משנה כלאים ז ה

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר זרעים · מסכת כלאים · פרק ז · משנה ה | >>

לחצו כאן למהדורת וויקיטקסט המבוארת

המסכך את גפנו ו על גבי תבואתו של חבירו, הרי זה קדש, וחייב באחריותו.

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

אמר רבי יוסי, מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית, ובא מעשה לפני רבי עקיבא, ואמר, אין אדם מקדש דבר שאינו שלו.

משנה מנוקדת

אָמַר רַבִּי יוֹסֵי:

מַעֲשֶׂה בְּאֶחָד שֶׁזָּרַע אֶת כַּרְמוֹ בַּשְּׁבִיעִית,
וּבָא מַעֲשֶׂה לִפְנֵי רַבִּי עֲקִיבָא, וְאָמַר:
אֵין אָדָם מְקַדֵּשׁ דָּבָר שֶׁאֵינוֹ שֶׁלּוֹ:

נוסח הרמב"ם

אמר רבי יוסי:

מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית,
ובא מעשה לפני רבי עקיבה, ואמר:
אין אדם מקדש את שאינו שלו.

פירוש הרמב"ם

ידוע, שכל הארצות בשעת השמטה הפקר הם, ואין לאדם קניין גמור בהם, ומפני זה נעשה כרמו בשנת השמטה כמי שאינו שלו.

ואין הלכה כרבי עקיבא:

פירוש רבינו שמשון

וחייב באחריותו. לשלם התבואה ואפילו מאן דלא דאין דינא דגרמי דהא עביד בידים כדאמרינן בהגוזל קמא (דף ק'):

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו. אע"ג דשאר איסורין כגון בשר בחלב אוסר שאינו שלו אין לדמות איסורין התלויין בנתינת טעם לזה מיהו קשה מכלאי בגדים ורובע ונרבע דלגבוה ויש מחלקין בין איסור התלוי במחשבה לשאר איסורים דכלאים תלויין בניחותא דבעלים כדתנן לעיל בפרק ה' (משנה ו) גבי רואה ירק בכרם דמחלק בין כשאגיע שם לכשאחזור וכן בין סיערתו הרוח לאחריו לסיערתו לפניו והיינו [נמי] טעמא גבי ע"ז דאינו אוסר דבר שאינו שלו בסוף פרק ב' דחולין (דף מא.) שתלוי במחשבתו שמחשבתו לע"א ולא יתכן דהרי העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת דפטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים בפרק הניזקין (דף נג.) אלמא אוסר אע"ג דתלוי במחשבה כדאשכחן בפ' אלו מציאות (דף ל.) הכניסה לרבקה ודשה כשירה משום דלא ניחא ליה אלא כל הני היינו טעמא גבי ע"ז לאו שמיה תקרובת ע"ז כיון שאינו שלו וגבי פרה תלה הכתוב בניחותא דעושה מלאכה דכתיב גבי עגלה ערופה עבד וקרינן עובד מה עבד דניחא ליה בריש אלו מציאות ופרה ילפא מעגלה (סוטה דף מ"ו.) ומאן דלא דריש נמי ג"ש [התם] הכא מודה מסתמא כזו כן זו דילמוד סתום מן המפורש וגבי כלאים היינו טעמא דכתיב לא תזרע מה זורע דניחא ליה והא אין אדם נהנה ולא ניחא ליה של אחרים [א"נ] שאני הכא דכתיב כרמך וטעמא דתנא קמא מרבי בירושלמי (בפרקין הל' ג) מקרא דאמרינן (דברים כב) לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מניין תלמוד לומר כלאים:

ירושלמי (שם) אמר רבי יוחנן הכל מודים בענבים שאסורות אמר לו ר"א האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו על גבי תבואתו של חברו אבל המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר המסכך גפנו של חברו על גבי תבואתו של חברו נשמע מן הדא א"ר יוסי מעשה באחד שזרע כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר לו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת. פי' האוסר היינו זרעים שאתה אומר אוסרין הגפנים [אינו נאסר] שאינם אוסרין דהיינו גפנים דאין אוסרין זרעים אינו דין שלא יאסרו ור"א לטעמיה דאית ליה קל וחומר כי האי גוונא בריש הקומץ זוטא (דף טו.) ותמיה דמשמע התם לר"א דקנסא *הוא דעבד איסורא אפילו בשאר זרעים דרבנן כל שכן בתבואה דמדברי תורה ושמא הכא מדאורייתא פליגי ר' יוחנן ורבי אליעזר. כולי עלמא מודו שהאוסר נאסר משום דעבד מעשה בגפן חברו שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים שהוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי במסכך גפנו של חברו על תבואתו של חברו דתבואה וענבים בשנה שביעית הכל הפקר וקא מותיב מינה רבי יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

וחייב באחריותו - לשלם לו את תבואתו ואפילו למאן דלא דאין דינא דגרמי שאני הכא דקא עביד מעשה בידים:

אין אדם מקדש דבר שאינו שלו - ול"ד לשאר איסורים שבתורה כגון הנותן חלב ודם בקדירת חבירו או בשל בשר בחלב של חבירו דאוסרן, דשאני כלאים דכתיב בהו (דברים כב) לא תזרע כרמך כלאים דמשמע כרמך ולא כרם אחר, ורבנן אמרי לא תזרע כרמך אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים מ"מ ז. ואין הלכה כר' יוסי [ולא כרבי שמעון] ולא כרבי עקיבא:

בשמיטה - אין לו בהם קנין גמור שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו:

פירוש תוספות יום טוב

המסכך את גפנו וכו'. כתבו התוס' בסוף פרק הערל הוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור ע"כ. [*ועיין במ"ש במ"ז בסוף דבור המתחיל יגדור וכו']:

הרי זה קדש. כתב הר"ב דדריש כלאים מכ"מ. ירושלמי. ונראה טעמא מדלא כתב כלאים בכרמך וכתב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך ש"מ דמ"מ אסור כלאים:

[*וחייב באחריותו. כתב הר"ב ואפילו למאן דלא דאין וכו'. עיין במ"ד פ"ד דבכורות]:

רבי יוסי ורבי שמעון וכו'. פסק הר"ב וכן הרמב"ם דאין הלכה כמותם ולא כרבי עקיבא ועיין מ"ש לקמן בזה בס"ד ומ"ש בסוף הפרק:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ו) (על המשנה) את גפנו. כתבו התוספ' סוף פרק הערל דהוא הדין הזורע כההוא עובדא דמייתי בסיפא אלא נקט מסכך משום רבותא דתנא קמא דאף במסכך אסור:

(ז) (על הברטנורא) ירושלמי ונראה טעמא מדלא כתיב כלאים בכרמך וכתיב כרמך כלאים שלא סמך כלאים לכרמך שמע מינה דבכל מקום אסור כלאים. תוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אמר המלקט אני רואה בפי' משנה דלהרמב"ם ז"ל ולהר"ש ז"ל דבין במשנה בין בפירושן ז"ל סי' ד' ה' ביחד. גם בדפוס לפירוש ר"ע ז"ל גם בתוי"ט. ושמא סי' ד' הוי עד א"ר יוסי מעשה:

המסכך כו':    כ' תוס' ז"ל שם ביבמות המסכך ה"ה הזורע כו' אלא נקט המסכך משום רבותא דר"מ דאף במסכך אסור ע"כ. משמע קצת דגרסי דברי ר"מ אכן בחדושי הרשב"א ז"ל פ"ק דב"ב ד' ב' מוכח דל"ג ר"מ בהדיא אלא ר"מ היא כדקיי"ל סתם מתני' ר"מ. גם בחבור דינא דגרמי להרמב"ן ז"ל כ' דמש"ה אמרי' דר"מ קתני לההיא תוספתא דבכלאים דקתני מחיצת הכרם שנפרצה אומרים לו גדור נפרצה אומרי' לו גדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קידש וחייב באחריותו אמרי' בפ' הגוזל עצים דר"מ קתני לה משום דאיפליגו בה במתני' במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קדש וחייב באחריותו ר' יוסי ור"ש אומרי' אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וסתם מתני' ודאי ר"מ השתא קאמ' ריש לקיש התם מאן שמעת לי' דאמר גבי כלאים אדם אוסר דבר שאינו שלו ר"מ וקתני חייב באחריותו דס"ל דדיינינן דינא דגרמי. ואיכא דקשיא לי' ר"י ור"ש נמי דייני דינא דגרמי דהא אמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו הא אי אדם אוסר מחייב באחריותו והא גרמא הוא. וכ"ת שאני הכא דהא מסכך בידים הא מעיקרא ס"ד דר"מ דמסכך הוא דדאין דינא דגרמי. ולאו קושיא היא חדא כיון דאמרי ר"י ור"ש דלא מיתסר כלל תו לא איצטריכו לאפלוגי אי מחייב או לאו ולאו אורחא דתנאי למימר את"ל אוסר פטור ואדרבא אי דייני דינא דגרמי הול"ל פטור לפי שאין אדם אוסר דשא"ש ולא קתני הכי ועוד וכו' ע"ש. ובמנחות ד' ט"ו גבי הא דגרסי' התם בגמ' תניא מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו בעודו סמדר ובא מעשה לפני חכמים ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים ע"כ. כתבו שם תוס' ז"ל והתירו הגפנים היינו כר"י ור"ש דמסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו דאמרי בסוף הערל אין אדם אוסר דשא"ש וצ"ל דתבואה דהתם לאו בסתם תבואה של חמשת המינין דא"כ הוי דאוריי' כמו קונבוס ולוף דמסקי' הכא דאסיר והכא מסקי' כר' יוסי דשרי אלא דרב פוסק התם כרבנן עכ"ל ז"ל א"ה ע' בתוס' יבמות פ"ג ד"ה ר' יוסי.] וע' במש"ל פ"ב סי' ה':

בפי' ר"ע ז"ל. כרם אחר מנין ת"ל כלאים ע"כ אמר המלקט ואני מצאתי גירסא אחרת בירוש' ת"ל כרם והיינו דכתיב בסיפא דקרא ותבואת הכרם. ואיכא בירוש' מאן דאוקי להאי בריי' דוקא כר"מ. ומצאתי שכ' הח' הר"ס ז"ל וז"ל אין לי אלא כרמך כרם אחר מנין ת"ל כלאים מ"מ. צ"ע בשלמא אי כתיב לא תזרע כלאים כרמך היינו יכולים לדרוש כלאים מ"מ כמו אשר בנה בית אשר נטע כרם כמו שפי' רש"י ז"ל שם. וי"ל דשאני הכא דפסיק טעמא במלת כרמך ואינו מחובר עם כלאים כמו שדורש בזוהר בלא תענה ברעך עד שקר ע"ש עכ"ל ז"ל:

מעשה באחד שזרע כו':    מצאתי בחדושי הרשב"א ז"ל שם פ"ק דב"ב ד' ב' הגירסא א"ר יוסי מעשה בצלמון באחד שזרע כרמו וכו' ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דשא"ש. פי' הר"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית שהכל הפקר ואינו חשוב כשלו ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורין שאין הזמורות הפקר ע"כ. ירושלמי א"ר יוחנן הכל מודים בגפנים שהן אסורות א"ל ר' אלעזר האוסר אינו נאסר ושאינו אוסר נאסר מה פליגין במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו אבל המסכך גפנו של חבירו ע"ג תבואתו כל עמא מודו שהאוסר נאסר. ופי' הר"ש ז"ל שהאוסר נאסר משום דעביד מעשה בגפן חברו. ע"כ. והילך פי' הרש"ש ז"ל בגפנים שהן אסורות. ענבים של זה המסכך אסירי דלגבי דידיה אהנו מעשיו. האוסר אינו נאסר זרעים שי"ל כח לאסור לגפנים אתה מודה שאינם נאסרין כדתנן במתני'. גפנים דא"ל כח לאסור לזרעים לא כ"ש שלא יאסרו הן עצמן והכי אית' בפ' הקומץ זוטא והתם מייתי בריי' דמסייעא לי' לר' יוחנן מעשה בא' שזרע כרמו של חברו סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן ובא מעשה לפני חכמים והתירו הגפנים ואסרו הזרעים. וכתב ר"ש ז"ל ותימה דמשמע התם דלר' אלעזר קנסי' ההוא דעבד איסורא אפי' בשאר זרעים דרבנן וכ"ש בתבואה דמדברי תורה ושמא הכא דמדאוריי' פליגי ר"י ור"א ע"כ. ועוד נ"ל לתרץ דההיא בריי' מיתנייא כר"מ דסבר דמקדש גפנו ע"ג תבואתו של חברו וכשהוא סמדר שלא הגיעו ענביו לפול הלבן איסורא דרבנן הוא ומש"ה הקלו שהיו זרעים דרבנן וכרם דרבנן אבל לר"י ור"ש דסברי דאין אדם אוסר דשא"ש בין מדרבנן בין מדאוריי' כדאמרי' ס"פ השוחט לא כל הימך שתאסור ייני לאונסי אפי' בתבואה דאוריי' ופול הלבן דהוי כרם דאוריי' אינו אסור לר"א ולר"י אמרי' דמודה בענבים דלדידיה מיהת אהנו מעשיו. במסכך גפנו ע"ג תבואתו של חברו בההוא פליגי ר"י ור"א דר"א סבר כיון דהאוסר דהיינו התבואה לא עביד מעשה בה אפי' גפנו אינה נאסרת. אבל כשבעל התבואה סכך גפן חברו על גבה כולהו מודו דנאסרה התבואה דהא עביד מעשה בדבר האוסר תבואתו דהיינו הגפן דתבואה שלו הויא עכ"ל ז"ל. ומשמע מן הירוש' דפליגי נמי תנאי דמתני' במסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו דה"ג התם המסכך גפנו של חברו ע"ג תבואתו של חברו נשמעינה מן הדא אר"י מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם מקדש דשא"ש הרי אין הגפן שלו ואין התבואה שלו ואיתתבת ע"כ. ופי' הרש"ש ז"ל שזרע כרמו בשביעית. שהכל הפקר ולאו דידיה חשיב. ודוקא ענבים לא נאסרו אבל גפנים אם הוסיפו מאתים אסורים שאין הזמורות הפקר והשתא קאמר דמשמע מן הדא דפליגי תנאי דמתני' במסכך גפנו של חברו בתבואה של חברו דאפי' בהא פליג ר"מ דתבואה וענבים דשנה שביעית הכל הפקר. ואיתתבת. וקא מותיב מינה ר' יוסי תיובתא לת"ק ש"מ דפליגי בה עכ"ל ז"ל: וברמב"ם פ"ה סי' ח' פסק כר"י ור"ש דר"ע ס"ל כוותייהו ועוד דמעשה רב וא"כ יש תימה על ר"ע ז"ל שכ' ואין הלכה לא כר"י ולא כר"ש ולא כר"ע. ועוד שהוא כ' בסמוך דאע"ג דהאנס לא אסרן דאין אדם אוסר דשא"ש וכו' ובסמוך העתיק מהר"ש ז"ל כמו שנכתוב ולהרמב"ם ז"ל ניחא שסתם דבריו במתני' דבסמוך:

בסוף פי' ר"ע ז"ל. נ"ל שצריך להגיה וידוע שכל הארצות בשמטה א"ל בם וכו':

אין אדם אוסר דבר שאינו שלו:    וא"ת ומ"ש מנותן נבלה או חלב בתבשיל של חברו שנאסר ואומר ר"י דבדבר התלוי במחשבה הוא דאמרי' הכי כגון משתחוה לבהמת חברו דספ"ב דחולין דאפי' עשה בה מעשה כגון ששחטה איכא למ"ד דלא אסרה ואיסור כלאים נמי תלוי במחשבה כדתנן לעי' ספ"ה הרואה ירק בכרם ואמר כשאגיע לו אלקטנו אפי' הוסיף מאתים מותר לכשאחזור אלקטנו אם הוסיף מאתים אסור. תוס' ס"פ הערל ואיתא למילתייהו בדינא דגרמי להרמב"ן ז"ל אבל הר"ש ז"ל דחה תי' זה ותירץ בגוונא אחרינא ע"ש:

תפארת ישראל

יכין

המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש:    כמו בשלו כסי' כ"ה. וה"ה בזורע תחת הגפן וכבסיפא:

וחייב באחריותו:    לשלם לו הזיקו. ואפי' למ"ד דפטור בגרמי. הכא קעביד מעשה:

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:    ולא דמי לנותן חלב ודם בקדירת חבירו שאני כלאים. דכרמך כתיב. ולא של חבירך. ולתוס' [יבמות דפ"ג ב] כלאים שאני דאסורו תלוי במחשבה. כלעיל פ"ה סי' ל"א: שהכל הפקר:

ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו:    ודוקא הפירות אבל זמורות גופייהו שאינן הפקר נאסרו. וכ"כ בגפן שסככו דרישא. נאסר הגפן. וכירושלמי:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים