מלאכת שלמה על כלים א

מלאכת שלמה · על כלים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

כתב הרמב"ם ז"ל בהקדמתו לסדר זרעים דהתחיל במסכת כלים כו'. עד ושאינם מקבלים ע"כ. נלע"ד שר"ל שאע"פ שקצת כלים שאינם מקבלים טומאה לא נזכרו בסמשנה כיון שהזכיר לנו מה שהם מקבלין טומאה משם נדע גם מה שאינם מקבלים:

אבות הטומאות וכו':    מצאתי שהגיה הרב בצלאל אשכנזי ז"ל ומצורע בימי ספירו ומחק הה"א: [הגהה. וגם הרי"א ז"ל מחקה ונקד סְפָרוֹ הפ"א בקמץ גם כתב ס"א גרסינן אבות הטומאה]:

בפי' ר"ע ז"ל ש"מ דאינו אלא ראשון. כתב ה"ר יהוסף ז"ל בספר ישן מצאתי זה הלשון על המשנה הכי. לא מני בעל קרי ש"מ מכלל דנוגע הוי וצ"ע. ע"כ. ובירושלמי דשבת פ' כלל גדול גרסינן כל הן דתנינן אבות יש להן תולדות תמן תנינן ארבעה אבות נזיקין השור זה הקרן נגיחה ודחיפה אב. תני ר' חייא נשך רבץ בעט תולדות לקרן. תמן תנינן אבות הטומאות השרץ וש"ז תולדות השרץ איזהו ר' יודא אומר בשם ר' נחום מדפות מהו מדפות מגעות. אב הטומאה מטמא את הכל ולד הטומאה אינו מטמא אלא אוכלין ומשקין ע"כ:

בפי' ר"ע ז"ל ומדלא קחשיב תנא דידן בעל קרי בהדי אבות הטומאות ש"מ דאינו אלא ראשון והכי תנן וכו' אמר המלקט כתב ה"ר שמשון ז"ל ומיהו על כרחך לאו לכל דבר קאמר דאינם שוין למחנותם כדאמרינן וכו': [הגהה. פי' דבריו ז"ל שאין שוין בעל קרי למגע שרץ למחנותם דבעל קרי משתלח חוץ לשתי מחנות ומגע שרץ שרי למחנה לויה וכמו שכתבתי בפ"ה דמסכת זבים סימן י"א]:

עוד בפי' ר"ע ז"ל ונאמר כבוס בגדים בימי ספירו מה להלן מטמא אדם וכו'. אמר המלקט פי' מטמא אדם קודם הכבוס כדכתיב וטמא טמא יקרא אף כאן מטמא אדם קודם הכבוס השני והוא ימי ספירו:

משנה ב

למעלה מהם נבלה:    ואבר מן החי מן הבהמה דינו כנבלה דמקרא דנבלה נפקא לן אבר מן החי מן הבהמה דכתיב וכי ימות מן הבהמה שמקצתה מתה כגון שנתלש ממנה אבר מחיים. ה"ר שמשון ז"ל:

לטמא בגדים במגע:    מצאתי שהרב בצלאל אשכנזי ז"ל וגם הרי"א ז"ל מחקו מלת במגע. וע"ש ברמב"ם פ"ו דהל' אה"ט סי' י"ג בביאור וחשוכי בגדים במגע לדעת הרמב"ם ז"ל שנדחק בכ"מ לפרש שר"ל דאין מטמאין בגדים מדין מגע אלא מדין היסט ושכתב הר"י קורקוס ז"ל דאפשר דנ"מ לאם היו קרושין כגליד דליכא היסט ע"כ. וספר קרבן אהרן האריך בזה ברפי"ב בדבורא דחטאות ע"ש:

משנה ג

למעלה מהן בועל נדה:    [הגה"ה כתב החכם ה"ר סלימן אוחנא ז"ל וז"ל עיין בת"כ בפ' צו דף ב' ע"ג ותמצא מפורש התם שבועל נדה אינו מטמא במשא אוכלין דקתני התם יכול יהא טמא מטמא בשר הקודש במשא וכו' ת"ל אשר יגע במגע מטמא ואינו מטמא במשא אין לי אלא טומאות קלות טומאות חמורות טמא מת ובועל נדה וכל המטמאין את האדם מנין ת"ל בכל טמא ע"כ ע"ש. משמע בפירוש שאינו מטמא במשא אוכלין וכלים וה"נ משמע ממתני' דסוף זבין דקתני בועל נדה בטמא מת וכו' ותימה גדול מהרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ג מהלכות מטמאי משכב ומושב שבועל נדה מטמא אדם במשא ובמגע ומטמא בהיסט והרב רבינו שמשון נסתפק אם מטמא אדם במשא לטמא בגדים במגע דלא גרע מנבלה ואפשר לפרש דברי הרמב"ם ז"ל שכתב ומטמא בהיסט אם אדם טהור הסיט בועל נדה טמא במסיט הנבלה אבל אם הסיט כלים או אוכלין טהורים עכ"ל ז"ל:] קשה קצת דהא אשכחן בועל נדה קל מן נבלה דנושא נבלה מטמא בגדים ונושא בועל נדה אינו מטמא בגדים. וי"ל דשפיר קתני למעלה מהן בועל נדה דהא ע"כ צריך לומר דלא אתא למימר שיהא חמור מן העליון לכל דבר דהא קתני לקמיה למעלה מן הזבה מצורע שהוא מטמא בביאה ומצינו דזבה נמי חמורה ממצורע דזבה מטמאה את בועלה ואין מצורעת מטמאה את בועלה כדדרשינן בת"כ ואם שכב ישכב איש אותה פרט למצורעת. הר"ש ז"ל:

שהוא מטמא משכב תחתון כעליון:    כתב בערוך בערך תחת. ולמה אמר כעליונו של זב ולא אמר כעליון הנדה והלא עליון הנדה וזב שוין שמטמאין אוכלין ומשקים ולא אדם וכלים ותחתונים שוין שמטמאים אדם וכלים. לכן אמר כעליונו של זב שבועל נדה וזכר. [הגה"ה נראה שר"ל וודאי זכר הוא דהא לא שייך בנקבה] למדנו דינו מן הזב שהוא זכר כמותו אבל עליונו של בועל נדה אינו מטמא והבא על הנדה עצמה מטמא אדם וכלים והכל ע"כ. ונראה שר"ל אבל לעולם עליונו של בועל נדה אינו מטמא אדם וכלים כמו שאמרנו:

למעלה מהן זובו של זב:    בגמ' בפ' שני דב"ק בעי ומאן האי תנא דאית ליה ש"ז של זב מטמא במשא ומשני האי תנא דמתני' דקתני ושכבת זרעו. ודחי ודילמא מטעם לפי שאי אפשר בלא צחצוחי זיבה ומשני א"כ ליתנייה גבי זובו מ"ש דקתני ליה גבי רוקו אלא משום דאתי בק"ו מריקו ומה רוק שהוא טהור באדם טהור. אפי' הכי באדם טמא כגון זב. טמא. ומטמא במשא. כדכתיב וכי ירוק הזב בטהור דמשמע במה שביד הטהור כדדרשינן במס' נדה דהיינו משא וכתיב וכבס בגדיו. קרי שטמא בטהור. שהטפה מטמא במגע כדכתיב וכל בגד וכל כלי עור אשר יהיה עליו ש"ז וגו'. ואדם נמי מטמא במגע. כדכתיב או איש אשר תצא ממנו ש"ז ודרשי' במס' נדה בפ' יוצא דופן מנין לרבות את הנוגע בש"ז ת"ל או איש אינו דין שיהא טמא בזב בין למגע בין למשא:

המרכב:    התפוס של אוכף ותפוס היינו מה שאחורי האיש כשהוא רוכב ומה שהוא לפניו. וצריך לומר שאינו מחובר לאוכף שהוא יושב עליו שאם היה מחובר לו היה כמוהו דהיאך יהיה לכלי אחד שני מיני טומאות ולקמן נמי בפ' כ"ג תנן אלו טמאים משום מרכב זרז האשקלוני וכו' עד וטפיטן של סוס. הרא"ש ז"ל. ולא כן פירשו תוס' ז"ל בנדה ר"פ בנות כותים ד"ה עליונו של זב ולא רבינו נסים ז"ל בריש פסחים. ועיין בספר קרבן אהרן ספג דפרשת זבים:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא:    לאו דוקא אבן דכך שוה נסר או נייר שיפסיק דבר שאין מקבל טומאה ומשום קרא דכתיב והיתית אבן חדה ושומת. נקט אבן. ועיקר טעם תלוי בזה שעומד במקום אחד ולא זז ולא הסיט וכוליה פירקא בתרא דזבים מוכיח כן דאהנהו דמטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואחד הנושא ואחד הנישא ואהנהו דלא מטמו באבן מסמא קתני אחד הנוגע ואחד המסיט ואילו נושא ונישא לא קתני. הר"ש ז"ל: וכתב הר"י מסמא. ס"א מוסמא. ועיין במה שכתבתי בפ"ה דזבין סימן ו': ועיין רפ"ט דשבת ובפ' בתרא דנדה דף ע"א. והתם ר"פ דם הנדה כתבו תוס' ז"ל דמשום דרשא נפקא לן דאבן מסמא לא מטמא אלא אוכלין ומשקי' דלהכי איצטריך התם קרא למעוטי דם הנדה מלטמא אף באבן מסמא שהיא טומאה קלה אע"פ שהנדה עצמה מטמאה במשכב ומושב שהן טומאה חמורה וגם באבן מסמא. ועיין עוד שם בד"ה אבן מסמא:

ששוה מגעו למשאו:    עיין במ"ש לקמן פ' כ"ג סי' ג':

למעלה מן המשכב הזב שהזב עושה משכב וכו':    ומצינו ג"כ חומרא במשכב שאין בזב כדתניא בת"כ פרשת זאת תהיה שיש במשכב שאין בזב ויש בזב מה שאין במשכב הזב עושה משכב ואין משכב עושה משכב חבורי משכב טמאים וחבורי הזב טהורים פי' בשר הזב טמא ולא צואה שעליו ולא קלקלין ולא שיראין ולא נזמים ולא טבעות אע"פ שאינם יוצאים כה"ג במשכב טמא כגון חבל היוצא מן המטה מחמשה ועד עשרה או אם יש צואה דבוקה במטה דינה כמטה וכן אם טבעת מחוברת בה לנוי ואין יוצאים ממנה דהא דתנן לקמן ר"פ י"ב טבעת אדם טמאה טבעת בהמה והכלים ושאר כל הטבעות טהורים התם כשאינה מחוברת לכלים שיוצאים מן הכלים ומ"מ אע"פ שיש במשכב שאין בזב תני שפיר למעלה הואיל ובדבר זה מיהא הוא למעלה ממנו הר"ש והרא"ש ז"ל וק"ק לע"ד אמאי לא הקשו ג"כ ממאי דתנן בס"פ שני דזבין הזב מטמא את האדם בחמשה דרכים כו' והמשכב את האדם בשבעה דרכים כו' במגע ובמשא ואין לומר משום דזב נמי משאו עושה ראשון ומדרס לבד הוא דלא עביד כמ"ש שם ספ"ג וכדתנן נמי בר"פ בתרא דזבין דהא נמי אע"פ שאין משכב עושה משכב מ"מ עושה אותם ראשון כדפי' ר"ע ז"ל:

משנה ד

למעלה מן הזב זבה:    לאו לכל מילי דהא זב טעון ביאת מים חיים מה שא"כ זבה. הרא"ש ז"ל:

למעלה מן הזבה מצורע:    עיין בס' ק"א פ' שני דפ' נגעים סי' י':

בפי' ר"ע ז"ל וכן כל הני למעלה למעלה דחשיב וכו' עד דהרבה מהן יש שיש חומרא בראשון שאינה בשני. אמר המלקט וכולהו חומרי שיש בזה מה שאין בזה תנינן להו בתוספתא ומייתי לה רבינו שמשון ז"ל בפי' מתניתין ועוד איכא טובא דלא תני להו בתוספתא כמו שפי' הר"ש ז"ל:

עוד בפי' ר"ע ז"ל דאם הכניס ידו לבית המנוגע טהור. אמר המלקט כתב החכם ה"ר אפרים אשכנזי ז"ל חתנו של ר"ש לוריא ז"ל נראה לי למחוק מלת המנוגע או פירושו שהוא לומד דין מצורע מדין בית המנוגע ודוק ע"כ וקשה לי עלה דבית המנוגע גופיה היכא רמיז בשום מתנייתא אדרבא תנן בפ' י"ג דנגעים. טהור שהכניס ראשו ורובו לבית טמא נטמא והביא הרמב"ם ז"ל סיפא דההיא דקתני התם וטמא שהכניס ראשו ורובו לבית טהור טמאהו בס"פ עשירי דהלכות טומאת צרעת וא"כ תרווייהו תנן התם דבעי' ראשו ורובו לטמא או להטמא לכן נראה שצריך למחוק מלת המנוגע שבפי' רבינו שמשון ז"ל ורבינו עובדיה ז"ל ומ"מ לענין דלא תיקשי ההיא דאמרי' בפ' שני דחולין דף ל"ג דביאה במקצת לא שמה ביאה אפשר לומר דיש לחלק דלעולם גרע נכנס כולו חוץ מחוטמו מנכנס ראשו ורובו דחוטמו בכלל ראשו וכמו שפי' ר"ע ז"ל שם דבציר מראשו ורובו לא חשיבא ביאה ועוד דהא דאמרינן ואפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור היינו בנכנס דרך אחוריו משום דלאו דרך ביאה היא וכדאיתא בפ' שני דשבועות דף י"ז ע"ב. ודין הכניס ידיו לבית המנוגע שכתב ה"ר שמשון ז"ל דטהור אם אין טעות נ"ל דנפקא ליה מראש מתני' דבפ"ג דמסכת ידים דו"ק והרמב"ם ז"ל פי' הפרש בין אמרנו דמצורע מטמא בביאה ומת מטמא באהל בסוף מתני' דבסמוך עשר טומאות:

עוד בפי' ר"ע ז"ל כדתנן באהלות. אמר המלקט צריך להיות כדתנן בפי"ג דנגעים נכנס לבית הכנסת עושים לו מחיצה וכו'. אח"כ מצאתי בספר אגודה חמור מכולם המת שהוא מטמא באהל פי' ר"י הא דמצורע מטמא בביאה מכל מקום אפילו נכנס כולו חוץ מחוטמו טהור כדאמרינן בפרק שני דשבועות ואפילו מחיצה עשרה מצלת בבית שהמצורע שם כדאיתא פרק י"ג דנגעים עד כאן:

משנה ה

עשר טומאות וכו':    חזר להיות בעל קרי. יש ספרים דגרסי חזר לראות יותר והראשון עיקר:

מטמא במגע ובמשא ואינו מטמא באהל:    דבמגע כתיב ועל הנוגע בעצם וכו' כך נ"ל שצריך להגיה בפי' ר"ע ז"ל ובשאר מפרשים שהובא מקרא זה. וזו הראיה הביאה ג"כ הרמב"ם ז"ל אבל הר"ש והרא"ש ז"ל הביאו ראיה דמייתי בנזיר פ' כהן גדול (נזיר דף נ"ג) דתרי בחלל כתיבי חד ליש בו כדי להעלות ארוכה וחד לאין בו:

שיעור בשר כראוי כדי:    מצאתי מוגה שיעור הבשר כדי וכו'. וכן הגיה הרי"א ז"ל וכתב עוד להעלות ס"א לעלות. והגיה עוד כחוט בכ"ף וכתב כן מצאתי:

כדי להעלות ארוכה:    פי' באדם חי ויתרפא וישלם וכן בפרק ב' דהל' טומאת מת סימן ג' ד' ובפ"ג סימן ב':

בפי' ר"ע ז"ל בפ"ז דנזיר סימן ב' ששיעור הבשר הזה פחות מכזית ע"כ:

בחוט ערב:    בחוט בבי"ת וכן הוא בערוך וי"ס בכ"ף:

משנה ו

עשר קדושות הן וכו':    וכתוב בערוך בערך עשר שאלו מרבינו האי גאון ז"ל ומנין עשר קדושות ששנינו בריש כלים כשתחשוב אותם יבואו י"א והשיב כך ארץ ישראל אינה חשובה מן הקדושות לפי שבשאר הקדושות יש בהן כבוד למקום מונעים ממנו מקצת טומאה או שמונעים מקצת בני אדם להכנס אליו ואין בסתם ארץ ישראל קדושה זו והבאת בכורים ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים אינם כקדושות הללו ועשר קדושות בארץ ישראל הן וסדר אחד הן כל אחת כתורתה ע"כ וכן ידוקדק תירוץ זה בל' הרמב"ם ז"ל שם בחבורו. וגם ר"ע ז"ל הביאו בסוף פירקין. ומלות ולחם הפנים דבערוך נלע"ד שהן טעות. וגם הביא ר"ע ז"ל תירוץ אחר והוא לה"ר שמשון ז"ל והוא דמתני' ר' יוסי היא. וכתב עוד הר"ש ז"ל ומיהו עדיין קשה דאע"ג דמתני' ר' יוסי היא אכתי לדידיה נמי איכא אחד עשר קדושות שיש מעלה בהיכל מבין האולם ולמזבח כדתניא בפ' טרף בקלפי ר' יוסי אומר וכו' כמו שכתוב לקמן בסוף פירקין וי"ל דכי קחשיב במתני' קדושה דממילא אבל קדושה דע"י עבודה לא קחשיב לחלק לקדושה ומיהו ה"מ למיתני י"א קדושות וליתני ברישא דכולהו סוריא דקדושה מחוצה לארץ בשלשה דרכים כדאיתא בפ"ק וכו' ושמא להכי לא תני לה משום דבח"ל נמי לא גזור אאוירא אלא לתלות כדאיתא בפ"ק דשבת ע"כ:

שמביאין ממנה העומר:    מתני' דלא כר' יוסי ב"ר יהודה דאמרי' בפ' כל קרבנות תניא ר' יוסי ב"ר יהודה אומר עומר בא מח"ל הר"ש ז"ל. וכתבתיו שם פרק כל קרבנות בראש אותו פרק. ובירושלמי דשקלים רפ"ד מוקי לה כר' ישמעאל דאמר אין העומר בא מסוריא. וק"ק לע"ד דה"ל למיתני העומר ושתי הלחם והבכורים דהא אין מביאין בכורים קודם לעצרת וגם שכן רגיל לשנות עומר ושתי הלחם בהדי הדדי כדתנן בפ' כיצד צולין העומר ושתי הלחם ולחם הפנים ושמא משום דשתי הלחם נמי איקרו בכורים אקדמינהו לבכורים:

משנה ז

עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחין מתוכן את המצורעים:    פי' בימי חלוטו דוקא כדמוכחי קראי אבל אינו לוקה אא"כ נכנס לירושלים כמו שפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ג דהלכות ביאת מקדש ועי' בס' קרבן אהרן פ"ד דפ' מצורע:

שמשלחין מתוכן את המצורעים:    לאו דוקא מצורעים דהה"נ שאר מנוגעים ומ"מ כל המצורעים או שאר המנוגעים יכולין לישב זה עם זה ואפילו מצורעים עם שאר המנוגעים חוץ משאר טמאים כגון זב וטמא מת ובעל קרי ובועל נדה. זה למדתי מתורת כהנים פי"ב דפרשת כי תזריע. אבל בגדים המנוגעים ואבנים ועצים ועפר המנוגעים משלחין אותם חוץ לעיר אע"פ שאינה מוקפת חומה וכן הוא בחבורו שם ספי"ג דהל' טומאת צרעת והוא מן התוספתא ומתורת כהנים:

ומסבבין וכו':    הרמב"ם ז"ל בחבורו בהל' בית הבחירה גרים ומשכיבין וכו' והראב"ד ז"ל השיגו. ומצאתי מוגה לתוכם מתוכו' במ"ם:

יצא אין מחזירין אותו:    כתב הר"ש ז"ל דזהו מדרבנן דמדאורייתא שרי אפילו במחנה לויה כדתניא בפרק אלו עוברין ובפרק היה נוטל טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה ולא טמא מת בלבד אמרו אלא אפי' מת עצמו ע"כ וכתבו ר"ע ז"ל. וראיה מקרא דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו פי' במקום שהוא יושב:

משנה ח

לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלין וכו':    ועוד מקודש לכמה דברים דלא תנן הכא כגון לענין שוחט את התודה בפנים ולחמה חוץ לחומה ולענין שוחט על חמץ אליבא דר' יוחנן [הגהה בפי' הרא"ש ז"ל אליבא דריש לקיש] בפ' התודה. פי' דאיתא התם ובפ' תמיד נשחט אמתני' דהשוחט את הפסח על החמץ עובר בלא תעשה דאמר ריש לקיש לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט או לזורק או לאחד מבני חבורה עמו בעזרה ור' יוחנן אמר אע"פ שאין עמו בעזרה אלא חוץ לחומת בית פאגי חייב. ועוד נ"מ לענין המראה דזקן ממרא דאם המרה עליהן בבית פאגי אינה המראה כדאמרי' בפ"ק דסנהדרין. הר"ש ז"ל:

שאין עובדי כוכבים וטמא מת נכנסין לשם:    וגם בועלי נדות דהא תנן בפרק בתרא דזבין ובועל נדה כטמא מת שכן פסק הרמב"ם ז"ל שם בהלכות בית הבחירה גם בפ"ג דהלכות ביאת מקדש:

שאין ט"י וכו':    משמע מהכא דאפי' ט"י דזב וזבה ונדה ויולדת שרי במחנה לויה חוץ מעזרת נשים וצריך לומר דקסבר האי תנא טבול יום דזב לאו כזב דמי דאיכא מאן דסבר בפ' שני דזבחים דאפילו מחוסר [כפורים] דזב כזב דמי וכ"ש טבו"י. הר"ש ז"ל:

עזרת הכהנים מקודשת ממנה:    תימה אמאי לא חשיב מעלה שהיתה בין עזרת כהנים למזבח דבמסכת מדות קחשיב מקום דריסת הכהנים אחת עשרה אמה המזבח ל"ב אמה בין האולם ולמזבח כ"ב אמה ומשמע הכא שאין ישראל נכנסים לצרכיהן אלא בעזרת כהנים אבל לא לדרוס המזבח ולצפונו ושמא הכל בכלל עזרת כהנים. הרא"ש ז"ל. וכתב הרי"א ז"ל מצאתי כתוב גליון מדלא קתני עזרת ישראל מקודשת מעזרת נשים שאין נשים נכנסות לשם אלא לצרכן ש"מ דליכא איסורא כלל ע"כ:

משנה ט

ופרועי ראש:    מגודלי פרע דכתיב ראשיכם אל תפרעו ובת"כ יכול לא תפרעי מן הכובע הרי אתה דן נאמר כאן פריעה ונאמר להלן פריעה מה פריעה האמורה להלן גידול שיער אף כאן גידול שער ע"כ והרמב"ם ז"ל הוסיף שם בהלכות בית הבחירה וקרועי בגדים שגם הם אין נכנסין בין האולם ולמזבח. ובפ"א דהלכות ביאת מקדש סי' ט"ו כתב יראה לי שכל כהן הכשר לעבודה אם נכנס מן המזבח ולפנים והוא שתוי יין או שכור משאר משקין המשכרין או פרוע ראש או קרוע בגדים כדרך שקורעים על המתים אע"פ שלא עבד עבודה ה"ז לוקה הואיל והוא ראוי לעבודה ונכנס בשעת העבודה מנוול ככה והרי הוא מוזהר שלא יכנס לוקה ע"כ:

שלא רחוץ ידים ורגלים:    מצאתי מוגה אלא רחוץ ידים ורגלים. וכן הנוסחא בפ"ז דהל' בית הבחירה. וביומא פ' טרף בקלפי (יומא דף מ"ד א)"ר אדא בר אהבה ש"מ וכו' דמעלות אלו הלמ"מ ולא מדרבנן ואיכא התם דחייה לדבריו:

שלא רחוץ ידים ורגלים:    ואילו מחוסר בגדים ושתויי יין לא חשיב ושייר. הר"ש. והתימה לע"ד על הרמב"ם ז"ל שגם הוא ז"ל שם בהלכות בית הבחירה לא הביא אלא משנתנו כלשונה:

בית קדש הקדשים מקודש מהם:    הא דלא חשיב הא דתניא בס"פ כיצד צולין אבא שאול אומר עליית בית קדשי הקדשים חמורה מקדש הקדשים שקדש הקדשים נכנס לה כ"ג פעם אחת בשנה ועלית בית קדש הקדשים נכנסין לה פ"א בשבוע ואמרי לה פעם אחת ביובל לידע מה היא צריכה בתוספתא דכלים תני לה ואמרו לו אין זו מעלה פי' דלאו משום קדושה נמנעין אלא משום שלא היו צריכין. ה"ר שמשון והרא"ש ז"ל:

א"ר יוסי בחמשה דברים וכו':    וכתב הרמב"ם ז"ל ואין הלכה כר' יוסי ואע"פ שהתוספתא כבר ייחס מאמרו לחכמים והמאמר הקודם לר"מ ע"כ:

ופורשים וכו':    וכן בשעה שיכנס בדם חטאות הנעשות בפנים פורשין הכל מבין האולם ולמזבח עד שיצא שנא' וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבואו לכפר בקדש וגו' בנין אב לכל כפרה שבקדש שלא יהא שם אדם וברייתא דר' יוסי היא שם:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. צריך למחוק מלות ולחם הפנים וכמו שכתבתי לעיל סימן ו' ג"כ על דברי הערוך שמשם נראה שהעתיק ג"כ רבינו עובדיה ז"ל: