רבינו שמשון על כלים א

רבינו שמשון · על כלים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

אבות הטומאות. בשמעתא קמייתא דבב"ק אמרינן אבות מכלל דאיכא תולדות ותולדותיהן לאו כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם וכלים ואילו תולדה אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא והיינו ראשון ושני דלא מטמא אדם וכלים דאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה:

השרץ. הם שמונה שרצים הכתובים בפרשת ויהי ביום השמיני החולד והעכבר והצב למינהו והאנקה והכח והלטאה והחומט והתנשמת. ולמינהו דצב מרבינן מיניה בפרק העור והרוטב (דף קכז.) (לפנינו ערוד והיא היא עי' בערוך) חברבר וכן הנפלים וסלמנדרא ומרבינן מיניה נמי התם (דף קכו:) ביצת השרץ המרוקמת שניקבה ועכבר שחציו בשר וחציו אדמה אבל עכבר של ים לא מטמא דעל הארץ כתיב כדדרשינן התם ויש מהם שעורותיהן כבשרן כדתנן התם (דף קכב.) שיעורן בכעדשה ובנזיר פרק כ"ג (דף נב.) הואיל וחומט תחלת ברייתו בכעדשה. אבל האברים אין להם שיעור אפילו פחות מכעדשה מן השרץ כדתנן בפרק א' דאהלות. ודם השרץ כבשרו ושיעורו כעדשה כדתנן במעילה פ' קדשי המזבח (דף יז.) ודוקא שרץ לח מטמא ואינו מטמא יבש כדתנן בפ' דם הנדה (דף נד:) דכתיב במותם כעין מותם (שם דף נו.) והאי דשרץ מטמא אדם וכלים. אדם נפקא מדכתי' בפרשת אמור או איש אשר יגע בכל שרץ אשר יטמא לו. וכלים מדכתיב בפרשת שמיני מכל כלי עץ או בגד או עור או שק:

והשכבת זרע. דישראל דוקא ולא דעובד כוכבים ואפילו מדרבנן לא גזור כדאמרי' בפ' בנות כותים (לד.) (וכן שכבת זרע של) (צ"ל קריו) קטן טהור אפי' לבית הלל ודוקא שכבת זרע דגדול אבל דקטן לא מטמאה כדאיתא בפ' בנות כותים (דף לב:) ומדכתיב איש נפקא. ובאין כל גופו מרגיש בה איכא פלוגתא בפ' יוצא דופן (מג.) איכא למ"ד אפילו בכעין החרדל ובפחות מכן ואיכא למ"ד בפרק אלו דברים (דף סז:) דצריך כחתימת פי האמה כר' נתן דאמר זב צריך כחתימת פי האמה ואתקש בעל קרי לזב ובנוגע נמי איכא פלוגתא פרק יוצא דופן (שם:) דאיכא מ"ד בכל שהוא ואיכא מ"ד בכעדשה ודוקא שכבת זרע לחה מטמאה ולא יבשה כדאיתא בפרק דם הנדה (דף נו.) משום דכתיב שכבת זרע בראויה להזריע. ומהאי טעמא נמי פולטת שכבת זרע ביום השלישי טהורה דמסרחה ושוב אינה ראויה להזריע. והא דמטמאה אדם וכלים נפקא לן. אדם בפ' יוצא דופן (דף מג:) מדכתיב או איש לרבות את הנוגע וכלים כתיב בהדיא בפרשת זאת תהיה וכל בגד וכל עור אשר יהיה עליו שכבת זרע ושאר כלים ילפינן מגזירה שוה דבגד ועור מדאתקש למת ולשרץ כדאיתא בפ' במה אשה (דף סד.) ומדלא חשיב כאן בעל קרי בהדי אבות הטומאות היה נראה דאינו אלא ראשון בעלמא וכן משמע מדתנן בסוף מס' זבים בעל קרי כמגע שרץ. ומיהו על כרחין לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרי' בפרק אלו דברים (דף סז:) דלטמא באונס איירי ולא קאמר לענין דלא הוי אלא ראשון וכי פריך בריש המפלת (דף כב.) למימרא דנוגע הוי אלא מעתה אל יסתור בזיבה. תיקשי ליה מתני' דהכא דמדלא חשיב ליה אלמא נוגע הוי:

וטמא מת. בין אדם בין כלים שנגעו במת נעשים אב הטומאה חוץ מכלי מתכות הנוגעים במת דנעשים אבי אבות כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. ולפי מה שמפרש הר"ר יצחק מסימפונט דסדר השנוי בריש אהלות דארבעה טמאין במת נוהג בכל הכלים דכלים אדם וכלים טמאין טומאת שבעה צריך לפרש דהכא דוקא באדם הנוגע במת איירי ולא בכלים דכלים הנוגעים באדם שנגע בכלים שנגעו במת דינם כטמא מת ובמשנת אהלות (פ"א מ"א) נפרשנה בעזרת האל. והאי טמא מת ישראל דוקא ולא עובד כוכבים ודוקא בר קיימא ולא נפל כדתניא בפרק לא יחפור (דף כ.) דעובד כוכבים שישב בחלון ממעט בחלון אלמא לאו בני קבולי טומאה נינהו:

ומצורע בימי ספירו. כשהוחלט באחד מן הנגעים ואח"כ נתרפא וראה הכהן והנה נרפא מכשירו בצפרים ועץ ארז ואזוב ושני תולעת ותגלחת ויושב מחוץ לאהלו שבעה ימים ובשמיני מביא קרבנותיו ואותם ימים הם ימי ספירו והאי דמטמא אדם נפקא לן בפ"ק דב"ב (דף ט:) בגזרה שוה דנאמר כבוס בגדים בימי ספירו ונאמר כבוס בגדים בימי חלוטו מה להלן מטמא אדם אף כאן מטמא אדם:

ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. שיעור הזאה תנן במס' פרה (פי"ב) ומייתי לה בפ"ק דנדה (דף ט:) כמה יהא במים ויהיה בהם שיעור הזאה כדי שיטבול ראשי גבעולין ויזה. ואמרי' התם אפי' למ"ד אין הזאה צריכה שיעור הני מילי אגבא דגברא אבל במנא צריכה שיעור. ועד שיעור הזאה לא מטמא במשא כדדריש התם אבל במגע אפי' בפחות מכשיעור מטמא אדם בלא בגדים כדדריש בספרי בפרשת זאת חקת ומזה מי הנדה יכבס בגדיו והנוגע במי הנדה (צ"ל יטמא עדהערב) (יכבס בגדיו. בין מים למים) הכתוב חילק בין מים שיש בהן כדי הזייה ובין מים שאין בהן כדי הזייה שהמים שיש בהן כדי הזייה מטמאים אדם לטמא בגדים. ומים שאין בהם כדי הזייה מטמאין אדם לטמא אוכלים ומשקים אתה אומר לכן בא או לא אלא לחלק בין נוגע למזה כו':

וכלי חרס באויר. טומאת כלי חרס גבי שרצים כתיב ומהתם ילפינן לכל הטומאות:

משנה ב

לטמא בגדים. הא דמטמאין אדם לטמא בגדים היינו בין בגדים שהוא לבוש בין בגדים שהוא נוגע בין כל הכלים חוץ מאדם וכלי חרס דממעט להן בתורת כהנים גבי נבלה בפרשת ויהי ביום השמיני. מנין לעשות שאר כלים כבגדים ת"ל יטמא יכול יטמא אדם וכלי חרס ת"ל בגד בגד הוא מטמא ואינו מטמא אדם וכלי חרס וכה"ג דרשינן בפרשת זאת תהיה גבי משכבו של זב דמרבי שאר כלים כבגדים ואינו ממעט אלא אדם וכלי חרס. והא דמטמא אדם לטמא בגדים היינו דווקא בגדים שהוא נוגע בעוד שהוא נושא את הנבלה: ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה. אבל פירש מהן תו לא מטמא אלא אוכלין ומשקין כדתנן בסוף מס' זבים הנושא את הנבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה מטמא שנים ופוסל אחד. פירש מטמא אחד ופוסל אחד:

וחשוכי בגדים במגע. מלשון ולא חשכת (בראשית כב) תרגום ולא מנעת שמנועים הבגדים מטומאה אי איכא מגע בלא משא כדדרשי' בת"כ בפ' ויהי ביום השמיני גבי נבלה דכתיב והנוגע בנבלת' יטמא עד הערב אין הנוגע מטמא בגדים כלומר דיטמא משמע הוא ולא בגדיו ותימה דלא חשיב הכא אבר מן החי מן הבהמה שדינו כדין נבלה לטמא במשא אדם לטמא בגדים. ובשלמא עצם כשעורה אע"פ שגם הוא כך דינו כדאיתא בפ' העור והרוטב (דף קכו:) לא חשיב ליה לפי שטומאתו טומאת שבעה ולקמן תני ליה אלא אבר מן החי ליתני דאין חלוק מנבלה כלל אלא לענין בשר הפורש ממנו כדאיתא בפ' העור והרוטב (דף קכח:) ושמא לכך לא תני ליה משום דבכלל נבלה הוה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי בפ' העור והרוטב (שם) דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים:

משנה ג

משכב התחתון כעליון. בריש בנות כותים (דף לב:) מפרש דאי איכא עשר מצעות זו על גב זו שיהיה תחתונו של בועל נדה כעליונו של זב ואינו מטמא אדם וכלים כדין משכב של זב אלא אוכלין ומשקין דוקא. ודרשינן התם מדכתיב בפ' זאת תהיה תורת המצורע ותהי נדתה עליו מה היא מטמאה אדם וכלי חרס כו' וברייתא היא בתורת כהנים ונקט אדם וכלי חרס משום רבותא. לפי שמצינו נושא את הנבלה דמטמא כל כלים חוץ מאדם וכלי חרס כדמפרש לעיל. ומסיק התם בנדה אי מה היא מטמאה משכבות ומושבות כו' ת"ל וכל המשכב כלומר דבבועל נדה גופיה כתיב וכל המשכב שאין תלמוד [לומר] דהא כתיב ותהי נדתה עליו ולא בא אלא לנתקו מטומאה חמורה והביאו לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין. וצריך לדקדק בבועל נדה אם יש לו מעיינות או לא ואם מטמא אדם לטמא בגדים במגע ובמשא כגון אדם הנושא או הנוגע בו דכיון דכתיב (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו דינו כנדה והנושאה או הנוגע בה מטמא בגדים כדיליף בת"כ מק"ו דמשכב ומושב דתניא בפרשת זאת תהיה כל הנוגע בה יטמא יכול לא יהא הנוגע בה מטמא בגדים הא אם מטמא משכב ומושב לטמא אדם לטמא בגדים היא עצמה לא תטמא אדם לטמא בגדים כו'. ומהאי ק"ו נמי יש ללמוד הנושאה. ומיהו מגע בועל נדה תניא התם (נדה דף לג.) בהדיא בתר דמסיק נתקו הכתוב מטומאה חמורה לטומאה קלה שלא יטמא אלא אוכלין ומשקין. נמצאת אומר משכבו כמגעו מה מגעו מטמא אחד ופוסל אחד אף משכבו מטמא אחד ופוסל אחד. ואם נאמר דהוא הדין הנושאו נמי לא יטמא בגדים א"כ נמצא בועל נדה קל מנבלה דהנושא את הנבלה מטמא בגדים והיכי קתני הכא למעלה מהן בועל נדה כמו כן נבלה ומי חטאת שיש בהן כדי הזייה למעלה מבועל נדה. ומיהו הכא איכא לפרושי דלמעלה מהן דקתני כולהו אבבא קמייתא קיימי אאבות הטומאות השרץ והשכבת זרע וטמא מת ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. אבל על כרחין צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מהן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה. ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת"כ ואם שכוב ישכב איש אותה פרט למצורעת ועוד חמור כדאמרינן בפסחים פ' אלו דברים (דף סז:) אדרבה זב חמור שכן עושה משכב ומושב ומטמא כלי חרס בהסיטו דהא משמע בת"כ דמצורע בימי גמרו אין עושה משכב ומושב כדקתני אההוא קרא דוגלח את כל שערו. ומשמע נמי כן בפרק בתרא דנדה (דף סט:) באבן מסמא דלא שייך אלא במשכבות ומושבות הני מילי לטמא אוכלין ומשקין אבל משכב ומושב דזב חמור דמטמא אדם לטמא בגדים. ומיהו יש מפרשים ההיא דפסחים במצורע בימי ספירו ואינו עושה משכב ומושב כדקתני בת"כ אבל בימי גמרו עושה ולא יתכן דבימי ספירו אין משתלח חוץ לשלש מחנות כדתנן בתר דנגע בימי ספירו נכנס למחנה אחת אלא בימי גמרו איירי ואוכלין ומשקין כדפרישית. והא דאיצטריך בת"כ אותה פרט למצורעת דאינה מטמאה את בועלה היינו דלא תילף מהיקשא דאמר בפרק בנות כותים (דף לד:) לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ואקשיה רחמנא מצורע לזב ומצורעת לזבה מדכתיב ולנקבה. והא דלא ילפינן מהיקשא משכב ומושב לטמא אדם ובגדים משום דדרשינן בפ' דם הנדה (דף נד:) הזב ולא אבן המנוגעת והוא הדין ולא מצורע וכן הא דקתני למעלה מהן מרכב והלא זובו של זב וחבריו נמי חמורין ממנו שמטמאים אדם במגע לטמא בגדים משא"כ במרכב כמו שאפרש. וכל סדר משנה זו קתני למעלה אע"פ שהראשון נמי חמור ממנו כיון דבדבר זה מיהא למעלה משלפניו:

למעלה מהן זובו של זב. כל הני דשוה מגען למשאן ובין במגע ובין במשא מטמאין אדם לטמא בגדים וכלים חוץ מאדם וכלי חרס וכולהו נפקא לן בפרק דם הנדה (דף נה.) מקראי זובו של זב דכתיב זובו טמא לימד על הזוב דהוא טמא וכתיב והזב את זובו מקיש את זובו לו מה הוא לא חלק בין מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים כו':

ורוקו. נפקא לן מדכתיב (ויקרא טו) וכי ירוק הזב ומרבי ליה התם בין למגע בין למשא:

ומימי רגליו. יליף התם מרוק שמתעגל ויוצא וחוזר ונבלע. ושכבת הזרע אע"ג דשכבת זרע דעלמא לא מטמא אלא במגע הכא בשכבת זרע דזב דחמיר ולא משום דא"א בלא צחצוחי זיבה אלא דמייתי לה בק"ו מרוקו כדאיתא בס"פ כיצד הרגל (דף כה.) ומה טהור בטהור טמא בטמא טמא בטהור אינו דין שיהא טמא בטמא:

דם הנדה. דאמר קרא (ויקרא טו) והדוה בנדתה הדוה מטמאה כמותה ונדה מטמא אדם לטמא בגדים מפרש לעיל. וכל הני מטמאים בכל שהוא כדתנן בפרק יוצא דופן (דף מ.) גבי זוב ודם הנדה:

למעלה מהן מרכב. התפוס שבאוכף קרוי מרכב כדאיתא בפ' בכל מערבין (דף כז.) האוכף טמא מושב והתפוס שלו טמא מרכב. ותנן לקמן בפ' כ"ג (מ"ב) אלו מטמאין משום מרכב זריז האשקלוני וכו' וגם כאן מוכח דלא אתי למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא זובו של זב וחבריו מטמאין אדם במגע לטמא בגדים ואילו מרכב לא מטמא אדם כדקתני סיפא למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו. ותנן נמי לקמיה בפ' כ"ג מה בין מרכב למושב מרכב חלק מגעו ממשאו. ותניא בת"כ הנוגע בכל אשר יהיה תחתיו תחתיו של זב או יכול תחתיו של מרכב [וכו'] כלומר דההוא קרא אמרכב דלעיל מיניה קאי ותחתיו דזב היינו מרכב דהוא תחתיו של זב ונשען רובו של זב עליו ומוכח ההוא קרא דחלוק מגעו ממשאו:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא. כגון שהמרכב תחת האבן ובא וישב הזב ע"ג האבן ואח"כ ירד הזב מעליה ובא הטהור וישב עליה בעוד שהמרכב תחתיה נטמא הטהור מחמת המרכב שתחת האבן דתניא בת"כ בפרשת זאת תהיה והיושב על הכלי אשר ישב עליו הזב אין לי אלא בזמן שישב עליו הזב ונגע בו מנין לעשרה מושבות זו על גב זו אפי' ע"ג אבן מסמא ת"ל אשר ישב עליו הזב יטמא מקום שהזב יושב ומטמא ישב הטהור ויטמא ואין לי אלא שהזב יושב והזב שם מנין לעשות ריקן כמלא ת"ל כל כלי לעשות ריקן כמלא ואין לי אלא משכב ומושב מרכב מנין ודין הוא אם מצינו שלא חלק הכתוב בין נושא לנישא במשכב כלומר דשניהם טמאין הנושא את המשכב והנישא על המשכב שישב הטהור על האבן ומשכב הזב תחת האבן לא נחלק בין נושא לנישא במרכב מה לי [לא] חלק בין נושא לנישא במשכב שלא חלק מגעו ממשאו לא נחלוק בין נושא לנישא במרכב שחלק מגעו ממשאו ת"ל כלי לרבות את המרכב ובדבר זה מרכב למעלה מזובו של זב וחביריו דלא מטמא באבן מסמא מדכתיב והנושא אותם דאותם מיעוט ודריש הנושא כמו הנישא כדאשכחנא בפרק בנות כותים (דף לג.) והנישא כתיב דהכא בנישא ע"ג הדם איירי שהדם תחת האבן והטהור יושב עליה דטהור הנושא את דם הנדה טמא דדם הנדה מטמא אדם במשא לטמא בגדים כדתנן הכא אבל הנישא ע"ג הדם טהור. והשתא איכא תרי גווני אבן מסמא אחד שהזב ע"ג האבן ומשכבות ומושבות תחתיו דשאר דברים לא מטמו באבן מסמא דהא מקרא דאשר ישב אתרבי. ותנן בפרק בתרא דמס' זבים (מ"ב) כל שהזב נישא עליו טהור חוץ מן הראוי למשכב ומושב והאדם. ואחד שהמשכב ומושב תחת האבן והטהור יושב עליה ובכה"ג איירי בפ' דם הנדה (דף לד:) דממעט דמה ממה דכתיב בפרשת זב דקאי והנושא אותם אמשכב ומושב ומרכב דכתיבי בההיא עניינא ומתרבו לטמאות באבן מסמא. וכתב אותם למעוטי זוב ודם הנדה. וניחא השתא בההיא דנדה דאחר שמיעט מהיא ולא דמה דאין דמה עושה משכב ומושב מאי קשיא ליה תו אי מה היא מטמא באבן מסמא דאי כשהנדה ע"ג האבן מיירי הא זב ונדה לא מטמאו באבן מסמא אלא הראוי למשכב ומושב והאדם וכבר מיעט בו דמה מטומאה זו אלא בכי האי אבן מסמא מיירי שהדם תחת האבן דכיו"ב בנדה והזב מטמא כדתנן בפ' בתרא דמס' זבים כל הנישא ע"ג הזב טמא. כיצד אצבע של זב תחת האבן או תחת הנדבך הטהור מלמעלה מטמא שנים ופוסל אחד פירש מטמא אחד ופוסל אחד. וכתב אותם למעוטי דמה ואע"ג דמדוה כמותה אם דמה תחת הנדבך והטהור למעלה. ודבר תימה הוא בההיא דמה כדדריש אותם למעוטי דמה. ובת"כ דריש ליה לרבות דמה ושאר כמה דברים דהכי תניא התם והנושא אותם מה ת"ל שיכול אין לי (אלא) מטמא בגדים אלא מרכב לבד משכב ומושב מנין כו' ת"ל והנושא אותם לרבות את משכב ומושב ר' אליעזר אומר והנושא אותם מה ת"ל יכול אין לי מטמא אלא אלו בלבד מנין שכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה ת"ל והנושא אותם לרבות כל האמור בענין. ונראה לפרש דסוגיא דדם הנדה כרבנן ותדע דהא ר' אליעזר מרבי מימי רגליו ודם הנדה מדכתיב אותם והתם בפ' דם הנדה דריש ליה מקראי אחריני. ואע"ג דהתם דרשינן אותם למעוטי והכא דרשי ליה רבנן לרבות סברא הוא דלגבי משכב ומושב האמורים בענין אתי לרבות אבל לגבי דם הנדה דלא כתב בההיא ענינא אתי למעט ועוד יש לפרש להוסיף על מה שפירשתי דכל משא שאין בו לא מגע ולא היסט היינו אבן מסמא הנזכר כאן ובשבת פרק ר"ע (דף פג:) ובפרק דם הנדה (דף נה.) ובפרק תינוקות (דף סט:) וכמה מקומות בהש"ס יש דברים דמטמא בין במגע בין במשא בהיסט בין במשא כגון זב וזבה ונדה ויולדת ומצורע ומשכב ומושב. ויש דברים דבמגע מטמאין ולא במשא כגון נבלה ומת וזובו של זב ושכבת זרעו ומימי רגליו ודם הנדה כל זה מוכיח בפ' בתרא דמסכת זבים ומנלן הא בין בנבלה בין בזב כתיב והנושא מ"ש זה מזה אלא משום דממעטינן להו מדכתיב אותם ומאבן מסמא בפ' דם הנדה (דף נה.) ור' אליעזר דפליג בפ' בתרא דזבים דאמר אף הנושא לטעמיה דדריש ליה בת"כ לרבות. ומיהו אף הנושא דקאמר ר' אליעזר גבי נבלה לאו נושא ממש כדפי' במס' זבין. ועוד תדע דתנן בפ' התינוקת (שם סט:) הזב והזבה (צ"ל שמתו מטמאין במשא) יטמאו (מטמא) במשא עד שימוק הבשר. ופריך בגמ' אטו מת מי לא מטמא במשא מאי קושיא אין ודאי לא מטמא במשא אא"כ הסיט וזב וזבה מטמאין במשא בלא היסט. אלא על כרחיך הא דמשני מאי (צ"ל משא) משכב אבן מסמא כדכתיב והתיית אבן חדא ושומת על פום גובא דמעיקרא א"ל (צ"ל דס"ד) דעד דאיירי בסתם משא שנושא ממקום למקום ומשני מאי משא אבן מסמא שאין זז ממקומו מלשון שומת על פום גובא שאין זזה ממקומו וכאן כשאצבע הטהור תחת האבן והמת מלמעלה בין כשהמת מלמטה והטהור מלמעלה וכגון דקיימי זה שלא כנגד זה דליכא לא היסט ולא אהל דאי משום מת טהור ואי זב טמא דמכביד. ובכל מקום שמזכיר אבן מסמא לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא נקט אבן ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט. וכוליה פירקא בפרק בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמאו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני:

למעלה מן המרכב משכב ששוה מגעו למשאו. באבן מסמא מטמא במרכב דמחד קרא דריש להו בת"כ כדפרישית. ועוד חמור ממנו ששוה מגעו למשאו לטמא אדם לטמא בגדים מגעו בהדיא כתיב ביה (ויקרא טו) ואיש אשר יגע במשכבו יכבס בגדיו ומשאו מרבינן מדכתי' גבי מרכב (שם) והנושא אותם כדתניא בת"כ כדפרי':

למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב. כל טומאות שבמשכב ישנו בזב שגם הוא מטמא באבן מסמא כעין משכב דהיינו כגון שהמשכב תחת האבן והטהור מלמעלה כדפרישית לעיל וכה"ג אצבעו של זב תחת הנדבך והטהור מלמעלה טמא כדתנן במס' זבים (פ"ה) ובמגע נמי מטמא בגדים כדכתיב (שם) והנוגע בבשר הזב יכבס בגדיו. ובמשא נמי מטמא בגדים דילפינן בק"ו ממשכבו כדפרישית לעיל איש אשר יגע במשכבו אדם הנוגע במשכבו מטמא בגדים. ומצינו נמי חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת"כ בפרשת זאת תהיה אם נאמרו בזב למה נאמרו במשכב ואם נאמרו במשכב למה נאמרו בזב פירוש דדריש התם בבשר הזב ולא בעצם הפורש ממנו ולא בבשר הפורש ממנו וגבי משכב נמי דריש התם לעיל במשכבו ואם נשבר טהור כגון סנדל טמא מדרס שנפסקה אחת מאזניו או בגד גדול שנקרע ממנו פחות מג' על ג' דאע"פ שהסנדל והבגד עודם בטומאתן האזן והקרע טהורים ועל זה נאמר למה נאמר בשניהם ומסיק מפני שיש במשכב שאין בזב ויש בזב שאין במשכב. הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב. חיבורי משכב טמאין חיבורי הזב טהורין. פירוש (צ"ל דדרשינן) (דפירש רש"י) התם בבשר הזב ולא בצואה שעליו ולא בקלקין שעליו ולא בשיראים ולא בנזמים ולא בטבעות אע"פ שאינן יוצאין וכי האי גוונא במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה כדדרשינן התם או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה. וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאין ממנה דהא דתניא בפ' במה בהמה (דף נב.) טבעת אדם טמאה טבעת בהמה וכלים ושאר כל הטבעות טהורות התם כשאינה מחוברת בכלים שיוצאין מן הכלים ומ"מ אע"פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו כדפרי' לעיל:

משנה ד

שהיא מטמאה את בועלה. טומאת שבעה כדכתיב גבי נדה (ויקרא טו) ותהי נדתה עליו וטמא שבעת ימים וכתיב נמי גבי זבה (שם) כימי נדתה תהיה. ותניא בת"כ תהיה טמאה לרבות את בועלה היא היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא את מה שבועל פירוש טומאת שבעה אבל טמאה הנבעלת טומאת ערב מחמת מגע ומשא:

למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה. כדדרשינן בת"כ בפרשת אשה כי תזריע מחוץ למחנה מושבו מושבו טמא מכאן אמרו הטמא יושב תחת האילן וטהור עובר טהור ואם ישב טמא טהור יושב תחת האילן וטמא עובר טהור ואם ישב טמא וכן באבן המנוגעת:

למעלה מן המצורע עצם כשעורה שהוא מטמא טומאת שבעה. ומצורע נמי חמור מעצם כשעורה שהוא מטמא בביאה ועצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ואין מטמא באהל כדאמרי' בפ' העור והרוטב (דף קכו:) אלא במעלה זו מיהא עצם כשעורה חמור ממנו שמטמא טומאת שבעה כדדרשי' בסוף פ' כיצד הרגל (דף כה:) וכבסתם בגדיכם ביום השביעי וטהרתם כל טומאות שאתם מטמאים לא יהו פחותים משבעה:

חמור מכולם מת שמטמא (צ"ל באהל) בביאה מה שאין כולן מטמאין. יש מהן חמורין ממת שזב וזבה עושין משכב ומושב ומטמאין באבן מסמא מת אינו מטמא באבן מסמא כדאי' בפ' בתרא דנדה (דף סט:) ואינו עושה משכב ומושב דממעט ליה בת"כ בפ' זאת תהיה מדכתיב הזב ולא המת. ומ"מ במעלה זו חמור מת מכולם שמטמא באהל מה שאין כולם מטמאין דמה שמצורע מטמא בביאה אינה טומאה כטומאת אהל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור דביאה במקצת לא שמה ביאה כדאמרינן בפ' שני דחולין (דף לג:) ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרי' בפרק שני דשבועות (דף יז:) ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדתנן בפרק שלשה עשר בנגעים נכנס לבית הכנסת עושין לו מחיצה גבוה עשרה טפחים נכנס ראשון ויוצא אחרון וכיוצא במת מטמא באהל. עוד בעינן שיעור שהייה לבית המנוגע לענין בגדים שהוא לבוש עד שישהה בכדי אכילת פרס כדתנן במס' נגעים (פי"ג) ומייתי לה בפרק המקשה (דף עא:) (גם בברכות מא. עירובין ד. ובסוכה ה: מייתי לה) מה שאין כן במת. ועוד יש חילוק בין מצורע יושב למצורע עובר כדפי' לעיל מה שאין כן במת: תני"א בתוספת"א (ריש פ"א) חומר בשרץ שאין בשכבת זרע וחומר בשכבת זרע מה שאין כן בשרץ השרץ אין חלוקה טומאתו שכבת זרע חלוקה טומאתה. חומר בשכבת זרע ששכבת זרע מטמא בכל שהוא והשרץ אינו מטמא אלא בכעדשה. חומר בנבלה שאין במי חטאת ובמי חטאת שאין בנבלה שמיעוט מי חטאת טמא ומיעוט נבלה טהור. חומר בנבלה שמי חטאת יש להן טהרה מטומאתן ומטהרין את הטמאין ואין מטמאין בצירופן משא"כ בנבלה. מי חטאת שיבשו הרי אלו טהורים. נבלה שיבשה אם יכולה היא לשרות ולחזור לכמות שהיא ה"ז טמאה. חומר בטמא מת משא"כ בבועל נדה ובבועל נדה משא"כ בטמא מת שטמא מת טעון הזיה שלישי ושביעי משא"כ בבועל נדה. חומר בבועל נדה שבועל נדה מטמא כר תחתון כעליון משא"כ בטמא מת ר' יוסי אומר זובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו ורביעית דם מן המת. למה אמרו רביעית לפי שכל עובר תחלת ברייתו יש בו רביעית דם. ודם הנדה כיוצא במרכב חומר בהן מה שאין במרכב ובמרכב מה שאין בהן. חומר בהן שהן שוה מגען למשאן לטמא אדם לטמא בגדים משא"כ במרכב. חומר במרכב שהמרכב מטמא תחת אבן מסמא משא"כ בהן. חומר בכזית מן המת ממת שהזית פתחו בטפח והמת פתחו בארבע טפחים. פירוש השרץ לא חלקה טומאתו דבין גדול בין קטן מטמא ושכבת זרע דקטן לא מטמא כך מפרש בפרק יוצא דופן (דף מג:). ושכבת הזרע דמטמא במשהו איכא למ"ד התם לנוגע ואיכא למ"ד לרואה. ושרץ שיעורו בכעדשה. שמיעוט מי חטאת טמא אע"פ שאין בהן כדי הזייה מטמאין במגע ונבילה עד שיהא בה כזית. שמי חטאת יש להן טהרה מטומאתן כגון על ידי השקה או שנפסלו או כדתנן במסכת פרה (פי"ב) שנעשית מצותן. מטהרין את הטמאין שמזין על הטמא והוא טהור. ואין מטמאין בצירופן כדתני רב תחליפא בפ"ק דמנחות (דף ז:) קידש פחות מכדי הזאה בכלי זה ובפחות מכדי הזאה בכלי זה לא קידש משא"כ בנבלה דנבלה אין לה טהרה דאי בסרוחה מעיקרא ההיא לאו נבלה היא. ומטמא בצירוף חצי זית מנבלה זו וחצי זית מנבלה זו מצטרפין. שהזית פתחו בטפח דאי איכא כזית מן המת בבית סתום כיון דנפתח פותח טפח שוב אין מטמא כל סביביו ואילו מת שלם פתחו בארבעה. מתוך משנה דפרק שלישי דאהלות נראה לפרש בע"א וכן נראה עיקר. ועוד איכא טובא דהוה מצי למיתני חומר בזה מבזה ובזה מבזה כדתרא בתוספ' דזבים פרק חומר בזב ותנא ושייר. ועוד איכא טובא דלא תני לה לא הכא ולא התם דבכל הני דתנן הכא במתני' איכא טובא שזה למעלה מזה שיש בבועל נדה מה שאין בזובו של זב וחביריו ובמשכב שאין בזב ובמצורע שאין בעצם כשעורה ובזב מה שאין במת כולהו כדמפרש לעיל:

משנה ה

מחוסר כיפורים. כגון זב בעל שלש ראיות ומצורע מוחלט שטבלו והעריבו שמשן:

אסור בקדש ומותר בתרומה ובמעשר. כדדרשינן בפ' הערל (דף עד:):

חזר להיות טבול יום. כגון שלא העריב שמשו אסור בתרומה ומותר במעשר כדדרשי' בפ' הערל (עד:):

חזר להיות בעל קרי אסור בשלשתן. אחר בעל קרי הוה מצי למיתני חזר להיות טמא מת מטמא שנים ופוסל אחד כדתנן במס' זבים (פ"ה) דטמא מת אב הטומאה הוא וחמור מבעל קרי דבע"ק כמגע שרץ מטמא אחד ופוסל אחד והדר ליתני חזר להיות בועל נדה דחמור מטמא מת שמטמא משכב תחתון כעליון והא דלא תני לה משום דהנך עשר טומאות פורשות מן האדם וזו טומאת מגע. והא דתני בועל נדה כטומאת גופו חשיבא אי נמי בטומאות הפורשות מחי איירי:

זב בעל (צ"ל שתי) שלש ראיות טמא כדאמרי' בפ"ק דמגילה (דף ח.) מנה הכתוב שתים וקראו טמא שלש וקראו טמא הא כיצד שתים לטומאה ושלש לקרבן אבל בעל ראיה אחת אינו אלא כבעל קרי ואינו עושה משכב ומושב כדאמרי' בפ' בנות כותים (דף לה:) וצריך ביאת מים חיים כדכתיב בפר' זאת תהיה ורחץ בשרו במים חיים:

מטמא בביאה ופטור מן הפריעה. כולהו מפרש מקראי בפ"ק דמגילה (דף ח:) אמתני' דאין בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט. מוחלט לאחר שכלו ימי הסגר ונראו בו סימני טומאה האמורים:

בשר כראוי. מפרש בסיפא כדי להעלות ארוכה:

ואין מטמא באהל. תרי קראי כתיבי בפרשת חקת חד כתיב בפרשה גבי אהל וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב וגו' ודרשינן לה במס' נזיר פ' כ"ג (דף נג:) על פני השדה זה המאהיל על פני המת בחלל זה אבר מן החי ויש בו כדי להעלות ארוכה כו'. ואידך קרא כתיב גבי נגיעה וכל הנוגע בעצם או בחלל זה אבר הנחלל מן החי ואין בו כדי להעלות ארוכה. ופלוגתא דתנאי היא במס' עדיות (פ"ו) ומייתי לה בפ' העור והרוטב (דף קכט:) בכזית בשר הפורש מן החי ובעצם כשעורה הפורש מן החי רבי יהושע מטהר בתרוייהו וטעמא דרבי אלעזר ור' יהושע ודר' נחוניא בן הקנה מפורשי' בתוספתא במסכת עדיות:

במקום אחד כדי להקיפו בחוט ערב. שאם יחתוך הבשר שעל האבר לחוטין יש בהן כדי להקיף את האבר. חוט ערב גס משל שתי כדמוכח בפרק המפלת (דף כה:) דאמרינן דוולד בתחלת ברייתו שתי יריכותיו כשתי חוטין של ערב ושתי זרועותיו כשתי חוטין של שתי וכפלים הוא כשל שתי מדתנן בפרק אף על פי (דף סד:) גבי מלאכות שהאשה עושה לבעלה ועושה לו משקל חמש סלעים שתי או משקל עשרה סלעים ערב:

משנה ו

העומר. מתני' דלא כר' יוסי בר' יהודה דבפ' כל קרבנות (דף פד.) תניא ר' יוסי בר' יהודה אומר עומר בא מחוצה לארץ וטעמייהו מפרש התם מקראי והבכורים אין באין מחוצה לארץ כדדרשינן בב"ב בפ' המוכר את הספינה (דף פא.) אשר תביא מארצך למעוטי ארצות שבחו"ל:

ושתי הלחם. כדדרשינן בפ' כל קרבנות (דף פג:) ממושבותיכם ולא מחו"ל:

משנה ז

עיירות המוקפות חומה. בת"כ בפרשת בהר סיני תניא גבי בתי ערי חומה איש כי ימכור בית מושב עיר חומה יכול הקיפוה חומה מכאן ולהבא ת"ל בית מושב עיר חומה שמוקפת חומה מימות יהושע בן נון ומסתברא דהוא הדין כאן דמשלחין מתוכן מצורע ומצורע משתלח חוץ לשלש מחנות כדדרשי' מקראי בפ' אלו דברים (דף סז.) ובתחלת ספרא בפרשת נשא וקדש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל אבל לא כל א"י ולא שאר עיירות שאין מוקפות חומה: וגבי נגעי בתים דרשינן (שם) בפרשת זאת תהיה והשליכו (צ"ל אתהן) אותם אל מחוץ לעיר אתהן חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל העיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה. ומיהו מההוא קרא לא מצי למדרש שיהו מצורעים משתלחים חוץ לעיר המוקפת חומה דדלמא אין שייך דין שלש מחנות אלא בירושלים שאין הפסק במחנות שכולן סמוכין זה לזה מחנה שכינה מחנה לויה מחנה ישראל. ונראה דהא דתניא בפרק נגמר הדין (דף מב:) בית הסקילה היה חוץ לשלש מחנות לאו דוקא בירושלים דה"ה בכל העיירות המוקפות חומה:

ומסבבין לתוכן מת. מותר לנושאו בעיר ממקום למקום:

אין מחזירין אותו. מדרבנן דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לויה כדתניא בפ' אלו דברים (דף סז.) ובפ' היה נוטל (דף כ:) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפילו מת בעצמו:

משנה ח

לפנים מן החומה. היינו מחומת ירושלים. ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה לפנים מן החומה ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ לר' יוחנן דאמר בפרק התודה (דף עח:) ובפרק תמיד נשחט (דף סג.) חוץ לחומת בית פאגי ועוד נפקא מינה לענין המראה דזקן ממרא כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין דאם מצאן בבית פאגי והמרה עליהם אינה המראה:

קדשים קלים ומעשר שני. דכתיב (דברים יב) ובאת שמה והבאתם שמה וכתיב (שם) לא תוכל לאכול בשעריך:

הר הבית. ה' מאות אמה על חמש מאות אמה היה כדתנן במס' מדות (פ"ב) ובו היה בהמ"ק בנוי ומשם מתחיל מחנה לויה ושיעורו עד שער נקנור הוא שער של עזרת ישראל כדתניא בתוספתא דכלים פ"ק מפתח הר הבית עד שער נקנור מחנה לויה משער נקנור ולפנים מחנה שכינה ובפרק אלו דברים (דף סח.) דרשי מקראי דזב משתלח חוץ לשתי מחנות אבל טמא מת מותר כדפרישית ועובדי כוכבים נמי אע"פ שגזרו עליהם שיהו כזבים לכל דבריהם כדאיתא בפרק בנות כותים (דף לד.) לענין שילוח מחנות לא גזרו עלייהו אלא כטמאי מתים:

החיל מקודש. לפנים מהר הבית היה סורג גבוה עשרה טפחים ולפנים ממנו החיל עשרה אמות ושתים עשרה מעלות היו שם כדתנן במס' מדות (פ"ב):

שאין עובדי כוכבים וטמאי מתים נכנסים לשם. היינו מדרבנן דמדאורייתא אפילו בעזרת נשים שרי שכל זה מחנה לויה עד עזרת ישראל ששם שער ניקנור כדפרישית:

עזרת נשים. אחר החיל היתה עזרת נשים אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב מאה ושלשים וחמש:

שאין טבול יום נכנס לשם. מדרבנן כדאמר רבי יוחנן בפ' קמא דיבמות (דף ז:) דבר תורה אפילו עשה אין בו שנאמר ויעמוד יהושפט בקהל יהודה לפני החצר החדשה מאי חדשה אמר רבי יוחנן שחידשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס במחנה לויה ולא בכל מחנה לויה גזרו אלא בעזרת נשים לבד כדתנן הכא ומשמע הכא אפילו טבול יום (צ"ל דזב) וזב וזבה ונדה ויולדת שרי במחנה לויה חוץ מעזרת נשים ואפילו בעזרת נשים נמי שרי הכא מחוסר כפורים מדלא חשיב ליה אלא בעזרת ישראל דחשיב ליה למעלה. וכך משמע בההיא דיבמות דבבעל קרי איירי דאתקש לזב וצריך לומר דקסבר האי תנא טבול יום דזב לאו כזב דמי. ופלוגתא היא בפרק שני דזבחים (דף יז:) דאיכא מאן דאמר דאפילו מחוסר כיפורים דזב כזב דמי וכל שכן טבול יום. עוד בנזיר פ' שלשה מינים (דף מה.) טמא יהיה לרבות טבול יום עוד טומאתו בו לרבות מחוסר כפורים ובפרק קמא דיבמות הארכתי:

עזרת ישראל מקודשת. הוה מצי למימר שאפילו טהור טעון טבילה כדתנן בפ' אמר להם הממונה (דף ל.) אין אדם נכנס לעזרה אפילו טהור עד שיטבול:

וחייבין עליה חטאת. שאר טמאין כגון זב ומצורע שנכנם לפנים מן מחיצתו באזהרה דליכא כרת אלא במחנה שכינה דמשכן ומקדש כתיב ובפ' הקומץ רבה (דף כז:) תנא מחוסר כפורים שנכנס לעזרה שוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת ואין צ"ל טבול יום ושאר כל הטמאים:

עזרת כהנים מקודשת. במס' מדות (פ"ב) עזרת ישראל היה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה וכן עזרת כהנים היתה אורך מאה ושלשים וחמש על רוחב אחת עשרה וראשי פספסין מבדילין בין עזרת ישראל לעזרת כהנים ר' אליעזר בן יעקב אומר מעלה היתה גבוה אמה והדוכן נתון עליה וכן שלש מעלות של חצי אמה נמצאת עזרת כהנים גבוהה מעזרת ישראל שתי אמות ומחצה:

לסמיכה. סמיכה אי אפשר אלא בבעלים כדאמרינן בס"פ שתי מדות (דף צג:) ידו ולא יד שלוחו וכן תנופה אמרינן בס"פ כל המנחות באות מצה (דף סא:) כהן מניח ידו תחת ידי הבעלים ומניף ואע"ג דאפשר בעזרת ישראל לא אסרו ליכנס. וכן שחיטה ואע"ג דאפשר בעזרת ישראל ואפשר נמי בכהנים:

משנה ט

בין האולם ולמזבח מקודש. כל הני דתנן הכא כגון ישראל הנכנס לעזרת כהנים שלא לצורך והא דתני בתוספ' דכלים (פ"א) כל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצותיהם הרי אלו באזהרה נכנסו לקדש הרי אלו חייבין מיתה ר' יהודה אומר על פני הקדש במיתה ושאר כל הבית באזהרה אינה שנויה כן בפרק הקומץ רבה (דף כז:) דהכי תניא התם וטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתן להיכל כולן בארבעים מבית לפרוכת אל פני הכפורת במיתה רבי יהודה אומר להיכל כולו ומבית לפרוכת בארבעים ואל פני הכפורת במיתה והתם דריש טעמייהו מקרא. ויש ליישב לשון התוספתא להיות שוה לזה:

ופרועי ראש. שעברו שלשים ולא ספרו כדמפרש בשילהי פרק כ"ג בסנהדרין (דף כב:) ויליף לה מקראי ובסיפא דמתניתין גרסינן רבי יוסי אומר אף שתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים וצריך טעם לתנא קמא מאי שנא הני מהני הא כולהו מחללי עבודה כדאמרינן בריש פרק שני דזבחים (דף טו:) וכולהו נמי במיתה כדאיתא בפרק אלו הן הנשרפין (דף פג.) ומחוסר בגדים נמי כיוצא בהן ולא חשיב ליה הכא ושמא היינו טעמא דתנא קמא דבעל מום ופרועי ראש פסולן בגופן אבל אינן פסולין מחמת דבר אחר והא דחשיב גבי היכל שלא רחוץ ידים ורגלים ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב תנא ושייר אבל מדרבי יוסי דסיפא קשה דלא משייר אלא חדא מחוסר בגדים לחודייהו ועוד דתני מנינא וי"ל משום דפעמים נכנסים לתקן כדתניא בתוספתא דכלים פ"ק (הביא' הש"ס בעירובין קה.) הכל נכנסין לבנות ולתקן ולהוציא את הטומאה מצוה בכהנים אין כהנים לוים נכנסים אין לוים ישראלים נכנסין והשתא כשהכהנים נכנסים לתקן אסור בבעלי מומין ושתויי יין ופרועי ראש ושלא רחוץ ידים ורגלים דבתוספתא נמי קתני מצוה בתמימין אבל בגדי כהונה אסורים בלבישה שלא בשעת עבודה דלא [הותר] כלאים שלא בשעת עבודה ועוד דלא נתנו ליהנות בהן כדאמרינן בפרק בא לו (דף סט.):

שלא רחוץ ידים ורגלים. הכהנים היו מקדשין ידיהם ורגליהם מן הכיור כדכתיב בפ' כי תשא בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו ומשמע לכאורה ואפילו אביאה ריקניתא בלא עבודה נמי מיחייב והא כתיב בסיפיה דקרא או בגשתם אל המזבח לשרת אלמא לשרת בעינן הני מילי בעזרה אבל בהיכל אפילו אביאה ריקניתא נמי בלא עבודה מיחייב. ותימה דבשילהי פרק אלו הן הנשרפין (דף פב:) תניא גבי מסדר את השולחן ומטיב נרות דאין חייבין עליהן לא משום זרות ולא משום טומאה ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים. והשתא תיפוק לי דאביאה ריקנית נמי מיחייב ובשלמא אטומאה לא קשיא תיפוק לי משום טומאה דאיכא לאוקומי כגון שנטמא בפנים ולא שהה דכי האי גוונא פריך ומשני בפ' שני דשבועות (דף יז.) אלא דקי"ל טמא ששימש במיתה היכי משכחת לה אי דשהה בר כרת הוא ואי דלא שהה היכי עביד עבודה ומשני כגון שבא בקצרה והיפך בצינורא ונראה לפרש דשלא רחוץ ידים ורגלים לא מיחייב אפילו אהיכל אביאה ריקניתא דלשרת כתיב ואבבואם נמי קאי וכן מוכח בפרק שני דזבחים (דף יט:) דאמרינן אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם הוה אמינא אפילו אביאה ריקניתא ופריך אביאה ריקניתא לשרת כתיב ומתני' דהכא מעלה בעלמא דרבנן. ומיהו בתוספתא דכלים פ"ק משמע דהוי דאורייתא דתניא א"ר שמעון הצנוע לפני ר"א אני נכנסתי בין האולם ולמזבח שלא רחוץ ידים ורגלים אמר לו מי חביב אתה או כה"ג שתק אמר לו בוש אתה לומר שכלבו של כה"ג חביב ממך אמר לו אמרת רבי אמר לו העבודה אפילו כהן גדול פוצעין את מוחו בגזרין אלא שלא מצאך בעל הפול. פירוש איש הר הבית הממונה ובודק. פול כמו אין פולין דפ"ק דשבת (דף יא.) ואי ליכא מיתה לא היו פרחי כהונה פוצעין את מוחו כדמוכח בשילהי פ' אלו הן הנשרפים (דף פב:) דאמרינן מי איכא מידי דרחמנא פטריה ואנן קטלינן ליה ושמא ההיא פליגא. ומיהו איכא לדחויי ההיא דסידור שולחן כגון דשגג אביאה והזיד בסידור שולחן והא דלא משני הכי בשבועות (דף יז.) דשגג במקדש והזיד בעבודה דאית ליה שינוייא אחרינא ואשכחן דמשני הכי בפ' הוציאו לו (דף נג.) גבי קטרת שלא נתן בה מעלה עשן כל שהוא או שחיסר מכל סממניה חייב מיתה דפריך עלה ותיפוק לי דהא קמעייל ביאה ריקניתא ומשני רב ששת כגון ששגג בביאה והזיד בקטורת. והא דפריך בזבחים (דף יט:) אביאה ריקניתא לשרת כתיב לאו אביאת היכל פריך אלא אביאת מזבח דקאמר התם אי כתיב בבואם ולא כתיב בגשתם כלומר דהוה כתיב בבואם אל אהל מועד ירחצו מים ולא ימותו או אל המזבח לשרת הוה אמינא אפילו אביאה ריקניתא דמזבח דומיא דאהל מועד ועל זה פריך לשרת כתיב. ומיהו עוד קשה דקאמרינן התם מ"ט דרבי אלעזר בר"ש כלומר דאמר קידש ידיו ורגליו מתחלת עבודה אפילו מכאן עד עשרה ימים אין צריך לקדש דכתיב בבואם כלומר דמשמע בתחלת ביאה משמע בהדיא דבבואם אלשרת קאי. ועוד דברייתא דסנהדרין דאלו הן שבמיתה מיתניא בתוספתא בריש כריתות וקתני הכי וזר וטבול יום ומחוסר כיפורים ושלא רחוץ ידים ורגלים ושתויי יין ופרועי ראש ששימשו משמע דשלא רחוץ ידים ורגלים אפי' בהיכל לא מיחייב בלא עבודה מדלא תני (נ"א תרתי לעבודה) תיתי לעבודה וריקניתא להיכל ועוד אפילו אם תימצי לומר דאהיכל מיחייב אביאה ריקניתא אכתי תיקשי לן למה פוצעים את מוחו אביאה ריקניתא דביאה דבין האולם ולמזבח חדא קדושה היא אלא היינו טעמא כדאשכחנא התם גבי מקלל בקוסם משום דמחזי כמברך השם והכא נמי מחזי כלצורך עבודה. ועוד דבסנהדרין (דף פב:) דחיק טובא לשנויי:

בית קדשי הקדשים מקודש. אחת עשרה קדושות קא חשיב ארץ ישראל עיירות המוקפות לפנים מן החומה הר הבית החיל עזרת נשים עזרת ישראל עזרת כהנים בין האולם ולמזבח היכל בית קדשי הקדשים. והא דקתני עשר קדושות הן משום דלרבי יוסי ליכא אלא עשר דבין האולם ולמזבח שוה להיכל ולא שיהו שוין מן התורה דמדאורייתא חלוקין בכמה דברים ומיהו הוה (בערוך סוף ערך עשר [אחר ערך עסק] שאלו מרב האי גאון כשתחשוב אותן אחד עשר הן והשיב ארן ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר קדושות יש בהן כבוד למקום שמונעים ממנו מקצת טומאה וכו' ועיין בברטנורא כתב כן על שם הגאונים) מצי למיתני אחת עשרה קדושות הן. וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ כדתניא בפרק קמא דגיטין (דף ח.) בשלשה דרכים שוה סוריא לארץ ובשלשה לחוצה לארץ עפרה טמא כעפר חוצה לארץ כו' והרוצה ליכנס בטהרה נכנס כארץ ישראל כדמפרש התם דאפילו לרבי דמטמא הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל בסוריא מודה דטהור דבסוריא אגושא גזור אאוירא לא גזור. ושמא להכי לא תני לה משום דבח"ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאמר בפ"ק דשבת (דף טו:) ומיהו אכתי איכא אחריתי דתניא בס"פ כיצד צולין (דף פו.) אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים [כו'] שבית קדשי הקדשים [כו'] כהן נכנס לה פעם אחת בשבוע ואמרי לה פעמים ביובל לידע מה היא צריכה ומיהו בתוס' בפ"ק דכלים קאמר א"ל אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעים אלא לפי שלא היו צריכים ומיהו עדיין קשה דאע"ג דמתניתין רבי יוסי היא כדפרישית אכתי לר' יוסי נמי איכא י"א קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפרק טרף בקלפי (דף מד.) רבי יוסי אומר כשם שפורשין מבין האולם ולמזבח בשעת הקטרה כך פורשין בשעת מתן פר כהן משיח ופר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים הא מה מעלה יש בין ההיכל ובין האולם ולמזבח שבהיכל פורשין בין בשעת הקטרה בין שלא בשעת הקטרה ומבין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בשעת הקטרה בלבד ומסקנא דשמעתא הכי פי' שבהיכל פרשי בין בקדושה דידיה כגון בשעת הקטרה ומתן דמים דידיה בין שלא בקדושה [דידיה] אלא בקדושה דלפני ולפנים כגון בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים ובין האולם ולמזבח אין פורשין אלא בקדושה דהיכל בשעת הקטרה ומתן דמים דהיכל ולא בשעת הקטרה ומתן דמים דלפני ולפנים. וי"ל דכי קחשיב במתניתין קדושה דממילא אבל קדושה דעל ידי עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה. והתם בעי למימר דכולהו מעלות דמתני' דאורייתא והכי גמירי לה כלומר מעלות דהר הבית והחיל ועזרת נשים ועזרת ישראל ועזרת כהנים ובין האולם והיכל כולהו הלכתא גמירי לה דאי ס"ד דרבנן מ"ש [כו'] בין האולם ולמזבח דלא מפסיק מידי לא מנכרא מילתא עזרה כיון דאיכא מזבח החיצון דמפסיק מנכרא מלתא ומיהו יש מהן דאורייתא כגון זבין ומצורעים וכל הטמאים שנכנסו לפנים ממחיצתן ובתוספתא תניא פרק קמא דכלים נכנסו מצורעים לפנים מן החומה לוקין ארבעים זבין וזבות נדות ויולדות להר הבית לוקין שמונים ולא ידענא הני שמונים למאי עבידתייהו. ושמא משום דאיכא תרי לאוי בזב דגבי כל הטמאים בפ' נשא כתיב ולא יטמאו את מחניהם וגבי בעל קרי בפ' כי תצא כתיב ולא יבא אל תוך המחנה ובעל קרי וזב איתקושי איתקוש וכן זב וזבה ונדה ויולדת וכולן שוין למחנותם. ומיהו לא יתכן דבפ' אלו דברים (דף סח.) מסקינן (ע"ש גרסא אחרת) ולא [יבא] אל תוך המחנה זו מחנה שכינה. ועוד תניא התם מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו בארבעים ושמונים גירסא משובשת היא בתוספתא דהיא אותה ברייתא דפסחים (דף סז.) ואם באנו ליישבה יש לפרש במצורע שהוא זב:

בשעת הקטרה. בפרק טרף בקלפי (דף מד.) אמרינן עלה אמר רבי אלעזר לא שנו אלא בשעת הקטרה דהיכל אבל בשעת הקטרה דלפני ולפנים מהיכל פרשי ומבין האולם ולמזבח לא פרשי: