תפארת ישראל על כלים א

משנה כלים, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

תפארת ישראל · על כלים · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

אבות הטומאות:    שמטמא אדם וכלים ועושה להנוגע בו ראשון:

השרץ:    ח' שרצים הכתובים בפרשת שמיני שמטמאין במותם בעודן לחין. בשרן ודמן בכעדשה. ואברן אפי' בפחות מזה:

ושכבת זרע:    של ישראל דוקא. וכשהוא כבר בן ט' שנים ויום א'. ואז כשהטפה לחה והיא כעדשה. הו"ל אב הטומאה לטמא במגע. אבל הרואה קרי אפילו רק משהו נעשה ראשון [ועי' פתיחה יבקש דעת סי' ט"ז]:

וטמא מת:    גם כן דוקא ישראל בן קיימא שנגע במת אפילו עובד כוכבים או נפל מת. אבל עובד כוכבים או נפל חי אין מקבלין שום טומאה בין בנגעו או נשאו או האהילו הטומאה. מיהו אדם שנגע במת נעשה אב. אבל כלי שנטמא במת נעשה אבי אבות הטומאה כמת עצמו. וכ"כ כלים שנגעו באדם שנטמא במת או באדם שנגע בכלים שנטמאו במת. הרי הן אב הטומאה כהאדם שנגעו בו. אבל כלי שנגע בכלי שנטמא במת. אז הכלי הראשון הוא אבי אבות. והשני רק אב. וכ"כ כלי חרס או אוכלין ומשקין שנטמא במת אינן רק ראשון. ואפ"ה חמירי מאדם וכלים דלא מהני בהו הזיה וטבילה לטהרן וכל דבר שנטמא במת והוא אב הטומאה טמא טומאת ז' וצריך הזיה [ועי' בהנ"ל סי' ח' וי"א ובריש אהלות]. אמנם לרב"א מיירי הכא אפילו בכלי שנטמא במת. דאף שהכלי נעשה אבי אבות. אפ"ה כליל ליה בהדי אינך לאשמעינן דגם כלי שנטמא במת מטמא רק במגע ולא במשא ואהל [וזהו שלא כדעת הר"ב פי"א דאהלות מ"ח ד"ה והמנורה טמא וע"ש] והיינו דמסיק במ"ד חמור מכולן מת וכו':

והמצורע בימי ספרו:    בין גלוח ראשון להב'. דמוחלט כשנתרפא מביא הצפרים כמ"ש ר"פ מצורע. ומגלח א"ע וטובל. ולמחרתו סופר ז' ימים. וחוזר ומגלח ביום הז' שנית וטובל. ולמחרתו מביא קרבנותיו. ואותן ז"י שבין גילוח א' להב' נקראין ימי ספרו [ועי' פי"ד מנגעים]:

ומי חטאת שאין בהם כדי הזייה:    שיעור הזיה הוא כדי להטביל ראשי גבעולי אזוב:

הרי אלו מטמאין אדם וכלים במגע:    בין שנגע בהן בידו או ברגלו. ואפי' בשערו או בשאר מקומות הגלויים שבגופו אבל מגע בית הסתרים שבגופו אין מטמא:

וכלי חרש באויר:    בנתלו באויר הכלי חרס אפי' לא נגעו בו נטמא. אבל בנגעו בכ"ח. דוקא בנגעו בו בפנים. אבל בחוץ אין כ"ח נטמא מגבו:

ואינם מטמאין במשא:    בין בנשאו או נישאו מאדם טהור:

משנה ב

למעלה מהם:    כל למעלה מהן דקתני. ר"ל שחמור בדבר זה משלפניו. אע"ג דאית ביה נמי קולא משלפניו במלתא אחריתא [רב"א וכ"כ הר"ש במ"ג]:

נבילה:    ר"ל כזית מבשר נבילה:

ומי חטאת שיש בהם כדי הזייה:    ר"ל מטמאין לאדם טהור שנשא אותן. מיהו בין ביש או באין בהן כדי הזייה אין מטמאין רק כשנגע או נשא אותן שלא לצורך להזות. אבל שעשה כן לצורך להזות על הטמא נשאר בטהרתו [רמב"ם רפט"י מפרה]:

שהם מטמאין את האדם במשא:    כשנשא אדם את הטומאה. כל שהטומאה מכבדת על האדם נטמא [ולאפוקי במפסיק אבן מסמא בין האדם להטומאה ועי' ביבקש דעת סי' ו] ואפי' הניחה אדם אחר עליו. ולא הזיז הנושא את הטומאה ממקומה [ולהר"ב צריך שיזיזנה] או אפילו רק הניעה אדם ע"י היסט וכגון שהיתה מונחת על דף. והקיש אדם בגופו בדף ונזדעזעה הטומאה. כולן דינן כנושא טומאה ונטמא [ועיין רמב"ם פ"א מטו"מ]:

:    ר"ל דנבילה ומי חטאת חמורים מהנך דלעיל בב' דברים. א) דמטמאין לאדם שנשא אותן אפי' לא נגע בהן [וכמש"ל]. ב) דבגדים או כלים שנגע בשעה שנשא הטומאה נטמאו גם הן. חוץ מאדם וכ"ח שנגע בהן אז שנשארו בטהרתן. משא"כ אחרי שפירש האדם מהטומאה. אינו רק ראשון לטומאה. ולפיכך אינו מטמא בגדים וכלים עוד [כב"ק דף ב' א']:

וחשוכי בגדים:    ר"ל מנועים בגדי הנוגעים בטומאות הנ"ל מלהטמא דדוקא מי שנשא נבילה או מי חטאת מטמא בגדים וכלים שנגע בהן באותה שעה קודם שפירש מהטומאה. משא"כ הנוגע באה"ט הנ"ל אמ"ט בגדים וכלים שנוגע. אף קודם שפירש מהטומאה. והא דלא נקט תנא כפשוטו "ואין מטמאין בגדים במגע" היינו רק משום מי חטאת נקט הך לישנא. מדא"א שיגע בהן בלי שיסיט. והרי היסט הו"ל כנושא. להכי קאמר וחשוכי בגדים במגע. ר"ל אף דאדם שנוגע במי חטאת מטמא בגדים לא משום מגע מטמא הבגדים רק משום היסט (רב"א):

משנה ג

למעלה מהן בועל נדה:    אף דבועל נדה קיל מהנך אבות הטומאות דלעיל דאין אדם הנושאו מטמא בגדים. עכ"פ הך חומרא אית בי' שהוא וכו':

שהוא מטמא משכב תחתון כעליון:    ר"ל דמצע תחתון שלו שוה בטומאתו למצע עליון שלו דבשניהן בין שנגע או לא נגע בהן. אינן רק ראשון. ואמ"ט אדם וכלים רק אוכלין ומשקין. והיינו משום דבועל נדה אתקיש לנדה. דכמו בנדה עליון ותחתון שלה טמאים. כ"כ בבועלה כך דינו רק דבנדה וזב וזבה מצע תחתון שלהן. אם ראוי למשכב ומושב הו"ל אה"ט. ועליון שלהן בין ראוי או אינו ראוי. הו"ל רק ראשון לטומאה [ועי' זבים פ"ה מ"ב]. אבל בועל נדה בין מצע תחתון שלו הראוי או אינו ראוי למשכב או עליון שלו הראוי או אינו ראוי בין נגעו או לא נגעו שניהן אינן רק ראשון ואמ"ט אדם וכלים רק אוכלין ומשקין [ולא אמרינן בכה"ג אין היקש למחצה ועי' רמל"מ פ"ג ממשכב] ובזה חמור בועל נדה משרץ ונבילה ושאר אה"ט שנזכרו במשנה א' וב'. דבכולן בין כלי שתחתיהן או שעל גביהן. כשלא נגעו בהטומאה. טהורים לגמרי. וה"ה שבועל נדה מטמא לכל כלי או אוכלין ומשקין שנגע או נשא [עי' לעיל סי' יג] או הסיט ואפי' הסיט לכ"ח [כנדה לג א' ורש"י שם. ורמב"ם פ"ג ממשכב. וערמל"מ שם] משא"כ שאר אה"ט הנ"ל אינו מטמא לשום כלי רק במגע. ולא במשא והיסט:

אמנם לתוס' [נדה ע"א ב' ד"ה ומערה] מוכח מתוספתא שבועל נדה אמ"ט כלי בהיסט. ורק בנשא הכלי ספוקי מספקא להו אם מטמא. מיהו אדם הנוגע בבועל נדה או נשאו. להר"ש שניהן אמ"ט כלי שנגעו באותה שעה. וכן מוכח מתוספתא שהביא. א"כ גם בהנך קיל בועל נדה מאינך אה"ט דמשנה א' וב'. אבל להרמב"ם [פ"ג ממשכב ורמל"מ שם] הנוגע או נושא בועל נדה. מטמא כלי שנוגע באותה שעה. ולרבינו אברהם זעירא ורבינו ישעיה שהביאן רמל"מ שם שוה בועל נדה בזה לשאר אה"ט דלעיל. דרק הנושאו מטמא בגדים ולא הנוגע בו:

שהן מטמאין במגע ובמשא:    ר"ל בין שנגע או נשא אותן חוזר אותו אדם לטמא בגדים וכלים שנגע בהן קודם שפירש מהטומא'. חוץ מאדם וכ"ח שאינן מתטמאין מהנוגע או נושא הנך אב הטומאות:

למעלה מהן מרכב:    הוא דבר העשוי לישב עליו בפיסוק רגלים [רב"א] ונ"ל דלישנא קלילא נקט. דהרי אותו מקום שיושב עליו בפיסוק רגלים דינו כמושב [כעירובין ד' כ"ז א'] אלא ר"ל דכל המחובר להדבר שעשוי לישב עליו בפיסוק רגלים כדי שיסמוך עליו הרוכב. הוא הנקרא מרכב והיינו אותו הנקרא "שטעגרייף" או "שטייגבעגעל" וכ"כ הסמוכות שלפני ואחורי האוכף כדי שלא ישמט הרוכב מעל האוכף. ואותן כלים אינן עשויין לרכוב עליהן רק שיסמוך עליהן הרוכב. הנך לבד נקראין מרכב [ועי' מ"ש בס"ד ביבקש דעת סוף סי' כ"ה]:

שהוא מטמא תחת אבן מסמא:    [עי' מ"ש בס"ד ביבקש דעת סי' ו' וכ"א] ור"ל שאם הי' מרכב תחת אבן גדול וישב הזב למעלה על האבן אף שע"י כבדו של אבן אין הזב מכביד על המרכב שתחת האבן אפ"ה נטמא המרכב. וכ"כ אם חזר אדם טהור וישב למעלה נטמא. מיהו עכ"פ יש במרכב ג"כ קולא מהנך דלעיל. דאין הנוגעו מטמא בגדים אף קודם שפירש מטומאה:

למעלה מן המרכב משכב:    ה"ה כלי הראוי למושב דמשכב ומושב טומאתן שוה [כרמב"ם רפ"ו ממשכב] ובין שישב על המשכב או שכב על המושב נטמא אף שלא נגע בהן:

ששוה מגעו למשאו:    ר"ל דמטמא במסמא כדין של המרכב. אבל עוד חמור ממרכב דשוה מגעו למשאו דבשניהן מטמא בגדים וכלים שנגע קודם שפירש מהטומאה:

ואין משכב עושה משכב:    בהניח משכב טמא על גבי משכב טהור. אינו נעשה רק ראשון כשנגעו זה בזה. וכשלא נגעו נשאר בטהרתו. ובשאר החומרות כאבן מסמא וכדומה. כל מה שיש במשכב ישנם גם כן בזב עצמו:

משנה ד

זבה:    ה"ה נדה ויולדות ונקט תנא שם זה משום שבשם זה מורשם טפי ענין טומאת כולן מדזב מהן דם טמא:

שהיא מטמאה את בועלה:    ויהיה טמא טומאת ז' כהזבה. אבל זב שבעל טהורה לא נטמאה רק טומאת ערב. כאדם שנישא זב עליו [והרי גם בטהור שבעלה נטמאה טומאת ערב (ועי' פתיחה סי' כ"ג) ורתוי"ט במח"כ כד ניים ושכיב העתיק כאן דברי הרמב"ם עם מלה משובשת שכתב. וכן מי שבעל זבה לא היה אב. וזה ע"כ משובש. דהרי הרמב"ם כתב לעיל מינה דהבועל זבה נעשה אב. אלא כצ"ל בהרמב"ם. וכן הבועל זב נעשה ראשון. וכך כתב הרמב"ם מפורש בפ"ג ממשכב ה"ג] מיהו חמור זב מזבה דצריך טבילה במים חיים דוקא. דהיינו במים שיש מעיינות בקרקעיתו דוקא:

שהוא מטמא בביאה:    דמצורע מוסגר או מוחלט. או בגד מנוגע או אבן מבית המנוגע כשיהיה א' מהנך במנוחה באהל מטמאין לאדם וכלים. וכ"ש לאוכלין ומשקין שעברו באהל. ואין צ"ל כשהי' א' מהן שם במנוחה באהל אבל כשהטהור במנוחה בהאהל והמנוגע עבר שם. לא נטמא הטהור. מיהו קיל מצורע מזב. דמצורע אינו מטמא משכב ומושב בשלא נגע בהן [(כפסחים דס"ז ב'). אבל להרמב"ם פ"י מטו"צ הי"א מטמא משכב ומושב ואפי' תחת אבן מסמא. ומוקי להך דפסחים בימי ספורו (ועי' מ"ש בס"ד ביבקש דעת סי' כ"ט)]. אבל מטמא לאדם הנושא או נישא עליו (כזבים פ"ה מ"ו). וכ"כ מעיינות שלו טמאים כבזב וזבה. (נדה דף ל"ד ע"ב. ונשמט דין זה ברמב"ם פ"י מטו"צ):

שהוא מטמא טומאת שבעה:    דהנוגע בו או נשאו טמא טומאת ז' משא"כ הנך דלעיל אין הנוגע בהן או נשאן טמא רק טומאת ערב:

שהוא מטמא באהל:    בג' מיני אהל שנזכרו ביבקש דעת ס' ו'. משא"כ מצורע דוקא כשדבר אחר מאהיל עליו ועל הטהור נטמא. ועוד חלוק טומאת אהל של מצורע מאהל של מת בד' דברים [המנויין בס"ד בפתיחת נגעים הוא מראה כהן סי' י"ד]:

מה שאין כולם מטמאין:    מיהו קיל מת מזב וחביריו דאמ"ט משכב ומושב. גם אין בו דין אבן מסמא. דכל שהפסיק בין המת והמשכב ב' כלים (עי' אהלות פ"א מ"ב) או דבר שאמק"ט. הרי המשכב טהור. כל שלא האהיל המת עליו אמנם תו הוה מצי למיתני למעלה מכולן פרה אדומה. ושעיר המשתלח. ופרים ושעירים הנשרפין שכולן מטמאין בעסק אפי' לא נגע בהן או נשא אותן. משא"כ בשאר אהט"ו (כרש"י חולין כ"ט ב' ד"ה אינה. ועי' עוד ביבקש דעת סי' י"ח וי"ט) ועוד תנא ושייר טובא. (ועי' הר"ש):

משנה ה

עשר טומאות פורשות מן האדם:    זו למעלה מזו כהנך דלעיל ונקט כולהו כך אגב גררא די' קדושות דנקט לבסוף זו למעלה מזו משום דמעלין בקודש (מנחות צ"ט א'):

מחוסר כפורים:    דהיינו זב וזבה נדה (אב"י עי' ביבקש דעת סי' נ"ד הגי' האמיתית בהרמב"ם כפי שמצא בני הצדיק וכו' ר' שמואל זצוק"ל) יולדת ומצורע שטבלו לטהרתן והעריב שמשן ולא הביאו קרבנותיהן עדיין:

אסור בקדש:    ר"ל מלאכול קדש:

ומותר בתרומה ובמעשר:    ר"ל מעשר שני. שגם זה אסור לאכול בטומאה. מיהו כשטבל ועלה. רשאי לאכלן מיד. ורק תרומה אינו רשאי אפי' ליגע בו עוד אחר שהעריב שמשו [נגעים פי"ד מ"ג]:

חזר להיות טבול יום:    היינו כל טמא שטבל ולא העריב שמשו עדיין:

אסור בקדש ובתרומה:    אפי' ליגע בהן. דבנגען נאסרו מלאכלן:

ומותר במעשר:    דמותר גם לאכול המעשר שני:

חזר להיות בועל נדה:    [עי' לעיל סי' י"ז] והא דלא תני חזר להיות טמא מת. דחמיר מהנך דלעיל דמטמא אדם וכלים. ואח"כ הו"ל למתני חזר להיות בועל נדה. דחמיר מטומאת מת לטמא משכב תחתון כעליון. ה"ט מדלא בעי למתני רק הטומאות הפורשות מאדם. דגם בועל נדה דנקט. עיקר טומאתו ע"י הטומאה שפירשה ממנה. והוא כמותה. וכמ"ש ותהי נדתה עליו. משא"כ טמא מת. טמא רק ע"י מגע משא ואהל:

מטמא משכב ומושב:    דמשכב או מושב שתחתיו אף שלא נגע בהן נעשו אב הטומאה משא"כ בועל נדה. אין משכב מושב שלו רק כעליונו של זב. דשניהן רק ראשון לטומאה:

וצריך ביאת מים חיים:    ר"ל לטבול במים שיש מעיינות בקרקעיתן. אבל שאר טמאים סגי כשטבלו במקוה של מי גשמים:

ופטור מן הקרבן:    ועכ"פ צריך ז"נ קודם שיטבול:

ראה שלש:    והא דלא קתני חזר וראה שלש היינו משום דלא אפשר ג' בלא ב' והרי כבר תנא ראה ב' (רב"א):

חזר להיות מצורע מוסגר:    ר"ל מנוגע שהסגירו לראות אם יולדו לו תוך ז' ימים. א' מג' סימני טומאה שהן שער לבן. או פסיון או מחיה (וסי' ועל שפ"ם יעטה):

ואם היה מוחלט:    ולא קתני חזר להיות מוחלט. ה"ט משום דאז הוה משמע שאי אפשר שיהיה מוחלט עד שיהיה מוסגר תחלה. והא ליתא. דעל ידי סימן טומאה דשער לבן או מחיה מוחלט גם בתחלה (רב"א). [ואע"ג דלעיל סי' מ"א כתב רבינו להיפוך דהיכא דלא אפשר זה בל"ז לא תני חזר. י"ל דעכ"פ היכא דאפשר כך וכך אי תני חזר משמע וודאי שהיה תחלה הראשון. ואח"כ בא השני:

מטמא:    האבר:

במגע ובמשא ואינו מטמא כאהל:    ואע"ג דמצורע ואינך דלעיל נמי מטמא במגע וכו' אפ"ה חמיר זה דגם אבר מהגוף מטמא במגע ובמשא. מיהו באין על העצם בשר כלל. אי באין העצם שלם או שאין בו גיד. ואפילו הוא אבר שלם כברייתו. כגון לשון. כוליא. וטחול. כל שאין בו ג' אלו. בשר. עצם שלם. וגיד. טהור לגמרי [רמב"ם פ"ב מטו"מ] [ונ"ל דארכובה הנמכרת עם הראש שבתולדתה אין עליה בשר כלל יש בו דין אבד מה"ח. ולא תימא דהוה ככוליא ולשון. שגם הם בתולדה אין בהם עצם. ואפ"ה אין בהם דין אמה"ח. י"ל דארכובה שאני. דהרי פליגי בה ר"ע וריה"ג ארבי [כחולין קכ"ח ב']. ואין הלכה כרבי מחביריו (כתובות כא א) ובפרט לריב"א התם [בתוס' שם ד"ה בין] דס"ל דבארכובה כ"ע מודו דיש בו דין אמה"ח:

ותמהני שהרמב"ם לא הזכיר דבר מזה]:

היינו בשיקלף הבשר מהאבר בעודו מחובר בהבע"ח. וישאר על האבר אעפ"כ קצת בשר עד שישוער שמהקצת בשר שעדיין נשאר על האבר. שוב יחזור ויתכסה כל האבר עם בשר ויתרפא והוא באבר קטן פחות מכזית. ובאבר גדול הרבה יותר מזית. כל אבר ואבר לפי מה שהוא [ורתוי"ט העתיק כאן דברי הרע"ב [נזיר פ"ז מ"ב] שכתב וז"ל והוא פחות מכזית. ובמחכ"ר שניהן זה דבר שאי אפשר. דוכי סגי שיעור אחד שיחזור ויתרפא לאבר גדול כלאבר קטן. אולם בתוס' [נזיר דמ"ט ב' ד"ה ועל אבר] כתבו וז"ל ואע"פ שהוא פחות מכזית עכ"ל. זהו לשון מדוקדק ובזה יתורץ קושית רתוי"ט הכא]:

כדי להקיפו בחוט ערב:    כשיהיה בהבשר שבו כשיעור עובי חוט ערב בכדי להקיף בו אותו עובי עצם שהבשר בו. וסבירא ליה דבין בעצם ארוך או קצר. עב או דק. כל שיש עליו בשר כ"כ כדי להקיפו בכחוט ערב. הבשר גדול והולך עד שיתכסה כל האבר עמו. ועוד צ"ל שהיה ידוע להם שיעור עובי חוט הערב שהיה בכל מיני אריג בשוה. בין שהבגד מצמר או מפשתן. בין שהבגד עב או דק ותמיד היה כפול משל שתי משא"כ לדידן הכל לפי עובי הבגד:

משנה ו

עשר קדושות הן:    היינו לר' יוסי [מ"ט] דס"ל דאולם ומזבח חדא קדושה נינהו. הא לרבנן י"א קדושות הן:

שמביאים ממנה העומר והככורים ושתי הלחם:    אבל לחם הפנים ושאר מנחות מביאים גם מחו"ל. ואע"ג שנטמאו מאויר חו"ל. אפ"ה משכחת לה בשלא הוכשרו שם [ועמ"ש בס"ד פרה פ"ב מ"א]:

משנה ז

עיירות המוקפות חומה:    מימות יהושע בן נון:

שמשלחים מתוכן את המצורעים:    היינו אסורא אבל אינו לוקה רק בשנכנס המצורע לירושלים [רמב"ם פ"ג מביאת מקדש ה"ח]:

:    ר"ל מותר לסבב המת בהעיר שמת בה. ממקום למקום כדי להרבות הספד לכבודו קודם שיוציאוהו להקברות שרחוק מהעיר [כב"ב פ"ב מ"ט]:

יצא אין מחזירין אותו:    אסור להכניסו שוב להעיר מדרבנן. דמדאורייתא אפי' למחנה לויה. דהיינו להר הבית שרי להכניסו. ומכ"ש לתוך העיר שהוא מחנה ישראל (כסוטה ד"נ) [ומ"ש הר"ב כדי לקברו שם. במח"כ. זה בכל עיר שבא"י אסור. (ב"ב פ"ב מ"ט) וכ"כ קשה להרמב"ם בחירה (פ"ז הי"ג) שכ' אין קוברין בתוכו מת עד שירצו טובי העיר ותמוה הרי זה בכל דוכתא אסור וצ"ע]:

משנה ח

לפנים מן החומה:    תוך ירושלים:

הר הבית:    הוא הר הקודש שהיה ת"ק על ת"ק אמה והבהמ"ק בנוי באמצעיתן:

שאין זבים וזבות נדות ויולדות נכנסים לשם:    ובכלל זבים יש נמי בעל קרי שאסור ג"כ שם [כפסחים ס"ז ב'. וערכ"מ פ"ז מבחירה הט"ו] [ורב"א כתב דהנך מעלות דהר הבית דאו' הם וזהו דלא כהראב"ד [דפ"ז מבחירה]:

ותמוה דהרי כל חוץ משער נקנור שהוא בין עזרת נשים לעזרת ישראל [כספ"ב דמדות. ודלא כטעות המדפיסים בציור ביהמ"ק שהדפיסו בסוף פי' הרמב"ם למדות]. כולו נקרא מחנה לויה [כרמב"ם פ"ג ממקדש ה"ב] ועד שם אפי' מת עצמו מותר להכניס מדאו' [כפסחים ס"ז א'] ורק משם ואילך מחנה שכינה הוא] אמנם מוסגר וכ"ש מוחלט משולח מדאו' מירושלים ומכל עיר המוקפת חומה בא"י שנקראו מחנה ישראל [כלעיל מ"ז]. ולהכי לא חשיב תנא להנך טמאים הכא:

החיל:    דלפנים מחומת הר הבית היה בכל צד מהביהמ"ק שבאמצע רווח כפי צורך התשמיש באותו מקום [כרפ"ב דמדות] אח"כ היה חומה נמוכה שוה לקרקעית המקום שלמעלה מהחומה ולפנים ממנה. ועל חומה זו היה בנוי הסורג גבוה י"ט. ומהסורג הזה היה ריוח יו"ד אמות עד חומת העזרה. וכל ריוח ההוא נקרא חיל על שם החומה הנמוכה לחוצה לה. מדהיה הריוח ההוא נראה כעוביה של אותה חומה והיינו משום דראש החומה זו שוה לרצפת אותו מקום:

שאין עובדי כוכבים:    דאף שהן כזבים מד"ס. אפ"ה היו מותרים לכנוס עד החיל. דלענין שלוח מחנות שוויינהו רק כטמא מת:

וטמא מת:    וגם טמא מת אסור מדאורייתא רק משער נקנור ולפנים. וכמש"ל. וריוח השער עצמו כלחוץ ורק מדרבנן אסור משער עזרת נשים [אב"י לדעתי צ"ל מהחיל] ולפנים:

עזרת נשים:    דלפנים מריוח החיל היה במזרח העזרה שער שושן. שבו נכנסין לעזרת נשים. והוא ריוח קל"ה על קל"ה אמה מוקף חומה סביב. [אבל בצד צפון ובצד דרום של הערה. היו נכנסין מיד מהחיל להעזרה שהוא מחנה שכינה דרך השערים שהיו בצפון ובדרום. וכ"כ בב' שערים שהיו במערב. נכנסין מיד מהחיל לעזרה]:

שאין טבול יום נכנס לשם:    גם זהו מד"ס. דיהושפט וסנהדרין שבימיו גזרו כך. [כפסחים צ"ב א']:

שאין מחוסר כפורים נכנס לשם:    ה"ה כל טהור עד שיטבול. רק מדבעי למתני שכשנכנס חייב חטאת. והרי טבילת טהור רק מדברי סופרים כדי שיזכור עי"ז אולי יש עליו טומאה ישנה [כיומא ד"ל ע"א]. מה שאין כן מחוסר כפורים אפילו טבל ונכנס כל שלא הקריבו קרבנותיו עדיין. אם נכנס חייב חטאת:

וחייבין עליה חטאת:    אם נכנס לשם בשוגג:

לסמיכה:    לסמוך ידיו על קרבן שהביא:

לשחיטה:    דשחיטת קרבן כשרה גם בישראל:

לתנופה:    ונראה לי דהוא הדין לשאר צורך וכמו שכתבתי בס"ד בפירושינו למדות [פ"ד סי' מ"ז] ולצורך גדול מאוד. כגון לתקן שם הכותלים וכדומה. אפי' לק"ק מותר לישראל לכנוס. וא"צ להשתלשל לשם בתוך תיבות [כמדות פ"ד מ"ה] רק בדסגי בהכי. אבל בדלא סגי בזה. אז רשאין לכנס להדיא. וגם בא"א בטהורין נכנסין אפילו בטומאה [כעירובין דק"ה א']. מיהו שלא לצורך אפילו כהן גדול שנכנס ביו"כ לחנם להיכל לוקה ובנכנס לק"ק בכה"ג חייב מיתה בידי שמים [כמנחות כ"ז ב']:

משנה ט

שאין בעלי מומין ופרועי ראש:    היינו שעברו עליו ל' שלא גילח [כסנהדרין דכ"ב]:

נכנסים לשם:    ולרמב"ם [ביא"מ פ"א הט"ו] מעלה זאת מדאו' היא. ולהכי בנכנס לשם כך חייב מלקות. אבל להראב"ד שם כל המעלות הן מדרבנן. ופטורין עליהן ממלקות [ואע"ג דבפירוש אמרינן [יומא מ"ד ב'] מעלות דאו'. י"ל דה"ק יש מהן דאו'. ולראב"ד לא קי"ל כן]. והא דלא תני שתויי יין ומחוסר בגדים לא בבין האולם ולמזבח ולא בהיכל. י"ל דלא תני בזה ובזה. רק דברים שחייבין עליהן במקום זה ומותרין במקום המקודש שלפניו. לאפוקי הנך דחייבין עליהן בהיכל ואסורין בין האולם ולמזבח להכי לא תני להו לא בבין האולם ולמזבח ולא בהיכל (רב"א). [ונ"ל דמה"ט נמי לא תני בהיכל דמקודש מבין האולם ולמזבח. דבנכנס שלא לצורך בהיכל לוקה. היינו טעמא משום דגם בין אולם למזבח על כל פנים איסורא איכא גם לכהנים לכנס שלא לצורך כמו דאסור לישראל לכנס בעזרת כהנים שלא לצורך [כלעיל סי' ס"ה]. אמנם ק"ל לר' יוסי דתני כולהו ולא תני מחוסר בגדים ונ"ל משום דבבגדים שלא בשעת עבודה גם בשאר דוכתי אסור דלא ניתנו ליהנות בהן במדינה [כיומא ס"ט א']. והרי הכא אף שהוא בפנים. עכ"פ כיון דמחוסר אחד מהבגדים. לא עדיף משלא בשעת עבודה בחוץ [ועי' רמב"ם כלי מקדש פ"ח הי"ב]:

ההיכל:    ואולם שמחובר בבנין בהיכל דינו כהיכל:

בשעת העבודה:    ד' פעמים. דהיינו לקטורת ולדם פר. ולדם שעיר. ולהוצאת כף ומחתה:

ושלא רחוץ ידים ורגלים נכנסים לשם:    [וא"ת א"כ איך יוכלו הכהנים ליכנס שם לקדש ידיהן ורגליהן שם. הרי הכיור נתון רק שם וכדכתיב ונתת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. ואת"ל הרי באמת משוך היה הכיור למן הצד לדרום ועמד רק בין כבש לאולם [כמדות פ"ג מ"י] והרי הכבש אין דינו כגוף המזבח. דהרי דרשינן [זבחים דף ס"ה א'] ונמצה דמו על קיר המזבח. ולא על קיר הכבש. ולא על קיר ההיכל ולהכי היו רשאין הכהנים לבוא אצל הכיור לקידוש. ליתא דאי כבש אינו כגוף המזבח א"כ היאך היו רשאין להעמידן בין כבש לאולם. וקרא צוח. והעמדת אותו בין אהל מועד ובין המזבח. ותו דא"כ סתרי קראי אהדדי דכתוב אחד אומר ונתת את המזבח פתח אהל מועד שלא יפסיק דבר [כזבחים נ"ט א']. וכתוב השני אומר ונתת את הכיור בין אהל מועד ובין המזבח. אלא ע"כ דלענין העמדת הכיור דין הכבש כגוף המזבח. ורק לענין מצוי דם זריקה והקרבה שהן בגוף המזבח אין דין הכבש כמזבח. ולא בדבר שחוץ ממנו. וא"כ גם לענין כניסה לשם בלי קידוש כגוף מזבח דמי. דמ"ש זה מזה. י"ל דאעפ"כ כיון דמעלה זו דרבנן. דאל"כ לא הוה פליגי רבנן עליה. לפיכך י"ל דלא גזרו רבנן רק בין גוף המזבח ממש לאהל מועד. ומטעם דיש י' אמות מהמזבח שמכוונים נגד פתח ההיכל. דשם ודאי אסור הפסק הכיור. להכי גזרו גם במה שנשאר מהמזבח שלא כנגד הפתח. שגם שם לא יעמידו הכיור להפסיק. ומש"ה נמי עשו בכל המקום ההוא מעלה שלא לבוא לשם בלי קידוש. אבל בין כבש להיכל לא עשו מעלה. והיינו כדי שיהיו מותרים לכנס לשם לקדש ידים ורגלים. א"נ נ"ל דכמו דאמרינן לעיל [סי' ס"ה] דלצורך גדול אפילו טמאים רשאים לכנס אפילו לק"ק. א"כ כ"ש דרשאין לכנוס בין מזבח להיכל בלי קידוש כדי לקדש. דאין לך צורך גדול יותר מזה]:

בשעת הקטרה:    אפי' בהקטרה דק"ק. ולת"ק דוקא בהקטרה דהיכל. פורשין מבין האולם ולמזבח. אבל בהקטרה דקדשי קדשים פורשין רק מההיכל: