תפארת ישראל על כלאים ז

משנה כלאים, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

יכין

משנה א

המבריך את הגפן בארץ: השכיב ראש ענף הגפן בארץ ועברה הענף תחת הארץ חוץ לו"ט מהגזע. דתוך ו' טפחים הרי נאסר מה שנזרע ע"ג. מהגפן:

אם אין עפר על גבה: ע"ג הענף:

שלשה טפחים לא יביא זרע עליה: שלא יכנסו שרשי הזרעים בגפן. והו"ל כמרכיבה. אבל מהצד לא משתרשי ומותר לזרוע. מיהו דוקא גפן שעצו רך ושפיר איכא למיחש להרכבה מירק שע"ג. אבל בהבריך ענף של שאר אילן. דאע"ג דאין דין כלאים בירק סמוך לאילן אפ"ה הרי אסור להרכיבו (כפ"א מ"ח) אפ"ה מותר לזרוע ירק ממעל להשרשים. דמדעצו קשה לא ינקבוהו שרשי הירק:

אפילו הבריכה: תחב ראש הגפן כלעיל:

בדלעת: בהדלעת שמונחת תוך הקרקע והדלעת יבשה. דבלחה בל"ז נאסר גפן מדלעת:

או בסילון: רעננע של חרס. אפילו הכי אסור לזרוע ע"ג:

בסלע: קשה. דאם רך שרשי הזרעים מנקבים ויורדים:

הארכובה שבגפן: גפן שעקמוה וכפפוה לתוך הקרקע. וחוזרת ויוצאת:

אין מודדין לה: ו' טפחים:

אלא מן העיקר השני: וה"מ כשלא ניכר איה מקום השורש של גפן וכגון שכפף כל גזע הגפן וטמנו בקרקע. וראש הגזע בצבץ ויצא במקום אחר. אבל בניכר גם הגזע. צריך להרחיק הזרע גם מהגזע ו' טפחים:

משנה ב

המבריך שלש גפנים ועיקריהם נראים: שהיה ג' גפנים בשורה א'. וכפף שלשתן. וכסה אמצען של הגפנים בעפר. והניח עקריהן מגולה ונראה. ועי"ז ג' הגפנים נראים כב' שורות של ג' ג' גפנים. דדינן ככרם כפ"ד משנה ה':

רבי אליעזר בר צדוק אומר אם יש ביניהם: בין גפן לגפן ומכל גפן להזמורה שעלה ממנה:

מארבע אמות ועד שמונה: לא פחות מד' אמות ולא יותר על ח' אמות:

הרי אלו מצטרפות: להיות ככרם להרחיק ד"א:

ואם לאו אינן מצטרפות: וסגי בו"ט:

גפן שיבשה אסורה: לזרוע תוך ו"ט ואפי' בקיץ דכל הגפנים רטובים וניכר עי"ז שזו יבישה היא אפ"ה אסור מפני מראית עין מדיש גפנים שנשרו עליהן גם בקיץ:

ואינה מקדשת: בדיעבד מותר הנזרע:

רבי מאיר אומר אף צמר גפן: אילן שגדל בו בוימוואללע אם זרעו בכרם. ואינו אילן ממש. רק קלח עשב גבוה כאילן:

אסור ואינו מקדש: דאינו מין ירק כך פי' הרמב"ם. ול"מ היה נראה דה"ק דכמו בגפן שיבשה חיישי' למראה עין ואסור ואינו מקדש. כ"כ אסור לזרוע ירק אצל קלח צמר גפן דמדדמי לגפן חיישי' למראית עין. ואסור ואינו מקדש:

רבי אלעזר בר צדוק אומר משמו אף על גבי הגפן: בזרע ע"ג גפן המוברכת בקרקע. ואין ע"ג ג"ט:

משנה ג

מותר חרבן הכרם: קרחת הכרם שצריך טז"א [כפ"ד מ"א]. ולא היה כ"כ. והרחיק ד"א מהגפנים לכל צד. וזרע באמצע:

מותר מחול הכרם: דצריך יב"א [כפ"ד מ"ב] ולא היה כ"כ. וזרע בריחוק ד"א מהכרם:

מותר פסקי ערים: דצריך ח"א וטפח [כפ"ו מ"ו] ולא היה כ"כ. וזרע בריחוק ו"ט מכל צד:

מותר אפיפירות: דאסור לזרוע תחתיו [כפ"ו מ"ג]:

אבל תחת הגפן: כזמורה שנמשכה חוץ לעבודת הגפן וזרע תחתיו:

ועבודת הגפן: תוך ו"ט:

משנה ד-ה

המסכך את גפנו על גבי תבואתו של חבירו הרי זה קדש: כמו בשלו כסי' כ"ה. וה"ה בזורע תחת הגפן וכבסיפא:

וחייב באחריותו: לשלם לו הזיקו. ואפי' למ"ד דפטור בגרמי. הכא קעביד מעשה:

רבי יוסי ורבי שמעון אומרים אין אדם מקדש דבר שאינו שלו: ולא דמי לנותן חלב ודם בקדירת חבירו שאני כלאים. דכרמך כתיב. ולא של חבירך. ולתוס' [יבמות דפ"ג ב] כלאים שאני דאסורו תלוי במחשבה. כלעיל פ"ה סי' ל"א: שהכל הפקר:

ואמר אין אדם מקדש דבר שאינו שלו: ודוקא הפירות אבל זמורות גופייהו שאינן הפקר נאסרו. וכ"כ בגפן שסככו דרישא. נאסר הגפן. וכירושלמי:

משנה ו

האנס שזרע את הכרם: שגזל כרם וזרעו:

ויצא מלפניו: שהוחזר לבעליו:

קוצרו אפילו במועד: אע"ג דחה"מ אסור כל מלאכה שאינו דבר האבד. והרי האנס א"א שיאסרו. שאינו שלו. ואף שיוסיף ר' אצל בעה"ב. לא יהא נאסר. דהרי לא ניחא לי' כפ"ה סי' ל"א. ולא דמי לכשאחזור אלקטנו פ"ה מ"ו. דהתם מחמת עצלותו ניחא ליה שיתקיים עד שיחזור. משא"כ הכא מחמת איסור מלאכת מועד הוכרח להניחו ואינו נאסר. וכמוצא חמץ בביתו ביו"ט שאינו עובר בב"י [כפסחים ד"ו א] מדלא ניחא ליה בעכובו [כתוס' שם דכ"ט ב]. י"ל דעכ"פ מראית עין איכא דיסברו דניחא ליה:

עד כמה הוא נותן לפועלים עד שליש: י"א שליש יותר מהראוי ליתן. וי"א שליש שויי כרמו:

קוצר כדרכו והולך אפילו לאחר המועד: ואע"ג דביני ביני יוסיף ר' אפ"ה כיון דאנוס הוא מותר וכלעיל פ"ה מ"ו וז':

מאימתי הוא נקרא אנס: ר"ל אימתי יהיה חשוב כאילו השדה שלו שיאסרו:

משישקע: שנשכח שם בעליה. אז נאסר מדאורייתא. אבל ביאוש לחוד. אסור רק מד"ס:

משנה ז

הרוח שעלעלה את הגפנים על גבי תבואה: ר"ל שהרוח כפף הגפנים ע"ג תבואה. כצלע שהיא כפופה בטבע. דתרגום של צלע עלעא. וי"א דר"ל שהרוח סיער קומת הגפנים ע"ג תבואה. דתרגום של רוח סערה. הוא רוח עלעלה:

יגדור מיד: נ"ל דר"ל יסירם. ויחזקם בגדר. דמדכבר נכפפו ע"י הרוח. לא יועיל הסרה עד שיחזיקם בגדר. ולרמב"ם שפי' שעלעלה ששברה. ר"ל לא שנשתברו לגמרי. דא"כ לא מקדשי. רק ר"ל שנפשחו ועודן תלויין באילן. ומדאין בהן עוד תועלת משנפשחו. ואעפ"כ יאסרו התבואה. קאמר מתני' שיגדד [וגרס בדלי"ת] ר"ל יחתוך הגפנים משרשם:

אם ארעו אונס מותר: כפ"ה סי' ל"א:

וכן בירק: שנטה תחת גפן:

מחזיר ואינו מקדש: אם לא החזירו. ואילה"ק ממסכך גפנו במ"ד דנאסר. התם מיירי כששורש התבואה תחת הגפן. משא"כ הכא מיירי בנטו רק ראשי השבולת. אבל אי"ל דהתם בידים והכא ממילא דעכ"פ כיון דלא החזירו לא גרע מסערו הרוח פ"ה מ"ז דמקדש. כך נראה לפענ"ד:

מאימתי תבואה מתקדשת: בהוספת ר':

משתשריש: כשהושרשה. וי"ג משתשליש. ור"ל דבלקטה קודם שהביאה שליש. לא נאסר. דעדיין אינה תבואת הכרם:

וענבים משיעשו כפול הלבן: ווייסע באהנע. ובעקר התבואה והירק מקודם. הכל מותר דאין זה וזה נאסרים מדאורייתא עד שיהיה תרתי לריעותא. שהתבואה כבר הושרשה. והגפנים כבר עשו ענבים כפול הלבן. ובנזרעו סמוכים ועמדו יחד עד שיעורן הנ"ל. אז נאסרו כרגע. וא"צ שיוסיף חלק ר' רק בהיה בא' או בשניהן תחלה גידול היתר. אז אין הגידול היתר נאסר רק בשהוסיף גידול איסור חלק ר' דאם לא כן בטל בר"א. אבל מדרבנן בהשריש התבואה סמוך לסמדר. התבואה אסורה והסמדר מותר. ובהיו בהגפן ענבים כפול. והתבואה לא השריש. שניהן מותרים:

וענבים שבשלו כל צרכן אין מתקדשות: דשוב אינו נקרא מלאת זרע ותבואת הכרם. רק ענבים ודגן מקרו. מיהו לכתחילה אם בישל אחד מהן כל צרכו אסור ליטע או לזרוע בצדו המין השני [(רמב"ם פ"ה מהל' כלאים הי"ג). ונשמע בי"ד סרצ"ו. וממשנתינו משמע דאפי' בבשלו שניהן כל צרכן. אסור לקיימן לכתחילה. רק דאין מקדשין זל"ז]:

משנה ח

עציץ נקוב: שניקב כפי שיצא שורש קטן. ותבואה או ירק מושרשים בו:

מקדש בכרם: בהניחו תוך עבודת הכרם והוסיף העציץ ר':

ור"ש אומר זה וזה אוסרין: לכתחילה:

ולא מקדשין: בדיעבד:

בכרם: שנשאו תחת הגפנים:

אם הוסיף במאתים: בשעה שהעבירו הוסיף חלק ר':

אסור: העציץ. אבל הגפנים לא נאסרו מדלא הניחו בארץ. ולרמב"ם [ספ"ה מכלאים] בלא הושיבו בארץ לא נאסר כלל רק אסור להעבירו: