תפארת ישראל על כלים ג

משנה כלים, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

שיעור כלי חרס ליטהר: ר"ל כמה שיעור נקב שבכ"ח. שיתטהר עי"ז מטומאתו. וגם שלא יקבל טומאה להבא:

שיעורו בזיתים: ואפי' הי' מיוחד למין פרי שגדול מזית אפ"ה בניקב במוציא זית אמק"ט עיד וגם נתבטל טומאתו דמעיקרא. וסתמא כר"מ לקמן במ"ב. דהרי לדידן חבית שיעורו באגוז שגדול מזית:

שיעורו במשקין: בכונס משקה דרך הנקב:

העשוי לכך ולכך: אפי' ביחד. כגון קדירה שעשוי לבשל בה בשר עם רוטב. והרי בניקב בכמוציא משקה לא חזי לבשל בה כלל. אפ"ה מק"ט עד שתנקב בכמוציא זית. ועד אז לא נתבטל טומאה שכבר בו:

משנה ב

חבית שיעורה בגרוגרות: אם ניקב כמוציא גרוגרת אמק"ט. מדרוב תשמישיו לגרוגרות:

ר' מאיר אומר בזיתים: ר"ש אזל בתר רוב תשמישו וכדאמרן. אף שגרוגרת קטן מאגוז. ור"י ס"ל מדמשתמש בו ג"כ אגוזים שגדולים מגרוגרות הו"ל כעשוי לזה ולזה. ואזלינן לחומרא. ור"מ ס"ל דכל כ"ח שעשוי לאוכלין שיעורו בזיתים כמשנה א':

הלפס: אלפס:

דמדעשוי לבישול אזלינן לחומרא וכלעיל סי' ד':

הפך והטפי: כלי חרס קטן לאפרסמון. ולכן פיה צר. כדי להוציא ממנו האפרסמון היקר רק טיף טיף:

שיעורן בשמן: בכונס שמן דרך הנקב:

והצרצור: עי' פ"ב סי' צ':

שיעורו במים: בכונס מים דרך הנקב:

ר"ש אומר שלשתן בזרעונים: במוציא אפונין. דמדנותן בה לפעמים מין זה אזלינן לחומרא לשער במין היותר גדול. ולחכמים מדאינו מצוי לשמש בזרעונים לא משערינן בי':

[כך פירשתי רק לפי דעת רתוי"ט לעיל דס"ל דגרוגרת גדול מאגוז. וא"כ אזל ר"ש הכא והתם לחומרא אבל להגאון רב"א זצוק"ל צריך לדחוק ולומר דבהא פליגי. דלר"ש עכ"פ בזמן שזרעים מצויין. דהיינו בזמן ידוע בשנה הוה תשמישו למים וזרעים. ואגב זה גזרינן בכל עת]:

רא"א בפרוטה קטנה: דס"ל דמדנותן בה לפעמים פרוטות. אף שאין מצוי כל כך אזלינן לחומרא. וחכמים ס"ל דכל שאינו מצוי תשמישו לא משערינן בי':

ושל אדמה: היינו שעשוי מטיט שלא נשרף בכבשן דכלי כזה אמק"ט לפיכך אע"ג שהוסק וכו':

דהו"ל כהוסק בכבשן:

טהור: עד שיוסק כל הכלי. וקמ"ל הך דינא הכא בין שיעור נקבי כ"ח. מדסד"א דמדניטל פיו של נר אמק"ט. א"כ הו"ל פיו עיקר הכלי. ובהוסק הוא לחוד סגי קמ"ל [רב"א]:

משנה ג

חבית שניקבה: מיירי בחבית שמחזיק מלוג ועד סאה דאז שיעור גיסטרא שלו שיק"ט. בשמחזיק הגיסטרא רביעית. וניקב הכלי שלימה כמוציא זית. ונטהר לגמרי. דאע"ג דעדיין חזי לגיסטרא עכ"פ כל עוד שלא יחדה לגיסטרא אמק"ט משום גיסטרא [עי' שבת דצ"ה ב' רש"י ד"ה טהור מכלום]:

ועשאה בזפת: שסתם נקב זה בזפת ועי"ז חוזר ומק"ט [כפ"ג מ"ח] אבל בסתמו בטיט לא מהני רק כשיחזיר ויסיקט בכבשן [כפ"ה מ"ח] ורק לענין צמיד פתיל במרח פיו בטיט אפילו לא הוסק אח"כ מציל [כפ"י]:

ונשברה: ששוב נשבר להרבה שברים:

אם יש במקום הזפת: ר"ל אם יש בהגיסטרא שהזפת בו:

טמאה: ר"ל זו הגיסטרא מק"ט [כלעיל פ"ב מ"ב]:

מפני שלא בטל שם כלי מעליה: דקודם סתימה נמי הוה חזי עכ"פ לרמונים אף שאמק"ט עד שייחדנו לכך:

חרס שניקב: ר"ל אבל גיסטרא שניקב בכמוציא משקה *) שהרי דמי לגיסטרא לסלק ממנה טומאה:

שסתם נקב שלה בזפת:

אע"פ מחזיק רביעית: אחר שסתמו:

טהור מפני שבטל שם כלי מעליו: דהרי גיסטרא היתה מתחלה ולא כלי:

משנה ד

חבית שנתרועעה: ר"ל שמלאה סדקין שאין בכ"א כמוציא אגוז [כמ"ב] ואעפ"כ נתרועעה כל כך עד שכשיטלטלה עם חצי קב גרוגרות שבתוכה תשבר לגמרי. דבכה"ג תו אמק"ט [כפ"ד מ"ב]:

וטפלה בגללים: טח כל דפנותיה בחוץ עם גללי בקר. שכשיתיבשו יתחזק רעיעותה. ורבותא קמ"ל. דאף דגללים אמק"ט אף אחר שיסיק הכלי הנעשה מהן. אפ"ה מהני סתימה שמהן לכ"ח שתקבל טומאה. וכ"ש בטפלה בטיט [רב"א]:

אע"פ שהוא נוטל את הגללים והחרסים נופלים: כשיטלטלה עם חצי קב גרוגרות תשבר לגמרי לחרסין:

מפני שלא בטל שם כלי מעליה: ר"ל אף שמדנתרועעה כל כך אמק"ט. וגם הגללים של הטיפול שהן מעתה עיקר הכלי. גם כלי גללים אמק"ט. אפ"ה כיון שעדיין שלימה היא. וחזי למילי אחרנייתא מלבד גרוגרות שם כלי עדיין עליה רק שאמק"ט:

נשברה: לגמרי לרסיסים:

ודבק ממנה חרסית: כשחתיכות שברי הכ"ח גדולים נקראין חרסין. וכל חתיכה וחתיכה נקרא חרס. וכדקאמר לעיל והחרסין נופלים. אבל הכא מיירי שנשבר הכ"ח לרסיסים דקין ואז נקראה חרסית [וכן מוכח משבת פ"ח מ"ד ומ"ז וע"ש]. ומיירי הכא שגיבל החרסית יחד עם דבק ל י י ם בל"א. ועשה מגיבול זה כלי:

או שהביא חרסית ממקום אחר: ר"ל או אפי' גיבל הכלי הנ"ל מחרסית של כלי אחר. שלא היתה אותה כלי שבורה לגמרי לשברים קטנים כנ"ל שלא ביטל שם כלי ממנה:

וטפלן בגללים: ר"ל אע"ג שאחר שעשה כלי מחרסית הנ"ל. חזר ג"כ וטיפל הכלי בגללים. ונתחזקה הכלי עי"ז מאד:

מפני שבטל שם כלי מעליה: נ"ל דנקט הכא ג' מיני כלים. ניקבה. נתרועעה. נשברה. כולן לא זו אף זו קתני. במשנה ג' נקט ניקבה. אע"ג דכל גיסטרא שניקב. אע"ג שחזר וסתם הנקב בזפת טהור. אפ"ה כ"ח שניקב וסתם הנקב בזפת. ונשבר מהכלי אותה חתיכה שהיה בו הנקב שנסתם. אותה חתיכה מק"ט. והדר נקט במשנה ד' נתרועעה. דלא מבעי' ניקבה וסתמה בזפת. הרי אם יקלף הזפת. עדיין ישאר הכלי ראוי לחזור ולהסתם בזפת. וגם חלק הגיסטרא שבה עדיין ראוי לתשמיש אלא אפי' נתרועעה כל הכלי לגמרי וטפלה בגללים. הרי אם יקלוף טפילות הגללים מעליה. תפרס לגמרי לרסיסים. ויתבטל כל תשמיש שבחלקיה. אפ"ה מק"ט. והדר נקט בבא תליתאה. דרסיסי חרס שגבלן יחד ועשאן כלי. כל שלא חזר וצרפו בכבשן אע"ג שטפל ג"כ בגללים לחזקו ביותר. וגם אם יקלוף הגללים יהיה הכלי נשאר בתוארו וחזקתו. אפ"ה דינו רק ככלי אדמה. ואמק"ט:

כולה מטמא במגע: דכולה הוה יד לאותו חרס דכל יד שבכ"ח מטמא במגע ולא באויר. ואע"ג דיד שבכ"ח לא עדיף מגבו. דבנגע שם טומאה לא נטמא. עכ"פ בנטמא תוך הגיסטרא מטמא יד הזה לכל טהרות שנוגע בו. אבל לא לטהרות שנתלה באויר היד:

וכנגדו: דהיינו כנגד אותו חרס שמחזיק רביעית:

משנה ה

רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים: דמשום דהטפול מחזיק הכלי. מחשב הטיפול כיד. והו"ל חבור. ולהכי אף שאין שום טומאה מטמא להטיפול. מדלא עדיף הטיפול הזה מגב של כלי חרס. אפ"ה אם נטמא הכלי באוירו או במגע בפנים. וחזר ונגע טהרה בהטיפול נטמא:

וחכ"א הטופל את הבריא טהור: ר"ל לא מחשב חיבור לו. ואינו בכלל כל המחובר לטמא טמא [פי"ב מ"ב] דהכא א"צ לו כלל. ומה"ט גם כיד לא הוה:

ואת הרעוע טמא: דמדצריך להטיפול הו"ל חיבור לו. ואף דעכ"פ היא עצמה רעועה שלא היתה מחזקת חצי קב גרוגרות. ורק הגללים יחזיקוה. נמצא שהגללים הן עיקר הכלי וכלי גללים אמק"ט. אפ"ה כל שלא בטל שם כלי ממנה בתחילה גם השתא עדיין מחשבה כ"ח ומק"ט וכלעיל:

וכן בחידוק הקרויה: ר"ל וכ"כ פליגי ברייפען שהדקום סביב לדלעת יבישה ובריאה. דאע"ג דדלעת נוחה להשתבר. אפ"ה לרבנן לא הו"ל כרעועה. ולפיכך אין החידוק חיבור לו [רב"א] ואע"ג דדלעת נידון ככלי עץ [כרמב"ם ספ"א דכלים] וא"כ מק"ט מגבו. עכ"פ מדאין החידוק חבור להדלעת. להכי כשנטמא הדלעת לא נטמא החידוק וכשנגע טומאה בהחידוק אף החידוק עצמו לא נטמא. דמדלא הוה חיבור להדלעת אפי' כיד אינו נידון. והו"ל רק כפשוטי כלי עץ שאמק"ט כלל. ואי"ל עכ"פ נהוי כתשמישי כלי בשעת ושלא בשעת מלאכתן. דמק"ט [כפט"ו סמ"ז]. י"ל דהכא שאינו רק משמרו שלא ישתבר שמור לא מחשב תשמיש:

משנה ו

יבלית: הוא מין עשב בר מרוח שמדבקין בו שברי כ"ח:

שטופלין בה הפטסין: כדים גדולים שמחמת גדלן וכבדן חוששים טפי לשבירתן. להכי דרך לחזקום בטפילה:

הנוגע בה טמא: ר"ל בהא מודו רבנן דהוה חיבור מדצריך מאד להטיפול וכדאמרן. ולהכי אף שהטיפול אמק"ט מגע מדהוא גב כ"ח. עכ"פ כשנטמא הכלי בפנים במגע או באויר. נטמא הטהרה שנגעה אח"כ בהטיפול:

מגופת חבית אינה חיבור: אף שמדובק בהחביות. ונ"ל דלהכי לא נקט תנא הכא לישנא דטהור וכלעיל בטופל את הבריא. דהכא שאני שהמגופה הוא כלי בפ"ע. ואי הוה נקט טהור. סד"א דרק המגופה בעצמה טהור מדהו"ל פשוטי כ"ח. ועוד מדהו"ל רק תשמישי כלים רק בשעת מלאכתו [כפט"ז סמ"ז]. אבל עכ"פ הו"ל חיבור להחבית. קמ"ל דאינו חיבור כלל:

הנוגע בטפולו של תנור: ר"ל טהרות שנגעו בהטיט הטוח ע"ג תנור הטמא:

טמא: דמדשומר חום התנור לא דמי לטופל כלי בריא [לעיל ל"ז] והו"ל חיבור לו:

משנה ז

מיחם: יורה ונ"ל דמיירי בין שהוא מחרס או ממתכת. ורק בזפתו לכלי מתכות אמרינן דאינו חיבור מדנימוח באש:

שטפלו בחומר: הוא טיט עב וקמ"ל אע"ג שאינו נדבק כ"כ יפה כטיט רך:

ובחרסית: חרסית כתושה שגבלה כטיט:

הנוגע בחומר טמא: דמשום דמיחם נמי צריך שימור חום. להכי לא דמי לטופל כלי בריא לעיל. אלא הו"ל כטיפול תנור. אלא דבתנור אפי' טיפול חרסית הו"ל חיבור. מדגבלו עם הטיט ואין אודי האש נוגעים בהטיפול. משא"כ במיחם. רק הטיט שנדבק יפה וגם משמר חומו הו"ל חיבור לו. ולא החרסין. שאודי האש יקעקעום:

ובחרסית טהור: וקמ"ל דלא אמרינן שע"י שגיבל החרסים עם הטיט יתדבק עמו בהמיחם:

קומקום: מיחם הוא הכלי שניתן ע"ג האש. אבל קומקום הוא הכלי ששופכין לתוכו החמין רותחין מהמיחם [רב"א ועי' לקמן פי"ד]. ונ"ל דלעיל נקט מיחם. ולא קומקום. דקומקום לא עדיף משאר כלי בריא דאין הטיפול חבור לו אפילו כולו מטיט. וגם לא נקט גבי' מיחם שניקב וסתמו בחומר וחרסית משום דבכה"ג גם הטיט אינו סותמו. מדנשאר פתוח במקום החרסין שיפלו לחוץ. והכא בקומקום נקט שסתם נקבו בזפת דאילו מיחם שניקב לאו אורחא לסתמו בזפת מדעומד אצל האש הזפת ניתך מיד. ורק בקומקום הכי אורחא דמדרק מערין לתוכו חמין לפי שעה. לא יהיה הזפת ניתך כל כך מהר:

ר' יוסי מטהר שאינו יכול לקבל את החמין כצונן: ר"ל אי אפשר שישהה בתוכו החמין זמן מרובה. כמו שישתהה עם מים צוננים. והרי עשוי לשניהן. ונל"פ דמיחם שניקב וסתמו בזפת לכ"ע אמק"ט. מדא"א כלל שיתקיים שם הזפת באש. ואף שאפשר להשתמש בו צונן. הרי אינו עשוי לצונן כלל:

וכן היה אומר בכלי זפת: כלי העשוי מזפת לשפוך לתוכו חמין או צוננים. אמק"ט מדאינו כלי העשוי להשתמש בו רותחין זמן מרובה [ותמהני מאד למה לא אמרו רבותינו שאפי' עשוי רק לצונן אמק"ט. משום דזפת אינו מין שיק"ט כשיעשו ממנו כלי ומידי דהוה אכלי גללים כלי אבנים ואדמה. ואי משום דזפת הוא שרף עץ. והו"ל כיוצא מהעץ כשבת דף כ' סוף ע"א הרי לא מצינו שום מין מז' מינים שמק"ט. כשנשתנה מברייתו דגזרו בי' רבנן טומאה. רק בזכוכית מדעיקר ברייתו מחול ודמי לכ"ח [כשבת דט"ז ב']. ודוחק לומר דדמי לכלי העשוי מנייר דמק"ט [עי' לעיל פ"ב בבועז סי' ה'] דנייר שאני דממשות גדולי ארץ הוא. אבל זפת אינו רק שרף בעלמא מנ"ל דגזרו בו טומאה. והרי גם פרי שסחטו שאין דרכו בכך. לא מחשב השרף כגוף הפרי לענין ברכה [כא"ח ר"ה ס"ג]. ותו הרי מלקמן פ"י מ"ה בין לרמב"ם בין לראב"ד שם מוכח דב"ק שמזפת אמק"ט. וכן נראה דעת הרמב"ם [פ"כ מכלים ה"ה] שלא הביא דכלי זפת יק"ט] :

כלי נחשת שזפתן: אפילו רק מבפנים:

טהורין: אמק"ט בנגע טומאה בזפת. דכלי נחושת משתמש ע"ג אש ושם ניתך הזפת גם בשזפתו בפנים. אולם כ"ח שדרכו להשתמש באש וזפתו בחוץ. ודאי אמק"ט מדניתך. אבל בזפתו בפנים אפי' אינו חיבור הרי בנגע בו טומאה שם. הרי בא לאויר כ"ח ונטמא הכלי. דמדהזפות שבפנים אינו כלי דמי ללפסין נקובים שאינם חוצצים [כפ"י מ"ח]:

ואם ליין: שיחד הכלי ליין. וה"ה לצונן אחר. רק נקט יין מדאורחא הכי לזפת כלי היין שלא יזלף:

טמאין: מק"ט ומטמא במקום הזפת מדהכי אורחא הו"ל חיבור לו:

משנה ח

חבית: של חרס:

שנקבה ועשאה בזפת יתר מצרכה: ר"ל שהסתימה מתפשטת רחבה יותר מהצורך להסתימה:

הנוגע בצרכה: ר"ל טהרות שנגעו בהזפת שבחוץ במקום הצריך להסתימה. ואפי' הסתימה עבה שם ביותר הו"ל כלצורך הסתימה [ולרמב"ם גם בעובי דינו כבהתפשטות]:

הנוגע בה טהור: ר"ל טהרות שנגעו בהטפה שע"ג החבית הטמאה טהורים. ונ"ל דלהכי נקט בכל הנהו לענין טומאת הנוגע בה וכו' דהיינו בשכבר נטמאה הכלי. ולא לענין קבלת טומאה של הכלי. משום דכל הנהו כולהו של חרס הן. וזפותן מבחוץ. והרי בחרס אפילו יהיה הזפת חבור לו. הרי מדהטפה מבחוץ אמק"ט מגבו. ותו נ"ל דלהכי נקט טפה לרבותא. דאפילו טפה לא אמרינן גבה דבטל לגבי כלי כטיפול תנור [פ"ג מ"ו]:

משפך של עץ ושל חרס: מיירי בשל בעל הבית [כפ"ב מ"ד] דהו"ל כפשוטי כלי עץ וכ"ח שאמק"ט:

ר"א בן עזריה מטמא: המשפך מק"ט. דהזפת אדוק בו יפה והרי רובו מדבר המק"ט:

ר' עקיבא מטמא בשל עץ: דרק בעץ מתדבק הזפת יפה:

ומטהר בשל חרס: דרק במקום השבירה מתדבק הזפת יפה [כמ"ג] ולא במקום אחר:

רבי יוסי מטהר בשניהם: מדרגיל להסיר הזפת כשיצטרך להמשפך [ועי' לעיל פ"ב מ"ד]: