע:
כולה מיטמאה במגע: בנקודת חירק במ"ם גרסי' לה וברמב"ם פי"ט סי"ג כמ"ש וגם שם אינו כתוב רק הרי זו טהורה סתם כלשון משנתנו:
וכנגדו מטמא באויר: פי' כנגד חרס המחזיק רביעית.
הטופל וכו': מה שפירש ר"ע ז"ל דנפקא מינה לענין אוכלין ומשקין הנוגעים בטפלה הוא פי' הרמב"ם והר"ש ז"ל: ועוד פי' הר"ש ז"ל ונפקא מינה לענין מי שנטמאו אחוריו במשקים דאם הטפלה בכלי הבריא הנוגע בטפלה לאו כנוגע בכלי וטהור דאין הטפלה חשובה חבור אבל רעוע שטפלתו מעמידתו וטפלתו צריכה לו הרי הוא חבור והרי הוא כנוגע בכלי עצמו וטמא וכשיטה זו מוכחת הכא דבתר הכי קתני יבלית שטופלין בה ונוגע בטפילו של תנור ומיחם שטפלו דכולהו מיירי בנוגע בטפלה ע"כ:
ואת הראוע: כמו רעוע:
חידוק: כמו הידוק הר"ש ז"ל וכן בערוך אכן בפי' הרמב"ם ז"ל נראה שכתוב בהפך הידוק כמו חידוק ודומה שהוא טעות אע"פ שלא הוגה בפירושו המוגה שהעתקתי:
הקרויה: מצאתי כתוב הכרוייה כמו הבריאה ע"כ אבל בפי' הר"ש ז"ל הביא גירסא זו ופי' זה אתוספתא ע"ש וברמב"ם שם רפ"ב פי' דבקרויה של חרס מיירי מתני' וז"ל וכן המהדק את הקרויה של חרס הדולין בה מים אם חיפה אותה בעור או בקלף וכיוצא בו אם היתה רעועה הרי הן כגופה ע"כ:
יְבֵלֶת: כך מצאתי מנוקד בפי' כתיבת יד להרא"ש ז"ל של יותר ממאה ושלשים שנה ובמקום אחר מצאתי מנוקד ע"י הרב בצלאל אשכזי ז"ל
יְבָלִת: היו"ד בשבא והבי"ת קמוצה והלמ"ד בחירק. וי"ג יַבְלִית היו"ד בפתח והבי"ת בחטף והלמ"ד בחירק ונכון הוא בעיני. ופי' הרא"ש ז"ל שהוא מין עשב ששמו יבלא כדאשכחנא בפ' כל הבשר כרך ריפתא איבלא אבל בערוך בערך יבל ובערך פדס כתוב יבלית ופירש דבלשון הקדש שמו חצובה אבל בערך טפל כתוב יבלת בלתי יו"ד אחר הלמ"ד. והר"ש ז"ל כתב דיש מפרשים יבלת מין טיט:
הפטסין: הר"ש ז"ל גריס הפדסין ופי' שהוא אלפס וכן פי' בערוך ג"כ די"ס הפדסין. ולשון הרמב"ם ז"ל שם ר"פ עשרים דברים הלחים המשוכים שטופלין בה הפטסין של מים כדי שלא ידלוף הכלי הרי הן כגופו של כלי שאפי' נטמא הכלי מאוירו אוכלין ומשקים הנוגעין בטפלה טמאים ע"כ. ופירשו הר"ש והרא"ש ז"ל ודוקא בכלים דאורחייהו בהאי טפול הוא דהוי חבור אבל בכלים דלאו אורחייהו לא כדתניא בתוספתא הקנקנים הגדולים שטפלן ביבלת או באדמה הרי אלו [בר"ש הוגה אינו חבור] הן חבור הטבילן הרי אלו חוצצות עליו ע"כ:
מגופת חבית: אפי' מחוברת בטיט לחבית אינה חבור לחבית ולשון הרמב"ם ז"ל שם בפ' עשרים מגופת חבית שטפל בטיט עליה ועל החבית אינה חבור לה ואם נגעו בה משקים טמאים לא נטמאת המגופה ואם נגעו במגופה לא נטמאו אחורי החבית ע"כ. וכתב מהרי"ק ז"ל ומשמעה דמתני' ששם המגופה על פי החבית בלא שום חבור והא פשיטא דאינה חבור ולא איצטרי' לאשמועינן ולפיכך פי' דמיירי שטפל בטיט עליה ועל החבית והשתא קמ"ל שאע"פ שהיא מחוברת לחבית על ידי אותה טפלה אינה חבור מפני שהיא עומדת לינטל ומה שכתב בהשגה מי ראה מעולם טפלה על גבי מגופה וכו' י"ל דמעט טיט שמניחין על גבי מגופה כדי לחברה לחבית הלא גם הוא טופל יקרא ע"כ:
מיחם שטפלו וכו': ומצאתי מנוקד בחֵמַר החי"ת בציר"י והמ"ם בפת"ח.
קומקום: ברמב"ם קומקומות:
כצונן: בכא"ף צ"ל:
יותר מצרכה הנוגע בצרכה: הערוך גורס צרבה בבי"ת לשון צרבת השחין:
יתר מצרכה טהור: אית דגרסי ביתר מצרכה:
זפת שֶנַטְפָה על החבית: נראה שהרא"ש ז"ל גריס על פי החבית וז"ל על פי החבית כשמזפתין את החבית עולה על שפתה ואינו חבור כיון שהיין אינו עולה שמה ע"כ:
שפקקן בזפת: כצ"ל: